alee-chan950-blog

[alee-chan950-blog]

סב בשביל' םימן

סב בשביל' םימן ג ההודאה מכל שכן אם מביא תודה לשם שלמים , ושם שלמים לא נקרא שינוי קדש, וכיון דסוף סוף מביא הקרבן לשם הודאה אין שם שלמים פוסל. אך בעיקר הערת השפת אמת נראה שתפס דהלחם הוא ממש חלק מהתודה ובלי לחם פסולה, אבל לפי מה שכתבתי לעיל (אות ה׳) דהלחם אינו חלק ממש מהתודה וגם אפשר להיו ת תודה בלי לחם, ורק בשעת שחיטה עושה השחיטה זיקה להלחם ומקדש להלחם, נמצא דהשחיטה קובעת הלחם, ממילא כאן בשחט שלא לשמה דאין השחיטה מקדשת להלחם אינה קובעת נמי דין הלחם ושפיר יכול להיות תודה בלי לחם. ויש להוסיף עוד דבתודת חובה א ם אמר הרי עלי, וכיון דבשלא לשמה שלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא תודה אחרת לצאת ידי חובתו, ממילא תודה זו אינה עיקר התודה כיון דצריך להביא אחרת, וכיון דאינה עיקר התודה ממילא אינה מחוייבת כלל בלחם דדמיא למותר תודה, והבן.

בחסות ארגז לספר תורה ב - בענץ שינוי יג. גרסינן בזבחים מ.) תודה ששחטה לשם תודת חבירו(וברש״ י ז״ל שהיתה לראובן תודה ולשמעון תודה אחרת ושחט תודתו של זה לשם תודתו של זה. ועיין שם בברכת הזבח והחק נתן שביארו שהיתה לראובן תודה על נס יורדי הים, ולשמעון תודה אחרת על נס שיצא מבית האסורים, והשוחט החליף ושחט תודת ראובן לשם ראובן על נס שיצא מבית האסורים שהיה לשמעון שהפריש תודה בשביל זה (עיי״ש בצ״ק), רבה אמר כשרה (ועולה לבעלים דאפילו שינוי קדש אין כאן) רב חסדא אמר פסולה (אין פסולה פסולה ממש אלא לא עלתה לבעלים דשינוי קדש היא) לשם שלמים דידיה נס דידיה נשחטה קודש בתודה בעינן (דכתיב זבח תודת שלמיו), ועיין שם ברש״י ז״ל שכתב שהרי הוא כשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם, ועיי״ש בהמפרשים. ולכאורה דעתו דרב חסדא דפסל

[alee-chan950-blog]

נסו שעלה מץ הים שהוא

על נסו שעלה מץ הים שהוא נדבה ולא חובה, ועיין בטהרת הקודש לזבחים (ה.) על התוס׳ ד״ה תודה תוכיח בא״ד שם, ועוד קל וחומר הוא מה שלמים שבאין בחובה אצל צבור כגון כבשי עצרת אפילו הכי אין מנדבין מכל שכן תודה שאינה באה בחובה, ע״כא. יב. ובמנחות (עח:) יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, זבח תודה מלמד שאם שחטן שלא לשמן לא קידש הלחם, וכן הוא שם במשנה שחטה שלא לשמה וכו׳ לא קידש הלחם. [וברש״י ז״ל זבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשחטו לשמו] וכן פסק הר״מ ז״ל בפי״ב מפסוהמ״ק (הל׳ יח). ובשפת אמת שם כתב דיש לעיין אי התודה כשירה כיון דהוי בלא לחם וכר, והגם דאיתא פ ״ק דזבחים (י.) תודה ששחטה לשם שלמים כשירה ועלתה לבעלים וכר, מיהו י״ל התם הטעם כיון דשחטה לשם שלמים, מאחר דתודה קריא רחמנא שלמים י״ל דחשיב לשמה וכר. והא דתנן כל הזבחים קנזבחו שלא לשמן כשדין משמע אפילו תודה, הוא משום דכמה שלא לשמה איכא דכשדים בתודה,

בחסות תיקים לספר תורה

כגון שלא לשם בעלים דבהא נדאה ודאי דקידש הלחם [ועיין בשפת אמ ת שם (עח: עט.) שמסתפק בזה אי שינוי בעלים נמי לא קידש הלחם] וגם עכ״פ לשם שלמים כשרים, ולא היה יכול התנא לכלול תודה בהדי חוץ מן הפסח והחטאת, ובכהאי גונא ודאי אין למדין מן הכללות וכר, עיי״ש. [ועי׳ במרכבת המשנה הל׳ פסולי המוקדשין (פי״ז ה״כ) דכתב בפירוש דתודה לשם שלמים עלתה לבעלים]. והנה הא דהקשה מתודה לשם שלמים, י״ל לפי מה שכתבתי לעיל באות א׳ ועוד בכמה דוכתי, דאף אם הביא שלמים לשם הודאה חל עליו ממילא דין תודה וחיוב הלחם, לפי זה א. ועיי״ש במנחות (פ.) זו תודה וזו לחמה, אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת. ובפשטו ת משמע אפילו כשהיה מהנך ד׳ הצריכים להודות אינו חייב להדיא להביא תודה אחרת משום דהוי רק נדבה ולא חובה. ומיהו עיין ברש״י ז״ל כת״י שכתב אין מביא תודה אחרת על לחם זה, ולפי זה י״ל שבאמת בכל אופן צריך להביא תודה אחרת (אם היה מהנך ד׳) אבל צריך לחם אחר. ועיי״ש בקרן אורה שכתב שאם רוצה להביא תודה אחרת יכול להביא על לחם זה (אבל לא מחוייב). וציץ לרש״י ז״ל בפסחים (יב:) דלחם זה פסול לתודה אחרת, יעו״ש (וכ״נ לכאורה מרש״י ז״ל מנחות (שם) ד״ה אבדה).

[alee-chan950-blog]

טעונות לחם ה״א

דאינן •טעונות לחם ה״א דלא דמי לעולות ולשלמים דולדן ותמורת ן קרבין, ושוב ראיתי שכן כתב בקרן אורה עיי״ש. י. ולפי שיטת רש״י ז״ל והתום׳ רי״ד הנ״ל אות ז׳ דתודה הבאה בשביל הודאה על נס מקרי תודת חובה, נוכל ליישב קושי�� השפת אמ ת במנחות (פ.) דאמרינן דאדם מתכפר בשבח הקדש. ויכול לצאת ידי חובתו בולד תודת חובה. וכתב שם השפת אמת וז״ל דצדיך עיון הטעם, כיון דדבר שבחובה צדיכין להביא מן החולין, אם כן למה מתכפד בולד שהוא מן ההקדש. ולכן היה נלע״ד דמיירי דוקא בהקדישה מעובדת, דאם כן הקדיש ב׳ הבהמות על נדרו שנדד ולכן כל אחת מהן עולה לו לנדדו, אבל התוס׳ כתבו דאפילו הקדישה ואחר כך נתעבדה מתכפד בולדה, ונראה הטעם כיון דהשבח בא מן ההקדש שלו להכי מתכפר בו וצ״ע עכ״ל. [ועי׳ בדש״י כת״י שם ד״ה ולד תודה וז״ל שהפריש תודה מעוברת וילדה, ע״כ. וכן הוא בדע״ב ועיי״ש ברש״ש מה שהקשה]. אבל לפי שיט ת רש״י ז״ל הנ״ל שפיר אפשד לומד

