alien-priincess-blog - Tumblr blog

[alien-priincess-blog]

מזה שגם על תודה

(ושמעינן מזה שגם על תודה מתודה דלשון תודה והודאה הם נמי המוב ן של וידוי ואף שהזוהר הק׳ דרש הקרא הכל אשלמים דבעי תודה ולא על קרבן תודה, מכל מקום פשטיה דקרא קאי אתודה). ומה שכתב שמכפר על מצות לא תעשה אולי הכונה אלאו הניתק לעשה, דלא עדיפי השלמים מעולה. או י״ל שקאי ללא תעשה היכא שעבר עליה בשוגג, עיין ברמב״ן על התורה (ייקרא א ר בא״ר) אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין ריצוי כלל. ובמדרש תנחומ א תצוה (פ׳ טס שהשלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה, יעו״ש וביד יוסף. [ועי׳ בזוהר הק׳ (ח״א פט:) קדבנו כגון שלמים דאתין על שלום. קרבנכם כגון חטאין ואשמו ת דאתיין על חטא ואשם, ונראה דשלמים אינן באין על חטא ולכפרה].

ארגז לספר תורה ב, וכדברי הימים (ב ל כב) מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה׳ וגו׳, וברש״י ז״ל בזה״ל ומתודים על זבח תודה ומודים לה׳ על הנס שנעשה להם שזבח תודה על נס חוא בא יעו״ש. ונראה מדבריו ששני דברים עשו וידוי וגם מודו על הנס, ועיי״ש בתרגום רב יוסף שני גרסאות ״ומודין ״ (הוי״ך בפת״ח) ״ומהודן״ (הוי״ו בחול״ם), ובאמת שני הלשונות יש לתרגם ולפרש הן על ההודאה הן על וידוי. ועי׳ במצודות דוד (שם) ומתודים על שלמי התודה הבא להודות עליו על הנסים. וברלב״ג (שם) שהיו מתודים לה׳ על השלמים בסלכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון, יעו״ש. הרי שדעת הרלב״ג שהיו שלמים ולא בשביל' סי ^ יב ההודאה הסג תודות, והיה וידוי ממש על העוץ בשעת סמיכה, הרי שסבידא ליה שגם בשלמים שייכא כפרה וגם וידוי בשע ת סמיכה. ואף שסדר הכתוב הוא מזבחים ומתודים, שלכאורה נראה שהוידוי היה אחר הזביחה, מפרש הרלב״ג שהוידוי היה בחיים בשע ת סמיכה. והאחרונים רצו להביא מכא ן יסוד נאמץ לשיטת הרמב״ם ז״ל הנ״ל שבשלמים אומר דברי שבח, אבל זה רק לגי׳ התרגום ומהודן (ולא ומודי ן ־ הוי״ו בפת״ח כנ״ל) וגם הרי לשיטת

[alien-priincess-blog]

הרי שכאן הר״מ מונה

כו׳, הרי שכאן הר״מ מונה ומפרש עיקר עבודת הלוים ושרות שלהם שזהו שרות עבודה, ודין בקרבן שהקרב ן צריך שרות ועבודה, שגדרי שירה אלו לא שייכים לא לפסח ולא לביכורי ם וכמו שביארנו שבאלו חיוב השירה נצמחת מכל חיובא דבעלים. וכן שם בהל׳ ה׳, שקאי נמי לעיקר שירת הלוים בשעת הקרבת הקרבן לא מונה לפסח, וכנ״ל, ודו״ק. מב. ולפי כל הצעות הנ״ל מיושב לנכון דברי רבנו הלבו ש ז״ל, שכתב שבתודה היו הלוים אומרים בשיר על הדוכן בזמן הקרבתו, ודברי החתם סופר ז״ל שבשעת זבח י תודה אומרים שירה על הדוכן בזמ ן הקרבתו, ושבשעת זבחי תודה אומרים שירה על הנסכים, וגם הבעלים אמר ו שיר שבח וכו׳. שכאן המדובר מחמ ת חובת הבעלים לתת שיר ושבח למקום והשירה אולי היתה יכולה להיות בשעת הסמיכה וכנ״ל ולא מדין עיקר י השיר מכח החיוב של הקרבן וכנ״ל.

בחסות ילקוט יוסף

והשאלה בגמ׳ אם אומרים שיר על נדבת יחיד, היינו בדיני השירה ומחובת הקרבן שמוטל על הלוים ובגדר עבודה לעבודה ודוקא על היין. (והלבוש לא כתב בזמן הנסכים רק בזמן הקרבתו). הסב בשבילי ההודאה סימן יב כענץ וידוי כשעת סמיכה בשלימים וכתודה א. לעיל סי׳ ד אות א׳ הבאתי לשון הרמב״ם בפ״ג ממעשה הקרבנות בדיני סמיכה ווידוי בקרבנו ת ומסקנתו דעל קרבן שלמים אינו מתודה אבל אומר דברי שבח. וכן הוא במדרש הגדול (ויקרא ג י) וסמך ידו על ראש קרבנו, מלמד שסומך בשתי ידי ר כו׳ ואומר עליה שירות והודאות לשם, יעו״ש. ולכאורה י״ל דהוא תלוי אי שלמים נמי מכפרים איזה מין כפרה וריצוי אף כל דהוא, וכבר הביא ו האחרונים לדברי הזוהר הק׳ ויקרא (יב.) ואם זבח שלמים קרבנו לקיימא עלמא בשלמא, ולא עוד אלא דמכפר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה כו/ ושם <כ.) אודה עלי פשעי לה׳ כו׳ דהא שלמים הכי מתקרבין בהודאה דכתיב על זבח תודת שלמיו, יעו״ש.

