#דלתות חוץ

[miraculousladybugisrael]

הקו הפתוח - חלק 29: ורדים

החשכה ירדה על קתדרלת נוטרדאם ועל שני גיבורי-העל שישבו על מגדל הפעמון. הירח העולה היה הסימן היחיד לזמן החולף, אבל כל הלילה יכול היה לחלוף ולחיפושית לא היה אכפת.

ארוחת הערב הייתה מדהימה. החתול השחור נשבע שהוא לא הכין שום דבר בעצמו, אז זה היה בטוח למאכל אדם. ההתוודות גרמה לה לצחוק, וההבעה על פניו ברגע שהיא הציעה להביא ארוחת ערב שתכין בעצמה לסיור הבא שלהם גרמה לה לנשק אותו שוב. שמחה, ביישנית ומהוססת, ההתלהבות הקולנית שלה שלא ציפתה לה.

הם ישבו זה לצד זו ליד השולחן, בגלל שהיא התעקשה. היה צפוף וזרועותיהם הוברשו זו בזו בזמן שאכלו, אבל זה הרגיש טוב להיות קרובה אליו כל כך. חוץ מזה, ישיבה בצורה הזאת אפשרה לה לנשק את לחיו כשלא ציפה לכך. הוא עדיין הופתע בכל פעם שעשתה זאת. כאילו הוא אף פעם לא ציפה לזה, או אולי הוא לא יכול היה להאמין שזה באמת קרה. זו הייתה תגובה שהיא תכננה להסיר ממנו כמה שיותר מהר.

בערך כשעה לאחר מכן, היא ספגה את מעט הרוטב שנשאר עם חתיכת לחם, לוקחת את הזמן כשסובבה אותה בצלחת שלה. לוקחת את הזמן בגלל שהיא לא רצתה לעזוב אותו, היא לא רצתה שהלילה ייגמר כל כך מהר.

"ארוחת הערב לקחה יותר זמן משציפיתי." החתול השחור הסתכל מטה, על המנות הכמעט גמורות שלהם, קצת מבולבל.

החיפושית חייכה בידיעה. "מממ," היא אמרה, בכוונה למשוך את תשומת ליבו בחזרה אליה. "אני חושבת שאני יודעת למה דעתך הוסחה כל כך."

"באמת?" הוא הסתובב אליה, פניהם היו מילימטרים מנגיעה. "למה-"

החיפושית קטעה אותו בנשיקה. "יותר מדי מאלה," היא אמרה, לפני שנתנה לו עוד אחת. ואז אחת נוספת.

החתול השחור הגיב באיטיות, נמס תחת המגע שלה. היא הפתיעה אותו שוב, אבל הוא התאפס במהירות, כתפיו נופלות בזמן שנאנח כנגד שפתיה. ידיו מצאו את מתניה, מושך אותה אל קצה הכיסא, כאילו לא יכול היה להתקרב אליה מספיק, אפילו בזמן נשיקה.

הוא היה הראשון שהתרחק, דוחף באיטיות את אפו אל לחיה. "זה לעולם לא יהיה מספיק." הנשימה שלו דגדגה אותה. "אבל אנחנו חייבים לזוז. או שנאחר!"

"נאחר?" היא שאלה, התרגשות עולה בליבה. "זאת אומרת שיש עוד?"

הכיסאות חרקו ומפת השולחן התעופפה מעט כשהחתול השחור עזר לחיפושית לעמוד על רגליה. "הו, ברצינות," הוא אמר בזמן שהוא הוביל אותה לקצה המגדל. האורות נדלקו מתחתיהם. "את יודעת איך אני, במיוחד כשאני מנסה להרשים אותך." והוא עשה סלטה מקצה המגדל, מסתובב באוויר עד שהוא נחת על גג עץ 30 מטר מתחתיה.

החיפושית צחקקה לפני שעקבה אחריו.

"רואה? אמרתי לך שאני מהיר ממך," החתול השחור אמר שתי דקות לאחר מכן. הם נחתו מול מדרגות השיש של פלאס דה לה דקוור, מוזיאון המדע של ארמון התגליות. עמודי אבן לבנים ופסלי סוסים מברונזה הביטו מטה על הזוג.

"אתה לא," החיפושית אמרה. "השגת אותי לכאן בגלל שאני לא ידעתי לאן אנחנו הולכים."

"ואיכשהו זו אשמתי?"

החיפושית דחפה את כתפו בעדינות וחשבה שההערה הזאת לא הייתה ראויה לתגובה ממנה. כל מה שאהבה והתגעגעה אליו במערכת היחסים שלהם, חזר בעוצמה, ההתלהמות, החברות, האמון. באמת, זה לא היה כל כך שונה ממה שזה היה לפני כן. היו רק כמה סוגי נגיעות חדשות, וחתול שחור שמח יותר.

ביחד הם עלו במדרגות, כשרוח קרירה גרמה לה לרעוד ולהתקרב אליו.

"החלק השני של הדייט הזה כולל פריצה?" היא שאלה. שתי דלתות הזכוכית היו סגורות, זה היה ברור. כל האורות בפנים היו כבויים. "בגלל שאני חושבת שהמקום הזה סגור."

"הוא באמת סגור," הוא אמר, מחפש משהו בכיס התחפושת שלו. "אבל הייתה לי בקשה מיוחדת." המפתח התנדנד בידו כשהוא הושיט לה אותו. "להיות מישהו ממש(פחת)- זאת אומרת, להיות אני מגיע עם לא מעט יתרונות."

הדרך בה אמר את זה, הדרך בה הוא פתח את הדלת, כשעיניו נמנעות משלה... החיפושית לא הייתה בטוחה אם הוא התכוון אל עצמו בתור גיבור-על או בתור אזרח.

היא הלכה מאחוריו באיטיות – אז התבוננה בהנאה כשהוא מישש את המפתח בזמן שהניחה את ידה על חלק קטן בגבו – לפני שהוא פתח לה את הדלת.

"אחרייך." הוא חמק מתחת לאצבעותיה כשהתרחק והשתחווה מולה בכדי שתיכנס. מוזר. הוא שמר על מרחק כל הלילה? מאחר שהיא הייתה תלויה בו במשך כל הלילה, היא ציפתה... אבל אולי היא רק דמיינה.

היא הושיטה את ידה והעבירה אותה על חזהו כשחלפה על פניו, אך דעתה הוסחה במהירות.

צעדיה נשמעו רועשים מבדרך כלל כשעברה את הדלת והעולם כולו השתתק. לחישות שיחתם הדהדו מבעד לאטריום הענקי. "אין לי מושג לאן אנחנו הולכים," החיפושית אמרה. "אתה עדיין רוצה שאני אוביל את הדרך?"

"רק אם אוכל לעקוב אחרייך עד לגן-עדן."

"אה..." החיפושית הייתה אסירת תודה שהיה כל כך חשוך. עוד שינוי במערכת היחסים שלהם: איך בקלות היא הסמיקה מהפלירטוטים שלו.

החתול השחור נופף לה בכדי שתעקוב אחריו והוא התקדם אל תוך המבנה הריק. היא נתנה לו להתקדם שלושה צעדים לפני שהיא הדביקה את הפער וכרכה את זרועה בזרועו. הם עברו לצד ציורים ופסלים, לוחשים אחד לשנייה עד שהם הגיעו לעוד שתי דלתות שהיו פתוחות והובילו לחדר שנראה כמו אודיטוריום קטן עם במה. מעגל של כיסאות הקיף את חלל החדר שהיה ריק חוץ משולחן שעליו היה מחשב מחובר לכמה חוטים. הם ירדו לשורה הראשונה, למקום בו סימן לה לשבת.

בכמה נקישות של ציפורניו, המחשב נדלק. "אני מאמין שהבטחתי לך את הכוכבים, חיפושית שלי."

האורות זהרו מעליה, והכיסאות נשכבו אחורנית בכדי לאפשר לה לראות את שמי הלילה – שהיו מלאים ביותר כוכבים משאי פעם ראתה – נוצצים על התקרה. הכיסא לצידה חרק ברגע שהשותף שלה התיישב והתחיל לספר לה על הכוכבים. גלקסיות שלמות הופיעו מעל ראשיהם. כוכבי-לכת טסו לצידם. הוא ידע כל כך הרבה.