בחסות ארגז לספר תורה דולד תודת חובה דאדם מתכפר, מיירי בתודת נדבה שהביאה בשביל הודאה ולא הוי דבד שבחובה כלל, כמו שביאדנו דהבאת תודה על נס אינה חובה כלל אלא נדבה, ושפיד יכול להתכפד בולדה אפילו כשנתעבדה אחר כך. יא. וברש״י ז״ל כת״י מנחות (פ.) בד״ה אלא אולד תודת חובה כתב קאמר לפני כפרה טעון לחם, דקסבר אדם מתכפר בשבח שהשבי ח הקדש לאחד שהוקדש. הלכך כיון דאילו אבדה תודה נפיק ידי נדבתו בולד וכו׳, והרי תראה שמדבר כאן בולד תודת חובה וקרי ליה נדבתו, והטעם על כרחך כמו שכתבתי דגם באלו הד׳ שצדיכין להודות אין הבאת תודה חובה בשבילי סימז ג ההודאה סא אלא נדבה, ולהכי שפיר קרי ליה ג ם נדבתו לעצם החיוב, שהרי היא נדבה ורק על ידי נדרו קבעה עליו לחובה. ועיין בספר אורים גדולים (לס׳ צו) בסו״ד וז״ל, ראם המביא תודה

[alee-chan950-blog]

מיוחדת ושלא היה עליו שום

סבה מיוחדת ושלא היה עליו שום חיוב להפריש הראשון, אבל אם הפרשת התודה הראשונה היתה לאיזה סבה, דהיינו לצורך הודאה על הנס שנעשה לו, הגם שאינו מחוייב ממש להביא תודה, אבל הרי שורת הדין נותן שכך ראוי לעשות, והוא גילה דעתו בהפרישו הקרבן לשם הודאה שרוצה בזה ומרגיש התחייבותו למקום להפריש נדבה, בזה לא שייך לומר שבחליפי תודה זו הוא מרבה בתודות, וכך הוא עיקר התודה השניה כמו הראשונה, וגלי דעתיה שרוצה להרבות בתודות לא שייך כאן כלל לומר זה, ובזה שוה ממש לחליפ י תודת חובה שאמר הרי עלי, דלא שייך גם בזה לומר שמרבה בתודות, דאדרבה דאין רוצה להרבות סתם בתודות רק מ ה שמרגיש בעצמו שצריך לסבת הודאה על הנס. ולפי זה יצא לו לרש״י ז״ל לפרש כאן המובן תודת נדבה, שהיא בלי סבה להביא הנדבה, והמובן חובה בכאן לאו חובה ממש רק נדבה עם סבה להביא הקרבן, או נדבה מצד חוב האנושי שמרגיש בעצמו להודות, וזה פשוט וברור.

ארגזים לספר תורה

ט. ושם במנחות (עט:) מניין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה וכו׳, מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה, בשביל' םימז ג ההודאה תלמוד לומר התודה יקריב. ובספר חמדת דניאל למנחות <שם) העיר אה א דמצרכינן קרא דוקא לתודה, ולא בעינן שום קרא לעולה או לשלמים, ותירץ משום דתודה נחשבת כקרבן חובה שעל ד׳ דברים צדיכין להודות, עיי״ש שלא ביאר דבדיו. ולפי מה שכתבתי י״ל משום דדמיא קצת לחובה וכנ״ל, אבל האמ ת י״ל שהרי כאן לענין הלחם חזינן שיש חילוק בין עיקר הקרבן לחליפיו, ולכך הוה אמינא שרק הראשון שהפריש שבא עם הלחם אפשר להקריבה בתודת תודה ולא השניה, דכיון שבא בלא לחם כשהקריב הראשונה עיקר התודה הוה אמינא שאי אפשר לה ליקרב כלל, קא משמע לן דקריבה וגם משום הכי בעינן קרא לרבות ולדות חליפות ותמורות להקרבה, דמשום

[alee-chan950-blog]

וכאן הוא ממש על

נדרו, וכאן הוא ממש על ידי נדרו]. ז. ובזה יובנו נמי דברי רש״י כת״י במנחות (עט:) ובתוס׳ רי״ד ראש השנה (ה:) שקראו לתודה שמביאים אלו ד׳ הצריכין להודות תודת חובה אף אם לא נדרו, לפי שהרי כבר ביארנו שהחיוב הודאה גורם לחיו ב הלחם ממילא, ממילא שייך לקרותם תודת חובה גם כן, אף שהחוב מגיע רק אחר כך כשמביא השלמים לצורך הודאה. ובזבחים (נ.) ,ילפינן תודה משלמים, שבאין מן המעשר בהיקש, עיין שם. ולמה לן היקישא דהרי תודה נקראת שלמים ואינו דבר שבחובה , ולהנ״ל אתי שפיר דהרי חיוב הלחם היא חובה, ותודה דמיא קצת לחובה, משום הכי בעינן להיקישא. בשבילי סימן ג ההודאה נט ח. ובעיקר דברי רש״י ז״ל והתוס׳ רי״ד הנ״ל [שכבר הארכנו בדבריהם עיין לעיל סי׳ א׳ אות ח׳ וסי׳ ב׳ אות י׳ ואות י״ב] יש ליישבם בפשיטות, שהרי דין הלחם הוא רק בעיקר הקרבן ולא בחליפיו, [ועיין ראב״ד בפירושו לתורת כהנים (צו ב פרשתא ה פרק יא) וז״ל, מיהו דרשינן מינה שהאחד הוא עיקר הקרבן ולא השנים, מדכתיב יקריבנו ולא כתיב

בחסות תיקים לספר תורה

יקריב, הילכך אין השני טעון לח ם הואיל ואינו עיקר הקרבן. וכן הוא לשון הר״מ ז״ל בפירוש המשניות שם בא״ד בזה״ל, הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר. וכן הוא במאירי לראש השנה (ה.) שאין לחם מתקדש על התמורה אלא על עיקר התודה, ועיקר התודה לעולם אינה קריבה בלא לחם, עיי״ש]. ולפיכך אמרינן שם (פ.) דחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה טעונות לחם, משום דמרבה בתודות הוא, וברש״י דהואי ל ולא נתחייב להפריש אחרת והפריש, גלי דעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות, והלכך חייב בלחמיהן עכ״ל. והביאור דכיון דלא נתחייב גם בראשון אם כן כך לי עיקר החליפין כמו הראשון, ולהכי גם השני עיקר כמו הראשון וחייב בלחם. ולפי זה שפיר מסתבר לומר רק דכך לי עיקר החליפין כמו הראשון, אם גם קרבן תודה הראשון הפריש מבלי

[alee-chan950-blog]