[alien-priincess-blog]

ושמחת כו׳ ויש חיוב

גדולה, ושמחת כו׳ ויש חיוב על הבעלים וענית ואמרת וידוי ביכורים ולהודות למקום, ממילא יש חיוב שירה על המביאים, ואז היה החליל מכה לפניהם והיו הלוים משוררים. ואולי דוקא בזמן שהיה חיוב קריאה מעצר ת ועד החג שהיה אז זמן שמחה כדאיתא בבכורים (פ״א מ״ס, אז היה החליל מכה, וכן אמירת השיר ארוממך ה׳ וגו׳ עיי״ש פ״ג מ״ד. וכל דין שירה זו היא מצד הבעלים לא מצד עצם הביכורי ם בעצמן כפי שנבאר זה בע״ה). מ. ועיין בדברי הימים (ב כ יט), ויקומ ו הלוים וגו׳ להלל לה׳, ושם (לח) ויבאו ירושלים בנבלים ובכנורו ת גו׳, ושם (ל לא) ומהללים לד׳ יום ביום הלוים והכהנים בכלי עוז (בחצוצרות), ושם (לב) מזבחים זבחי שלמים גו׳, וברש״י ז״ל שהיו תודות וכ״ה במצודות דוד, הרי שבשעת הקרבת התודות היה גם שיר בלוים, ורו״ק. וכבר הבאת י הפסוק בעמוס (ד ה) וקטר מחמץ תודה בשביל' סימן יא ההודאה הסא וקראו נדבות וגו׳ ובת״י מובא ברש״י ז״ל, השמיעו בקול זמר ואמרו שקרבן זה מרוצה ומקובל בנדבה.

בחסות ספר הזוהר

ואף שכנראה החתם סופר ז״ל לא הלך בדרך זו, ותלה הכל א ם אומרים שירה על קרבן יחיד. ואולי דעתו שגם חובת שירה שבא מצד הבעלים הוא גם כן דוקא בקרבן צבור, מכל מקום טרחתי עצמי ליישב עצם הדברים (אך לא מטעמו) ששייך שיר בתודה וכמפורש לעיל. גם מפשטות הלשון מזבחים זבחי שלמים ומתודי ם ומודים נראה שהשיר ההודאה היה בשעת זביחה, וכמו בפסח, וגם היו קרבנות יחיד לא של ציבור כמבוא ר שם, ושם היה גם כן שמחה יתירה שהיה כעין חנוכת הבית. ות״ל שזכינ ו ליישב דברי הלבוש והחתם סופר ז״ל. כזא. ולפי זה מיושב לנכון דברי הר״מ ז״ל שלא הביא (בהל׳ כלי המקדש פ״ג) דיני שירה בפסח ובביכורים, דכיון שמתחיל כאן בהל׳ ב׳ לפרש עבודה שלהן היא כו׳, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם ה׳, איזהו שהוא בשם ה׳ הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הצבו ר

[alien-priincess-blog]

בגמרא אם עיקר שירה בפה

ופליגי בגמרא אם עיקר שירה בפה או בכלי דוקא, וגם על היין דוקא, ובכ ל התנאים המפורשים שם במס׳ ערכין, ולדעת ר״מ השיר מעכב הקרב ת הקרבן. והב׳, שירה שעיקרה חובת ג. ז״ל המדרש רבה פ׳ לרח (פי״ח אות יז) אשר יחדיו נמתיק סוד אהרן וקרח שניהם שוין, בבית אלקים נהלך ברגש זה שוחט ומקריב וזה זורק את הדם וכו׳. ושם בחדושי הרד״ל (אות מג) שהלוים היו רגילים לשחוט ולהכין לפני הנהנים כמ״ש בדברי הימים (ב ל יז) והלוים על שחיטת וגו׳ והכהנים זורקים את הדם מיד הלוים. עכ״ל. מם בשביל' סימז יא ההודאה הבעלים, ישראל או כל ישראל. ואף שעיקרה חובת הבעלים ולא משום לתא דהקרבן, אפילו הכי נאמרת על הקרבץ או גם בלי קרבן, ולא בשעת הבאת הנסכים על היין דוקא רק בשעת שחיטה או הקרבה וכדומה. לח. והנה אף שגדר שירה זו היא מכח הבעלים ומצינו שהבעלים אומרים שירה (כמו שפירש רש״י בפסחים הנ״ל אות ו־ח) מכל מקום כיון שעיקר השירה במקדש היה נמסר ללוים והם היו יודעים פרק בשיר ובשכל טוב, לכן אף בשירה זו שבאה מכח הבעלים וגם הם השתתפו בהשירה באמירת ההלל, מכל מקום הכל היה מתנהג על פי הלוים כדתני בתוספתא. (ואולי זה רק מדרבנן ומצד הנהגתן בבית המקדש שיהיה הכל מסודר) ונמסר בידי יודעי נגן ולבסומא קלא והם היו תמי ד ממונים על כל השיר בבית המקדש.

בחסות תיקים לספר תורה (ועי׳ פ״ה דשקלים (ה״א) הוגרס בן לוי על השיר, שהיה ממונה על השיר מתי להתחיל ומתי לסיים. ובר״מ פ״ז מכלה״מ (ה״א) ט״ו ממונין היו במקדש וכו׳ ד׳ על המשוררים ה׳ על הצלצל עם שאר כלי שיר. ושם בהל׳ ה׳ זה שעל המשוררים כו׳). לט. וכל זה נלמד מקרא וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם על עולותיכם וגו׳, דשם נזכר שני גדר י השירות, הא׳ מצד הקרבן וגם מצד שמחה להבעלים וכמו שהזכירו הראשונים האבן עזרא ושאר הראשונים בנצחון מלחמה ביהושפ ט במפלת סנחריב, או בשמחת חנוכ ת הבית כמו בשלמה ובחזקיה בע ת שטיהר הבית והכינו, וזה הכל בגדר הלל והודאה למקום. (ובמק״א בארתי מה שהיה במביאי ביכורים שהיה שמחה

[alien-priincess-blog]

בשביל' סימן יא ההודאה

בשביל' סימן יא ההודאה הנט פסח פ״א הל׳ יא) וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין, יעו״ש. ואולי בר״מ הפירו ש שמתחילין השירה בעת השחיטה רק ממשיכין אחר כך גם בשעת הקרבה, שהרי שם בהל׳ י״ב לענין תקיעו ת כתב תוקעין בשעת שחיטה, וכיון דהשירה צריכה להיות בשעת התקיע ה כנ״ל קול אחד, אם כן גם השירה צריכה להיות בשעת שחיטה אבל אפשר להמשיך הרבה אחר כך. בדברי הימים ב׳ ל׳ מ) והלוים על ) □ לו. וש שחיטת הפסחים וגו׳, וש ם הכהנים זודקים הדם מיד הלוים .

