#גרונו

[anaelllllla]

ליקוטי מקובלים בנושא: ציון יום השנה להסתלקותו של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג

הרב"ש בשבחו של בעל הסולם:

1. ואני אנה אני בא, לספר בשבחו של כ"ק [כבוד קדושת] אאמו"ר ז"ל, אשר שיחותיו ודבריו הקדושים, מאירים בדורנו זה, דור ההסתר והחשכות. ובעניין זה של הסתר וגילוי, שמעתי מפה קדשו, בערב סוכות שנת תש"ג בירושלים, בעת שנכנס לסוכה לראות אם היא עשויה כהלכתה. [...] 

ואם האדם מתקן את בחינת פסולת גורן ויקב, בחינת מלכות מ"ן דנוקבא, שהוא בחינת אלף השביעי זוכה לאלף העשירי, שהוא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת יורדת לעולם באחת מעשר דורות. עד כאן תוכן דבריו הקדושים. 

מדברי קודש אלו, יכולים להבין את גודל נשמתו של אאמו"ר זצ"ל, ובאיזה מדרגה הוא היה בעת אמירתם. כי כמה פעמים אמר לי שמימיו לא אמר דברי תורה מטרם שהשיג את הדברי תורה מפנימיות המדרגה. 

(הרב"ש. "הקדמה לספר פרי חכם - מאמרים")

2. בעל הסולם פעל שאדם פשוט שאם הולך בדרכו יכול לזכות לדביקות ה' כמו תלמיד חכם מובהק, משא"כ לפניו היו צריכים להיות תלמידי חכמים גדולים בכדי לזכות לדבקות ה'. ולפני הבעש"ט היו צריכים להיות גדולי עולם, אחרת לא היו יכולים לזכות להשגת אלוקות. 

(הרב"ש. 75 "פעילות גדולי האומה")

3. אאמו"ר זצ"ל הבטיח לנו, שעל ידי זה שנלך בדרכו ונקיים את הנהגותיו, נזכה לנצחיותו יתברך ולהדבק בו יתברך ולהכנס בהיכלי דמלכא, אף על פי שכל אחד מאתנו מרגיש שאין מידות טהורות כראוי למי שמשרת את המלך, מכל מקום "קרוב ה' לנשברי לב", מאחר שכל המידות המגונות שנמצא בנו מצד הטבע, ה' הטביע בנו וברא אותנו עם כל השיפלות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, כי "רם ה' ושפל יראה", משום שה' ��והב את האמת, לכן הקדוש ברוך הוא מקרב את השפלים באמת. 

(הרב"ש. אגרת כ"ט)

4. אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בניין חברה, לכל אלה המעוניינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להישאר בבחינת בהמה. 

(הרב"ש. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א" 1984)

5. אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד. ולכן משום זה תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו. כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה.

(הרב"ש. אגרת כ"ח)

6. דעו לכם חברי, מאחר שהיינו בצוותא עם נר ישראל זצ"ל, אזי אנחנו מסוגלים יותר להתקרבות ה', רק אנו צריכים לשמוע בקולו ולשמור את בריתו, שקולו של האר"י החי בטח שלא יפסק מאתנו. כמו שאנחנו היינו בקרבתו, בטח שהוא מליץ עבורנו ונשמע קולו בבואו בקודש, שבזמן שהאדם מתקרב לקדושה אזי שומעים את קולו, ובטח נצליח. 

(הרב"ש. אגרת י"ח)

גדולתו של בעל הסולם:

7. ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשרשם העליון, שכל אחד היפך ובלבל בדברים. והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות. 

(בעל הסולם. אגרת ל"ט)

8. שִׁעבַּדתי את עצמי להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד, ומהדר אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בא"י ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפילו האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע. וכן אספתי ג"כ המיוחסים מירושלים לבית מדרשי, ומכ"ז תוכל לדעת שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד. 

(בעל הסולם. אגרת נ"ב)

9. ובמלאת הימים האלה, הקשבתי קשב רב לכל הייעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה', ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה', אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו. ואני שבע והלל, הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה. ונגעו אליי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. 

(בעל הסולם. "נבואתו של בעל הסולם")

10. בעזרת ה' מצאתי חן בעיני בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לשרשה בתכלית המהירות. 

(בעל הסולם. אגרת ט')

11. מתוך שנתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו, כי ח"ו קרוב להיכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור מספיק על כהאר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש, והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. 

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ח)

12. אני מוצא את עצמי מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד, ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, כל ימי אפילו, זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש. יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי, ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב. 

(בעל הסולם. אגרת ט')

13. ואנכי הכותב מכיר מעט את עצמי ומקומי שאינני מהמצויינים ביותר שבמין האדם, ואם אדם כמוני היום יגע ומצא כל זה בהספרים הגנוזים בארונות שלנו, הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאם יחידי סגולה שבדור יתיגעו בהספרים האלה, כמה מהאושר והטוב מוכן להם ולכל העולם כולו. וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלותי וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם כדי דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו, ואצא ואקרא לבני העולם בשופר הזה אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ו��כריעו את עצמם ואת כל העולם כולם לכף זכות. 

(בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון")

[bobo77sxsx]

טימור - הסיפור

טימור הלך בשדות והסתכל על השקיעה, מנסה לחשוב על מנגינה חדשה, כשלפתע פתאום הוא ראה לצד שאריות השקיעה אור מ��היק יורד בחיתוך בשמיים. הוא מיד נשכב מטה וחיכה במוכנות. מכווץ את עיניו אחר הכלי בשמיים, הוא הכיר אותו מלפני. היתה זאת ספינת הדרואידים. מה הם עשו שוב בכדור הארץ? למי יוכל לפנות כעת? הוא הניח את הגיטרה מאחורי שורות העצים, והחל לרוץ לעבר הרי האבן. נהיה לו חם בדרך, הוא זרק את הסוודר ונשאר רק עם חולצה תרמית דקה ארוכת שרוולים.

הוא רץ לאורך קילומטרים, יודע מה עומד מאחוריו. זה שנים שהזוֹרוֹנים לא ביקרו בכדור הארץ. מה הוביל אותם לשוב דווקא עכשיו? הוא הסתכל על השעון הדיגיטלי באפילה, מצלם את התקדמות שיירות הזורונים לאורך השדות, ושולח את הצילום לסשה וניקי.

“oh fuck.”  הודעת הטקסט התקבלה והופיעה על המסך.

טימור לא רצה להשמיע קול והעדיף לא לכתוב דבר על המסך. הוא המשיך להסתכל על הזורונים, הוא נזכר בתקופה לפני חמש שנים ארוכות. כשהם ביקרו בעיירתם. אף אחד לא רצה להאמין להם, כשהזורונים חדרו לשורות הצבא והמשטרה בעיר, לבסוף רק הוא סשה ניקי ונטשה הצליחו להדוף חזרה ולהשמיד את מרבית החייזרים. נטשה סיפרה שהיא ראתה בלילה מה שנדמה כקו בוהק בשמיים, כמו כוכב נופל, רק שהוא נפל כלפי מעלה. ספינת זורונים אחת הצליחה לשרוד. רובנו הדחקנו את זה באמונה שהיא רק דמיינה.

מארק הלך למשימה מיוחדת על כוכב חמה. הוא הקדיש את כל הקיץ לבניית החללית עם הטכנולוגיות שהצלחנו לחלץ מהזורונים. הזורונים היו קשורים להיסטוריה של כדור הארץ, הם חזרו אלינו כעת כדי להמשיך את עבודתם. טימור תפס את ראשו ותמונות פלאשבק חלפו על פני דעתו. הוא שם את השעון על מצב שקט והגדיר אותו למצב חירום סוללה ב-∞. הוא העמיק לתוך המעבר בהרים. לפני חמש שנים, הם פתחו שם שער למרכז כדור הארץ. המקור היחיד אליו הזורונים טרם הצליחו להבין כיצד לחדור. היה שם שדה אנרגטי כלשהו שמנע מהם מלהכנס. כל דבר אורגני יכל להכנס לכדור הארץ, אבל כל מה שהיה לגמרי עשוי מאבק וחלקיקים, איכשהו נוטרל והושמד בדרך פנימה. הם נשבעו שלא יכנסו חזרה למרכז כדור הארץ, כי המקום היה קדוש מדי, והם לא היו מוכנים. אבל זמנים קשים קראו לאמצעים לא קלים. ליאו ייעץ להם לפני שהזורונים הרגו אותו, ללמוד כמה שרק יותר על מסורות הקדושה והידע של היסטוריית כדור הארץ, וגָאייה. הוא הוריש להם את ספרייתו והם סידרו אותה על מדפים לאורך קירות המעבר הסודי שהוביל למעבר הליבה, המסדרון שהוביל למרכז כדור הארץ.  טימור יכל לשמוע ולהרגיש את האטמוספירה של מרכז הארץ, את הייצורים הקסומים והמשונים שעדיין שרדו שם. בצד השני. הם היו חסרי עניין בכל שקרה בכדור הארץ, הם התעסקו בדברים יותר יצירתיים, הם אומנם אהבו את בני האדם בצורתם הפשוטה ביותר. במרכז כדור הארץ היתה ספריה אנרגטית שיכלה ללמד את טימור יותר על הזורונים ואולי כיצד להדוף אותם בשנית, לקרוא אותה, דמה ללקרוא באלפבית, אבל לנסיונו של טימור, הדבר דמה הרבה יותר לקריאת תווים. בפעם שעברה בה הצליחו להדוף את הזורונים הם השתמשו בדמטריאלייזר, כלי נשק שפירק כל חומר חזרה לאנרגיה הרמונית. אבל הם השתמשו בו בדרך כזו שהפכה אותו לפצצת הדף כמו אלקטרומגנטית ששטפה את כל כדור הארץ, והשמידה את הדמטריאלייזר בתהליך. אולי בספרייה האנרגטית שבמרכז כדור הארץ שכן רמז כלשהו  למציאת דרך לייצור הפצצה מחדש באופן מקורי ועצמאי.