חייב עצמו בזה

חייב עצמו בזה. ה. ובעיקר מה שתפס השפת אמ ת דסתם תודה כולל נמי הלחם, לכאורה אין זה פשוט כל כך, דהרי במנחות (עט:) אמרינן דתודה נח בשבילי סי ^ ג ההודאה טעונה לחם ולא ולדה ולא חליפה ולא תמורתה טעונין לחם, ואע״ג דכל דיני תודה יש להם. ואם אמר הרי עלי להביא תודה חליפת תודה שכבר הפרשתי אינו מתחייב בלחם אע״ג דאמר הרי עלי תודה, הרי דבכלל אמירתו הרי עלי תודח לא נכלל הלחם, וגם חזינן שהלחם אינ ו חלק ממש מהתודה, שהרי אפשר להיו ת גם תודה בלי לחם. ובמנחות(מו.) משמע דאי לאו דשחיטה עושה זיקה, היה כשר התודה אף אם נפרס לחמה מששחטה, הרי לך דהלחם אינו ממש חלק מהתודה. [ועיי״ש בגמ׳ בנפרס לחמה מששחטה הדם יזרק, ודעת רש״י ז״ל דיזרק לשם שלמים, וכבר ציין שם בגליון הש״ס שכן הוא דעת התום׳ <מז:) ד״ה והרי תודה, עיי״ש. ובשפת אמת (שם) נקט בדעת התוס׳ שם (מר.) דבאמת לשם תודה זורק. וכן משמע דעת הר״מ ז״ל בפ׳ י״ב מפסולי המוקדשין (הל׳ יד) שכתב סתם הדם יזרק ומשמע דיזרק לשם תודה עיי״ש. וכן מצאתי בקרן אורה שם בתוד״ה והרי תודה שתפס כן בדעת הר״מ ז״ל].

בחסות ילקוט יוסף ובתירוץ הגמרא שם דשאני תודה דרחמנא קרייה שלמים, י״ל שזה כוונת הגמרא דהלחם אינו חלק ממש מהתודה, וכנ״ל. [וזהו החילוק בין כבשי עצרת, דאף שבאין לפעמים בלי לחם מכל מקום נחשבים חלק מהם. ואכמ״ל יותר בזה]. ו. ולפי מה שכתבתי שאם נדר שלמים לשם הודאה חל עליו חיוב הלחם ממילא בעל כרחו אף שלא חייב עצמו בהלחם, נמצא דחיו ב הודאה מחייב הלחם, י״ל שבזה דמיא קצת לחובה, לפי שהלחם שגם כן נקרא תודה היא חובה. ולפי זה י״ל שאולי זה כוונת הרא״ש בנדרים (יג.) שהבאנו לעיל סי׳ ב׳ אות י״ג שכתב דדמיא לחובה, ומכל מקום חובה ממש לא מקרי אף הלחם לפי שבא על ידי נדרו, [עיין זבחים (קיז:) אי שלמי נזיר ועולות מקרי חובה כיון דבאין על ידי

[alee-chan950-blog]

איך עלה לשם

הלחם איך עלה לשם חובה, ותירץ כיון דתודה איקרי שלמים אם כן הוי כמו סתמא דלשמן קאי, וקידש הלחם משום דמחשבת שלמים לא אפיק ליה מתורת תודה, יעו״ש. ולפלא שלא הביא לדה״ת במנחות (מז: ד״ה והרי תודה בסוה״ס דלשם שלמים נמי לשמה מיקרי, ומבואר דכששחטה לשם שלמים הוי ממש כמו ששחטה לשם תודה דתודה איקרי נמי שלמים (ועי ׳ בהמשך דברינו דאפילו אם מביא בהמה והקדישה לשם שלמים בשבי ל הודאה, ממילא חל עליה דיני תודה, וזה ילפינן מתודת שלמיו אפילו לתחילת הקדשו שלמים לשם הודאה הוי כמו שקרא עליה שם תודה). ד. ובמנחות (פא.) האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמ ה מן החולין, וברש״י ז״ל דכיון דאמר עלי נתחייב בה, והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן, וכיון דאמר הרי על י תודה אע״ג דלא אמר ולחמה מתחיי ב בשתיהן דלחם גלל תודה, עכ״ל.

zohar ובשפת אמת (שם) פירש רש״י דממילא מתחייב בלחם, ואיני מבין, דלמה לי האי טעמא בלאו הכי סתם תודה כול ל בהמה ולחם, דלחם נמי נקרא תודה, ודוקא אם פירש בהדיא לחמה מן המעשר צריכין להאי טעמא דממיל א מתחייב בלחם, וכן בפירש בהדיא הרי עלי תודה בלא לחם, אבל תודה כול ל גם הלחם, עכ״ל עיי״ש, ולפי מה שכתבתי באות א׳ דאם מביא שלמים בשביל הודאה חל עליו דין תודה ומתחייב בלחם (אע״ג שלא הזכיר כלל שזה יהיה תודה וגם לא התחייב עצמו מעולם בלחם) נוכל ליישב דעת רש״י ז״ל מקושית השפת אמת, דאף דבמתניתין קתני הרי על י תודה (דבזה חייב עצמו גם בלחם), מכ ל מקום סבירא ליה לרש״י דלאו דוקא א ם אמר בזה הלשון, רק הוא הדין אם חייב עצמו בשלמים עבור הודאה נמי הדין כן (דהרי לא מצינו שיהיה דין אחר באם אמר הרי עלי שלמים בשביל הודאה) , וכיון דמתניתין מיידי בכל מיני תוד ה שקיבל על עצמו אף בשלמים לשם הודאה, לזה מוכרח רש״י ז״ל לפרש דממילא מתחייב בלחם אע״ג שהוא לא

[alee-chan950-blog]