ארגז לספר תורה ובדש״י שאל תתמה למה לא שחט ו הבעלים עצמם לפי שכתוב בסמוך כי רבת בקהל אשר לא התקדשו, לכן הלוים היו במקומם ולא הותרו לבוא למקדש ולזה היו הלוים ממונים על שחיטת הפסחים (ומזה נלמוד שבפסח רגיל היה השחיטה על ידי הבעלים כלשון המשנה שחט ישראל. וכבר הבאתי דברי התוס׳ בקידושין (עו:) דלכתחילה לא עבדי השחיטה כי א ם כשרים מיוחסים, ובכתובות (כד:) בסוד״ה חד אמר, יעו״ש. ובאבן עזרא (ויקרא א ה) וטעם ושחט הכהן וכו׳, ובדברים (יח ג) בא״ד ודרך דרש כי הכהן הוא שוחט השלמים, יעו״ש, ובברכו ת (לא:) דהוי מהדרי בתר כהן למישחט, וביומא (כה.) הפייס השני מי שוחט. מכל מקום בפסח דכתיב בפירוש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו׳ ממיל א י״ל שההידור הוא שהבעלים הישדאלים שחטו, ואף שהמובן כל קהל עד ת ישראל כולל כולם ישראלים וכהנים ולוים) ואם הלוים היו השוחטים אז מי אמר שירה, וי״ל שלא כולם שחט ו ונשארו עוד כמה לעמוד על הדוכן לומ ר שירה. (ושם בחזקיהו בפסח שעשה לא נזכר כלל השיר והתקיעות בעת הקרבת הפסח). לז. ונחזור למה שכבר התחלנו לבאר לאחר שעברנו על דברי הראשונים ז״ל. ומה שנראה שיש שני מיני שירות, הא׳, שכל חיובה היא מצד הקרבן וזהו שיר של הקרבן שהקרבן מחייב השידה, וזהו גם כן חלק נוסף מעבודת וכפרת הקרבן, ושירה זו מסורה דק ללוים דוקא,

[alien-priincess-blog]

בפסח כיון דילפינן

דוקא. ולפי זה בפסח כיון דילפינן דזמן התקיעות היא בשעת הזביחה, זבחכם זו זביחת הפסח, ממילא גם השירה צריכה להיות בעת הזביחה והשחיטה וזהו נמי מה שכתב רש״י ז״ל בערכין עיין לעיל סוף אות י״ב. 9ד. ולכאורה מפורש להדיא בקרא (דברי הימים ב כט כז) ובעת החל העולה החל שיר ה׳ והחצוצרות וגו׳, ומבואר להדיא שבו בזמן שהלוים התחילו בשירה היו הכהנים תוקעין בחצוצרות, ממש ביחד. וכן פירש המתרגם (תרגום דרב יוסף) ודאמר שירה משבח וחצצרות א מחצרין כלהון כחדא וכמו (שם ה׳) להשמיע קול אחד. ועיין שם ברלב״ג שהשירה היה בעת החל העולה, ור״ל שכאן חיוב השירה מכח הבעלים ולא מחמת הקרבן.

בחסות ספר תורה אך מה שצ״ע שלפי אוקימתא בגמרא בערכין (יא:) שזה היה עול ת התמיד, ולכאורה היו צריכין להתחיל השיר בעת הבאת המנחת נסכים, ומכאן מבואר להדיא שאדרבה תיכף כשהתחילו בעבודת העולה וגם עד לכלות העולה, אך הפשט שם ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, נראה שהמדובר כאן לא בכל עבודות העולה רק בהקטרת העולה למזבח, וזה ו הפירוש ובעת החל העולה, הפירו ש העלאת העולה, הקטרתה למזבח, ובו בזמן הביאו מנחת נסכים כדי שתהיה אכילה ושתיה ביחד. ועד לכלות העולה פירוש כל עבודת העולה גם מנחת נסכים שזה גם כן חלק מעבודת העולה. לה. ובפסח דיאשיהו (דה״י ב לה טס והמשוררים בני אסף על מעמדם וגו׳, וברלב״ג בזה״ל ומזה המקום למדנו שהמשוררים היו משוררים בעת עבודת הפסחים, כי מן התורה לא התבאר שיהיו מחצצרים רק על העולות ועל השלמים, עכ״ד. והנה כנראה לכאורה שלא היה לפניהם דרשת הספרי זוטא דמרבה לפסח, אך מכאן אין ראיה לתקיעת הכהנים בחצוצרות, וצריך לומר כנ״ל שאם יש שירה יש חצוצרות וכנ״ל. ומה שכתב בעת עבודת הפסחים, לכאורה נראה שלאו דוקא בשעת שחיטה, וכדעת הר״מ ז״ל (בהל׳ קרבן

[alien-priincess-blog]

לישראל אלא פסח אחד

להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן תלמוד לומר ושחטו אותו וגו׳. ובהמפרש בירורי המדות פירש דכמו דמצוה על הצבור להקריב את התמיד כך מצוה עליהם להקריב את הפסה, אלא דבפסח יש גם מצות אכילה ולכן כל אחד מחויב להקריב כדי שיקיים גם מצות אכילה, אבל אם אין להם לישראל אלא פסח אחד אז מצוה הצבור להקריב, יעו״ש. לפי זה נמצא דבפסח בעיקרו יש ג ם חובת הצבור. ועי׳ בספר זרע אברהם מהגרמ״ז (בסוף סי׳ ד׳ ובסי׳ ו׳ דף כ״ו ע״ב) שהאריך שם בדברי המכלתא. לג. ובעיקר דברי הירושלמי פ״ה דפסחים (ה״ה) הנ״ל שפסח הואיל ואין לו נסכים תוקעין בשעת שחיטה, ולכאודה זה פשיטא דמה אפשר לעשות. בפרט שיש בספדי זוטא ריבוי לפסח (כנ״ל סי׳ ח׳ אות י״ז) לתקיעות. אך נראה שהירושלמי בא להדגיש שפסח הואיל ואין לו נסכים לתקוע בעת הנסכים, כמו בכל קרבן ציבור, זמן התקיעה היא בעת שחיטה דוקא כמו דאיתא במשנה. וכמו הלימוד לפסח היא מעל זבחכם זו זביחת הפסח הרי דהריבוי על שעת זביחה.

