blogbagrut-blog

[blogbagrut-blog]

אודרי ודייזי

שתי נערות, בצדדים שונים של אמריקה הענקית, עוברות חוויה מזעזעת. הראשונה, אודרי – נערה בת 15, הוטרדה מינית והושפלה במסיבה בבית חברה. שמונה ימים לאחר מכן, ב12 לספטמבר 2012, אודרי התאבדה. השנייה, דייזי – זו הייתה בת 14 כשאר נזרקה בשלג על ידי האנס שלה, מאט בן ה17. בית המשפט סגר את תיק ההאשמה של האנס שלה במהרה לאחר התחלת החקירה, משום שהיה מקושר לבכיר מחוזי. תנועת הAnonymous התערבו במהרה, והעלו את האירוע לסדר היום הציבורי, בזכותם המשפט חזר לתפקוד מלא עם ממונים חדשים למציאת הצדק לבנות.

בימאים 

בוני כהן

מוכרת ביותר מסרטה "אונס אירופה", סרט תיעודי הזכה במספר פרסי פסטיבלים, העוסק מלחמה נוספת בתקופת מלחמת העולם השנייה, אשר התרחשה במוזיאונים אירופאיים. היסטוריה, תרבות ועבודות יד של שנים שנהרסו ונגנזו על ידי צבאות הנאצים. דעותיה דוגלות בפמיניזם והעלאת המודעות לחינוך מיני, אלימות מינית, ושיימינג בקרב בני נוער.

ג'ון שנק

בין עבודות רבות, שמו של ג'ון מופיע ברשימת הקרדיטים תחת שם הבמאי בסרט התיעודי על אימת הפנטום, הפרק הראשון של מלחמת הכוכבים. כמו כן, עוד מספר רב של סרטי דוקו שבהם לקח חלק כמצלם או כבמאי.

קונספט הסרט

בעזרת השורה שמלווה את הסרט בפסטיבלים והקרנות בלתי פוסקות, הצליחו השניים להעביר את קונספט הסרט:

Everyone Knows 

זהו אחד הסלוגנים של הדוקו, כולם יודעים. בו הקונספט מתחיל.

כולם יודעים על מה שקרה לי, אני חשופה ופגיעה שוב, כמו בזמן התקיפה המינית, אבל למה דווקא אני?בסביבה שבה לא הוגים שמות של פגועים תקיפה מינית ברדיו, את פניהם לא מראים בחדשות, מגנים עליהם מהבושה, שלא ידעו שעברו אונס, כאילו זה דבר שיש להתבייש בו, כאילו הם עשו משהו רע.

לא את מאט מסתירים, הפושע, זה שלקח משהו שלעולם לא יחזור אל גיבורת הסרט, דייזי, זה שהכניס בה רעיון כה אפל שהנערה הצעירה בילתה שעות במחלקות סגורות ואשפוז אחרי פגיעה עצמית. תמונת המעצר שלו כיכבה על שערי העיתונים במחוז כסמל לעוד בן שלא קיבל את העונש שלו.

כנכדו של בכיר במחוז מיזורי, מאט הצליח להתחמק מעונש. מישהו אי שם בצמרת ההיררכיה החליט ששמו הטוב של שחקן פוטבול בעיירה קטנה, המסמל את הבנים של כולנו, בעל מוניטין וציונים משובחים – חשוב יותר מצדק. חשוב יותר מילדה שלעולם לא תהיה ילדה יותר. אולי, אם זה היה ילד מנבחרת השחמט, או בנו של המוכר בסופר השכונתי, לא היו מוותרים על עונשו בקלות שכזו.