ואצבעותיה של החיפושית הרגישו כל כך בודדות. מצפה ממנו לקחת את ידה בהזדמנות הראשונה, היא השאירה אותה על משענת היד שלה. אבל באור המעומעם, היא הייתה יכולה לראות שידיו נשארו על הירכיים שלו. אם לחשוב על זה, הוא לא נגע בה כל הלילה חוץ מכשהוא עזר לה לקום אחרי ארוחת הערב. בחשיכה, הדאגה שלה התעצמה. היא דיי ציפתה שהוא יהיה על כולה כרגע, ידיו, שפתיו, והלחישות הרכות.

קולו רעד מעט ברגע שהיא חיפשה והחליקה את ידה אל תוך שלו, אבל הוא המשיך בהסברו על צבירי כוכבים בזמן שהוא חיבר את אצבעותיהם. ההסבר שלו הושהה רק ברגע שהרים את ידה לשפתיו ונישק את קצות אצבעותיה, אחת אחרי השנייה.

החיפושית אהבה להקשיב לו. הוא היה קשוב וענה על שאלותיה, למרות שלדעתה, משענות היד הפריעו להצגת הכוכבים. הם הפריעו לה ויצרו מחסום ביניהם. חלק ממנה רצה לשבת על ירכיו, אז היא התחילה לקום, אבל אז הכוכבים מעליהם התעממו ואורות האולם נדלקו.

"אז מה את חושבת?" הוא שאל. הוא סובב את ידה לכיוונו, מלטף את הנקודה השחורה על גב ידה.

היא חשבה על הרבה דברים. על שהיא קיוותה שהיא הייתה מבינה מוקדם יותר כמה מדהים היה השותף שלה. ואיך הזמן עבר מהר מדי וזה היה לא הוגן, שהיא רצתה לבלות איתו יותר. כשהיא לא ענתה לשאלה שלו מיד, אוזני החתול שלו השתטחו ואצבעותיו עצרו.

"אני חושבת," היא אמרה במהירות, "שאני עדיין לא מוכנה ללכת הביתה." הפעם, היא לקחה אותו איתה, לאמצע החדר, שבו היה רווח בין השורה הראשונה לשולחן עם המחשב. הקולות מהמחשב ופעימות ליבה היו המוזיקה היחידה, אבל היא שמה את ידה החופשייה על כתפו והובילה אותו אל תוך ריקוד סלואו תחת כוכבי הלילה.

במקום החיוך הזוהר שהיא ציפתה שיהיה על פניו מהקרבה שלהם, החתול השחור נראה מרוחק ואולי אפילו קצת עצוב. הצעדים שלו היו איטיים. הוא ניסה לאחוז בה הכי רחוק שרק יכול היה, והיא המשיכה להתקרב אליו. מה לעזאזל הטריד אותו כל כך?

"באמת עשית את כל זה בשבילי?" היא שאלה כשהיא לא הייתה יכולה לעמוד יותר בדממה ביניהם.

"זה היה יותר מדי?" הוא שאל, נשמע לחוץ. עיניו נפתחו לרווחה והוא מצמץ במהירות. "סליחה. מעולם לא הייתי בדייט אמיתי קודם."

לפני שהייתה יכולה להשיב על חוסר הניסיון שלו, הוא לקח עוד צעד אחורה, כאילו שהוא לא היה בטוח אם הוא יכול היה לעמוד כל כך קרוב לבחורה בדייט.

בסדר, זהו זה. לחיפושית נמאס מההרגשה כאילו היא רדפה אחריו בחדר במקום לרקוד איתו. היא הידקה את אחיזתה בו, מושכת אותו אליה, עד שהייתה יכולה להניח את ראשה על כתפו.

זה נראה כמו מספיק אישור בשבילו. האחיזה במותנה התהדקה. הוא החליק את ידו למעלה ולמטה בכדי להרגיש אותה שוב ושוב. היא רעדה ברגע שאצבעותיו עברו על מותנה והיא נמסה לתוכו עוד יותר, לפני שידו החליקה את דרכה מעלה ומטה פעם נוספת.

"לא, זה לא יותר מדי," היא לחשה. "פשוט עשית את כל זה בזמן שחשבת שאני לא באה."

"אבל קיוויתי," הוא אמר. "כמו תמיד."

------------------------------------------

עברה שעה נוספת לפני שהצמד עשה את דרכו דרך המסדרונות החשוכים של המוזיאון. צעדיהם הדהדו, והחיפושית צפתה בחתול השחור בקצה עינה. הוא חייך, אבל החיוך לא היה גדול כל כך, והוא הסתכל על הרצפה במקום עליה.

עכשיו זו הייתה ההזדמנות המושלמת לשאול אותו מה קרה, אבל לפני שהיא הייתה יכולה לחשוב על הדרך המושלמת לשאול אותו, הוא עצר מול דלת היציאה והסתובב לעברה. האורות היחידים היו מעמודי האור בחוץ ומהאורות של היציאה שהשתקפו דרך הזכוכית. הצללים היו עדינים, וטשטשו את קצוות המסכה שלו, למרות שהם לא הסתירו את ההבעה על פניו שהפכה משמחה למהוססת.

"יש לי משהו נוסף בשבילך," הוא אמר. "אני מבטיח שזה לא יותר מדי הפעם."

החיפושית חיכתה בציפייה בזמן שהוא התכופף אל מאחורי עמוד וצעד לעברה עם זר ורדים, ורודים ואדומים, האהובים עליה. הזר היה ענקי בידיה כשהיא קירבה אותו לפניה בכדי להריח אותם. היו חייבים להיות שם לפחות שלושים ורדים. ידיה בקושי הקיפו אותם.

הוא חשב שזו מתנה נורמלית? לא שהיה לה אכפת – היא הייתה מוחמאת – אבל זה העלה במוחה לא מעט שאלות.

היא חייכה והודתה לו בזמן שהוא הוביל אותם החוצה ונעל את הדלת מאחוריהם. הירח זרח מעל העיר.

"אני שונא להגיד את זה," הוא אמר, "אבל זה בטח הזמן ללכת."

"נשארנו מאוחר יותר לפני כן." היא מיששה ורד בין אצבעותיה. "ואני לא כל כך רוצה לעזוב." היא הייתה בספק שהוא גם רצה להישאר.

החתול השחור כחכך בגרונו. "אז אולי נוכל-" הוא הוריד את ידו ממרפקה. הנה זה שוב. הריחוק שהיא לא ציפתה לו, זה שהיא נלחמה בו כל כך במשך כל הלילה.

"לא משנה," הוא אמר. "אתן לך להחליט לפני שאשאל אותך שוב."

"להחליט על מה?"

הוא נראה מבולבל. "את לא זוכרת? הבטחתי שלא אזמין אותך לדייט נוסף עד אחרי שתחליטי."

פיה של החיפושית נפתח לרווחה. "אתה רציני? זה מה שהטריד אותך כל הזמן?" היא לא התכוונה שזה ייצא בתקיפות, אבל הדרך בה אוזני החתול שלו השתטחו, היא חשבה שאולי כדאי שתנמיך קצת את קולה. "כמה פעמים נישקתי אותך הלילה?"

"שלושים ושמונה פעמים."

הקול שלו נשמע כל כך רשמי שזה גרם לחיפושית לקפוא במקומה. "אתה... אתה ספרת."

אוזני החתול שלו השתטחו אפילו יותר על ראשו. "זה מוזר?"

מעבירה בזהירות את הזר לאחת מידיה בכדי להזיז אותו מדרכה, היא נענעה את ראשה וסגרה את הרווח ביניהם. "שלושים ותשע." ונישקה אותו. הנשיקה הייתה איטית יותר מהאחרות, ארוכה יותר, בזמן שהיא שפכה את כל רגשותיה בתוכה.

ברצינות, איך הנער הזה לא הבין מה הוא היה בשבילה? הוא צריך לדעת.

"ארבעים," היא לחשה, נותנת לידה החופשית לרחף מעל זרועו ולנוח על לחיו בזמן שנישקה אותו שוב. "ארבעים ואחת." ושוב.

כשהם התרחקו, הוא לא צעד אחורה הפעם. הוא עמד שם ונשאר במקומו, והיא חשבה שהוא סוף סוף הבין, עם ידיו אוחזות בחוזקה במתניה, שפתיו נחות על מצחה. אבל היא הייתה חייבת לוודא.