היתה מעל לכוחותיו הטבעיים

התמדתו בתורה של מופת-דורנו מרן ״החזון איש״ זצ״ל, היתה מעל לכוחותיו הטבעיים . פעם כששהה בביתו הגאון רבי שמריהו גריינמן נשמעה, לפתע, חבטה עזה. הוא סר בבהלה לחדר ו של החזו״א, ומצאו מוטל על הרצפה בפשוט ידים ורגלים. רבנו הרגיעו ואמר לו: ״אל בהלה , כרגיל אני לומד עד אפיסת הכוחות ומשאיר לעצמי אומדן של כח בשביל להגיע עד המיטה לשכב. הפעם טעיתי בחשבון... ! ״ ופעם מצאוהו לחזו״א, שוכב עם רגליו על הכרית וראשו מונח בצד השני. כשנשאל השיב שא ם היה לו כח לבחור איך לשכב היה ממשיך ללמוד (מפי הגאון רבי חיים ברים זצ״ל). ועוד סופר, ע״י הרב י״מ זכריש שליט״א, שבליל שבת אחד שמע קולות גוברים ממעונו של החזו״א. הוא נכנס ומצא את רבנו הוגה בתורה שבעל-פה כאשר על השולחן היתה מונחת מנורת-נפט. גווני פניו האדימו והלבינו וורידי פניו בלטו החוצה ולמד בקול גדול... המראה היה כ ה נורא, עד שמרוב אימה ברח החוצה... אח״ב הצטער שלא נשאר להמשיך ולראות עיור של עמ ל תורה עד כלות הנפש(הובא בספר ״מעשה איש״). ופעם התבטא החזו״א ואמר שכל זמן שהגר״ש שקאפ והגרב״ב ליבוביץ היו בחיים, לא יכלו הנאצים ימ״ש, לכבוש את ליטא, כי עמלם בתורה עד נשימתם האחרונה, הגנה על ליטא רק לאחר שנפטרו נפלה ליטא בידי הארורים. (״מעשה איש״, עמ׳ קע״א). כמה ראויה לו האימרה שאמר: ״עד הבר-מעוה עריך ללמוד את הש״ס, ואח״ב ערי ך להתיישב וללמוד...״. על רבי יעחק אלחנן, רבה של קובנה, ספרו שלא היה עלוי בילדותו, ובכל זאת זכה להיו ת גדול בתורה שכל גדולי הדור קבלו את פסקיו. הנצי״ב מוולוז׳ין אמר שהוא הגיע לכך בזכות 26 שקידתו והתמדתו העצומה. ואמנם כאשר קוראים את תולדותיו רואים עד היכן הגיעה התמדתו. כאשר היה נאלץ לצאת מבית המדרש לצורך דחוף היה הולך עם הספר הפתוח, בו למד, ע ד הדלת שם הניח את הספר פתוח כדי שמיד בשובו לבית המדרש יוכל להמשיך מיד בלמודו . כאשר היה מגיע לבית חותנו לסעודה והיה רואה שלא הוכנה עדיין, לא השתהה אלא נטל ידי ו ואכל במהירות פרוסת לחם, ברך ויצא בדרכו לבית המדרש. במוצאי יום הכפורים היה עוזב , בריצה, את ביהכנ״ס, בא לביתו, מבדיל על הכוס אוכל משהו ורץ חזרה לבית המדרש בעוד אחרוני המתפללים עדיין לא הספיקו לצאת ממנו. (מורשת אבות, שמות: פרשת תצוה). על השקדן הירושלמי, רבי זליג ברוורמן, ספרו שמיד בתום שבעת ימי המשתה של חופתו, עלה לבית המדרש שבמאה שערים, ולא שב עד ערב שבת וכך המשיך מדי שבוע במשך שבע עשרה שנה יום ולילה עסק בתורה. בבית המדרש לא ישן אלא נרדם כשראשו נשמט מעייפות ורגליו טובלות במי גיגית למען לא תערב שנתו ולא תארך מעל שתי שעות ללילה. את בית המדרש לא עזב גם כאשר הודיעו לו שאחת מבנותיו חולה אנושה אלא ישב והתחנן על נפש ה בבית המדרש. כאשר הודיעו לו שנפטרה בתו ישב עליה ״שבעה...״ בבית המדרש... (הובא בספר : לשכנו תדרשו).

בחסות ארגז לספר תורה

על רבה של ירושלים הגאון רבי עבי פסח פרנק זצ״ל סופר שעוד בהיותו ילד קטן כאש ר קבל מאמו הצדקני�� ע״ה, מספר קופיקות לקנות ממתק, ויתר על כך ואת המעות הכניס לקופת ביהכנ״ס, תוך שהוא מתפלל שהקב״ה יפתח את לבו ויאיר עיניו בתורה. בעמל מפרך ללא לאות עלה ונתעלה, והיה סמל ודוגמא ליגיעה ולעמלה של תורה עד כלו ת הנפש. תמיד היה שקוע בעומק העיון, בכל הזמנים ובכל המצבים, בקיץ ובחורף, בקור ובחום, בעת חדוה ושמחה ובימי אבל ויגון, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשבתו על כס הדין ובעת סעודתו. גם בלילה לא שכב לבו, לעתים היה מתעורר משנתו באישון לילה, נוטל ידיו וניגש לשולחן, טוב ל קולמוסו בדיו, ומוסיף או גורע בענין שעסק בו ביום. כלי המחשבה פעלו אצלו ללא הרף, שכ ן לדבריו, ״היסח הדעת מהתורה היא פגיעה בכבוד התורה״. הוא לא מש מאהבתה של תורה כל ימי חייו. שקידתו על דלתות התורה עברה כל גבול, ויהי לאחד מגדולי השקדנים. ספר התורה לא מש מפיו והגה בו יומם ולילה, זקני ירושלים היו מרבים לספר באזני בניהם ובני בניהם, נפלאו ת משקידתו ומהתמדתו, בזמן שכלתה פרוטה מהכיס ולא היה לו אפילו נר למאור, היה ממל א כוסית בשמן שחסך ממאכלו, ולאור פתילה זעירה היה הוגה התורה. אחד מספריו(״מקדש מלך״ ) כתב לאורו הקלוש של תנור שחימם את הבית. הוא למד גם לאור הלבנה ולאורה העמום של הפתיליה במטבח. (הרב שבתי דב רוזנטל שליט״א ״שביבי אור״(ירושלים תשס״ה, עמ׳ י׳).

[alee-chan950-blog]

לא יגעת ומצאת, אל תאמין

שסטה מדברי חז״ל שאמרו: ״לא יגעת ומצאת, אל תאמין״ והיה חושש שמא יתפס בעוון מגל ה פנים בתורה שלא כהלכה. ב) התמדתם בתורה של גדולי ישראל בדורות האחרונים: הקריאה בספורים ממעשי גדולים ״מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים ״ כדבריו של הרמח״ל (מסילת ישרים, פר׳ כ״א). נביא על כן ספורים אחדים על התמדתם בלמו ד התורה של גדולי ישראל. החיד״א, אשר יצא כשד״ר (=שליח דרבנן) למסעות ברחבי העולם, התמיד בלמודו למרות התנאים הקשים של המסעות באותם הימים וכתב מספר עתק של תשעים וששה ספרים (רא ה .( הרשימה בסוף הספר: רבנו החיד״א מאת נ׳ ספריאל עמודים 317-323 בהקדמה לבאור הגר״א לשלחן ערוך, כותבים בני הגר״א על אביהם הגאון, שקבל על עצמ ו שלא לישון יותר משתי שעות במשך יממה ומימיו לא ישן יותר מחצי שעה רצופה וגם באות ה חצי שעה היו שפתותיו דובבות בדברי תורה. לאחר מכן היה קם בזריזות ולומד בקול רם ואח״ב ישן עוד פעם חצי שעה וככה ישן במשך הלילה ג׳ מחציות השעה לסירוגין ובמשך היום מחצי ת השעה. מקודם חצות הלילה ועד אור הבוקר עמד על רגליו ולמד גמרא ופוסקים בקול נעים אשר כל שומע התרגשה נפשו ברגשי קודש.

