70plus4ever-blog

[70plus4ever-blog]

אחריות?

האם ייתכן שהכעס והעלבון שחשתי כלפי ביתי - הם שגרמו, או תרמו להתרחשות ההפלה? בתור אחד שלוקח על עצמו את צער העולם ומאמין שפעולותיו או מחדליו משפיעים על אירועים חיצוניים - אינני יכול לפסול את אחריותי או להפחית ממנה. הרי בכעס ובעלבון היה אלמנט של אגואיזם צרוף, דאגה לעצמי, רחמים עצמיים ועוד כהנה וכהנה “מטעמים” שאופייניים לאישיותי המעוותת.

אז האם זו אחריותי? אין לי תשובה חדה ומוחלטת: אמונה במאגיה של המילה קשורה גם לאמונה במאגיה של הרגשות

אני מחכה בקוצר רוח לביקורה של ביתי (ובנותיה, נכדותינו) כאן בעוד כשבועיים. מחכה לחבק ולנשק אותה, תוך המשך “משיק” ה””הכל רגיל ואני לא יודע ולא ידעתי מכלום.” לא פשוט, אבל הכרחי לגמרי!

[70plus4ever-blog]

עצב

הרגע כתבה ביתי לאישתי: “אין עובר, יש דימום. אני עוברת כרגע הפלה.”

כל הכעס והפגיעות שלי נמחקים ונסלחים.

דמעות בעיניים ורצון לחבק, לעטוף, לחזק.

[70plus4ever-blog]

בעשור השמיני

יותר ויותר אני שם לב לאנשים שנפטרו בגילאי השבעים פלוס. פעם לא הייתי מקדיש לכך מחשבה, אבל כיום זה קופץ לי לתוך ההכרה.

זה מפחיד. מפחיד לגביי, אבל הכי מפחיד לאבד את אישתי. רצים לי בראש תסריטים של (חס וחלילה, חמסה וזה)  הישארותי בודד לאחר אובדנה. נכון שזה אגואיסטי לגמרי, אבל ממתי הייתה לי שליטה על תסריטי חיים שליליים?

[70plus4ever-blog]

פגוע

אני פגוע, אני כועס, אני עצוב.

מי גורם לי לכך? בימים אלה - מעבר לחרדות ה”רגילות”, לדיכאון ולקושי בקבלת הגיל - לא יאומן: זו ביתי הגדולה שגורמת לפגיעה, לכעס ולעצב.

כשברחתי מכאן בפעם האחרונה כתבתי לכל אחד מילדיי על הבריחה ועל נסיבותיה. התגובה היחידה שקיבלתי מביתי הגדולה הייתה: “טיסה נעימה.” כעבור שבוע, תוך כדי תקופת הבריחה, סיפרה לי אישתי שביתנו הגדולה כתבה לה על מחלתה (הקלה) של הבת שלה - חום, נזלת וכד’. היא כתבה רק לאישתי ולא לקבוצה המשותפת לה, לי ולאישתי. למחרת כתבתי לביתי הגדולה: “שמעתי מאמא שכתבת לה על מחלתה של נכדתנו. איך היא היום האם יש לה חום?” ציפיתי לתשובה עניינית, אך המסר הכתוב שקיבלתי בתשובה היה “יותר טוב”. עניתי “יופי” תוך כדי הבנה שהיא כועסת עליי. לא זכיתי לצלצול טלפון או להתעניינות אחרת בנעשה א��לי.

לפני כמה ימים סיפרה לי אישתי שביתנו הגדולה דיברה איתה בטלפון ואמרה לה שיש לה משהו לספר, אבל היא משביעה אותה שלא לספר על כך “בשום פנים ואופן לאף אחד, ממש לאף אחד. אישתי הבטיחה והבת בישרה לה שהיא בתחילתו של הריון, אבל שבה והדגישה שהיא לא רוצה שאף אחד ידע. אישתי סיפרה לי בשמחה, תוך שהיא מדגישה את בקשתה של הבת לשמירת הבשורה בסוד גמור. כמובן ששמחתי מאוד והבטחתי שלא לשתף אף אחד בידיעה הזו. סיכמנו גם שכאשר אנחנו מדברים עם הבת, לא נזכיר את זה, ונחכה למועד שבו ביא תאמר לנו שאפשר לשתף.

אתמול סיפרה הבת לאישתי בטלפון שהיא הלכה לעשות בדיקות דם וכו’. אישתי שאלה בתום לב: “אז אפשר לספר לאבא?” תגובתה של הבת היתה סוערת וכעוסה: “לא. בשום אופן לא. הבטחת לי שלא תספרי לאף אחד, אז זה כולל גם את אבא. גם ככה קשה לי איתו.” אישתי היתה המומה ופגועה מהדברים ומהטון ההיסטרי שבו נאמרו. הן סיכמו לשים את אי ההבנה הזו מאחור ולהמשיך כמו כלום.

אישתי ביקשה ממני להתנהג כאילו אני לא יודע כלום, למען בריאותה של הבת.

אני כמובן אכבד את הבקשה הזו, אבל הסיפור הזה עורר בי צער רב וכעס, ואני מרגיש פגוע. זה עורר בי את התחושה שאכן ביתי כועסת עליי על הבריחה ובעצם כמעט מחרימה אותי. היא לא מתקשרת אליי ולא כותבת.

אני פגוע, אני עצוב, אני כועס.

[70plus4ever-blog]

ריק.

לאחר הבריחה - חיים רייקים.

[70plus4ever-blog]

למולדת ובחזרה

טוב שאשתי התעקשה שניסע, למרות חששותיי ממצב בריאותה.