"אם זה לא ברור," היא אמרה. "אני בוחרת בך. כבר בחרתי בך."

האחיזה סביבה התחזקה עוד יותר. "אז נוכל בבקשה אולי לעשות את זה שוב מתישהו?" הרעד בקולו עברו בגופה. "בגלל שיש לי עוד מיליון רעיונות אחרים שאני רוצה לפנק אותך בהם."

"אני אשמח."

"כן?" הופיע החיוך שהיא חיכתה לו במשך כל הלילה. מבריק וזוהר, מסנוור אותה לחלוטין (בזמן שעדיין ספגה את הטיפשות המתוקה שהיא תמיד אהבה).

"כן," היא אמרה. "אבל יש עוד משהו אחד שאני צריכה לשאול אותך."

"כל דבר."

מכונית עברה לצידם. אנשים חצו את הרחוב והלכו באיטיות, צופים בהם. אור חלון נדלק בבניין לידם. ולפתע החיפושית הרגישה יותר מדי חשופה ולחוצה בכדי להמשיך.

"אבל לא כאן," היא אמרה. "בוא איתי."

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[biran6]

בלעדיות חדשה-להשכרה מתיווך-אפק 14 גבעתיים: עמלת תיווך מופחתת-חצי חודש+מעמ! בשכונת שקטה של בתים פרטיים. דירת גן, שהיא למעשה בית פרטי. 3חד. 100מר בנוי. גינה מקסימה כ-35מר. יחידת הורים ענקית בגודל של שני חדרים. סלון ענק. מטבח מרווח. שירותים כפולים. הדירה שופצת מהיסוד לפני 4 שנים, כולל: צנרת, חשמל, מטבח, מקלחון, שירותים, ריצוף, דלתות, שערים, מדרגות, איטום בגג, דוד שמש, ואלומיניום. יש מזגן חדיש בכל חדר. כניסה ב-17/11. הדירה תהיה ריקה לגמרי חוץ מארון קיר. ארנונה-1100שח. אין ועד. מרחק הליכה מקניון גבעתיים, הפארק הלאומי, תחבורה ציבורית ותל אביב. מחיר: 6800שח. לתיאום ביקור: צביקה בירן-רימקס פוקוס-052-2642998 https://www.instagram.com/p/CTz-ySgInDX/?utm_medium=tumblr

[countingshadows]

שתי דירות

את הדירה הראשונה ראיתי ביום שלישי שעבר. הדירה הראשונה היא בבניין קצת מוזנח עם כניסה מדכדכת בפינה של רחוב סואן ורחוב שקט. היא בקומה שלישית ולכן הסאון לא כל כך מגיע אליה. גם אני בקושי מגיעה אליה.

הדירה הראשונה היא מרווחת. יש בה שני חדרים ענקיים, הול נעים ומטבח קטן ומרפסת סגורה אחת ומרפסת שירות קטנטונת מהמטבח. יש בה חלונות לשלושה כיוונים ואפשר לפתוח בה דלתות שהאוויר יזרום בכולה ולכן היא מאווררת. אבל הקומה השלישית היא גם הקומה האחרונה ולכן לטענת הדיירת העוזבת יש חודש בקיץ שבו בכל זאת הדירה די חמה. בדירה הראשונה אין מזגן ויש בה מקרר שאני לא צריכה.

הדירה הראשונה היא יפה.

הדירה הראשונה היא זולה: 2,200 שקלים לחודש וארנונה 600 לחודשיים.

הדירה הראשונה מתפנה בתחילת יוני.

לבעל הבית של הדירה הראשונה קוראים רון. פגשתי אותו ביום רביעי שעבר בקפה גרג בקניון עזריאלי גבעתיים. הוא גר בגבעתיים ואת הדירה בהדר קנה להשקעה. אם הייתי צריכה להמציא דמות ספרותית של גבר ישראלי בן ארבעים בערך שגר בגבעתיים ומחזיק דירה להשקעה בהדר הייתי ממציאה את רון. יצוין כי רון הוא דמות נורא משעממת. הוא גבוה ולבן ורזה וממושקף ומדבר ומדבר ומדבר. מדבר על זה שלהתקין מזגן יחייב אותו להעלות את שכר הדירה ל-2400 כי אחרת הדירה לא תחזיר את ההשקעה. מדבר על זה שהשקיע 50 אלף שקל בשיפוצים כשקנה את הדירה. מדבר על זה שעכשיו גמר להחזיר משכנתה של 17 שנה על הדירה שלו ושל אשתו בגבעתיים. מדבר על זה שהוא נורא אהב את הדיירת הקודמת כי אבא שלה מצא חן בעיניו ואבא שלה הוא איזה איש עסקים ידוע ועשיר שלא שמעתי עליו מעולם ושמו נשכח ממני בן רגע וגם הוא גר לא רחוק מפה וכשהדיירת הקודמת שכרה את הדירה לפני 3.5 שנים אבא שלה למרות כל הכסף שלו התחנן שרון יקנה לה מקרר ורון קנה לה מקרר ועכשיו רון לא מוכן לפנות אותו מהדירה כי מה יהיה עם ההשקעה.

הפגישה עם רון נמשכה שעה מתישה והסתיימה בכך שעל מזגן נדבר בעתיד אם אכן יהיה לי חם ושבימים הקרובים הוא יחשוב אם הוא רוצה אותי כדיירת ואם הוא מוכן לפנות מהדירה את המקרר ואחר כך אם נגיע להסכמה נוכל לחתום על זכרון דברים אבל על החוזה עצמו נחתום רק ב-1 ביוני עם כניסתי לדירה.

ביום חמישי בבוקר רון כתב לי הודעת ווטסאפ נוטפת שלוש נקודות ובה אמר שהוא מוכן להשכיר לי את הדירה והציע שאאחסן את המקרר במרפסת הסגורה או אמכור אותו ואקנה מקרר שווה ערך כשאעזוב את הדירה. המקרר עלה לו 1400 שקל לפני שלוש שנים, הוא כתב. עניתי שאחשוב על זה ועד הערב חשבתי על זה.

ביום חמישי בערב אמרתי לרון שלא בא לי לחיות באינטימיות עם מקרר זר וגם לא בא לי להתחייב לקנות לו בעתיד מקרר חדש תמורת מקרר בן 3.5 שנים. הצעתי לקנות ממנו בעצמי את המקרר ב-700 שקלים, מחיר מופקע, בתמורה לכך שלא תהיה לי כלפיו שום התחייבות מקררית עתידית. רון אמר שיחשוב על זה ונדבר ביום ראשון.

ביום ראשון רון כתב לי בווטסאפ שהוא מקבל את הצעתי שאשלם לו 700 שקל תמורת המקרר והוא כבר ידאג לפינויו לצד ג. כתבתי שאני רוצה לחשוב על זה עוד קצת ובדרך אגב ציינתי שלא הצעתי לו 700 שקל תמורת פינוי המקרר אלא לקנות ממנו את המקרר תמורת 700 שקל וכדי לא לצאת קשוחה מדי הוספתי סמיילי. רון שלח לי בווטסאפ אגודל זקור ואני קבעתי ליום שני ביקור בדירה השניה כי עכשיו כבר ידעתי בלב שהבעיה שלי עם הדירה היא לא המקרר ולא המזגן, הבעיה היא רון.

 את הדירה השניה ראיתי ביום שני הזה בשעה ארבע. הדירה השניה היא בבניין נעים עם כניסה מטופחת ברחוב יפה ומלא בתי קפה. היא בקומה שניה מתוך שלוש ויש בה שקט כי היא עורפית. היא פחות מרווחת, משופצת, מאווררת ומוארת מהדירה הראשונה אבל יש בה שתי מרפסות קטנות ומזמינות עם תריסים נפתחים שאפשר להעמיד בהן שולחן וכיסאות ולהרגיש קצת חוץ. גם בה יש חלונות לשלושה כיוונים ויש בה מזגן בסלון ושני ארונות גדולים שהם יתרון וגם חיסרון כי אחד מהם בחדר השינה (יתרון) והשני בסלון (חיסרון). לפחות הארון בסלון הוא יפה. בדירה השניה אין מקרר שאני לא צריכה.

הדירה השניה היא לאו דווקא יפה אבל היא חמודה וביתית. קל ונעים להגיע אליה וקל לצאת ממנה למקומות שרוצים ללכת אליהם. והיא אפילו עוד יותר זולה מהדירה הראשונה: 2,100 לחודש וארנונה 470 לחודשיים.