טימור עצר בדרכו במסדרונות הליבה האחרונים והסתכל על הקירות עם הספרים, הוא הוריד את החולצה התרמית ותלה אותה על קולב באחד המדפים. הוא הפריד את העט מהשקע הצר שבצד מסך השעון שעל ידו, והאריך אותו לגודל כתיבה. הוא יכל לסרטט מילה בשניה, וזה הספיק עבור מהירות כתיבה ממוצעת. המסך תרגם את השרבוט למילים באופן מושלם, דבר שלקח לתוכנה קרוב לשבוע, עד לזיהוי אינטראקטיבי מושלם של אוצר המילים והטיית הכתיבה. הוא הודיע לסשה שהוא נכנס לליבת כדור הארץ בחיפוש אחר כלי נשק, ושהם יפגשו במקום מחסה ויתכוננו לבאות. האות היה כמעט בלתי אפשרי לולא חיבור האלאוראנט שהם פיתחו. האלאורנט היה פיתוח קו שיכל להעביר חשמל וגם מידע, בחלקו, הוא היה עשוי מחומר עדין שטרם התגלה על ידי המדע שהתגבש באינטרקציה אלקטרו-מגנטית של חוטים בהרכבה הדדית בעלת תצורה מאוד מסויימת של נחושת וחשמל. הם חיברו את הקו לאורך מסדרונות הליבה עד לשלושה צלחות לוויין שהורכבו על גבי הרי הסלע.

"סבבה מאן." הטקסט הופיע על המסך.

"אני נכנס." כתב טימור, וסגר את העט באיטיות, מצמיד אותו חזרה לשקע בו הוא נספג כמו באופן מושלם וחזר לצבע הכרום הכהה של מסגרת הצג. הוא הוריד את השעון והניח אותו על עץ המדף. וצעד אל תוך החשיכה.

ניקי היה עסוק בלבנות אבטיפוס חדש של קונסולת משחק שהיתה מבוססת על צ'יפ זוֹרוני ומודל חיווט בעל שיטה פיתגורניאנית של 8 ליבות עם זרימה עשרונית בעשר רמות. ככה שכל המידע שעבר במעבד אחד השתקף בזמן אמת לשאר המעבדים עשר פעמים, אם אחד מהם כשל זה לא הפריע לאחר לחשב את המידע האבוד, והמידע העודף נפל לרמות האחרות בשיטה יורדת בהעלמה צידית לאטראלית, כאשר המידע האבוד נמצא ב- cache  שהיו מרוכזים בנקודות כלווינים אינטגראלים סביב המעבד. אותם ניתן היה לסקור ולרוקן לדרייב חיצוני. שיטת מחשוב זו דימתה את התת-מודע האנושי. רעיון שניקי תמיד חשב עליו, אבל לא היו לו את הכלים המתאימים להרכבת הקונסולה. הוא לא בדיוק עבד ב IBM. אבל כעת גם לא היה לו צורך. כאשר לא עבד על האבטיפוס ניקי היה יוצא לריצות בזק של שעתיים. אבל הוא לא היה סופר. 15-20 ק"מ כל פעם בפעמים שכן בדק. הוא עשה את זה כדי להשתחרר. ואז הוא היה יושב ובוהה בזריחה עם סיגריות, בודק הודעות בסמארטפון. הוא קנה את המודל האחרון של לנובה x. ב2016 לנובו ואזוס איחדו כוחות בברית מוגבלת של חלוקת מידע, ��ם קריסתה הכלכלית של סין. הוא היה אחרי אחת הריצות האלה ברגעים אלה, והתכתב עם מורטישה. בת שהכיר באחת הקורסים בפיזיקה. היא אהבה להראות לו פתרונות ישנים ואלגנטים לנוסחאות שהצליחו לפתור כיום רק דרך מחשבים. הם אהבו לדבר על מכניקת הקוונטים ואנטרופיה. על החלל החיצון ולמה בכלל יש חיים ביולוגיים על כדור הארץ. הם הכירו כבר שנה וחצי ואף אחד לא ידע על זה.

"שומע, הלך כדור הארץ." הוא בדק לבסוף את ההודעה שסשה שלח.

"סשה אתה צוחק, כי אם כן זה לא מצחיק בכלל. יש לי עדיין סיוטים מלפני חמש שנים ומה שקרה לנו אז." הם נהגו לדבר המון על התקופה ההיא. ולאחר מכן, בשאר הזמן, לשתוק. לא להזכיר את זה. אפילו בכלל.

"מה זה נראה לך שאני צוחק. אני לא צוחק בכלל. יש לנו בעיות. טימור אמר שהוא ראה אותם."

"טימור אמר?"

סשה שלח את התמונות. ניקי בהה בהם במשך שניות באלם.

"זה הם?" שלח.

"כן."

"מה עושים?" הקיש ניקי.

"קודם תמצא מחסה. נפגש במקום הרגיל."

"תקשיב, אני אביא מישהו איתי."

"מי ניקי?"

"זה בסדר, אפשר לסמוך עליו."

ניקי עבר למסך השיחה עם מורטישה.

"את חייבת להקשיב לי. אנחנו צריכים להפגש, אני אסביר לך אחר כך."

"אוקיי" היא השיבה, כמעט בלי דיליי. הוא בהה לכמה שניות בהודעה, ואחריה אף אחד מהם לא הקליד דבר.

ניקי יכל להרגיש את דופק הדם קצת בתחתית גרונו, וכאב חד עבר בקצות אצבעותיו כשקלט שהוא דוחק את הציפורניים לקצות אצבעותיו. הוא קם והחל לרוץ חזרה לאזור התעשייה בבת-ים.