Shame is trending

והסלוגן השני, שמלווה את הסרט, שבתרגום חופשי אומר: בושה במגמת עלייה. בתרגום מעט מודרני יותר, המכיר את פלטפורמת הטוויטר המוכרת בקרב נוער אמריקאי, בה ישנה פונקציית "טרנדינג". בה מופיעים הנושאים המדוברים ביותר ברשת כרגע. הבושה, היא מעניינת את כולם. אנו מטבענו אנשים שמסתקרנים בקלות, בעיקר אם יש דם ואלימות, ואם אף אחד לא ישפוט אותי על זה שהסתכלתי. ובעידן האינטרנט, כל הקריטריונים האלו מופיעים בסדר קבוע. אמנם בשנים האחרונות משטרת ישראל הבינה את כוחן של פלטפורמות חברתיות ומהירות הבזק שאיתה ניתן להרוס למישהו את החיים, בעזרת תמונה אחת שנשלחה לקבוצה אחת בשנייה אחת – הסיפורים על תמונות, סרטונים והודעות מופצות לא מפסיקים להופיע בחדשות. אם החלק הראשון של הסרט, העוסק במותה הקשה של אודרי, ההתעללות שעברה לפני שהתאבדה, המהירות שבה הפכה מנערה רגילה בתיכון שכוח למפלצת, מרכז העיניים השלילי של כל העיר, החלק השני מראה דווקא את ההתפתחות, נערה נוספת שהצליחה לאסוף כוח ולהתמודד עם הבושה הזו, שנכפת עליה כמו האונס שעברה.

נקודות ראיה

במהלך הסרט אנו נחשפים לארבע נקודות ראיה שונות,  אשר מגלות לנו את מהלך הסיפור.

החשובה ביותר, הינה דייזי. הדמות הראשית, לצד אודרי, דייזי מספרת את סיפורה. החל מיום האונס, על חייה בין בתי חולים פסיכיאטרים והקשיים בבית הספר, ועד להיום, בוגרת תיכון בעלת מלגת ספורט, ואקטיביסטית למען מודעות והסברת תקיפה מינית, העוזרת וכוללת בפעולות שלה נתקפות ונתקפים אשר מספרים את סיפורם בעצמם.

דמויות חשובה נוספת הינה אחיה, צ'ארלי, העובר כמותה תהליך במהלך הסרט. נער הנמצא בקבוצת ההאבקות, אשר מתאמן כל יום באגרסיביות ונמצא בסביבת אלימות ימים שלמים –מספר את הסיפור מהצד שלו יחד עם אחותו הנאנסת. סיפורו כועס וקשה, של אח הנאלץ להודות שלא הצליח להגן על אחותו הקטנה.

מהצד השני של הסיפור, ישנם את הוריה של אודרי. סיפורה לא מסופר מהצד שלה בשום שלב, משום שאינה בחיים יותר. שילה ולארי. גרושים, שניהם נאבקו על הניסיון להעלות יחד עם הבמאים את המודעות לגבי התאבדות ילדים, ופנו בעיקר לקהל ההורים בסרט.

הבנייה חברתית ואמצעיים קולנועיים

יוצרי הסרט ניסו לגרום לצופים לערער במוסכמות החברתיות שלנו בנוגע לנתקפות בחברה. בעזרת סיפורה של אודרי, ניסו לשנות את הטבעיות של האדם הממוצע לשפוט קרבן, ולהוכיח שזה לא טבעי ואף רצוי לעצור את זה, כי זה יכול להרוס חיים.

הסרט הינו סרט דוקו-אקטיביזם. הבמאים תיעדו תהליך של נערה המשנה את המצב הקיים תוך כדי מאבק עצמאי. היא פקפקה ברשויות ובדרכם להשתיק אותה. היא גם קיבלה עזרה רבה מהאינטרנט (תנועת האנונימיים) לאחר שהשריף סגר את תיק האנס שלה. סרטונים ופריצות למשתמשים במשטרת ובית המשפט של מיזורי החלו להתרחש ולהופיע. הסרט מעודד מחאות ושינוי.

רובו הינו פס קול המולבש על נופים המצולמים עם רחפן. כשהדמויות מתראיינות, התאורה מתאימה למצב. אם הדמות מדברת על דבר מה רגיש, אם זה עצוב או שמח, התאורה חמה יותר והתצלום קרוב יותר. רואים אותה מדברת ואת הבעות הפנים שלה. אם מסופר על עובדות משטרתיות בנוגע לתיק, למשל, יש יותר מוזיקה ויותר תמונות, כדי למשוך את תשומת הלב לפרטים יותר "משעממים".