הדירה השניה מתפנה בסוף אפריל.

מיד רציתי את הדירה השניה ומיד הדיירת התקשרה לבעלת הבית. בעלת הבית ששמה תמר נשמעה כמו דודה אשכנזית חביבה ולא נורא מעודכנת. היא מיד הסכימה להיפגש עוד באותו ערב ושאלה אם יש לי צ'קים וכשאמרתי שלא כי מי חשב שאחתום חוזה כבר היום היא אמרה לא נורא, תוציאי במזומן שכר דירה לחודש ותביאי צילום מודפס של תעודת הזהות שלך שנוכל להצמיד לחוזה ואת יתר הצ'קים תביאי בהמשך.

ירדתי ברגל לרחוב הרצל והוצאתי 2100 שקל בכספומט וצילמתי את תעודת הזהות ואז עליתי ברגל עד לדירה של מיה ברחוב הס וליטפתי את החתולים שלה ושתיתי מה שהיא שתתה ועישנתי מה שהיא עישנה ושמעתי סיפורים קורעי לב על האמא המתה והאבא החי שלה, כל אחד דפוק בדרכו שלו, ובשבע ירדתי לקפה מסדה ופגשתי את בעלת הבית תמר שהיא דודה אשכנזית חביבה ועניינית ונמרצת ופטפטנו קצת והיא מילאה את החוזה ושתינו חתמנו וסיכמנו שבהמשך החודש אביא צ'קים וחתימה של אחי על הערבות. וככה תוך שלוש שעות מצאתי דירה וחתמתי חוזה ובעוד פחות מחודש אני עוברת.

[juli1974]

המהפכה החדשה בתחום הדלתות מגיעה ל'רשפים'!

המהפכה החדשה בתחום הדלתות מגיעה ל’רשפים’!

הכל התחיל בשנת 1982, כאשר רפי סלהוב, מנכ”ל ובעלים של מפעל ‘רשפים‘, הקים מסגריה לעבודות מסגרות ודלתות בעבודת יד.  עשר שנים לאחר מכן, מכר רםי את הבית ואת כל הרכוש שהיה ברשותו ובנה מפעל קטן לייצור דלתות חוץ תוצרת הארץ.

כיום דלתות רשפים היא מהחברות המובילות והגדולות בישראל לייצור דלתות פלדה. מעסיקים במפעל רשפים 120 עובדים וחברה מהווה כ30 אחוז מהשוק הדלתות.

בחברת “רשפים“, מציעים פטנט חדש וייחודי-

[adannyjamesblog-blog]

https://bit.ly/2Kdzjbo

[bitsofk]

סיפור-אימים

הייתי די קופצנית עד שפגשתי את לוקאס. רק כשישנתי, ישנתי כל כך חזק. רעשי אדמה לא העירו אותי.

לא ישנתי הרבה, סבלתי מנדודי-שינה עוד הרבה לפני לוקאס. לפחות כשנשארתי ערה, הייתי הולכת לחדר בקצה המסדרון וכותבת. לוקאס אהב אותי, את זה אני יודעת. הוא אהב אותי כל-כך עד שהרחיק עימי מהציוויליזציה. הרחקנו עד קצה הצפון המרוחק. לוקאס קנה בית עם שטח חקלאי, הקים חממות של מריחואנה ומכר את פיתוח התערובות השונות לאמריקאים - חברות טכנולוגיות שהקימו תעשייה שלמה סביב היתרונות של זה. היו לו קשרים מהבית, אז הוא שימן את כל הדרך עד לסגירת העסקאות הללו. את תערובות הזנים הראשונים שהוא פיתח, הוא קנה באמצעות השקעה קטנה ממני, שקנתה לי בתמורה אחזקה יחסית בחברת-הפיתוח. את הכסף שעשיתי מלמכור סיפורים ומירושה קטנה שהייתה לי, השקעתי בו. טכנית, הוא שילם על האדמה והמבנה מגורים, אני שילמתי על החממות, על העסק. הבידוד מהאנושות הרגיע לי את הקופצנות. אם פעם הייתי קופצת מכל אדם שהפריע לי כשהייתי בתוך הראש של עצמי. החיים עם לוקאס הרגיעו לי את הקופצנות הזו. גם כשהייתי עמוסה בתוך חלומות-בהקיץ הוא ידע איך לזהות את זה, לעולם לא לגשת אליי בהפתעה מאחור, וידע איך ללקט את תשומת לבי בעדינות.  

כשפגשתי אותו הוא עסק ברפואת חירום נפשית. לא נפגשנו במיון, נפגשנו בטינדר. הוא עזב את חלוק הרופאים ועבר לעטות חלוק של מחקר ופיתוח.

אין הרבה מה לספר על התחלת הקשר. שני בודדים מאותה העיר נפגשים פעם ב… מחליפים נוזלים בצורה הדדית. אמרתי לו ישר שיכולנו להפגש בנסיבות אחרות. יכולתי להגיע אליו למיון, לעבור את הבירוקרטיה במצב לא אופטימלי בעליל ולהתעלם מהקיום שלו. בנסיבות של סטוץ, כמו שנפגשנו, הכל היה אחרת. הכל היה שווה. הייתי מאוזנת כל השנה הראשונה להכרותינו. בהתחלה הקשר בינינו היה קליל, אז הנפש לא גבתה קורבן. אבל יום אחד הוא ביקש דייט, לצאת ביחד לחלק רנדומלי בעיר. להיכנס למסעדה, לאכול משהו, לשתות, לצאת לעשן ולעשות סיבוב ברגל. פשוט לדבר אינטימיות בין שאר התופסים את המרחב הציבורי. הסכמתי. מאז, נפגשנו תדיר, סרקנו מיליון נושאי שיחה ומצאנו דיאלוג עשיר ומגוון. אם רצינו, לרגע לא היה שקט בינינו. ואז חזרנו להינעל מאחורי דלתות חדרי-מלון. אהבתי את הזרות שיש בקשר בינינו. לוקאס היה רגיש לי. שנה ראשונה הוא הקשיב לי. אחרי שנה, הוא סיפר לי שהוא רוצה לפתח תערובת של זנים, כדי לשכלל לי את שיטת הריפוי העצמי שלי. הוא סיפר כשהוא זיהה אצלי סימנים של מאניה הוא פשוט למד מאיך שאני מתמודדת עם זה. הכמות שאני מעשנת ובאיזו תדירות. הוא חשב שעליתי כאן על שיטת ריפוי שלא גובה את אותן תופעות הלוואי של אותן תרופות כימיקליות. לפחות כחיזוק, הוא עוד לא יודע לענות על זה, עד היום. "כל מקרה לגופו" הוא אמר. ארזנו עשרה ארגזים והעמסנו על טנדר שכור ונסענו צפונה עד הבידוד. שמונה מתוכם לפחות היו מלאים בבגדים שלי. עוד עשרים ושישה ארגזים אחרים, מלאים בספרים וערימות של דפים, העמסנו כעבור חודש, כשהתגעגעתי למדפים מלאים בהשראה. יש לי ימים שאני לובשת כותנה ויש ימים שאני לובשת תחרה. יש ימים שאני לובשת סאטן ויש ימים שאני לובשת פוליאסטר. הגוף שלי אומר לי איזה בד, אם חשוב לו, להרגיש. לוקאס לקח את חדר-המגורים עם תקרת הזכוכית בקומה-העליונה ופיצל אותו לשניים, חצי הפך לחדר-ארונות והחצי השני לחדר-עבודה.

רוב העבודה שלו נעשתה במעבדה בקראוון שצמוד לחממות, אז החדר היה בעיקרון שלי. לשם הייתי צועדת בלילות שלא יכולתי להרדם. היה שם שולחן עבודה כבד, אבל העדפתי לשבת עם המחשב על הכורסא ולבהות במפתן האח. לפעמים הייתי מניחה ראש על ספת-האוהבים שעמדה מול מסך ענק. העבודה שלי הייתה לחלום-בהקיץ. בעסק, כבר התחלנו לחלק דבידנדים אז שמתי רגליים על הדום ובהיתי במפתן האח רוב שעות היום. לוקאס היה בא לבקר כמה פעמים ביום. פעם לתת לי לטעום ולסקר עוגיות שאפה מתערובת חדשה או תבשיל אחר, ופעם לנסות שמן חדש מתערובת אחרת. הוא היה מדויק בזנים ובמינונים של האחוזים של החומרים הפעילים. הוא פירט לגבי כל השלבים שהיה נוקט בגידול ועד להפקת השמן. הייתי מקשיבה לו ולרגש שהציף אותו כשהוא דיבר על המחקרים שלו. אבל הקשבתי לו מדבר ופחות לפרטים שהוא אמר.  