סשה היה באמצע סשן סקס מיוזע עם נטשה. "אתה בטוח שאנחנו לא צריכים כבר להתלבש?" שאלה נטשה.

"אני לא רוצה למות בלי סקס אחד אחרון." אמר סשה ומשך את האגן שלה אליו. היא צעקה בהנאה, מצחקקת.

"אני גם לא."

מאוחר יותר כשסשה ונטשה התלבשו, ניקי היה בדלת, דופק. הם יצאו וירדו במדרגות הספירליות במשך מספר דקות. המבנה באזור התעשייתי היה פרי עשייתם, כשטימור נכנס להייטק לאחר שנה של לימודי בזק בגרמניה, הם חזרו עם הון והקימו את בניין הזוּלה שלהם. "הזוויזה" שנקרא על שם ה"זוויגה" האגדית. מקום בו היו אוהבים לבלות, באחד מהמקלטים הישנים של אחד מהבלוקים במרכז העיר. הזוויזה היתה בעלת חמישה קומות באזור שהקביל לבת-ימון. מתחת לקומת הקרקע נבנה בונקר למקרה שעליו לא רצו כלל לדבר, שבמקרה שהתגשם היום.

הם ישבו סביב לשולחן שעליו היתה פתוחה מפה של בת ים, סשה תקע עליו סכין. "כאן הג'יפי אס מצביע שהזורונים נחתו. לפי ההודעה של טימור."

סשה תקע סכין נוספת על המפה. "טימור נמצא כאן, בהרים."

"מה הוא עושה שם?" שאלה נטשה.

"הוא אמר שהוא נכנס פנימה."

"אז למה שלא נלך גם אנחנו. אנחנו נהיה בט-" דפיקה נשמע בדלת. הדפיקה הסודית. כולם הביטו אל הדלת.

סשה רץ ועלה במדרגות, מקיש את הקוד עד שהדלת לבונקר נפתחה, ובמורד המדרגות צעדו ניקי ומורטישה יד ביד.

"מי זאת ניקי?"

"אמרתי שאני מביא מישהו."

"זאת בת."

"אני יודע סשה, בסדר, תרגע." מבט מתוח עבר בינהם. ניקי ומורטישה המשיכו לרדת במדרגות.

"הכרנו בתיכון אבל לא שמנו לב אחד לשני עד שנפגשנו שוב באוניברסיטה." מורטישה סיפרה מאוחר יותר לנטשה. הם ישבו  מגובשים סביב לשולחן כאשר במרכזו הוקרנה הולוגרמה של תמונת לוויין של אזור הפלישה, המקום בו טימור ראה את הזורונים נוחתים לראשונה. הם יכלו להתחקות עד למרחק של 20 מטר מהקרקע. לפני שנתיים, ב-2019 הם שכרו את אחד מהלוויינים החופשיים לריגול של קנדה, לכל מקרה. הביצועים של העינית היפאנית שלו היו מרהיבים.

"למה לא השתמשנו בזה עד עכשיו." שאלה נטשה. "זה מדהים."

"היינו עסוקים מדי בפלייסטשן." אמר סשה ולא חיכה לתשובה, "אנחנו הולכים לצאת מבת-ים הלילה, יכול להיות שגם מהארץ, במידה וטימור לא יחזור עם תשובה בחצי שעה הקרובה. תתכוננו, תתלבשו ותכינו את חשבון הבנק." הוא הרים כוסית וודקה והוריד אותה באחת בגרונו, מכווץ את עיניו. יוליק התחכך בין רגליו.

"חשבתי שאתה שונא וודקה." אמרה ההולוגרמה של ליאו, מצחקקת, מאמצע השולחן. לפני שהוא מת, ניקי וליאו עבדו על פרוייקט סודי שבו התודעה של ליאו תועתק במלואה לגרסה מאוד מוקדמת של אבטיפוס שניקי הצליח לבודד. רוחו של ליאו, גרסה מסויימת של ליאו לפחות, של הצלם והצורה והאישיות שלו, המשיכו לחיות כעת במערכת ההקרנה שהוסתרה בבונקר שלהם, שנקרא "הזוויזה."

"אני לא סובל וודקה. בגלל זה הבונקר הזה מלא בהם. משום מה כל המעריצות שלי משוכנעות שאני מת על וודקה, אני לא סובל וודקה."

"אז אל תשתה את זה."

"יש בזה אלכוהול." אמר סשה ומשך בגבותיו.

כולם התלבשו בתלבושות רשמיות והכניסו את הדרכונים הזרים שלהם. לכולם היתה אזרחות אירופאית. כולם מלבד מורטישה."

"זה בסדר," אמר ניקי. "אנחנו רק עוברים באירופה. אוסטרליה היא המקום אליו עינינו צריכות להיות נטויות. המקום היחיד שמאפשר נסיעה בין כוכבית עצמאית. אוסטרליה היא הסיכוי היחיד שלנו כעת. במידה וטימור לא יחזור."

"למה שהוא לא יחזור?" שאלה נטשה. סוגרת את הריצ'ראצ' של ג'אקט העור.

*

 הם הלכו במעקב אלכסוני בנת"בן, ב-2020 שמו של שדה התעופה שונה סופית לנתיב תעופה על שם בנימין נתניהו. פוסטרים ארוכים של צבעי מפלגתו החדשה, "ארץ אחת." ירדו בצבעים כהים ובוהקים במורד עשרות מטרים מתקרות האולם.