https://www.youtube.com/watch?v=5yztFcWs44U

סצנה מועדפת

בחרתי בסצנה שבה צ'ארלי, אחיה של דייזי, הראה את השינוי שלו. כאח מגונן נורא, צ'ארלי הרבה מאוד זמן הרגיש שהשרירים שפיתח בכל שנותיו בנבחרת ההאבקות לא שווים דבר. הוא עבר מאבק משל עצמו לצד אחותו הפגועה, כשהאמין שנפגעה בגללו. היא נפגעה על ידי חבריו, בזמן שישן. ייסורי המצפון גרמו לו להתאמן יותר, להעמיס את הגוף כך שיהיה עייף מידי כדי להתעלל בעצמו מנטלית. אבל לקראת הסוף, אנו מגלים שיחד עם שיפור מצבה של אחותו, הוא משתפר גם כן. הוא עזב את הנבחרת ועבר לאימוני בייסבול לליגת ילדים, דבר שבהתחלה נראה לו מוזר ומטופש, אך עם הזמן הבין שזה בדיוק בשבילו.

במקום לפזר אלימות וכאב, החל לפזר עידוד וחינוך.

הסצנה שבחרתי, הינה הסצנה שבה צ'ארלי מספר על אחד האימונים. הוא שמע במן רפרוף על ידו את אחד הילדים מעיר דבר מה על נערה כלשהי מבית ספרו. צ'ארלי, שכבר החל לחוש קשור לילדים הללו, לא הצליח לעצור את עצמו. הוא ניגש אל הקבוצה ודרש שיתאספו סביבו. הוא הסביר להם שהוא לא יסבול שום יחס שכזה לנשים בקבוצה שלו, הסביר על המצב בחברה שלנו כיום, והבהיר באופן חד משמעי שבקבוצה שלו לא יהיה שום ילד המזלזל או מעודד ביוש נשים. הסצנה הייתה מלאה בקלוז-אפים על פניהם של הילדים, אשר היו מוארות ועל רקע ירוק ורגוע. את צ'ארלי הראו מהגב, כך שפניו פנו לקבוצה שמאמן, ואנו רואים רק את המילה קפטן על גבו, שכתובה בצבע אדום בוהק. המוזיקה רגועה וכמעט לא מורגשת, אך מדגישה את נאומו.

[blogbagrut-blog]

ערוץ הכושר של רבקה לואיס, המעלה סרטוני התעמלות באופן שבועי, לרוב זוכה לעשרים אלף צפיות כוללות לעשר דקות של תרגילי ספורט. כאשר העלתה רבקה התעמלות עם  הכותרת “הרגליים של קנדל ג’נר” - הדוגמנית המפורסמת מקלבסס, קליפורניה - קיבל במאה שלושים אלף צפיות יותר מכל הסרטונים שקיבלה אי פעם. זוהי ההגדרה של אלילי ההמון בעידן שלנו. האידיאל שמושך את הקהל לצפות, אפילו אלה שלא יעשו את ההתעלמות הזו. הסקרנות שלנו בעידן האינטרנט גורמת לנו להקליק על הכותרת החופשת לנו עוד מידע על מפורסם שכל כך נחשק בעניינו להיות כמותו. 

[blogbagrut-blog]

מאה שנים של מודל היופי

למרות שהרבה נוטים לחשוב שלפני תחילתו של עידן האינטרנט אידיאל היופי לא היה קיים, הוא היה.  אידיאל היופי נוצר יחד עם תקשורת ��המונים, והידוענים של התקופה, בדיוק כמו בימנו, הכתיבו לכולם איך צריך להיראות.

עם שיר קצר שידעו כולם בעל פה, הסבירה קמיל קליפורד, נערת הגיסבון המקורית, בעיתונים כמו לייף ועוד, כיצד אישה צריכה להתנהג כדי להיות נערת גיסבון. לבשי הבעה חסרת תוכן, ואת שערך אספי בקפידה. עם כיפוף גבך, תוכלי לזכות בתיאור נערת הגיסבון, כמו כל אישה.

לעומת נערת הגיסבון, נערת הסנפיר תוארה כאישה בעלת חזה שטוח ומותניים צרים. אותה הכתיבה מיס אמריקה הראשונה, מרגרט גורמן.

המותניים חזרו, ואיתם התארכו הכתפיים. הדוגמניות ובניהן המוכרות ביותר לתקופה ג’ון הארלו, החלו להופיע כמעט מלאות יותר מנערות הסנפיר. הפיגורה נקראה “קימורים רכים”, אשר מסמלים את ההתרחקות מהגוף הרזה של השנים הקודמות.

עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה והחוסר במשאבים אופנתיים, כמו למשל הגרביון, האופנה הפכה מעט גברית ושרירית יותר. כתפיים רחבות, ידיים חטובות, רגליים ארוכות. מקומם של הגברים שעזבו למלחמה הוחלף על ידי נשים, כביכול.

אידיאל היופי שנתן השראה לדמות המפורסמת בחוסר הפרופורציה המטורף שלה, ג’סיקה ראביט, היה אחד שנוצר מפרסומת לכדורי הדיאטה הראשונים. נשים רזות הוזמנו לקנות כדורים שימלאו את הקימורים שלהן, ויצרו גוף רחב בחזה, צר בבטן, ורחב בעכוז. 

השם השופע מהצורה של הענף, וגם משמה של הדומגנית טוויגי - באנגלית טוויג הינו ענף. לאחר פרסומות שכינו את צורת שעון החול “צורת אגס” ואמרו שזאת אינה צורה מתאימה לגוף של אישה אמיתית, החלו לשווק כדורי הרזייה. מראה אישה היה אמור להיות קט ודק.

ושוב, מותניים צרים, בטן שטוחה - מראה גוף שיתאים לאופנה צמודה וארוכה כמו חליפות הדיסקו המוכרות. דבר נוסף שהשפיעה על המראה הזה לחזור לאופנה, הוא התחזקות תנועות המחאה של נשים שחורות, שבין היתר תפסו תאוצה ולא התאימו כלל למראה הענפי של השנים הקודמות, כמעוט ואף פעם, בשל הגנטיקה שלהן.

בשנות השמונים, עם התחזקות התנועה הפמניסטית, המראה האמזוני חזר לאופנה. נשים גבוהות מאוד, חטובות מאוד, נחשבו ליפות ביותר. 

המלחמה בשומן חוזרת, ובגדול. יש אלה שקוראים לדימוי הגוף של שנות התשעים “מראה ההרואין”, משום שרוב הדוגמניות המפורסמות שיווקו מראה על סף החולני, כשל אחת שמכורה לסמים קשים. פנים רזות, רגליים רזות, רזון היה המצרך ההכרחי למען הזכייה בתואר “יפה”.

המראה החולני, הרעב , חסר ההבעה והצבע הוחלף בשיזוף וצביעת שיער

לראשונה מזה שנים, לאופנה חוזר עכוז גדול. נייקי יוצאים בפרסומת שאומרת “התחת שלי גדול”, באמטויוי מככבות זמרות כמו ניקי מינאז’ וג’יפר לופז, אשר החזירו עם המראה שלהן את הקימורים, אם מעט מהם ורק באזור העכוז, לאופנה. 

[blogbagrut-blog]

ידוענים

בעבר, אלילי ההמון היו אנשי מפתח בחברה שלנו, המשווקים מוסר וערכים. היום, הם מיוצגים על ידי הצורכים, וההצלחה שלהם תלויה במזל. השירים שלהם מגדירים את התרבות שלנו, הלבוש שלהם קובע מעמדות חברתיות. אפילו האוכל שהם אוכלים, הכוסות שמהם הם שותים ומקומות הבילוי שלהם, קובעים את סדר היום של הרבה מאנשי הציבור כיום. אך, למרות שנראה שהם אלו ששולטים במשחק, זוהי טעות. גם לאלילים יש חוקים, שמשמשים חלק גדול בהגדרת חיינו. חוקים כמו תפקידי מגדר, יחסי משפחה ודימוי גוף. אם יעקבו אחר חוקים אלה, יתקבלו כפרזנטורים של המציאות הלא מציאותית של החברה שלנו. הפרזנטורית שבחרתי לדון בה היא דוגמנית צמרת צעירה בשם קנדל ג'נר.

קנדל, אחותם הצעירה של שלישיית הקרדאשיין – קים, קלואי וקורטני, הינה דוגמנית בת 21 המככבת בכל פלטפורמות אפשרית. עם עשרים מיליון עוקבים בטוויטר, שבעים ושלושה מיליון עוקבים באינסטגרם, והשנה אף כיכבה על כריכת ווג אמריקאי בפעם הראשונה.

אמנם קנדל מגיעה מבתיהם העשירים של משפחת קרדאשיין, הייתה מעט סקפטית לגבי הרעיון של דוגמנות. אך עם תמיכת משפחתה פרצה את דרכה בגיל שש עשרה, בעודה לומדת ומתמידה לאימוני המעודדות שלה. את הקמפיין הראשון קיבלה בגיל 15, ועל מסלול דוגמנות צעדה לראשונה שנה לאחר מכן.