הוא טיפל בי במסירות. מילא לי את כוס המשקה כשהייתי עצלה ווידא להביא לי אוכל לחדר במהלך היום. בערבים התעקש שנשב לאכול ביחד. הוא לרוב בישל ולא מתווכחים עם הצלחה. הוא אהב אותי כל כך עד שעזב את הכל ומרכז את חייו סביבנו. חיינו בבית מרווח, הרמנו עסק ביחד ודיברנו. את כל הדברים שעשיתי לפני שפגשתי את לוקאס יכולתי לעשות בכל מקום שבו יש מפתן. אני לא שיניתי הרבה מחיי, רק מינפתי אותם לעסק שהתחיל להראות הצלחה פיננסית. שמעתי דפיקה בדלת. התעוררתי מהחלום ואמרתי "כן" ולוקאס נכנס עם מגש עם מיץ סחוט וכריך. "הכנתי לך ממרח חדש, שוקולד מריר עם שמן קנאביס. בדיוק המשלוח מהמעדנייה הגיע, אז יש ג'בטה טרייה, אז הכנתי לך ארוחת עשר. זוכרת, כמו ביסודי?" הסתדרתי בתוך הכורסא. יישרתי את הגב שנתפס, הוצאתי אנקת כאב כשהזזתי את הצוואר כדי להתמתח. "אוי! תני לי" הוא אמר והניח את המגש על שולחן הצד האפור וניגש לבדוק את המתח בשרירים. המגע שלו היה כל כך רגוע, כל כך משרה ביטחון.   "הפידבקים מהלקוחות הגיעו, חיוביים מאוד. מספר ההזמנות הוכפל" אמרתי. "אז למה את כל כך מתוחה?"

"אני עובדת על סיפור חדש. הדמות שם היא לפני פיצוח, זה קורה לי" "תאכלי משהו, אתמול אחרי ששכבנו הלכת לישון." "התשת אותי!" "אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך גומרת כל כך חזק. זה היה פנומנלי!". "נראה לי שזה בזכות שמן הקנאביס החדש שרקחת" "נראה לי שזה גם בגלל זה וגם בגלל שזו את, את מדהימה. את לגמרי שם כשאנחנו שוכבים, עדיין. כרסמת לי את תנוך-האוזן ואז לחשת: "תגיד לי 'אל תזוזי!'" ושוב זה חרפן אותי. כל פעם שאת עושה לי את זה, זה מאתגר אותי מחדש." "אין מה לעשות, היפר-סקסואליות זה סימפטום. זכית!" "בואי נביא עוד מישהו שיצטרף. אני חושב שזה הזמן שלי לנסות" "היית בסיטואציה כבר שהיה שם עוד גבר?!" "אני חושב שאני רוצה להתבונן בך ובו. אני חושב שאני רוצה לצפות בך מהצד, מקצה המיטה. בואי ננסה, עם אפשרות שאולי אצטרף. אולי ללא מגע איתו, אני עוד לא שם. אבל שנינו נהיה שם בשביל העונג שלך" "אתה יודע שאני רוצה את זה מאוד" "כן, ונראה לי שעכשיו אני מוכן, אני בטוח עם מה שקורה בינינו - תסתכלי מסביב - זה מה שנוצר מזה".

חייכתי. לוקאס הביט בי ובפניי הסמוקות ונשך את שפתיו.   "הממרח שוקולד, זה השמן מאתמול?!" שאלתי. "כן, אבל…. ערבבתי אותו בתוך השוקולד כשבישלתי את הממרח" "אני רוצה לטעום" "אני רוצה שתטעמי! תגידי, איך את היום?" "קמתי עם בלוז, אבל נראה לי שזו הנפילה אחרי אתמול בלילה, זה קורה!" "כן, עצבות פוסט-אורגזמה וזה אפילו לא השם המדעי הרשמי של זה. מה עובר בראש?" "כרגע עלים, אני מנסה להבין למה הדמות אובססיבית עם עלים". "עלים?!" לוקאס שאל בסקרנות והתיישב בכורסא ממול והגיש לי את כוס המיץ. לקחתי ממנו את הכוס ולגמתי ממנה. יישרתי את כיסוי הטאבלט על גבי המסך וקמתי מהכורסא. ניגשתי לשולחן העץ הכבד והנחתי את כוס המיץ בקצה, חיברתי את הטאבלט למטען והנחתי אותו שם. לקחתי את הכוס, ניגבתי את טבעת הנוזלים שנוצרה על השולחן עם כף-היד השניה, ניגבתי את כף-היד בצד הטישרט. חזרתי להתיישב מול לוקאס שהמתין יושב, רגל על רגל, מתבונן בי. החזקתי את הכוס בין שתי ידיי והתחלתי לספר "יש לה בן זוג שאוהב אותה, דואג לה, מטפל בה. היא פגועה נפשית. הוא לוקח אותה עד קצה העולם. בלי יותר מידי אנשים מסביבה, כמו שהיא רוצה. יש סצינה שכבר כתבתי. הוא ניגש אליה לכורסא, היא קוראת. הוא מעביר את ידו בקצוות שיער שסתורה על פניה, מזיז אותה. היא חלמה בהקיץ, אז היא קופצת בבהלה. 'את כל כך יפה ככה עם השיער לצד' הוא אומר לה. 'את ממש זוהרת כשהשיער שלך ככה'. היא מחייכת. 'וכשאת מחייכת את מדהימה!' 'ניקיתי קצת' היא אומרת. 'שמתי לב! הכל בסדר?! את עצובה?!' הוא שואל אותה בדאגה ומוזג לה יין לכוס שמונחת לידה.  'אתה עושה הכל, רציתי גם לעשות משהו' היא ענתה לו.  'אני דואג שיהיה לנו טוב, אני טוב בכל הדברים האלו, אז אני עושה. את לא צריכה לעשות את הדברים האלו, אני רוצה שתכתבי את הספרים שלך כי אני רוצה לקרוא אותם' הוא עונה לה.  'אני מרגישה שמשהו לא מסתדר עם המינון, אני מרגישה תלושה. שינית משהו?!' היא שאלה אותו."  היינו על אוניית-פאר. אני זוכרת את הדז'ה-וו הזה. אני זוכרת את זה. יש משהו מדיטטיבי בלצפות בגלים של הים כשהאוניה טורפת את דרכה ביניהם. הלכתי למרפסת, להפר כמה חוקי עישון. אבל אני לא אוהבת אנשים. לוקאס הלך להתרועע מעט איתם, הלך לשתות, הלך לשמוע מוזיקה. כשהאוניה עזבה את המזח כשפניה ליעד הבא שלה, אני הלכתי למרפסת. שמתי את 'הצד האפל של הירח' ובהיתי באדוות הגלים באור חצי הירח שהאיר את כל החושך הזה. זה היה מדיטטיבי.