בחסות ספר תורה

24 ופעם בהתארחו בעיר מערעץ התארכה שנתו בעשר דקות והחל זועק על כך שחיסר עש ר דקות מעבודת ה׳. ובהזדמנו בשנית לאותה עיר הלך לאותה אכסניה וישן עשר דקות פחו ת מהרגלו כדי לתקן ״החטא״ של השינה היתרה שישן בפעם הראשונה וכאשר ראה שה׳ עזר לתק ן את השינה היתרה, שמח על כך הרבה(״מורשת אבות״ פר׳ תולדות). ועוד סופר שפעם באה לבקרו אחותו, שלא נפגש עמה הרבה שנים, וקבלה בסבר פנים יפו ת ואף ברך ״מחיה המתים״ כדין וכהלכה, שאל לשלומה ולשלום משפחתה ומיד חזר ללימודו כשהוא מסביר, ברוב ענוה, ששערותיו הלבינו וכיצד יוכל לבלות את זמנו בדברי רשות. (״הגאו ן החסיד מוילנא״ מאת הרב בצלאל לנדוי עמ׳ י״ח-י״ט). ומעשה היה בבן אחיו שנגנבו התכשיטים וכלי הכסף שקבלם בחתונתו, ובא לוילנא לחפ ש הגנבים ונכנס לבקר את דודו הגאון. כשסיפר לגאון את סיבת בואו התפלא ואמר: ״לא יאומן כי במשפחתנו ימצא אדם שיבטל זמנו מלימוד התורה, בשביל בקשת אבידת ממון...״(שם). על החפץ חיים סופר שהיה מחזיק מורה שעות (=שעון) כדי לראות כמה מילים של התור ה יכול לומר בדקה, כמה בשעה וכמה ביום, כדי לראות שלא יעבור יום אחד, או שעה אחת או דקה אחת לבטלה, וחישב ומצא שבדקה אחת, יכול לומד מאתיים תיבות... סמל ומופת חי אחר, של דבקות בתורה והתמדה בה, היה כק׳ ה״אמרי-אמת״ זי״ע מגור. התאור ״לא פסיק פומיה מגירסא״ היתה אצלו עובדה מוחשית. הוא לא הפסיק ממשנתו גם בעת התחייבויותיו הציבוריות העצומות כשנפגש עם גדולי ישראל, כשהשתתף באירועים צמריים ופרטיים וכשקיבל את קבל החסידים. במעמד הגדול של הכנסיה הגדולה הראשונה, ראוהו מחליף פתקאות עם הגאון רבי מנחם זמבא הי״ד, ע״י שליח. כאשר השליח העיז להציץ באחד הפתקים, מצאו גדוש מראי מקומות ש ל חידושי תורה ומשא ומתן של הלכה. גם כשהיה מגיע לישיבות ״מועצת גדולי התורה״ שהתקיימו בוורשא, או לועידות אגו״י וכדומה, לא איבד אף רגע ובכל שהות שהיתה, למד מתוך גמרא, בפורמט קטן שהחזיק בחיק ו ואף בבואו לשמחת הנשואין של נכדו שנערכה בהשתתפות אלפים בעיר זדונסקא- ווליא, חמק אחר החופה אל השטיבלך של גור ולמד גמרא במתיקות ובקול גדול. 25 לא זו אף זו, גם כאשר נתכבר בסנרקות בשבע בריתות, בעיר וורשא, לא ויתר על הקביעו ת שהיתה לו עם גיסו הגאון רבי י״מ בידרמן זצ״ל, ובדרך לבריתות, ובין ברית לברית, המשיכ ו בלימודם, עד שהשלימו את השיעור הקבוע שלהם. כשנולד בן זקוניו, הגאון רבי פנחס מנחם זע״ל, רבנו זע״ל היה במרחק נסיעה של כ - 7 שעות. הוא הגיע לאחר מסע ארוך ומעייף, נכנס לחדרה של הרבנית ושהה רגעים אחדים וברך ב״מזל- טוב״, ויצא ללא שהיות, אל המרפסת וישב ללמוד בקול גדול. (מתוך עדויות אישיות המופיעות בספר ״ראש גולת אריאל״, תש״ן, עמ׳ רפ״ז-רצ״ג).

[alee-chan950-blog]

סנהדרין ע״ט, ב׳

תורה וסדריה(סנהדרין ע״ט, ב׳). בהקדמותיהם לספריהם תיארו את גודל היגיעה שנתייגעו בחבור ספריהם. לדוגמה נעטט כמ ה מהם: המהרש״ל, בהקדמתו לספרו ״ים של שלמה״ על מס׳ גיטין, כותב: ״...לפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל עד שיגעתי ומעאתי שורש העניין... דרשתי וחקרתי היטב בשב ע חקירות ובשבע בדיקות אחר כל מקור ומחעב ההלכה בתכלית היגיעה והעיון ובמעוט שינה...״ הש״ך כותב בהקדמתו: ״... באמת ובתמים טרחתי טרחות הרבה וכמה יגיעות יגעתי לא עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שינה לעיני ותנומה לעפעפי שנים רבות עד אשר הוצאתי מכ ח אל הפועל מחשבתי, ובררתי ושקלתי הכל בכף המאזנים וחזרתי על כל הצדדים, וצדי הצדדים לא פעם אחת ושתים כי אם מאה פעמים ואחת... ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי, לא יאמין כ י יסופר לו מגודל תלאה שהיתה עלי בחפוש בים התלמוד והפוסקים..״ ״הפרי חדש״ כותב בהקדמתו: ״...וכמה טרחות ויגיעות יגעתי ומצאתי, האמן כי כמע ט שינה לעיני לא נתתי, ומעפעפי תנומה נדרתי, וטעם שינה לא טעמתי...״. 22 ״הפני יהושע״ כותב בהקדמתו: ״ועתה אחלה נא פני הקורא מתוך הספר לבל יהא נבהל להשיב כי אם אחר העיון היטב... ברוב הדברים היתה לי יגיעה רבה לא יום ולא יומיים כ״א לעתים מזומנים אף חודש ימים בעיון סוגיה אחת...״ ובהקדמה לביאור הגר״א ל״סיפרא דצניעותא״ כתב תלמידו רבי חיים מוולוזין: ...וכמ ה יגיעות יגע זה האדם הגדול בענקים, לא יאומן כי יסופר עד שהוציא כל עניין לאור ברור... אף כ י היו ידיו רב לו ברוחב שכלו ועומק בינתו המלאה לה דעת מכמה דורות שלפניו, עם כל זאת לא היה סמוך לבו הטהור בזה עד אשר שקלו במאזני שכלו, שכל הקודש, כמה מאות פעמים וביגיעה נוראה ולא אכל ולא שתה כמה ימים ולילות ותרד שנתו מעיניו...״.