בחסות ארגז לספר תורה וזה חידש הירושלמי דבשעת שחיטה דוק א ולא בשעת זריקה או הקטרה, אך ממילא ילפינן נמי שאז זמן השירה, וכמו שכתב האור שמח דכל עיקר שירה דאינה אלא בקרבן ציבור יליף לה מקרא דותקעתם בחצוצרות (בערכין יא:), ואף שהקרא קאי רק לענין התקיעות של הכהנים בחצוצרות ולא לענין שירה. וצ״ל דשם יליף רב אשי דשירה היא מן התורה הנח בשבילי סימן יא ההודאה מקרא ויהי כאחד למחצצרי ם ולמשוררים להשמיע קול אחד, ובתוס׳ שם, ובקרא כתיב ותקעתם בחצוצרו ת אלמא איכא שירה מן התורה, על כן פירש דמכאן ילפינן דשירה הוקשה לגמרי לתקיעת חצוצרות, שבזמן שיש תקיעה בחצוצרות יש חיוב שירה. ומכאן נמי יש ללמוד שהשירה היא דוקא בזמן התקיעה בחצוצרות, וכן לאידך גיסא אם השירה היא על נסכי היין כדילפינן מקראי ממילא ג ם התקיעה בחצוצרות היא נמי על היין

[alien-priincess-blog]

וכן השירי מנחות

לקדש את העיר, וכן השירי מנחות. אבל זה דוחק גדול מלבד שזה תלוי א ם החלות והשירים הם ממון בעלים, כדי שיוכלו למסרם לציבורי. וכן לפי מ ה שכתבו הר״י מיגש והר״ח ז״ל דהנך שתי תודות היו במקום מילואים עיי״ש ברשב״א שבועות (טו.) וקרבנו ת המילואים כנראה לא היו קרבנות ציבו ר רק משל אהרן ובניו(עיין ברש״י שמות (כט לג) בא״ד ״לפי שהם בעליהם ״ ויעו״ש בפסוקים). אך כשנעיין היטב ונדקדק בדברי השיטה מקובצת הנ״ל, נראה שמעולם לא הזכיר השיטה מקובצ ת שמשכחת לה תודת ציבור, או שהתוד ה שבאה לקדש העיר היתה תודת ציבור. והנה לאחר שמביא הגמ׳ הא דתני רב מרי, אם כן על כרחך צריך לומר דשניא תודה שבאה לקידוש העיר מהלכה כמבואר בנחמיה י״ב. אך מקודם שיודעים דרשה דרב מרי ור׳ אבין מיבעיא לן בנדבת ציבור מקשה השיטה מקובצת ממזמור לתודה, ותירץ דמשכחת לה בתודה שבאה לקידוש העיר, דהוי חובת צבור ולא כתב דהוי תודת ציבור, רק חובת ציבור.

לחץ כאן ב. לעיל סי׳ ו׳ אות ד׳ הבאתי מש״ב כ״ק אדמר״ר מגדר זצ״ל במכתבי תורה סי׳ קכ״ד אות ה׳ עייש״ה, ולפי דבריו י״ל דגם החלות באו משל יחיד. מט בשביל' ההודאה סימז יא כענין שיר בפסח מצרים ופסח דורות א. בירושלמי פ״ה דפסחים (הל׳ ה) ומה היה אומ ר (פרעה) קומו צאו וכר לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה / באותה שעה היו אומרים הללויה. ובפני משה בזה״ל, ואף שכבר קרא ו הלל בשעת עשיית הפסח. וזהו חידוש גדול, דבפשטות נראה שרק אחר ששמעו מפרעה צאו מתוך עמי אז התחילו בפעם הראשונה לומר ההלל הללו עבדי ה׳ ולא מקודם, ובפסח מצרים לכאורה לא היה כלל אמירת הלל שעוד היו ברשות פרעה עבדי בפרעה בשעת שחיטת הפסח ביום י״ד, וגם מצות שירה עדיין לא נצטוו בה, ולא היו עוד לוים לעמוד על הדוכן, וגם תקיעה בחצוצרות לא היה אז שלא חיו עוד לא כהנים ולא חצוצרות , וכבר ביררנו (עיין לקמן אות ל״ג)

[alien-priincess-blog]

דעתך בגמ׳ דלא ידעינן

הסלקא דעתך בגמ׳ דלא ידעינן עוד כלל מדרשא דברייתא דרב מרי. ולא בעינן לשום תנאים מוקדמים. והכל בחזקת חיוב שירה. רק האיבעיא היא אי בעינן דוקא חובה או אפילו נדבה . לזה מקשה ממזמור לתודה דקאי לתודה שבאה בנדבה. ולפי זה י״ל שכל דברי השיט ה מקובצת שכתבו שמזמור לתודה קאי לקידוש העיר והעזרות. זהו רק לפי ההוה אמינא בגמרא שצריכי ן להעמיד כן. אבל לפי מסקנת הגמרא ברייתא דרב מרי דדוקא בקרבן ציבור הקבוע להן זמן וקדשי קדשים. ויש לנו לימוד לפסח. וצריכין לחלק כנ״ל שיש שירה שבאה ונצמחת מכח דיני וחיובי הקרבן ויש סתם מצות שירה והלל על הבעלים, ושירה כזאת אינה תלויה כלל בגדריה ותנאיה של עיקר שירת הקרבן וכנ״ל. אזי שפיר יש לומר שבאמת מזמור לתודה קאי ג ם אתודת יחיד שהבעלים אומרים שירה בשבילי סיימן י ההודאה מלט מזמור לתודה אף שגם בקידוש העיר והעזרות אמרו למזמור לתודה.