לעומת סלבים אחרים בביצה, קנדל הייתה צריכה להתמודד עם כל הכביסה המלוכלכת על המרפסת של ביתה, גלויה לכל עיתונאי. ולא היה צריך להתאמץ, משום שחייה היו סדרת ריאלטי מאז שנולדה. תחת כל הלחץ, צמחה מנערה מגושמת בת 14 דוגמנית צמרת בת 21. אמנם אור הזרקורים מגיל כה צעיר השפיעה על השקפת עולמה על יופי, מיניות ופרטיות, קנדל לא מתחרטת.

במהרה קנדל החלה להשפיע על ציבור מעריציה, אם זה נשנושיה המומלצים או השראה מסגנון לבושה. הנערה בתמונה לצד הדוגמנית, הינה אלכסיס קראפט בת ה16, אשר סולקה מנשף בית ספרה על שמלה שמוריה המארחים החשיבו ללא נאותה לאירוע שכזה. שמלתה הייתה תפורה כחיקוי מקורי בעבודת יד.

מגיל צעיר נורא, התעשייה הפכה את קנדל ככל דוגמנית אחרת למן דבר מה מיני נורא, מלא תשוקה ויופי על גבול המלאכותי. גופה דק וארוך, פניה חלקים ונקיים מפצעונים. כמו רוב הדוגמניות, גופה מעביר לעולם דימוי גוף כמעט ואי אפשרי להשגה, ואפילו שידוע שגופה נראה כך מאז ומתמיד בגלל הגנים של הוריה, תמשיך קנדל לשווק מיצי ניקוי רעלים, מאמני כושר ובגדי התעמלות – לכל הרוצה להשיג גוף כמו שלה.

אמנם מצבה המשפחתי גלוי לעיניי מיליוני צופים אמריקאים, חיה כדוגמנית פחות מופיעים בסדרת הריאלטי. כדוגמנית מפורסמת, משאירה קנדל את חיה הרומנטיים הרחק מעבודתה, כה רחוק שהם כמעט ולא קיימים. ליצירת האשליה של נגישות אצל מעריציה, גברים ונשים כאחד, בכל תקופת הדוגמנות שלה קנדל לא הצהירה על מערכות יחסים פעילות. חוץ מתמונות פרובוקטיביות מידי פעם, קנדל לא מעלה את נושא האהבה בתקשורת.

בחברה שלנו נשים נתפסות במספר דרכים, ולכל דרך חוקי ההתנהגות שלה. אם לא מינית, אז עדינה וזהירה. אם קנדל הייתה עונה לקטגוריה השנייה, לא הייתה יכולה להתנהג כפי שהיא מתנהגת על מסלולי הדוגמנות ורחובות ניו יורק. חולצותיה גזורות, שקופות וקצרות. לפניה מחמיאים מוצרי טיפוח גסים, ועקבים דקיקים מעלים את אורך הדוגמנית ממטר שמונים מעט מעלה. תפקידה להיות מושכת, להפגין נשיות קשוחה ובחיים לא לעלות במשקל.

למרות שהורגלנו לחשוב שפמיניסטיות יש רק מכוערות, שעירות וקולניות – קנדל ג'נר מזכירה לכולנו שהסטריאוטיפ הזה שוגה ומטופש. בזמנה הפנוי משתתפת בהפגנות ומזכירה ברשתות החברתיות שלה מה הוא שוויון ולמה אנו צריכים בו.

[blogbagrut-blog]

המדיה היא המסר

סרטון הסברתי בנוגע לציטוטו המפורסם של  מרשל מקלוהן

[blogbagrut-blog]

המתמחה

שום דבר אישי, רק ביזנס

תכנית המציאות המתמחה, החל משנת 2004 ועד היום, הינה תכנית בעלת 14 עונות ו185 פרקים. עלילתה עוסקת במתמודדים ובמשימות שלהם אחת נגד השני, במטרה אחת והיא לקבל משרה בעלת משוכרת עבה במשרדיי טראמפ. דונאלד טראמפ, המוכר יותר בארץ ישראל כפוליטיקאי, הנחה את הסדרה כמחנה ראשי או משני עד שנת 2015.