בחסות ילקוט יוסף ושגורה היתה בפיו הק׳, אשר להבין דברי הזהר הק׳ והתיקונים לאמיתן, בלתי אפשרי, אם לא אחר גודל היגיעה, על כל ענין ומאמר כמה שבועות ... ״ וסיפר לתלמידו הגר״ח מוולוזין, שפעם יגע יגיעות רבות, על הבנת מאמר אחד בזוהר הק ׳ בענינא דר״ח, במשך י״ב שבועות, ולא עלה בידו לפרשו לאמיתו, עד שפעם ביום ראש חודש בעומדו להתפלל תפילת ר״ח, בפעם אחת נפל במחשבתו פירוש המאמר בשבעה אופנים. (שם) ועוד סיפר לגר״ח, שפעמים רבות השכימו לפתחו מגידים מהשמים שרצו למסור לו סודות מהתורה, ללא שום עמל, ואחד המגידים אף הפציר בו מאד , וענה להם שאינו חפץ בהשגות ע״י מלאכים ומגידים, שלא עמל עליהם בעצמו. וכן העיד הגר״ח, שהגאון שלחו לאחיו מוהר״ש זלמן, שלא יקבל שום מלאך מגיד שיבוא אצלו. וגדולה מזו היה אומר כי אף מה שהנשמה משגת השגות, נפלאות ונוראות, בשינה, ע״י עלי ת נשמה, בשעשוע העליון במתיבתין עילאין, אינו נחשב אצלו כ״ב לעיקר גדול, והעיקר מ ה שהאדם משיג בזה העולם ע״י עמל ויגיעה ... ובזה עושה נחת רוח ליוצרו ית״ש. (שם) ובדרכו של הרב הגדול הלך התלמיד הגדול וכך מספר בנו של הגר״ח : ... ולא נפלאת היא שזכה וזכה את הרבים. כי מנעוריו נשא עולה של תורה בשקידה נפלאה . ובהיותו למעלה מבר אדביסד. קבע למודו עם אחיו הגדול הגאון מהו׳ שמחה ז״ל. והוו גרסי יממא ולילי. וזקנינו ספרו לנו. שכאשר לא הוה להון אור הגר מצוי, אור הלבנה הוא יפה להון לגירסא דלילא. וקבלו אז דרכה של תורה מרב רבנן גאון הגאונים ארי׳ קבעי עלאה רבנא ארי ה ליב נ״ע, בעל שאגת אריה... (נפש החיים, הקדמת בן המחבר) 23 ועד כדי כך העריכו גדולי ישראל והחשיבו את נחיצות העמל בתורה עד שאם זכו להגי ע בקלות לסברא נכונה, היו מפקפקים בכך. רבי איסר זלמן מלצר נהג לומר שמרבי ב ת ך בער ליבוביץ אפשר היה ללמוד שאמיר ת סברא אינה דבר קל אלא צריך לעמול הרבה עבורה. חתנו רבי ראובן גרוזובסקי הוסיף: של א היתה דעתו, של רבי ברוך בער, נוחה מחידושיו שהעלה בחריפותו, משום שהם באו בעיקר מחמ ת חריפות שכלו ולא היה אומרם בישיבה אלא היה אומר רק ממה שעלה בידו ברוב עמל ויגיעה... ומטעם זה עמל לשעבד את שכלו שיבין כפי האמת המסורה ולא לברר את האמת עפ״י שכל ו (בהקדמה לברכת שמואל). ועוד ספרו עליו שכשתירץ קושיא אחת בהברקה שנצנצה במוחו מבלי להתיגע התמרמר ע ל

[alee-chan950-blog]

בימים חמים מאד

אהבת תורה גם בימים חמים מאד מספרים שכ״ק ה״שפת אמת״ נכנס פעם לישיבה וראה שיש רפיון בחשקת התורה, אמרו לו שזה מחמת שהיום חם מאד, אמר להם שכתוב בחז״ל לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשא, ואמרו חז״ל שחמור אפילו בתקופת תמוז קר לו, וזה מה שאמרו חז״ל שיש ללמוד מהחמור שאף אם חם הוא עובד כמו בזמן של קור. בשם ראש ישיבה גדול אומרים שכתוב בחז״ל שמדינת בבל עמוקה מאד ושם חם מאד, ושם לא היתה מסגרת של ישיבה כמו היום, עם כל הנוחיות והשכלולים. ובכל זאת יצא משם התלמוד בבלי אם כן צריך להתגבר גם בזמן שהחום מתגבר... בטבריה החום גדול. ובימים ההם לא היו מזגנים ובכ״ז יצא משם תלמוד ירושלמי. פעם היה שרב גדול, ו״החזון איש״ למד כמו בכל יום בלי שום הפרעות, ואמר שהוא הרגי ש בהתחלה את החום, אבל מיד כשנכנס בים התלמוד, הוא שכח הכל ואינו מרגיש כלום. החפץ חיים אמר משל לאדם שמכר ברחוב כל מיני שתיה, שאלו אותו איך בחום כזה אתה עומד ומוכר ? אמר להם אדרבה היום יש הרבה קונים הרבה רווח, כמו כן התורה נמשלה למים^ .אשר ביום שחם, יש יותר שכר לעוסקיה כי לפום צערא אגרא. 20 בי אשמת הביטול מן תורה אש היא עד אבדון תאפ ל דבריו הנוראים של רבנו יונה זי״ע הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים בדרך יושבי קרנות, שתים רעות י׳ט בדב ר הרע הזה: האחת - כי כל המרבה דברים מביא חטא(אבות סוף פ״א) והשנית - כי הוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הו א משחיתם, יוכל להשיג הנעימות ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אש ר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו. אין זה כי אם בזות לבו את המצוות ואת שכר העולם הבא . ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעס ק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו(סנהדרין צט.) ״כי דבר ה׳ בזה״ - כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו זכרונם לברכה (ע״ז יח) : ההולך למקום אשר אספו שם אספה לשחק, זה הוא מושב לצים, ועליו אמר הכתוב(תהלים א, א) : ״ובמושב לצים לא ישב״,

בחסות למכירה זוהר מתוק מדבש ונאמר אחריו(שם פסוק ב) : ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״ - למדת כי מושב לצים מביא לידי בטו ל תורה. ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו ולקנות מעלת הנפש ולהתקרב אל הש ם /יתברך. (״שערי תשובה״, השער השלישי, החלק הרביעי, קע״ז) בי שבידי יום ושבירי לילה אנחנו . . . בעבודתנו להשי״ת שהוא נאמן לתת לנו שכר, צריכים לשמור עכודתנו כיום וכלילה כי שכיר י יום ושכירי לילה אנחנו ויש סוד גדול בדבר שלא יאבד זמן מן הזמנים, לישב בטל, כי כל זמן וזמ ן הוא עניין בפני עצמו, בסוד התפשטות ענף מענפי שם ה׳... (השל״ה הק׳, ח״ג, תורה שבכתב) ד ע ת אותיות ״דעת״ הם דע - עת : שיתבונן שלא יניח העת שלו לבטלה, בלי עבודת הבורא ב״ה . (צמח צדיק, וארא ק״ו) 21 מזקנים אתבונן עובדות והנהגות על תורה ועמל תורה, בהליכותיהם של חכמי ישראל בדורות השונים במסגרת מעומעמת זו לא נוכל להביא אלא פירורים משולחן־גבוה, שולחנן של אחדים ממאור י הדורות בתקוה שנוכל לאחוז בשולי גלימותיהם, ולשתדל לחקות את הליכותיהם בקודש. (בקשת מחילה מראש, מכל גדולי ישראל שלא הוזכרו) א) עמלם בתורה של גדולי ישראל בפי שבא לביטוי בספריהם : גדולי ישראל שבכל הדורות, למרות הגאונות השכלית שנתברכו בה, לא הגיעו לרו ב גדולתם, אלא ע״י עמל התורה והיגיעה בה. ולא רק בדורות הראשונים, שהיו כמלאכים, אלא ג ם בדורות האחרונים, עת נתמעטו הדורות, זכה העם היהודי להועיא מתוכו ענקים בחכמת התור ה שנתקיים בהם ״נפש עמל עמלה לו״(משלי ט״ז) כפירושם של חז״ל: ״הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר״ והסביר רש״י: שתורה מחזרת עליו ומבקשת מאת ה׳ למסור לו טעמ י

[alee-chan950-blog]