"הראש ברח למחשבה אחרת" התנצלתי.    "הגברתי קצת את האפקטיביות, זה עושה אותך פרנואידית?" "נולדתי פרנואידית!" עניתי. "חוץ מהרגיל" לוקאס צחק. "האם זה מועצם?!" "בינתיים לא, רק הרגשת תלישות". "תרצי שאחזיר את המינון לקודם? הוא עשה לך טוב יותר?" "כשאתה אומר אפקטיביות, מה זה אומר?!" "יצרנות. את היצירתיות כבר הצלחתי לעודד להתחדד אבל זה לקח ממך שעות ערות רבות בחשיבה יצירתית - הזן הזה שפיתחנו לאחרונה, מראה תוצאות חיוביות ביותר. בתערובת הזו ניסיתי לשמר את החשיבה היצירתית עם תוספת של יצרנות, כזו שמתרחשת אצלך אחרי שאת מעשנת. מצב אופטימלי - שתקלידי בזמן שאת חושבת, בלי להעמיס על הנפש." "בוא ניתן לזה צ'אנס!" הנהנתי. לוקאס הנהן בהסכמה "אז ספרי לי על העלים!". "אני עוד לא יודעת מה לספר עליהם. הדמות בספר, המאהב שלה סועד לה את הנפש, רק שתמשיך לכתוב לו סיפורים. העלים מכסים להם את רעפי הבית. הוא מטפס למרזב ומפנה אותו מעלים כל סתיו. היא מצלמת אותו מהקרקע. פתאום היא מבינה שגווני העלים השתנו, צבעי העולם שהכירה נראים אחרת. היא יושבת עם התמונות מהענן, אותן תמונות שצולמו לפני שלוש שנים, לפני שנתיים, לפני שנה והיום. היא בוחנת את הגוונים. אבל זה לא הגיוני, כי כולם נראים לה באותו גוון עכשיו, אבל היא זוכרת אותם אחרת. היא נשבעת שהם היו בגוונים שונים. אז היא נכנסת למטבח שלו, היכן שהוא רוקח את הממרחים שבהם היא משתמשת לריפוי ומרחרחת לראות את השינויים. בודקת בין יומנים. הוא מגלה את זה ומשאיר לה מילות אהבה בין הדפים של יומן הניסויים.

'אני לא אפסיק לאהוב אותך, גם אם תאבדי את דעתך!' הוא אומר לה כל לילה כששוכב עימה במיטה. היא מספרת לו על סיפור שהיא כותבת והוא מספר לה על תרכובת חדשה שיצר בשבילה. 'לא אפסיק לנסות עד שתגידי לי די!' 'אני מרגישה שאתה מסמם אותי!' היא אומרת לו 'אני חושבת שאולי די!' 'את רוצה להפסיק עם הממרחים?!' הוא מתעניין. 'אני רוצה שאתה תפסיק להכין לי אותם! הכל השתנה לי, אני רוצה את המציאות שלי בחזרה!' 'את לא מרגישה מציאות יותר?' הוא שאל, מתעניין ומלטף את זרועה. היא מרחיקה את גופה וידיה נשלחות לתחום מרחב דמיוני ממנו.

'אני מרגישה מסוממת. אני מרגישה כפויה. אני מרגישה תלושה.' 'אהובתי, אני עושה את זה בשבילך! את הכל אני עושה בשבילך!' 'רציתי להרגיש טוב איתך' היא אמרה לו. 'רציתי שנהיה ביחד שאוכל להשאר במקום אחד זמן רב. רציתי את זה מאוד. אבל אני מרגישה פרנואידית יותר מאהובה' 'בואי נשנה את התרכובת, ננסה אחרת.' הוא מתחנן בקול שבור. 'העלים הם לא באותו הצבע. אני מרגישה שאני מאבדת את המציאות. אתה מסמם אותי לעצלות!' 'אני אשנה את זה'. 'אני מבקשת שתפסיק. לא אוכלת יותר מהמזון שאתה מכין, לא שותה יותר מהמשקה שאתה מוזג, לא מעשנת יותר ממה שאתה מגלגל! אני מבקשת ללכת מכאן. אשאיר לך את הבית, פשוט אעזוב'."

לוקאס סרק את מבטי ושאל: "איך את רואה את גווני העלים?!" "המציאות שלי עדיין שלי, אני כותבת את הפרנויה" אמרתי. לוקאס שאל אם לקחת את זה אישית. עניתי לו שבגלל זה אני לא אוהבת לספר לו על סיפורים שעוד לא גמורים. "אני כותבת את החוויה שלי בתוך מציאות תלושה. אני לא יכולה לשאת את עוגמת-הנפש של הבדיון." "אבל מחשבות כאלו עוברות בראש לגביי?!" לוקאס לקח את ידי בידו ועיסה את דרכו אל מפרק כף-היד שלי.  "יש גבול מאוד דק בין מילים למעשים, או תחושות."   לגמתי מעט מיץ מהכוס, הצעתי לו, הוא הניע את ראשו בשלילה מצד לצד. הנחתי את הכוס על שולחן-הקפה. "לא מדובר בחרדה, מדובר במחשבות קיומיות. יש עוד הרבה התעסקות עצמית עד שהן משתחררות לכדי מצב קיומי. אני חוקרת רגש, אני חוקרת תחושות וכותבת עליהן סיפור. זו לא פעם ראשונה שההתחלה נשמעה לך אישית, אתה יודע איך אני כותבת, אני מתערטלת איתך בתוך ��ל התהליך."