נסענו לעיר הולדתי האהובה, ומרגע שנחתנו נחתה עליי אי התרגשות. לא הייתי תייר, אלא הייתי שייך. בניגוד גמור למשטמה שיש בתוכי כלפי ישראל, יש בי קבלה מוחלטת של שייכותי למולדת האמיתית. נכון שעזבתי את המולדת הזו כתינוק, וגם נכון שהמולדת הכירה בי רשמית רק כשהגעתי לגיל 50, אבל לאחר ההכרה אני שווה בעיניי עצמי לכל אחד אחר שם. שם ולא כאן.

עיר הולדתי מרשימה בכל קנה מידה, אך אותי הרשים בעיקר השקט שבו היא מתנהלת. אנשים הולכים ולא רצים, אין מתח ברחובות ובכיכרות, וניכרת הנאתם של האנשים מחוויי�� השהיה מחוץ לבית.

בצד כל החיוב וההנאה מעיר הולדתי - הרשיתי לעצמי לחזור אל האובססיה לפורנוגרפיה בדמות אותו אתר, שבו אני חופר תמיד כדי לחפש סרטוני סקס במקומות פתוחים (בעיקר בחופי ים). האובססיה הזו תקועה עמוק בתוכי ואני עוצר אותה כאן בישראל מפחד קבלת עונש על ההתעסקות בה. העונש תמיד מגיע והוא מגיע בדמות אירועים בטחוניים, רעידות אדמה ומשברים משפחתיים. למרות הידיעה על הגעתו הצפויה של העונש אני נהנה מהאובססיה הזו כאשר אני יוצא מגבולות ישראל. אני נהנה ממנה הנאה מוגבלת, מפני שהעונש הצפוי מרחף מעליי בעודי שם.

והעונש הגיע הלילה עם ההתפרצות הבטחונית בדרום + הקריאה על רעידת האדמה באיזור הכינרת.

כן - זה תמיד אני ומעשיי (כמו גם מחדליי) שמביאים לאירועים האלה. למרות שאין בכך אפילו גרם אחד של היגיון - ככה זה וזהו זה.

[70plus4ever-blog]

התלהבות? התרגשות?

בעוד פחות משלוש יממות נמריא לארץ הולדתי.

התלהבות? התרגשות?

לא ממש - בכל אופן לא כמו בפעמים הקודמות.

הכל בכפוף לעננת גיל השבעים + המגבלות הפיזיות שלי והעייפות הכרונית.

וכמובן + בכפוף למצב בריאותה של אשתי.

[70plus4ever-blog]

אלוהים - שמור נא עליה

אלוהים - שמור נא עליה, על אשתי. שמור נא עליה, שלא תחלה ולא תמות, חו”ח. אני מודאג מכל שיעול שלה, שכבר שבועות על גבי שבועות לא עובר. כל הבדיקות שעברה לא הראו שום דבר רציני, אבל אני עדיין מודאג. מרוב דאגה שיגעתי אותה בלחץ שהפעלתי עליה לבטל את הנסיעה לארץ הולדתי. אחרי שהתפרצה עליי לפני כמה ימים, הפסקתי ללחוץ עליה, ואנחנו ניסע. אני יודע שגם שם אדאג למצבה.

כל יום וכל לילה אני רואה תסריטים נוראיים, תוצאה של מה שהיה עם אמא שלה.

אנא, אלוהים, שמור נא על אשתי מכל משמר ומכל מחלה. אנא, אנא, אנא.

אמן ואמן

[70plus4ever-blog]

האם המתנה תסייע?

קיבלתי מאישתי מתנה ליום ההולדת: נסיעה לעיר הולדתי למש�� שבוע. בהתחלה (לפני כמה חודשים) התלהבתי מאוד. לאחרונה, עם התגברותו של דיכאון גיל השבעים, שככה ההתלהבות.

בעוד שבוע אנחנו נוסעים, ורגשותיי נעים מצד אל צד. האם תהיה זו שהות נוסטלגית ומרגשת כשם שהיו הנסיעות הקודמות לשם? האם תהיה זו נסיעת “פרידה מעיר ההולדת” כמחוז חפצי לחיות בה?

עדיין לא תכננו מה לעשות במשך השבוע שנהיה שם, ואינני יודע אם יש לי רצון לתכנן. האם ארצה למצות כל יום וליהנות? האם אהיה שם עצוב?

תעלומה גדולה.

[70plus4ever-blog]

פרידה ואני ======= ככה נראתה פרידה מלהקת “אבבא” פעם, וככה היא נראית כיום. היא מבוגרת ממני בארבע שנים - בת 74.

אף פעם לא היה בי את היופי החיצוני והפנימי שלה כצעירה. אני מאוד מתחבר לתמונה הנוכחית שלה: היופי עדיין קיים והוא מיוחד, אבל את השמות שעשה בה הגיל היא לא מסתירה. כנראה שהיא לא מתרגשת מכך.

כשאני מסתכל בתמונות נוכחיות שלי - אני מזדעזע, ומנסה להתחמק מצילומים.

[70plus4ever-blog]

נכדה וסבא

?”נכדה: “סבא, במה אתה עובד “סבא: “אני כבר לא עובד.  נכדה: “סבא, כמה זמן עבדת?” סבא: “מגיל 21 ועד גיל 65.” נכדה: “אז בן כמה אתה עכשיו?” סבא: “שבעים.”

סבא כמעט נחנק.

[70plus4ever-blog]

70?

אני בן שבעים? מה? איך? מתי?  לאן עפו כל השנים?

אני מבולבל ולא מבין.