הם עברו את הבידוק הבטחוני וחיכו לעלייה למטוס, סשה נראה מתוח במיוחד, ונטשה ניסתה להרגיע אותו, ללא הצלחה. "את קולטת שהם יכולים להיות כל אחד מהם. כל בן אדם שאתם רואים כרגע." הוא עבר לדבר לכל שאר החבורה. "יכול להיות הם." והתכוון לזורונים. "אפילו אתם יכולים להיות אחד מהם." ניקי ניסה לחייך ולהגיד לו לרדת מזה. אבל סשה עבר להסתכל על מורטישה. "תפסיק סשה זה לא מצחיק. אני מכיר את מורטישה כבר המון זמן. דיברנו ומאז שנפגשנו היינו ביחד כל הזמן. אין מצב שהם הגיעו לכאן גם בכל אופן. היינו יודעים שמשהו קרה, שמשהו לא בסדר." בדיוק לאחר שניקי סיים את דבריו אזעקה החלה להשמע ברחבי האולם.

"לכל הרוחות ניקי אתה חייב תמיד להגיד משהו." אמר סשה.

"לא אמרתי כלום סשה, לכל הרוחות. זאת בטח אזעקת שווא."

"שקט. אוקיי. יש לנו עליה למטוס, הוא כבר באיחור בכל מקרה. בואו נעלה, מהר."

כשהיו בשרוול המטוס, כבר נדמה היה שהאזעקה הפסיקה. לא עברו 15 דקות, הם ישבו במקומותיהם והמטוס המריא.

"אתה חושב שהצלחנו?"

"לברוח למדינה אחרת לא יציל אותך מפלישה. אם הם פלשו הם פלשו לכל כדור הארץ."

"למה אנחנו בורחים סשה?" שאלה נטשה. "אנחנו עומדים לנטוש את כדור הארץ בזמן שהם משתלטים?"

"אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל מצב. ואם טימור ימצא דרך לבנות את הפצצה בפעם השניה, את הדמטריאלייזר." סשה עבר לדבר בלחש, "אז הוא יוכל ליצור איתנו קשר, גם אם נהיה במקום אחר. בכוכב אחר." הוא סיים את דבריו ולגם מהקולה שקנה. כולם הסתכלו עליו ונשארו בשקט.

על המסכים שבגב הכסאות הקרינו סרט ממש מגניב משנות השמונים של אדי מרפי, סרט שאותו טרם הכירו, בו הוא שיחק נסיך אפריקאי ממש מגניב.

 במרכז כדור הארץ, הכל היה עשוי מאור, גם גופו של טימור. הוא נע כגוף לא חומרי, ויכל לבוא במגע כמודעות ואנרגיה טהורים עם חדי קרן, פיות, גמדים, שדונים, ורעיונות מושלמים שלא היו לו מושגים לשייך אליהם. הטבע של מרכז כדור הארץ היה מכושף אבל לא רשעי. זה היה הטבע הקדוש של אותו המקום, שהוא היווה קפיצת דרך לבני האדם וגשר לאותה מודעות מאחדת של כל כדור הארץ ובני האדם. אלוהות עתיקה ולא ידועה מעבר לגזע דת ומין. מבלי לעבור דרך האש והלהבות והחושך ההכרחיים שמדי פעם התגלו בפני כל נפש המבקשת מעבר, מבלי לפגוש את השדים, המפלצות, האדונים האפלים והנוכחויות המלוולנטיות של ההרס הגועל והפחד ששכנו בעולם האסטרלי.

[miraculousladybugisrael]

הקו הפתוח - חלק 30: חשיפה

ליבו של החתול השחור פעם בשמחה בזמן שהוא עקב אחרי החיפושית בחשכה. אורות המכוניות והבניינים חלפו לצידו. זה אפילו לא הרגיש כמו ריצה, או קפיצה, או דילוג או מה שזה לא יהיה שרגליו עשו.

הוא הרגיש כאילו הוא עף.

למרות שלא הייתה צריכה, החיפושית הציצה אחורה שוב ושוב, מוודאת שהוא עדיין עקב אחריה. כמובן שהוא עדיין עקב אחריה. הוא יעקוב אחריה לכל מקום. שניהם ידעו שהוא תמיד יהיה שם, מאחוריה, אבל זה גרם לו להרגיש שדואגים לו, שאכפת ממנו.

והיא ניצלה כל הזדמנות שהייתה לה בכדי לזרוק לעברו קריצות מעבר לכתפיה.

זה היה כל כך שונה במשך הימים האחרונים, בהם הוא היה בטוח שכוחות ההשמדה שלו הרסו הכל. ועכשיו... ארבעים ואחת נשיקות. היא נישקה אותו. היא התוודתה בפניו. היא בחרה בו!

הם חלפו מעל בניינים ומכוניות, והחתול השחור הניח לחיפושית שלו להוביל אותו בזמן שהסקרנות משכה את תשומת ליבו. מה היא הולכת לשאול אותו? אם הוא רוצה להיות החבר שלה? הוא הסמיק והמקל שלו החליק מעט באחיזתו.