בחסות ארגז לספר תורה (ולפי הסלקא דעתך האיבעיא בגמ׳ מהו הדין בעולת נדבת צבור לגבי שירה, אפשר לאוקמי למזמור לתודה שבאה לקידוש העיר והעזרות, שעניץ הקידוש וכל הטיפול היה חובת צבור, אף שעיקר התודה לא היתה של צבור וכנ״ל). טז. וחזות קשה ראיתי בספר מקדש דוד (בסי׳ כט סוף אות ד) שהקשה דאיך קידשו הבית בזמן שלמה, בשלמא למאן דאמר דלא היתה תודה בנוב וגבעון משום דליחיד לא הקריבו אלא עולה ושלמים לבד, א ם כן הנך תודות דשל ציבור הן. ואע״ג דאין תודה בציבור הנך תודות של ציבור הן כמו שכתב השיטה מקובצ ת בערכין (יא:) גבי שירה, עכ״ל. ועיי״ש במקדש דוד שתפס שהנך שתי תודות של צבור היו, והנה כבר כתבתי הנלע״ד ממה שמבואר להדיא בש״ס ובראשונים שאין דבר כזה תודת ציבור (כנ״ל סי׳ ז׳ אות י״ד ועוד). ולחומר הנושא אולי אפשר לומ ר בדוחק, דלאחר שזכו בהחלות חמץ של תודה, אז מסרוהו לציבור

[alien-priincess-blog]

וגם בכל מקום שצריכי ן

יחיד וכנ״ל, וגם בכל מקום שצריכי ן שירה היא על עצם הקרבן ועל היין, ולא על הלחם בשעה שמקיפים העיר [וגם היתה השירה נמסרת ללוים, ועי׳ בתפארת ישראל במס׳ שבועות (פ״ב אות ע) שדעתו שהשיר היה בלוים, אבל מר״מ ז״ל (פ״ו מה׳ בית הבחירה הי״ב) משמע לכאורה שהשיר היה בבית דין (ועי׳ לעיל באות ה׳ שהבאתי לשונו) הגם שאינו מוכרח כמו שכתבתי לעיל סלח בשביל' סימן ההודאה שסמך אמה דמפרש בנחמיה]. רק דין שירה זאת היא דין בקידוש העיר דבעי שיר או מכח הדין דשמחת חנוכת הבית ולא משום לתא דקרבן. וגם השיר הרי לא היה אפילו בהקרבת התודה או הלחם רק בשעה שהקיפ ו העיר עם לחמי התודה. וכמו שכתב ו כל חבל הראשונים שבקידוש העיר והעזרות לא היה השיר בשעת הניסוך . ולכאורה נראה שאפילו בשעת הקרבת התודה לא היה השיר. רק בשעת קידוש העיר בשעת הקפת העזרה עם הלחמי תודה וכמו שמבואר שם בנחמיה שאז היו הלוים שרים ומזמרים.

תורה

והשיטה מקובצת מדייק דפשטות מזמור לתודה היא שיר בשביל התודה. וצריכין לדחוק הכונ ה מזמור לתודה כנ״ל. דבע�� הקפות עם הלחמי תודה היו אומרים זה בשבי ל הלחמי תודה הבאים לקדש העזרה. דאז היו אומרים המזמור על תודה בשביל הקידוש. (וכבר הבאתי לעי ל סי׳ ח אות טו לדברי הירושלמ י בסנהדרין (פ״א הל׳ ג) דגמר לשיר זה דקידוש מקראי דנחמיה. ונראה דסבירא ליה שהשיר הזה אינו ענין להקרבן רק לעצם מעשה הקידוש וכנ״ל). טו. עוד י״ל בדברי השיטה מקובצת הנ״ל שהקשה דאיך מצינו שיר בתודה דהוי נדבה, דלכאור ה עדיפא הוה ליה להקשות דאינו קרבן צבור וגם אינו קדשי קדשים. וצריך לומר דבודאי לסוף מסקנת הגמ׳ ה א דתני רב מרי דבעינן דוקא קדש י קדשים וקרבן צבור וקבוע לה זמן. אז על כרחך צריכין ריבוי לפסח וכדומ ה ולחלק שיש שני סוגי מיני שירה מכח הקרבן או מכח הבעלים וכנ״ל. אך לפי

[alien-priincess-blog]

שהתורות היו משל יחיד

סי׳ קב) שהתורות היו משל יחיד או שבית דין לקחו אותם ולא של צבור, יעו״ש ועיין לעיל סי׳ ו אות ד], דהרי מדמקשינן בשבועות (טו.) דניבעי שיורי מנחה לקידוש העזרה, בודאי הכוב ה לשיורי מנחת יחיד דמביאים בחול, דהרי בחול ליכא שום מנחת ציבו ר חוץ ממנחת העומר, דהרי המנחו ת הבאות עם הזבחים ביחד (עם הנסכים) כולן נשרפות כמבואר בר״מ ז״ל (בפ״ב ממעשה הקרבנות הל׳ א), ובמנחות הבאו ת בפני עצמן אין בהן מנחת ציבור חוץ מאלו ג׳ העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כמו שכתב הר״מ בפי״ב ממעה״ק (הל׳ ג). ופשטות קושית הגמ׳ אינו נראה דקאי דוקא למנחת העומר דלפי זה אי אפשר להוסיף על העזרה אלא בט״ז בניסן. וברש״י ז״ל שם ד״ה בשיורי מנחה פירש בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים ולא פירש דוקא למנחת העומר, ועל כרחך דקאי לכל מנחת יחיד הנאכלת.