תהליך ההדחה מתבצע לאחר שהמתמודדים מתחלקים לשתי קבוצות, המתחרות זו בזו בשני פרויקטים כלכליים שונים. הקבוצה שנכשלת במשימה, מתבקשת לכתוב המלצות פיטורים על אחד מחברי הקבוצה שלהם למנחה, דונאלד, והוא עם צוות השופטים מבצע את החלטה.

רוב הביקורת השלילית שקיבלה הסדרה התבססה על המניפולציות והאנוכיות של המתמודדים, השטיחות שנמצאת בפעולות שלהם, והמטרה העיקרית התמידית: כסף.

הרעיון נקנה בבלגיה, בריטניה, ברזיל ודנמרק. הוא גם שימש כהשראה לסדרות מציאות נוספות, ספין אופים ואף העתקת פורמט על ידי יוצרי סדרת "השגריר", השודרה בערוץ קשת בשנת 2006.

כתבה בנושא: האנה סוורלינג, 2013  http://www.elleuk.com/fashion/celebrity-style/articles/a3206/why-the-apprentice-is-bad-news-for-women/

אני פשוט שונאת את "המתמחה". כותבת האנה, מעולם לא רציתי לזרוק את הכל לעזאזל ולהפוך לאנרכיסטית כמו שאני רוצה כשאני רואה את התינוקות האלה, עם הג'ל בשיער, הכיסים המרובעים בחליפה המקשקשים בהתנשאות על כביכול לחשוב מחוץ לקופסה, או על זה שהם מתנות האל לאנושות כי הם בעלי עסק טלקומוניקציה מצליח.

אך כמובן, היא ממשיכה, עם כל השנאה שלי לתוכן, המשכתי לצפות. גם עם כל הקלישאות והטריקים המלוכלכים, ואפילו עם המשימות המדכאות והבלתי אפשריות לביצוע. אבל ישנו דבר אחד מכעיס מספיק שהצליח לגרום לי לפטר את ה"מתמחה" מהחיים שלי. זה הנשים. הבעיה הייתה נפתרת אם בחיינו היו יותר סדרות מציאות המציגות את עולם העסקים בטלוויזיה. אף אחד אף פעם לא לקח את מתמודדי "האח הגדול" כהצגה מציאותית לאנשים אמיתיים, כולם יודעים שזהו רק קיצון שיווקי, אבל עם "המתמחה" ישנו פיתוי לחשוב: "וואו, אף פעם לא שמתי לב שכולן בעולם העסקים כאלה כלבות ."

שאלות

1.  האם, מדוע ועל פי מי נתפסת תכנית הריאלטי כ"זבל"? איזה השלכות שליליות על התרבות, החברה והמרחב הציבורי מיוחסות לה?

2.  מה הם המטענים הערכיים והפוליטיים של הטיעונים המועלים במסגרת המאמר? 

3.  כיצד הם מתקשרים ליחסי כוחות חברתיים ואילו אינטרסים הם משרתים?

4.  עד כמה וכיצד מושפעים דיונים אלה מהבחנות בין סוגות ותתי סוגות?

1.       תכנית "המתמחה" ספגה הרבה ביקורות שליליות מצד הקהל שלה, ואלו שנמנעו לצפות בה, החל מהעונה הראשונה. צופת הסדרה, האנה, בעצמה הסכימה עם הביקורות אלו ואף פתחה איתן את המאמר שלה. "אני פשוט שונאת את המתמחה." כסדרת ריאלטי העוסקות בכסף, השלכותיה השליליות הרבה יותר גלויות לעין לצופה מאשר השלכות בסדרות אחרות, כמו למשל גזענות בלתי מורגשת או שוביניזם עדין. (המנצחת שכולם זוכרים כ"האתיופית" מהאח הגדול – טהוניה, או אדון שי חי – הגבר שלא הרים אצבע בימי הניקיון באח הגדול כי גבר שמנקה הוא גבר מושפל.) בסדרת ה"מתמחה" מהפרק הראשון של העונה הראשונה ועד הפרק של העונה 14, המתמודדים העניקו לקהל מבט מעולם הקפיטליזם החריף. מעשיי האדם הנואש לנצח, דקירות בגב בתשלום, אנוכיות מנצנצת, התחנפות ושבירת עמוד שדרה למען מקום עבודה. הסדרה מהללת כסף גם אם בדרך היא מוחקת אנושיות.