אבל מה אם זו לא הייתה השאלה שלה? הזוהר נעלם באותה מהירות בה הופיע. פאניקה התחילה למלא אותו ובטנו התכווצה. מה אם היא ציפתה שהוא יזמין אותה לדייט מוקדם יותר, ועכשיו היא התאכזבה ממנו? למה הוא עדיין לא שאל אותה אם היא רוצה להיות החברה שלו?! או שאולי זה כבר היה ברור שהם ביחד?

חלק ממנו - הוא לא היה בטוח אם הוא היה חלק גדול או קטן יותר מהחלק השני - כמעט ציפה שהשאלה שלה תהיה "אתה יכול לכבות בבקשה את השעון המעורר שלך?" ושהוא יחזור במאית שנייה למציאות, בה החיפושית עדיין כעסה עליו והוא לא יכול היה לתקן את המצב ביניהם. אבל הזיכרון של שפתיה החמות כנגד שפתיו היה מספיק אמיתי.

המחשבה הזאת הסיחה את דעתו כל כך שהוא לא שם לב שהם מתקדמים לעבר ביתו, עד שהחיפושית נחתה על גג ביתו ושלחה לו נשיקה. היה לו מספיק זמן לעבור התקף לב קטן שאיכשהו היא גילתה את הזהות האמיתית שלו לפני שהיא זרקה שוב את היו-יו שלה וקפצה משם.

עוצר מעל גג ביתו, החתול השחור לקח כמה נשימות עמוקות בכדי להתאפס מאזהרת שווא.

"אתה מתכוון לעמוד שם כל הלילה?" היא התגרתה. "או שאתה מוכן סוף סוף להודות שאני מהירה יותר ממך?" כמה בניינים משם, החיפושית סובבה את היו-יו שלה, למרות שהיא נרתעה ברגע שהתחיל לעקוב אחריה שוב. שמיעתו תפסה את צחוקה חסר הנשימה, כשמוחו שינן את צחוקה וחשב על דרכים להצחיק אותה שוב.

החיפושית הובילה אותו בכמה בניינים. היא הפסיקה ברגע שהגיע לגג בית הספר שלו שהיא החזירה את היו-יו שלה למקום על מתניה. עם הראייה החדה שלו, הוא יכול היה לראות בבירור את החיוך הרך שלה ברגע שהיא הסתובבה לעברו ופתחה את ידיה לקראתו.

היא עמדה שם וחיכתה בסבלנות בזמן שהוא התקרב. ידיה נשארו פתוחות בכל הזמן הזה, מזמינות, מחייכות, קוראות לו הביתה. המחווה הפשוטה הזאת הייתה חשובה לו מאוד במיוחד בגלל שלא ציפה לה.

היא רצתה אותו. היא רצתה שהוא יידע שהיא רצתה אותו. החיפושית חיכתה לו בזמן שהוא התקרב יותר ויותר לעברה, בזמן שחיוך גדול היה על פניה. איך חיוך יכול להיות כל כך יפה שהוא גרם לו להרגיש חזק יותר למרות שהוא המס את גופו מבפנים?

הקריאה של זרועותיה אליו התחזקה יותר ויותר ככל שהתקרב אליה, וקצב ריצתו התגבר. בהתחלה הוא רץ אליה ביציבות, לאחר מכן קפץ מגג אל גג, זורק את עצמו מרחוב לרחוב. בזמן שהוא נחת על הגג בו עמדה, הוא רץ כל כך מהר שהוא מעד בנחיתתו והתרסק אל תוך זרועותיה.

"נראה שמישהו התגעגע אליי," החיפושית אמרה, מצליחה לשמור עליהם במקומם.

החתול השחור השמיע רעש של הסכמה שלחלוטין לא נשמע כמו יבבה בזמן שהוא נמס אל תוך החיבוק שלה, סופג את התחושה המחבקת.

זה היה מדהים. כל זה. איך הוא היה מאוהב בה. הידיעה שהיא אהבה אותו בחזרה. הדרך בה אצבעותיה עברו על גבו, ולחישות שהזכירו לו שהוא לעולם לא יצטרך להתגעגע אליה שוב, שהיא לעולם לא תאפשר לו להיות בודד יותר.

כשהוא קירב את ראשו אל צווארה, בהרגשה שהוא צריך אותה קרובה אליו אפילו יותר, היא לא התלוננה או הרחיקה אותו. היא פשוט החליקה את שיערו מפניו בליטוף רך, עקבה אחר הדרך שעשו קצות אצבעותיה בנשיקות עדינות, על רקתו, על מצחו, ועל קצה אפו.

עברו כמה דקות עד שיכול היה לעמוד זקוף בכוחות עצמו. החיפושית השאירה את ידיה סביב מתניו, עדיין צמודים זה לזו. היא רצתה להיות קרובה אליו, וההבנה גרמה לחתול השחור להרגיש כל כך מסוחרר, שהוא כמעט נמס לתוכה פעם נוספת.

גרונו הרגיש מחוספס ולחוץ, והוא נאלץ לבלוע כמה פעמים לפני שהצליח לדבר. "אז מה רצית לשאול אותי?"

יד אחת החליקה מגבו אל חזהו, ונחה על ליבו – לב שכבר היה שלה בדיוק כמו ליבה שלה.

"חתול שחור," היא אמרה באיטיות, צופה בפניו בזהירות. "תוכל ללוות אותי הביתה?"