ארגזים לספר תורה

וכן משמע בשבועות (שם) להדיא בתוס׳ ד״ה אין, שהקשו דלרבי יהודה דאמר אין מנחה בבמה איך קידשו העזרה בימי יהושע ושלמה, וכי תימא דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש, עיי״ש. הרי דפשיטא להו דהגמרא לא קאי למנחת העומר, ראם נימא רבעי מנחת ציבור אזי הרי מוכרחין לאוקמי במנחת העומר בחול, דהרי אחר זה מקשינן משתי הלחם. וגם קושית התוס׳ לרבי יהודה דאין מנחה בבמה הרי זה רק למנחת יחיד, דמנחת ציבור מביאים בבמ ת ציבור, (אך עי׳ בתוס׳ זבחים (קיז:) ד״ה ורבנן ובהג׳ מרד״ל שהוכיח דאפיל ו מנחת צבור לא קרבה אפילו בבמת צבור), ועל כרחך כנ״ל דלא בעי מנחת ציבור לקידוש וכן הדין בלחמי תודה. ועיין ירושלמי פ״א דסנהדרין (הל׳ ג) במסקנא דקידוש העזרה היא במנח ת מאפה, יעו״ש, ומבואר דבקידוש העזרה סגי במנחת יחיד. יד. ובעיקר תמיהת השיטה מקובצ ת משיר על התודה, היה מקום ליישב תמיהתו ולומר דשיר זה דקידוש העיר אינה ד��ן בתודה, דמצד הקרבן תודה לא בעי שירה בקרבן

[alien-priincess-blog]

דרב מרי עומד וקיים

והלימוד דרב מרי עומד וקיים. יא. אך השיטה מקובצת הנ״ל שתמה דאיך מצינו שיר בתודה כיון דהוי נדבת יחיד ולא חובה, והרי אפילו p נדבת ציבור לא בעיא שירה, ומת דמשכחת לה תודת חובה בתודה שבאה לקדש העיר והעזרות. ולכאורה נראה דתפס דתודה זאת דקידוש העיר היא תודת ציבור, שהרי חובת יחיד אינה טעונה שירה כמו שכתבו שם התוס׳, והנה אף אם נודה שיש דבר כזה בקידוש העיר חובת ציבור לתודה, מכל מקום עדיין יקשה כנ״ל הרי בעינן שיהיה קדשי קדשים וגם קבוע לה זמן, ותודה זו אין לה קביעות זמן ידוע, וגם לאו קדשי קדשים נינהו, וגם שלא מצינ ו שלמי צבור חוץ משני כבשי עצרת כמבואר בכ״ד. וגם שלמי צבור בנדב ה לא משכחת להו כמבואר בתו״כ (ס״פ לח) היחיד מביא של שלמים נדבה ואין הצבור מביאים שלמי נדבה, ועוד דאם תודה זו היא גם כן תודת ציבור הנה שלמי ציבור הויין קדשי קדשי ם (ובמילואים השלמים היו קדשי קדשים ) ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעי ם ולזכרי כהונה דוקא, ותודה זו נאכל ת בכל העיר (כמבואר בגמ׳ הנ״ל).

בחסות תיקים לספר תורה יב. וגם לכאורה העיקר לקדש העיר היא הלחם שהקיפו בהם העיר ולא התודה בעצם, ואין חילוק משל מי היתה באה תודה זו. ולשון הר״מ ז״ל (בפ״ו מבית הבחירה הל׳ יב) עושין בית דין שתי תודות וכר ולא כתב מאיפה לקחו המעות ליקח התודות, וגם לא זכר שזה חוב ת הציבור שמהם יקחו הכסף כדי שהתורות יהיו משל ציבור. ובפשטות נראה דלא מהציבור באו. ובנחמיה שכתוב (יב לא) ואעמידה שתי תודות , בפשטות נראה שעזרא הביא אותם, וגם עיי״ש שכל הסדור היה על ידי עזרא ועוד שהם היו ראשי העם הבית דין הגדול, ואולי מכאן יסוד הר״מ שתלה הכל בבית דין. יג. וגם לכאורה נראה להדיא שהמעות לא היו משל ציבור ואין שום קפידא שיהיו הלחם והתודות י ההודאה הלז p בשבילי םי משל ציבור [שוב מצאתי הדברים מפורשים בשו״ת אמרי יושר (ח״ב

[alien-priincess-blog]

העירו ואף דטעון הלל

לא העירו ואף דטעון הלל בשחיטתו אע״ג דהוי קרבן יחיד וקדשים קלים (ובפסח שני י״ל כיון דבא מכח פסח ראשון דהוי כקרבן צבור). ט. וגעל כרחך צריך לומר לייש ב דבריהם שסבירא להו כיון שיש לפסח ריבוי מיוחד המובא בספרי זוטא (מובא בילקוט בהעלותך) זבחי ה ם הפסחים, וגם בקידוש העיר מפורש בקרא (נחמיה יב כז) ובחנכת חומת ירושלים בקשו את הלוים מכ ל מקומותם להביאם לירושלים לעשות חנכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתי ם נבלים ובכנורות וגר, ושם ושיר תחלה והודות לאלקים, ומבואר שהיה בשע ת קידוש שיר בלוים בכל כלי שיר, (ובירושלמי סנהדרין (פ״א הל׳ ג) גמר לשיר זה דקידוש מקרא דנחמיה י״ב יעו״ש). ובעל כרחך צריך לומר דפסח וקידוש העיר יצאו מכללא דתני רב מרי, כיון דבפירוש גלי לן קרא דאיתנייהו בשירה מריבוי דזבחי, וכן בקידוש העיר ממקרא מלא בנחמיה, ועל כרחך רזה הוא מהלכה כדאמרינן וכי עד דאתי יחזקאל כר.