להתפנות ללמוד תורה

והמשיל זאת: כחנווני שראה לדעת שימיו חולפים ואינו יכול להתפנות ללמוד תורה והחליט להשאר כל בוקר אחר התפילה בבית הכנסת וללמוד שעה אחת. הקונים שהגיעו לחנות ומצאוה נעולה החלו מתרגלים לעובדה שהיא נפתחת שעה אחת מאוחר יותר. אח״כ נשאר שעה נוספת עוד שעה ועוד שעה... עד שבאו הקונים לחפשו בביתו. אשתו שלא ידעה מדוע אין הוא בחנותו הלכה לחפשו ומצאתו רכון על למודו. 18 לתמיהתה הרבה השיב שכבר רבים רבים מחבריו, שבקו חיים לכל חי. עליהם אין שום טענ ה מדוע אין הם פותחים את חנויותיהם. ומה היתה עושה אם גם הוא היה נקרא לעולם האמת? אך ב״ה, שהוא ״מת״ רק למספר שעות בל יום ואח״כ חוזר ופותח חנותו מביא פרנסה לביתו, האין היא צריכה להודות על כך? וזאת היא העצה היעוצה, להחליט שכאשר צריכים ללמוד כל השאר ״מת״ ובזה מתגברים ע ל היצה״ר. יום ולילה לא ישבותו - על חובת ההתמדה בלמוד התורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם מנו חכמים: ״מיעוט סחורה, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט ��חוק ומיעוט דרך ארץ...״(אבות ף, א׳). ואמנם, מי שרוצה ״לקנות״ תורה לא יוכל למלא שאיפתו אלא אם כן יתמסר בכל נפשו ״לעסוק״ בדברי תורה וימעט בעסוקי יום יום, כולל השינה. אולם אין ההתמדה בתורה רק צורך אישי לרוצים לזכות בכתרה של תורה, אלא צורך קיומי לעם ישראל בפרט, ולעולם כלו בכלל, כדרשת חז״ל (בפסחים ס״ח, ב׳) על הפסוק: ״אם ל א בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיהו ל״ג, כ״ה).

בחסות ספר תורה

וגם במישור הפרטי האישי אף מי שהגיע לבקיאות שלמה בתורה אינו רשאי להפסיק התמדת ו כפי שכתבנו לעיל, ״שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי בל התורה בלה מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התור ה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳, ח׳) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יוונית״(מנחות צ״ט, ב׳). לכן נהגו הדורות הראשונים ליסע מביתם, ול��לות למקומות תורה, הן בבחרותם והן לאחר נשואיהם(כמובא במס׳ כתובות ס״ב וס״ג) כדי להתמיד בלמוד התורה ללא כל הפרעות. אפי׳ רבי יהודה הנשיא אשר כל ישראל השכימו לפתחו ללמוד תורה מפיו וביתו היה מלא מעסק התור ה (כמבואר בנדה י״ד, ב׳) גם הוא פסק לר׳ שמעון בנו ללכת לבית רב י״ב שנה. נשותיהן ובני בית ם סייעו להם בכך ע״י ששחררו אותם מכל עול של צורכי הבית עד כדי כך שאביי אמר שאם הית ה אומרת לו אמו(החורגת) לקרב לה את הקערה עם ״הבותח״(הדייסה), לא היה יבול ללמוד במו שלמד (עירובין ס״ה, א׳). 19 בגודל דבקות מחשבתם בתורה לא חשו בסובב אותם גם לא ביסורים גופניים כמו המעשה ע ם הלל שעלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון וירדו עליו השלגי ם ונשאר באותה תנוחה עד שעלה השחר והרגישו בו יושבי בית המדרש(יומא ל״ה, ב׳) וכמו מעשה ברבא שתוך כדי עיון בסוגיא היו אצבעות ידיו נתונות תחת כרעיו והיה ממעכן ברגליו ויצא מהם דם ולא הרגיש בבך מתוך היותו טרוד בהבנת הסוגיא(שבת פ״ח, א׳). התמדה זו לא הופסקה ולא חלו בה ״חופשות״ מקובלות, כמסופר(בברכות ט״ז, א׳) ר׳ אמי ור׳ אסי היו קושרין לו חופה לר׳ אלעזר להשיאו אשה. אמר להם ״אדהכי והכי איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו״(־בינתיים עד שתגמרו ההכנות לחופתי אלך ואשמע מה לומדים בבית המדרש ואבוא ואגיד לכם״.) הרי שאפילו את הזמן הקרוב למעמד החופה לא רצה לבט ל ורץ לבית המדרש ״לחטוף״ עוד דבר תורה. מציאות זאת הביאה לידי כך שעל רבים מחכמי התלמוד וחכמי הדורות הבאים, אפשר הי ה לומר את השבח: ״לא פסק פומיה מגירסא״(=לא פסק פיו מגירסת התורה). מה רב הטוב הצפון ללומדי תורה היגעים בה. כעדותו של רבי יוחנן : ״כל מי שהוא יגע בתורה בעולם הזה, לעולם הבא אין מניחים אותו לישון אלא מוליכים אותו לבית מדרשו של שם ושל עבר ושל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן עד היכן? עד: ועשיתי לך שם כשם הגדולים אש ר בארץ(דברי הימים א׳, י״ז, ח׳. קהלת רבה, ה׳) . הלואי שנזכה!

[alee-chan950-blog]

לנו תשובות להשיב

16 חז״ל גם ספקו לנו תשובות להשיב: ״אמר אליהו זכור לטוב: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד והיה מלעיג ומתלוצ ץ בי. אמרתי לו: בני, מה אתה משיב ליום הדין, אחר שלא למדת תורה? אמר: יש לי להשיב: בינה ודעת ולב לא נתנו לי מן השמים ! אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי: צייד עופות ודגים אני . אמרתי לו: מי נתן לך דעת ולב ליטול פישתן ולטוותו ולארוג מצודות ולצוד בהן דגים ועופו ת ולמוכרם? אמר לי: בינה ודעת נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: ליטול פשתן ולטוותו ולארוג מצודו ת ולצוד דגים ועופות, נתנו לך בינה ודעת מן השמים, לדברי תורה שכתוב בהם ״כי קרוב אלי ך הדבר מאד״ לא נתנו לך בינה ודעת״?(מדרש תנחומא: וילך, ילקו״ש: נצבים). ועוד, שנו רבותינו: עני ועשיר ורשע באו לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה ? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי , אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום? אמרו עליו על ר״א בן חרסום שהניח ל ו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים. בכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתפ ו ומהלך מעיר לעיר... ללמוד תורה... ומימיו לא הלך וראה אותם (את פועליו ועסקיו) אלא יוש ב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה״. רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרי ם לו: כלום נאה היית וטרוד ביצרך יותר מיוסף הצדיק? נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ויוסף מחייב א ת הרשעים(יומא ל״ה, ב׳).