"אני לא יודע איפה את... הו." הבלבול התחלף במהירות להבנה והוא הופתע על השנייה בה הבין. "א-את לא חייבת ל-" הוא גמגם. "זאת אומרת, אם את רוצה ל-" הוא רק יכול היה לדמיין איך פניו נראו, אבל היא בטח אהבה את זה בגלל שחיוכה רק גדל על פניה בזמן שהוא המשיך לברבר. "באמת, אני בסדר אם את לא... אני יכול לחכות אם-"

אצבע עדינה קטעה אותו.

"קוראים לי מרינט. תוכל ללוות אותי הביתה בבקשה? אני גרה ממש שם." היא הצביעה אל מאחורי כתפה לכיוון המאפייה וראייתו של החתול השחור התערפלה.

היא גם הייתה מרינט? גם מרינט אהבה אותו?! זה היה יותר מדי. היא הייתה יותר מדי והיא באמת בחרה בו? מרינט, עם המסירות העזה שלה לחבריה, ההתלהבות האדירה שלה, היצירתיות והצחוק המדבק שלה. זה נראה לא אמיתי שמבין כולם, היא רוצה להיות איתו.

"היי, מרינט," הוא לחש. "קוראים לי אדריאן אגרסט. אני אוהב אותך ואני גר ממש שם." הוא נופף בזרועו, מקווה שזה היה הכיוון הנכון. הוא פשוט לא הצליח להוריד ממנה את עיניו בכדי לבדוק.

תדהמה עברה על פניה. החיפושית אחזה את ידו בזמן שנופף בה, בעדינות מכוונת אותה למה שמסתבר היה הכיוון הנכון. ואז היא התחילה לבכות.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[machineryhebrew]

האם קולומבוס צדק ביחס לקניבלים בעולם החדש? PM_LogoPM_Logo

הסיפורים המובילים של ימינו 1 מפעל סולארי של מיליארד דולר הוא פלופ יקר 2 20 מהספריות המדהימות ביותר בעולם 3 מדורת השבט האולטימטיבית זקוקה רק לחתיכת עץ אחת 4 מה שלמדתי בעצרת המונגולי של 10,000 קילומטר 5 כיצד לבנות מדרגות בשלושה שלבים קלים תמונות מורשת Getty Images מחקר חדש שואל שאלה מוכרת: האם צדק כריסטופר קולומבוס ביחס לשוחרי קניבליזם בעולם החדש? על פי כתבי העת של קולומבוס, הקניבה, קבוצת רוצחים רצחניים, הטילה אימה על ילידי הערוואק. כביכול, הקניבה תהרוג ואוכלת את הגברים שתפסו וחוטפת את הנשים. אמנם ישנן הוכחות לכך שהחשבונות של קולומבוס היו יכולים להיות נכונים, אך אין שום הוכחות מוחלטות ולכן הטענות ממשיכות להישאר בגדר תעלומה. בשנת 1492, כשקולומבוס נחת בבהאמה, הוא תיעד את חוויותיו בכתבי עת, והעניק לאירופה את אחד התיאורים הראשונים שלה על חצי הכדור המערבי. בכתבי עת אלה, קולומבוס מתייחס לקבוצה הילידית כ"קניבה ", אנשים שהיו מפטרים את כפרי אראוואק, חוטפים נשים, ובאופן מפתיע, הורגים ואוכלים את הגברים. רשומה מיום 4 בנובמבר - בה אנשים מתקשרים לתקשורת עם אחד מהמעריצים של קולומבוס - נכתב: "... הרחק משם היו גברים עם עיניים אחדות, ואחרים, עם חוטפי כלבים, שאכלו גברים, וברגע שאחד מהם נלקח הם חתכו את גרונו ושתו את דמו ..." ב -500 השנים שחלפו מאז, החוקרים לא היו בטוחים בטענה זו "בהתבסס על הבלבול האפשרי של 'קאריבה' ו'קניבה '" וההנחה כי הקאריבים - אנשים מאיי האנטילים הקטנים - מעולם לא הגיעו לעבר האי גוואדלופ. . אולם מחקר חדש שבדק מספר גולגלות, המתוארך בין השנים 800 עד 1542 לספירה מהקריביים, פלורידה ופנמה, תומך בראיות ש"אנשי הקאריב אכן היו נוכחים בבהאמה כבר בשנת 1,000 לספירה - כלומר התיאורים של קולומבוס של הפשיטות שלהם היו יכולות להיות מבוססות במציאות, "לפי Live Science. החוקרים השתמשו בטכנולוגיית זיהוי פנים כדי לחקור את הגולגולות שגילו "מערכות יחסים בין קבוצות אנשים" ו"השערות ארוכות טווח "לגבי מי שהשלים את מה. אחת הגולגולות שנחקרו על ידי החוקרים מציגה את סמני הפנים בהבחנה מאיפה הגיע כל אדם. אן רוס / אוניברסיטת צפון קרוליינה "היו קריבים בצפון הקריביים כשהוא הגיע", אומר ויליאם קיגן, אחד מחברי המחקר ושאוצר הארכיאולוגיה הקריבית במוזיאון פלורידה להיסטוריה טבעית. אבל קגן גם מבהיר כי אמנם חשבונות הקניבליזם עשויים להיות אמיתיים, אך אין מספיק ראיות בכדי לאשר באופן סופי את טענותיו של קולומבוס. על פי המחקר, ישנן עדויות ארכיאולוגיות בצורת כלי חרס ש"מרמזות "על כך שהקאריב נע באלף מיילים מהחלק הדרומי של איי בהאמה. עדות זו, לעומת זאת, "מועטה" ו"ייתכן שלא מספרים את הסיפור המלא ", אומרים המחברים. ניתוחי הגולגולת בשילוב עם חפצים ארכיאולוגיים - כמו כלי אבן וכלי חרס נוספים - עזרו לחוקרים לזהות שלוש קבוצות מהגרים: קבוצה מחצי האי יוקטן, הערווקים והכריבים. ברגע שהקריבים הגיעו להיספניולה בסביבות 800 A.D. הם עשו מאמצים להתקדם לעבר איי בהאמה, שם יתכן שהם עסקו ב"סכסוך אלים "עם העראווקים, והרחיקו לכת עד כדי קניבליזציה של כמה מהגברים כדי להוכיח עד כמה הם מפחדים. ועדיין, לא נמצאו עדויות חותכות המאששות את חשבונות הקניבליזם של קולומבוס. לפי שעה, טענות אלה נותרות בגדר תעלומה.