ספר ילקוט יוסף רק קושית התוס׳ דאין הכי נמי דהם שונות מכללא דרב מרי, מכל מקום חיוב השירה בהם יהיה כמו כל השירות כלומר על היין, ותירצו דדוקא על הקרבת הקרבן אמרינן שתיה ואכילה כנ״ל. ואולי יש להעמיס יותר בתירוצם , דדינא דרב מרי דדוקא קרבנות ציבור הקבוע להן זמן וקדשי קדשים טעונים שירה, הוא דוקא באותן סלו בשביל' סיי^ י ההודאה הזבחים שהשירה שלהן היא בשעת הקטרה ולא פסח וקידוש העיר. י. ויש להביא ראיה לדברינו ממ ה דאמרינן שם בערכין (יא.) מרב מתנה דסבירא ליה דביכורים טעונין שירה, ומקשינן והא אין אומרים שירה אלא על היין וכר, ואמאי לא מקשה הש״ס דאיך אפשר לחיובי ביכורי ם בשירה, הא קרבן יחיד הוא ולא קבוע להן זמן, וגם לאו קדשי קדשים נינהו . אלא על כרחך כנ״ל דלדעת רב מתנה כיון שיש גזירת הכתוב מיוחד ללימוד לביכורים, אמרינן שזה דבר מיוח ד לביכורים, אבל חוץ לביכורים הכלל

[alien-priincess-blog]

דהא אוקימנא בכבש י

קבוע להן זמן, דהא אוקימנא בכבש י עצרת, אף עולה האמורה כאן שקבו ע לה זמן, לאפוקי נדבת ציבור דהיינו כל עולות חובת הציבור. וזהו שפסק הר״מ שם (בכלי המקדש) בחיוב שירה על כל עולות הציבור שהם חובה ועל שלמי עצרת, וכן כתבו התום׳ בראש השנה (ל:) שרק על קרבן ציבור הקבוע להן זמ ן אומרים שירה, וכאן התודה שבא ה לקדש העיר והעזרות, אף אם נימא שזה חובה מיקרי אבל הרי לא קבו ע לה זמן, ולא שייך לומר שירה. וגם הרי אמרינן שרק בקדשי קדשים כמו שלמי עצרת יש חיוב שירה, ולא בקדשים קלים, וכאן התודה לקדש העיר היא קדשים קלים ונאכלת בכל העיר, כדאמרינן בהדיא בשבועות (טו.) א. ראיתי דבר חידוש בסדור של רבנו הר״ש מגרמיזא ז״ל בסי׳ י״א, (ועיי״ש בעמ׳ כ״ה) הודו לה׳ קראו בשמו לפי שהיתה שירה ראשונה על ידי הלוים אחר שהביא דוד את הארון, יעו״ש, ולכאורה צ״ע שעד דוד לא אמרו הלוים שירה. וצ״ל דאם הארון לא היה במקומו לא אומרים שירה, וגם בבמה קטנה לא אומרים. וצ״ע אי בבמת ציבור בלי הארון היו אומרים שירה, ומה היה בגלגל כשהארון לא היה שם אם אמרו שירה וועייז ללומז סי׳ י״א אות כ״ה). בשביל' םימץ י ההודאה מלה מה ירושלים דבר הנאכל בה מקדשה הרי דהיא קדשים קלים.

בחסות זוהר מתוק מדבש ח. הן אמת דיש להקשות בדברי התוס׳ הב״ל בפסחים (סד.) ובברכות <לה.) שהקשו דאיך אמרו ההלל בשעת שחיטה הא אין אומרים שירה אלא על היין, ואמאי לא הקשו דהר י בערכין מסקינן דרק בקרבן ציבור ובקדשי קדשים אמרינן שירה, ולא בקרבן יחיד אפילו חובה וקבוע לה זמן, ובפסח הרי היא קדשים קלים וגם היא קרבן יחיד. והגם שי״ל שלפי תירוצם שזה הכלל שאין אומרים שירה אלא על היין אינו אלא ��חיוב שירה בשעת הקרבה, אבל שלא בשעת הקרבה איכא טובא דאומרים שירה אפילו שלא בקרבן ציבור וגם בקדשים קלים (הגם שהטעם שכתבו דדוקא בשעת הקטרה שייך הטעם דעיקר שתיה ושמחה היא בשעת אכילה), וגם כל הראשונים בברכות (שם) הרשב״א ותוס' ריה״ח והמאירי שעוררו מקריאת ההלל בפסח בשעת שחיטה ולא עוררו מזה. וגם למה לא העירו התוס׳ מקידוש העיר בשיר בתודה אע״ג דאינה קבוע לזמן וקדשי קדשים. וגם מפסח שני

[alien-priincess-blog]

שנצחוץ שלו

בזמן שנצחוץ שלו הי׳ אסון לכל ישראל (ובפרט מקודם שהצליחו ונאב ד מאתם מ׳ אלף יעו״ש) וצ״ע, ועי׳ בס׳ לב אהרן לשופטים ובאברבנאל שם שחולקים על הרמב״ן ז״ל שלא היו תודות רק שלמים. ולפי זה נראה דדין סמיכה ואמיר ת דברי שבח לא מעכבים אפילו לכתחילה בהבאת תודה ודלא כדברי הצפנת פענח (עי׳ לקמן סי׳ ה׳ אות ב׳ שהבאתי דבריו שהיכא שאי אפשר לסמוך ולומר דברי שבח לא מביאים תודה יעו״ש).

תורה קדושה ט. וכרכינו בחיי (פ׳ צס וז״ל קרבן תודה בא על הנס והוא לשון הודאה, אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמי׳ לג יא) קול ששון וקול שמחה וגו׳ מביאים תודה בית ה/ ובדברי הימים (ב ל כב) גבי חזקיה ו המלך שצוה לישראל להביא תודות בחינוך הבית אחרי מות אחז אביו, כתיב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה׳ גו׳, וברש״י ז״ל ומתודים על זבחי תודה, ומודים לה׳ על הנס שעשה להם שזבח תודה על נס הוא בא. וכ״ה במצודות דוד ומתודים על שלמי התודה הבא להודות עליו על הנסים. ויל״פ בדבריו או שמלב ד השלמים הביאו גם תודות, או שהשלמים עצמם היו תודות, ועיין רלב״ג(שם כד) שכתב שהיו מתודים לד׳ על השלמים בסמכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון. וצריכין להבין, ראשית מהו הנם שהיה כאן לא נס גופני ממש רק רוחני שזכו לעשות הפסח בזמנ ו (אף שהרבה מהם אכלו הפסח בטומאה שלא כדת, אך ה׳ מחל להן), אך בעיקר על שטיהרו הבית וזכו לחנכו ולקדש הכלים (כמבואר בע״ז לאחר שאחז הזניחם. והנה על «: (נב עצם הדבר שזכו לטהר ולחנך הבית כתוב שם (דה״י ב כט) שהקריבו הרבה קרבנות, ושם (כט לא) גשו והביאו זבחים ותודות (שלמים ותודות) והנה אף שכאן לא היה נס גופני ואינו מכלל אותן הד׳ שצריכין להודות, עיין