בחסות ארגז לספר תורה

באמת, היה רבי ישראל סלנטר אומר שהעוה״ז הפוך הוא שהרי כדי לקנות תורה צריך ארבעים ושמונה דברים: בתלמוד, בבינת הלב, באימה, בפלפול התלמידים, במיעוט שינה וכ ר (אבות: ו׳) ועל זה אומרים חז״ל: ״אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין והיינו בדבר י תורה, אבל במשא ומתן סייעתא דשמיא היא״(מגילה ר, ב׳). כלומר שיתכן שהאדם יתעשר בלי שיעמול ויתכן שיהא עני למרות עמלו הרב כי ״בני חיי ומזוני״ במזלא תליא מילתא. והנה היצה״ר מצליח לרמות האנשים שיהיו עמלים כל ימיהם להשי ג העושר ואינם סומכים על הקצוב להם מן השמים ומאידך בקנין התורה פוטרים עצמם בטענה ״שמ ן השמים״ לא סייעו בידם להיות גדולים בתורה... 17 ועוד מתחבולת היצה״ר לבא ליהודי, אשר נפשו איוותה ללמוד תורה, ולומר לו בודאי שזה כ ל היעוד שלו לעסוק בתורה וזו משאת חייו, אבל צריך הוא לעסוק מעט בפרנסתו עד שיעבור מ ה שנחוץ לו ואח״ב יקדיש כל זמנו לתורה. לאחר שמכניסו לעול המסחר וצבירת הממון, דוחה הו א אותו מיום ליום עד שהשנים חולפות והוא נותר במסחר... דבר זה רמז החפץ חיים, בטוטו״ד, בפרשת תרומה. נאמר שם ועשית שולחן עצי שטים(שמו ת כ״ה, כ״ג) ועשית מנורת זהב טהור (שם כ״ה, ל״א) השלחן היה בצפון והמנורה היתה בדרום (מנחות פ״ו, ב׳) ואמרו חז״ל הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין. שלמה המלך אמר: ״הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו ש ב הרוח״(קהלת א', ו׳). מסביר הח״ח שכאשר שואלים יהודי מה היא שאיפת חייו הוא עונה שהוא ״הולך אל דרום״ (=הרוצה להחכים ידרים) כל שאיפתו ללמוד תורה, ומדוע אם כן נמצא הוא כל הזמן ״בצפון״? (=בעסק שלו, הרוצה להעשיר יצפין) ומדוע הוא כל כך ממהר לסיים את התפילה ורץ למסחרו? על כך הוא משיב שהוא רק ״סובב אל צפון״ כלומר שהוא רק מסתובב שם באופן זמני בלבד ע ד שיצבור מה שנחוץ לו לפרנסת ביתו ולנשואי בניו וכדר... אך המציאות היא שהוא ״סובב סובב״ בצפון עד ש״הולך הרוח״, עד שנגמרים ימיו שרוחו הולכת ו״על סביבותיו שב הרוח״ מרוב סיבובים בצפון, שבה הרוח אל האלוקים. אי לזאת העצה היעוצה נגד תחבולות היצר הוא לקיים ״אדם כי ימות באהל״ שאין התור ה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אמר על כך הח״ח וכי אין התורה תורת חיים שנאמר בה ו״חי בהם״? אלא שאם רוצה האדם למלא שאיפתו ויעודו, ללמוד תורה, אין דרך אחרת אל א שיחליט בזמנים מסוימים, שהוא ״בבחינת מת״ לגבי כל עניני העולם הזה ואין הוא מתעסק אלא בתורה בלבד.

[alee-chan950-blog]

לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו

חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו(שם). רבים הם מאמרי חז״ל המזהירים על גודל עונש בטול תורה. נזכיר כמה מהם: ״אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה״ (קידושין, מ׳) ״כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה , מאכילין אותו גחלי רתמים״(חגיגה י״ב, ב׳) ״כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב״ה מביא עליו יסורין מכוערים ועוכרים אותו... (ברכות ה׳, א׳) ״אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנא׳: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳(איכה, ג׳) פשפש ולא מצא יתל ה בבטול תורה(ברכות, שם). רשב״י רואה את הסיבה של המחלה הנוראה אסכרה, כעונש על בטול תורה. שאלוהו: הרי גם נשים מתות מאסכרא? והשיב: משום שמבטלות את בעליהן מהתורה. שאלוהו: הרי ילדים מתי ם מאסכרא? והשיב: משום שמבטלין את אביהם. שאלוהו: והרי עכו״ם מתים מאסכרא? וענה: ^ו ם שמבטלין את ישראל מהתורה. (שבת כ״ג, ב׳). מכיון שחובת למוד תורה היא חובה תמידית שחייבים בה ״יומם ולילה״ ואין בן חורין להבט ל ממנה, ע״ב: ״בכל יום ויום בת-קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונ ה של בתורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״(אבות ו׳, ב׳). משנה זו פורשה בדרכים אחדות: ה״שפת אמת״ מציין שהבטוי ״בכל יום ויום״ מראה שאפי ׳ בדורו של חזקיה המלך שהביא את כל העם למצב של ידענות רבה בתורה, בכל זאת לא מלאו כל חובתם. ה״מדרש שמואל״ עומד על הבטוי ״אוי להם לבריות״ ומסבירו שבעולם האמת יהא ״אוי״ לבריות, מהעלבון שהתורה תעליב את מי שלא למד. בדרך אחרת מסביר ה״תולדות יעקב יוסף״ שאם ״אוי״ להם לישראל מהערות שעושים לה ם הגוים, עליהם לדעת שזה נובע מעלבון התורה.

ארגזים לספר תורה

15 השמש שגרם בשוגג לבטול תורה בישיבת ראדיז בישיבת ראדין של החפץ חיים, היה נהוג שהשמש היה דופק על השולחן להודיע לבחורי ם שהגיע זמן התפילה. פעם טעה והקדים לדפוק חמש דקות לפני הזמן. החפץ חיים נחרד מעובדה ז ו שנגרם בטול תורה, בשוגג, לרבים. זמן רב אחרי פטירתו של השמש, שמעו את הח״ח נאנח ואומר: “וי וי״ מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן חמש דקות של בטול תור ה שנגרם בשוגג על ידו״(הובא בספר: לשכנו תדרשו). מעשה נורא עם שמש אחר ומעשה נורא מסופר על הסטייפלר זע״ל שפעם נכנס אעלו אדם נכבד תושב לונדון והושיט לו פתקה עליה היה כתוב שמו. שאלו הרב זע״ל אם יש לו אח בשכון ויזניץ בבני ברק, והשיב לו הן . הרב לא הכיר אותו אף לא את אחיו, ובקשו להגיד לאחיו לבא אליו. כאשר הגיע אחיו, שאלו האם למד, בהיותו עעיר, בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אח ר הצהרים? הלה השיב בחיוב. שוב שאלו: האם הוא זוכר את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש, שהיה מבקשו לעבור ממקום למקום כדי שיוכל לנקות את בית המדרש? והשיב שהו א זוכר. אמר לו הרב זצ״ל: ״הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון מכיו ן שביטל אותך מתורה ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על ביטול התורה...״(שם). המתבונן יראה כמה נורא עומק הדין, שהרי השמש עשה מלאכתו להכין בית הכנסת לשב ת עכ״ז כיון שיצא על ידי זה ביטול תורה לא היתה לו מנוחה! ודע מה שתשיב... ליעה״ר כידוע, ככל שהמצוה חשובה יותר כן משתדל היצר להסית את האדם לבל יקיים אותה , והיצר, הרי חכם גדול הוא היודע למצא לכל אדם את הטעון המשכנע אותו. לאחד הוא אומר: שלא עליו ציותה התורה שהרי עני הוא המתרוצץ להשיג פת לחם להשבי ע רעבון בני ביתו. לשני הוא פוטרו בגלל עושרו הרב והיקף עסקיו, שאינו מאפשר לו להתפנו ת לעסק התורה. כך מוצא הוא ״תירוצים״ גם עבור הזקן, החולה והנער... בדרך צחות הסבירו המפרשים, בפרקי אבות, שהציווי של חז״ל: ״דע מה שתשיב לאפיקורס״ חל גם על ״האפיקורס״ שבתוך האדם, והוא היצה״ר.