[vardhanlezuz]

דורי מנור: ביום חמישי שעבר מת הזמר כריסטוף (שמו המקורי: דניאל בליווקה) מסיבוכים של מחלת הקורונה. הוא היה בן 74 במותו. בתודעת בנ�� דורו בצרפת וגם מחוצה לה קשור שמו של כריסטוף לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של שנות השישים: שירו "אלין", שבשנת 1965 הגיע לראש כל מצעדי הפזמונים והיה לאחד מלהיטי ה"סלואו" הזכורים והאהובים ביותר גם אצלנו. כריסטוף מעולם לא הצליח לשחזר את הצלחתו הגדולה של "אלין", למרות כמה להיטים צנועים יותר שהקליט בהמשך, אך די היה בלהיט האחד הזה כדי להכניס את שמו לפנתיאון הקיטש העל־זמני.

"אלין" מספר את סיפורו הקורע לב של גבר המחכה לשווא על חוף הים לאהובתו שככל הנראה נטשה אותו לבלי שוב. הבחור מצייר את דמותה על החול, אך, אבוי, דמותה נמחית בגשם וברוח ולא נותר לו אלא לעמוד ולזעוק מלוא גרונו את שם האהובה הנעלמת. והנה חוברים נגדו כוחות הטבע, הים והגשם והרוח, וככל שמתקדם השיר הולכת ומתבררת סופיותה המוחלטת של האבידה.

התחבטתי אם ראוי לתרגם שיר פופ שמלותיו פשוטות ואף, יימחל לי, מטופשות כל כך ולשלוח אותו לפרסום במוסף הספרות המכובד של "הארץ", שהרי מעל דפי "תרבות וספרות" מתפרסמת, כידוע, אך ורק שירה גדולה. אך אם התרגום צמוד־ המוזיקה הזה יעלה דמעות (או חיוכים) של היזכרות מענגת בעיני כמה מהקוראים, אני את שלי עשיתי.

בַּחוֹל הַלּוֹהֵט צִיַּרְתִּי

אֶת שְׁתֵּי עֵינֶיהָ שֶׁל יָפָתִי,

אַךְ גֶּשֶׁם יָרַד וּמָחַק לִי

אֶת הָעֵינַיִם שֶׁצָּדוּ אוֹתִי.

אֲנִי צוֹעֵק, צוֹעֵק:

אָלִין, רַק תַּחְזְרִי!

אֲנִי בּוֹכֶה, בּוֹכֶה.

כַּמָּה תֶּחְסְרִי!

יָשַׁבְתִּי בַּחוֹף וְנִזְכַּרְתִּי

אֵיךְ הִיא בָּרְחָה לִי, אֵיךְ הִיא בָּרְחָה.

הִבַּטְתִּי סְבִיבִי וְלֹא הִכַּרְתִּי

אֶת הַמַּבָּט שֶׁלָּנֶצַח נִמְחָה.

אֲנִי צוֹעֵק, צוֹעֵק:

אָלִין, רַק תַּחְזְרִי!

אֲנִי בּוֹכֶה, בּוֹכֶה.

כַּמָּה תֶּחְסְרִי!

וּמָה כְּבָר נוֹתָר מֵעֵינֶיהָ?

מָה כְּבָר נוֹתָר מִמֶּנָּה כָּעֵת?

רַק זִכָּרוֹן שֶׁל צְמַרְמֹרֶת,

רַק הֲזָיָה בַּחוֹל הַלּוֹהֵט.

וַאֲנִי צוֹעֵק, צוֹעֵק:

אָלִין, רַק תַּחְזְרִי!

אֲנִי בּוֹכֶה, בּוֹכֶה.

כַּמָּה תֶּחְסְרִי!

A nice French song that I first heard while living in Barcelona, Spain from 1989-1992. I recently decided to make a video to go along with it. DISCLAIMER: I ...

"Aline" by Christophe (with French & English subtitles)

[rayshc]

איש עומד בצומת סואן וצורח במלוא גרונו ועד להתפקעות ריאותיו לתוך הנייד שלו ולא משנים לו צפירות מכוניות או מבטי האנשים... זוהי ניו יורק!!! (at Times Square, New York City)