"הוא באמת שינה לה את המינון ללא ידיעתה?" לוקאס עזב את ידי בעדינות ונשען אחורה על משענת הכורסא והניח את ידיו על משענות הצד והקשיב. "עוד לא החלטתי אם זה סיפור מתח או סיפור של כאב" עניתי. השענתי את גופי קדימה והנחתי את כפות ידיי על ברכיו של לוקאס "אתה בסדר?" שאלתי אותו, בוחנת את גופו. מנסה לדלות רמזים מהאיפוק האנגלוסקסי האוסטרלי הזה שלו. "דיברנו על זה, אני עדיין לא קוראת מחשבות. דבר איתי!" ראיתי חיוך בקצה הפה שלו, שפתיו קמרו וחשפו גומה בלחיו הימנית.  "אתה כל כך יפה והגומה הזו רק מעצימה את זה. אתה חושב שאני חושבת שאתה מסמם אותי לעצלות?" "אני מפחד מאופציה כזו, כן, של חשיבה פרנואידית. אני לא אלך, אבל אני מפחד מזה, כן, בהחלט!" "עדיף שאני כותבת על זה, לא?" "אני יודע שזה באמת עדיף. הייתי פשוט רוצה שתבואי ותגידי לי אם זה קורה."  "אתה הפסיכיאטר, אם הייתה לי פרנויה בקשר לאדם מסוים, אתה חושב שהייתי באה ומתעמתת איתו על זה?!"     "אני משער שלא. זה באמת מלכוד" "ואתה כבר מכיר את כל כולי. מה הייתי עושה אם אלו לא היו מחשבות של סיפור אלא תחושה קיומית?" "היית בורחת" "הגיוני. נכון, זה לא צפוי וזה יכול לקרות בכל רגע. אבל יש הבדל בין חלימה-בהקיץ של 'מה היה קורה אילו' לבין חרדה מתוך סחרור מחשבתי שכזה" "אני לא משנה לך את המינונים. חשוב לי להגיד את זה!" "אני יודעת. אני סומכת עליך. אבל אני מפחדת שהחרדה הזו מה-'מה יכול להיות אם…' תזיק הרבה יותר לנו בסוף מכל מאניה, בין פסיכוזה לפרנויה ובין כל ביטוי אחר שלה. אתה סומך עליי, לוקאס?!" "ראיתי אותך במאניה!" "זה לא מה ששאלתי, לוקאס! אתה סומך עליי?!" "כן, אבל זה מורכב. איתך יש מרכיב אישי. העצה הכי טובה שאנחנו מקבלים בהתמחות זה לא לטפל בקרובי-משפחה, כי אנחנו לא אובייקטיבים. אז זה מורכב." "אני לא ביקשתי ממך את זה." "אני לא אומר דבר כזה. אני אומר שאני כל כך אוהב שאולי במצבים שנדרשת אובייקטיביות, אני לא אוכל לספק אותה" "אובייקטיביות של אשפוז, לוקאס?!" "אולי."  "זו החרדה, שלא תוביל אותי לאשפוז במקרה הצורך?!"  "כן, אני חושב על זה כל פעם שאני מוצא את עצמי אוהב עוד יותר." נשמתי עמוק. "היינו על הספינה, השארתי אותך שם בהופעה וחזרתי לחדר. הלכתי לעשן על המרפסת את מה שקנינו באחת העצירות באחד הנמלים בצרפת. שרפתי את השרף וערבבתי עם טבק וגילגלתי את זה והדלקתי את זה וצפיתי בגלים. אולי שעה ככה, אולי שעתיים. נרדמתי על כיסא-הנוח במרפסת ומשהו העיר אותי אז נכנסתי לחדר וסגרתי את דלת המרפסת. צחצחתי שיניים, הוצאתי עדשות, שטפתי פנים. התפשטתי ונכנסתי למיטה. הרגשתי כל כך כבדה שנרדמתי מיד. ישנתי הרבה בשייט ההוא. אולי אחרי שעה, אולי אחרי שעתיים, התעוררתי כשהחדר זז לי מתחתיי. הכל היה תלוש, זה הרגיש כאילו אני על רפסודה באמצע הים. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, לא יכולתי לנשום, הרגשתי סחרחורת כזו מאסיבית שרציתי לקפוץ מהאונייה. אל תוך הגלים האלימים האלו. הרגשתי כל כך רע. לאט לאט נרדמתי חזרה. לא הערת אותי כשחזרת, ישנתי עמוק. בבוקר התעוררתי צמודה לגוף שלך. כבר עגנו, אבל הכל המשיך לזוז לי. רציתי שנרד מהאונייה כמה שיותר מהר. הסתובבנו בעיר, היה נפלא. אבל כשחזרנו, נרדמנו קצת. האוניה עדיין עגנה בנמל אבל רצפת החדר שטה לי. נכנסתי להתקלח והכל שם היה איום מתחת לזרם המים, קירות המקלחת קרסו לי והכל הסתחרר, אפילו על רפסודה לא נשאר לי לדרוך. יצאתי למרפסת לעשן וזה נרגע קצת. מה שלא סיפרתי לך שאחרי ארוחת הערב, רציתי לקפוץ מהמרפסת, ככה באמצע הים. רציתי שהסחרחורת הזו תיפסק. הכל הרגיש תלוש - בזמן שהאוניה עגנה ובזמן שהיא שטה. זה הרגיש אותו הדבר ורציתי לגרום לזה להיפסק. עצרתי את עצמי אז וסיפרתי לך את רשימת הסימפטומים שאני חווה, קישרת את זה למחלת-ים והשגת תרופה בהתאם. סמכתי עליך, קראתי על מחלת-ים לפני ועכשיו אכן חוויתי את זה.   כל מה שאני אומרת זה שהצרכים שלנו שונים. אני סומכת על שיקול הדעת שלך. אם אצא משליטה, אני סומכת עליך שתפעיל שיקול דעת."  "אבל אני ראיתי את המחלקה הסגורה מבפנים כמטפל. את לא ראית את המחלקה הסגורה כמטופלת. אני לא רוצה להגיע לרגע הזה"  "אני מבינה"  "אני עובד נונסטופ על מנת לדייק את משנתך הטיפולית. הלוואי ונצליח, אם ככה תשארי, אין מה לדאוג. ואני רופא מעל הכל, לא דואג על מה יכול להיות, דואג על איך לאבחן נכון ולטפל בהתאם. ואת מאתגרת, את מדברת על הכל. את מאתגרת כי מעולם לא התמודדתי עם לטפל באהובה כל-כך מדויקת. המימד האינטלקטואלי בינינו נותן לי את ההשראה למצוא טיפול אחר. את נתת לי את זה. זה הכל בזכותך" "לוקאס, אנחנו עושים את זה ביחד. סיפרתי לך הכל. אני מאמינה שנצליח וכאשר נצליח, אולי גם כמה נפשות אחרות יזכו לשמור על הטוב שבמאניה ולהמנע מהדיפרסיה ולהיות יצירתיים. תחשוב על מה שנתרום לעולם עם מה שאנחנו עושים כעת."    לוקאס חייך חיוך רחב, התכופף לכיווני ונישק את שפתיי.  "רצית לקפוץ מהאונייה?! לא סיפרת לי את זה" פניו קפאו כשהוא שאל את זה. אישוניו עקבו אחרי שלי בהססנות.  "הגוף שלך צמוד לשלי בבוקר החזיר לי את השפיות. אבל אתה מבין, חוויתי תחושת פרנויה אמיתית שם. שיווי המשקל שלי נדפק שם לגמרי. רציתי לקפוץ מהרפסודה המפלצתית הזו, היא טרפה את ראשי."  "עם האובדנות שלך הכי קשה לי, כי זה ממש אישי. אני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי אם תפעלי עליה." תפסתי את ראשי בין ידיי והרהרתי.  "אמרנו בלי מניפולציות רגשיות. חשבתי שזה חוק הדדי בינינו!"  "אני רק מספר לך איך אני מרגיש... " עיניו של לוקאס התמלאו לחות ודמעה ארוכה זלגה לו לאורך האף ונעצרה לו על הלחי. קמתי ואספתי את הדמעות בין שפתיי, על הלשון.  "הסוף בינינו יהיה הרסני, אני יודעת, אהוב! בוא נמשיך לעבוד על זה שלעולם לא ייגמרו לי הסיפורים לספר."  "אני חרד!"  "אתה רוצה שאפנה אותך לפסיכיאטר טוב שיעזור לך להתמודד עם החרדה הזו?!" לוקאס החל לגחך ואז התפרץ בצחוק מתגלגל. פניו הסמיקו כשאמר "הגוף שלך בבוקר צמוד לשלי מחזיר לי את השפיות. גם אם את נעלמת בלילות את תמיד חוזרת. מקסימום נרדמת כאן על הספה. אז עד לרגעים שאני מתעורר לרע ביותר, אני תמיד בודק כאן, בחדר הזה, מיד לפני שאני נותן לחרדה לפרוץ." "אני אוהבת אותך. הייתי קופצנית לפני שפגשתי אותך. כל אדם היה מקפיץ אותי כשהייתי נבלעת לעולם-בהקיץ שלי. איתך הכל שלו, אני רגועה. אני לא קופצנית יותר. ויום אחד, אתה גם תהיה רגוע איתי כמו שאני רגועה איתך. אתה רק צריך לסמוך עליי גם!"        

[readefrede]

ניהול נכסים: 15 טיפים להעלות את ערך הנכס ולמקסם את שכר הדירה.

כמנהלי נכסים יש לנו עניין בהגדלת ערך הנכס וזו כמובן השאיפה של כל משקיע ובעל דירה להשכרה.  המטרה היא להפיק מהנכס יותר שכר דירה  ובהמשך להשקיע פחות בתחזוקה שוטפת.  בשיפורים פשוטים ולא יקרים אפשר להעלות את ערך הנכס באופן משמעותי, כך שה

שקעה קטנה תניב שכר דירה גדול יותר ותשמור על הקיים ללא התעסקות מיותרת.  בהשקעה גבוהה יותר אפשר להעלות את ערך הנכס בכמה רמות למעלה.  כמנהל דירות להשכרה, עם קבלת דירה אני בוחן את האפשרויות השונות ומציג אותן לבעלים.

להלן 15 טיפים בעלויות שונות כדי להגדיל את ערך הנכס והתשואה שהוא מניב.

5 טיפים בעלות נמוכה כדי להגדיל את ערך הנכס

דברים פשוטים העשויים להעלות את ערך הנכס באופן משמעותי.  ניתן לעשות את לבד ללא אנשי מקצוע.  זה יכול לעשות הבדל עצום באופן בו הנכס ניראה.

ניקיון: ודאו שהנכס נקי. מבפנים ומבחוץ. זבל, ריחות מוזרים אינם תכונות מושכות.. על הדירה להיות מריחה מנקיון וללא שום שאריות דוחות מדיירים קודמים (מקלוני אוזניים מאחורי מיטות, אסלות מאוד נקיות, כתמי עובש במקלחת, כתמי שומן במטבח, שערות וכו'). הניקיון זה לעולם החשוב ביותר בהצגת דירה להשכרה, למכירה ובכלל.  כמנהל נכסים – זה הדבר החשוב ביותר.  לעולם לא אציג דירה שאינה נקיה.

צבע: זה תמיד מפתיע עד כמה שכבת צבע עשויה להחיות ולהאיר את הדירה. צבעים ניטרליים הם אוניברסליים ומושכים את כולם.  חובה!  מנהל דירות להשכרה אחראי לעולם יקפיד על הצגת דירה צבועה (אלא אם מסוכם עם שוכרים פוטנציאליים על השתתפותפ בשיפוץ הדירה).

צביעה של הדירה מוסיפה המון

אזור הכניסה נאה נקי ומסודר

אזור הכניסה לדירה: להציב כמה צמחים, תיבת דואר חדשה, סידור התאורה. שיהיה נאה ומטופח.  המטרה היא להפוך את הנכס למזמין יותר.

אביזרים: החלפת ידיות הדלתות, שאלטרים מקובעים, ידיות לארונות מטבח, תופסני דלת תקינים. כל הדברים הקטנים האלה מנשימים חיים חדשים לחלל הדירה.