בעיה נוספת בסדרה, היא הייחודיות שלה. אמנם אנשים לא מתרגשים מייצוג שחורים קולניים או גברים סקסיסטיים בסדרות ריאלטי, והרוב המוחלט יודע שאלו הם רק דמויות נדירות בחברה שלנו, "המתמחה" חושף תופעה שאנו לא נתקלים בה באופן שכיח במיוחד. נשים בעולם העסקים. לעומת גברים, המופיעים בסדרות טלוויזיה (מד מן, סמוך על סול, בית הקלפים, הבית הלבן  מיליארדים, חליפות, שובר שורות ועוד.), בתכניות רדיו (סת' גודין, מארק קובן, סיימון סיינק ואלכס בלאמברג – אנשי עסקים ומנחי תכניות רדיו ופודקאסטים בנושא.), סרטים, תכניות אירוח ועוד – נשים כמעט ולא. זאת אומרת, הן כן. ישנן סדרות על נשים עסקיות, כמה סרטים ותכניות אירוח לעיתים מזמינות נשים לדבר על המכירות שסגרו השנה – אך אנו נוטים לסמוך על גברים עם הכסף שלנו יותר, ומשום מה הסדרות על גברים בחליפות נוטים להתאים את עצמם לכל סוגי הצופים, ודו��קא הסדרות עם נשים בחליפות מתאימות את עצמן לצופים ממין אחד. או יותר נכון, צופות. עם הרבה מערכות יחסים והרבה דמעות, ופחות עסקים. הייצוג הדוחה של הנשים בסדרה הוא דבר מקובל בסדרות ריאלטי, אך כשזהו הייצוג ההמוני היחיד, ההרגשה שכל הנשים בעולם העסקים דוחות, ללא עקרונות או לב, מוסיפות טיעונים וביסוס לדעות קדומות על נשים המפרנסות את המשפחה. 

2.  כהתיאור התמידי של העשיר, הסדרה מחזקת את כל הסטריאוטיפים על אנשים עשירים בעולם. אפילו שהסדרה עשתה מספר עונות פרסום, אשר העניקו למתמודדים מיוחדים (בעיקר סלבס עם צורך לתיקון תדמית.) להראות למעריצים שלהם שהם טובים, אשר בעונות אלו התחרו מי יאסוף יותר כסף לצדקה – השטחיות עדיין בולטת במיוחד בעיניי הצופה. המתמודדים הם אנשים צמאים לתהילה וניצחון, אשר ירשו להשפיל אותם תמורת מספר דולרים שהם יכולים להרוויח. אנשים צבועים, דו פרצופיים ��שקרנים, עם מילונים בבנק – אבל עדיין רוצים עוד. בעלי ספינות, מטוסים, בניינים. אנשים שזורקים בגד אחר כביסה ראשונה ולא זוכרים את שם המנקה שלהם כי יש להם כל כך הרבה מהן בבית ארבע הקומות, עם גינה ושלוש בריכות, שלהם.

3. הסדרה מגדילה את חוסר הנגישות בין מעמדים כלכליים בחברה שלנו. כולנו יודעים בסופו של יום שחיו של אדם עשיר ואדם במעמד הביניים שונים, אבל כשמראים לנו את "המתמחה" אנחנו רואים את מידת השוני באופן קיצוני ומבינים שאלו במעמד העליון הם אלו עם הנגישות לכוח, לכסף וההשפעה. כסדרה העוסקת בכסף, רוב האינטרסים שלה גלויים. והם כסף. מקומות הצילום הם עסקים שונים המנצלים את הבמה לפרסם את עצמם, אם אלו מלונות או משרדי עבודה. אך אינטרס פחות גלוי לעין אלו הם אמצעי התחבורה, שמספק המרוויח הישיר, דונאלד טראמפ. המטוסים עם הכיתוב הקטן "טראמפ" עוברים ברקע, מעברי מסך של הבניין הזהוב והבולט של טראמפ בין השאר, המשמשים פרסום שטראמפ אפילו לא צריך, הוא כבר מיליארדר מפורסם.

4. הכותבת אינה מפנה מקום לדיונים והמאמר עוסק רק בדעה אחת. אין טיעונים נוספים, רק מה שהיא חושבת על הסדרה.