עיצוב וסטייל: מיקום הרהיטים, התייחסות נכונה למרחב ולשטח. הנגיעה המיוחדת שנותנת לדירה את הייחוד האופי והיופי שלה.  הספה במקום הנכון, פינת האוכל, ואפילו עיצוב תאורה, לתת את הדעת איזה חלון לפתוח לגמרי ואיזה חלון לסגור.

            10 טיפים בעלות בינונית/גבוהה כדי להגדיל את ערך הנכס

להלן הצעות מעט יקרות יותר אשר ביצוען עשוי להעלות את רמת הנכס וערכו הרבה מעבר להשקעה בו.

אופי: חדר משעמם עשוי לקבל אופי על ידי הוספת פריט כמו כורסא, שולחן כתיבה וכדומה.

קצת ריהוט נותן חיים לחדר

שינוי/הוספת חלונות או דלתות: החלפה של חלונות ישנים "מפעם" בחלונות מודרניים. החלפת דלתות ישנות בחדשות.  אפשר להסתפק בחידוש חלונות ודלתות על ידי צביעה, הוספת איטום וחידוש ידיות ומנעולים.

שינוי ריצוף: להחליף ריצוף לינוליאום שחוק או קרוע. להיפטר משטיחים קרועים ובלויים.  אם צריך – ריצוף חדש מוסיף ערך אדיר.

הפחתת רעש: אנשים אוהבים להרגיש שהדירה שלהם היא נווה מדבר… ישנן דרכים רבות להפחית רעש כגון הוספת בידוד, התקנת דלתות וחלונות בעלי בידוד כפול, הצבת שטיחים וצמחים כדי לקלוט עוד רעש.

עדכון מטבח או אמבטיה: זה לא שיפוץ מלא. יכול להיות רק חידוש פורמייקה של הארונות, החלפת ידיות של ארונות. החלפת משטחים שנהרסו בגלל רטיבות או שומן.  באמבטיה כדאי, אם צריך, להחליף אסלה, כיור או ברזים (ראש מקלחת, ברזי ניל, ניאגרה).

שיפוץ האמבטיה

שפוץ מטבח או אמבטיה: כשהמצב ללא תקנה ו"עדכון" זה רק עוד טלאי חסר משמעות על שטח הרוס – הכח חכם לשפץ. להחליף הכל, בהתאם לרמה המבוקשת, בחדש.  זה יכול להיות פשוט ופונקציונלי – אך חדש, נקי ומתאים.  השיפוץ אמרו לכלול ארונות חדשים, ריצוף, גופי תאורה, כל מה שצריך.  אם משפצים עדיף להימנע מלהשאיר "זכר לחורבן".

ציפוי וצבע חיצוני: בעיקר בבתים פרטיים. אך גם בדירות גג, או מרפסות פתוחות. ציפוי וצבע מבודד מגשם שימנע מחדירת רטיבות לדירה (על הכנת הדירה לחורף כדאי לקרוא כאן).  בעיות תחזוקה רבות הם כתוצאה מרטיבות שמקורה בציפוי לקוי של קירות.  איטום קירות חוץ יעזור בעיקר כדי להפחית את חשבון התחזוקה השוטפת.

איטום חיצוני בקצף

תכנון מחדש: להוריד קיר בין המטבח לסלון. סידור מחדש של המטבח כדי ליצור עוד שטח.  הוספת חדר אמבטיה לחדר השינה כדי ליצור "יחידת הורים".  החלפת מיקום של חדרים כדי לתת לדירה "זרימה" נכונה יותר.  להוריד או להוסיף שטח מהסלון כדי לתרום משהו לחדר אחר או למטבח. כדאי כאן להתייעץ עם מעצב מקצועי.  לעתים עיצוב מחדש של דירה עשוי להעלות את ערכה בלי שום יחס לסכום המושקע בה.

תוספת בניה: אם זה אפשרי וחוקי. אבל גם לסיים עבודות לא גמורות כמו עליה לגג, או מדריגות למרתף. יש אפשרות גם לצרף מוסך לשטח הדירה (אפשרויות נוספות בתים פרטיים).

להסתכל ולחשוב: זה עלול לגרום להוצאה היקרה ביותר. לחשוב מה עשוי לגרום לנכס להיראות במיטבו בהתחשב במיקום, בשכונה, בביקוש, בדיירים ובכל פרמטר השייך למיקום הדירה.  הטיפים לעייל הם כיווני חשיבה.  אך תמיד המכלול הוא שנותן את האווירה הנכונה.  הבנה נכונה של החשוב והמשמעותי יתן לנכס את הייחוד שלו, האופי ובסופו של דבר את התשואה המקסימלית.

אהבתם? שתפו את המאמר עם חברים ומכרים. רוצים לקבל ממני עוד הרבה טיפים מועילים, עצות טובות והדרכה מעשית לטיפול נכון ורווחי בנכסים מניבים? הקליקו עכשיו על הקישור והורידו את "תשואה ללא הפתעה", מדריך בזק שייתן לכם כלים מעשיים לבדיקת היכולת הכלכלית והמעמד המשפטי של שוכרים פוטנציאליים – במתנה ממני ולגמרי בחינם.

    The post ניהול נכסים: 15 טיפים להעלות את ערך הנכס ולמקסם את שכר הדירה. appeared first on ברכת הבית.

Source: https://www.bhomeisr.co.il/15-tips-to-increase-the-value-of-your-property/

[michaelcohen-blog1]

טבעות אירוסין

הצעות נישואין הן רגעים מיוחדים במינם ולרגעים אלה דרושות טבעות אירוסין מיוחדות במינן. מי לא מחכה לאותו הרגע, בשעת שקיעה. בדיוק אחרי שסיימתם לאכול במסעדה רומנטית ואתם מטיילים לאורך החוף והשמיים נצבעים בכתום והשמש שוקעת לאט וחותמת עוד יום יפה. בדיוק באותו רגע מושלם, אהובך כורע ברך ושואל את השאלה שכל כך חיכית לשמוע. באותו הרגע את קצת בשוק אך את אינך יכולה לעצור את ההתרגשות ולא יכולה לומר דבר חוץ מ"כן"! אחד גדול. עכשיו גבר אעבור אליך. קבל כמה טיפים שיעזרו לך לבחור את הטבעת המושלמת לאותו רגע מושלם.

 אל תלך על טבעת בנאלית מדי

אל תחשוש להיות נועז ולחשוב מחוץ לקופסה. רוב טבעות האירוסין היום הן טבעות פשוטות אשר נקראות בשפה המקצועית טבעות סוליטר. תהיה שונה ותבחר טבעת אירוסין מעוצבת ומיוחדת שמתאימה לאישה המיוחדת שלך ותייחד אותה מכל שאר הנשים. טבעות מעוצבות באות בכל מיני צורות כמו מרובע, לב ועשויות מכל מיני חומרים כמו זהב לבן, זהב אדום ועוד.

 בדוק מיהו המעצב של הטבעת

קיימים היום המון מעצבי תכשיטים בתחום ומעצבי טבעות אירוסין בפרט. מצד אחד, זה פותח יותר דלתות ואפשרויות לעצובים שונים אך מצד שני מאוד קשה לברור את המעצבים הטובים והאיכותיים ביותר. על מנת להתגבר על מכשול זה, עשה מחקר מקיף אודות מעצב טבעות האירוסין. בדוק מיהו, כמה זמן הוא עובד בתחום, תראה קטלוגים שלו ואל תתבייש להיעזר במכרים ומשפחה.

 מחיר טבעת האירוסין

נכון שמיר טבעות אירוסין הוא גבוה אך המחיר אמור להיות במסגרת מסוימת. לפני בחירת טבעת אירוסין ערוך סקר שוק מקיף וקבל הצעות מחיר שונות מכמה שיותר מעצבים. לאחר שקיבלת הצעות מחיר שונות אתה כבר תוכל להבחין בין מקרים שבהם המחיר ממוצע והגיוני לבין מקרים שבהם המחיר הוא בדוי. כמו כן, אל תתבייש להתמקח. התמקחות לא עושה אותך בן זוג פחות טוב אלא היא עושה אותך בן זוג שהוא צרכן יותר נבון ולא מוכן להתפשר. שיהיה המון בהצלחה והמון מזל טוב!