[alien-priincess-blog]

לא נזכר שהביאו

צ״ע אמאי לא נזכר שהביאו גם לחם. גם צ״ע אם זה שהקריבו הקרבנו ת היה בשילה או בבית אל שהוציא ו הארון משילה והי׳ שם במה (יעו״ ש ברלב״ג וברד״ק) ואף כשבאו לשילה נאסרו הבמות, מכל מקום כיון שיצא הארון היה מותר כמבואר בתוספת א (פ׳ יג דזבחים הלכה ח) איזהו במה גדול ה בשעת היתר הבמות אהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון שם. ובירושלמ י מגילה (פ״א הל׳ יב) ר׳ יסא בשם ר׳ יוחנן זה סימן כל זמן שהארון בפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות, בעי ר׳ זעירא אפילו לשעה, יעו״ש. ועי׳ במשך חכמה בפ׳ ראה (יב ח), שנק ט שהקריבו בבית אל ולא בשילה (ולפלא שלא הביא ד׳ הרלב״ג והרד״ק). וכיו ן שהארון היה שם ולא בשילה היו הבמות מותדות. ולדעת רשב״י בזבחים (קיט.) דסבירא ליה זו וזו ירושלים, ולשיטתו אף בזמן שילה והארון היה שם היו הבמות מותרות (ובמק״ א הארכתי בזה). ובזבחים (קיז:) שרק תנופת לחמי תודה אין בבמה קטנ ה אבל לחם צריך להביא וצ״ל שהביאו גם לחם.

בחסות ארגז לספר תורה ולכאורה מסתבר לומר שהי׳ בבית אל ולא בשילה ואין סמיכה בבמה קטנה, דאם זה הי׳ בשילה הרי הדין שבקרבן שותפין כולן סומכין בזה אחר זה ולא כולם בבת אחת, דאל״ה איך הי׳ אפשר לארבע מאות אלפים איש כולם לסמוך. ועיי״ש (כא ד) ויבנ ו שם מזבח ויעלו עולות ושלמים, ואם זה הי׳ בשילה למה להם לבנות מזבח חדש כמו שעורר שם הרד״ק, ואם זה הי׳ בבית אל אף שהי׳ מזבח של יעקב ד. ובזה יל״ם אמאי לא הקריבו השלמים תיכף ביום הראשון שניצלו מחרב בנימין בפסוק כ״ג, ואי משום דהרגישו עצמן שלא יצאו עוד מהצרה לגמרי א״כ גם ביום השלישי עוד לא גמרו המלחמה, וצ״ל כי ביום הראשון בדעתם היה חזק לערוך עוד מלחמה עם בנימין וגם שאלתם הי׳ האוסיף לגשת למלחמה, אבל ביום השלישי שאלתם הי׳ גם אם אחדל וע״כ בדעתם הי׳ עכשיו לא לגשת יותר למלחמה עד אשר ה׳ יצוה אותם. בשביל' סימן א ההודאה לא ניחא טפי. ועי׳ לעיל (כ כס לא כ׳ שבנו מזבח לרצותם לפני ה׳. וגם לכאורה צ״ע שכל עם ישראל הרגישו עצמם בצרה גדולה שנחסר שבט מישראל ואף שהצליח ו במלחמה נצטערו במאד ובכו בכי גדול, איך שייך להביא תודה והודאה

[alien-priincess-blog]

ליחידים שנמלטו

ליחידים שנמלטו מחרב אף בזמן שעיקר המלחמה אבדו והפסידו הרבה קרבנות. ושם ברש״י זבחי תרועה זבחים שאומרים עליהם שיר, ובאבן עזרא שם כדרך וביום שמחתכם, כמ ו שמחת חזקיהו, ומבואר שדוקא בנצחון מלחמה. ושם במלבי״ם בא״ד שהלוחם ומנצח את אויביו יזבח זבחי תרועה ר״ל זבחי תודה על תרועת המלחמה ונצחונה, כמו שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות כו׳ יעו״ש, וברור שכל זה מיירי בנצחון של הכלל ישראל. וגם י״ל שכל זה במלחמה ונצחון נגד אוה״ע ולא ישראל כנגד ישראלים. אך מה שצל״ע הרי אין תודת צבור וצ״ל שהיחידים מביאים תודות וכל הכלל ישראל אומרים שירה כמו בק״פ אף שהי׳ קרבן יחיד ורק הי׳ בא בכנופיא וכל העם קראו הלל ודו״ק. והנה אף שתודה מביאים לאחר שיצאו מהצרה לגמרי וכאן הרי עוד המשיכו במלחמה כמבואר שם בפסוק ל׳, וצ״ל מדוחק כיון ששאל ו עוד הפעם האוסיף עוד לצאת במלחמה אם אחדל, נחשב זה ג. לד׳ הרמב״ן כאץ השלמים היו תודות, אבל המפרשים פי׳ שהיו שלמים. ומצאתי באברבנא ל (שופטים כ כו) בא״ד וז״ל והיו השלמים לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים (וכ״ה במצודו ת שם), לא לתודה על שניצלו מיד בני בנימין כד׳ הרמב״ן, כי הרבה נזק קבלו מהם יותר מהראוי, עכ״ל יעו״ש.

תיק לספר תורה פלגש בגבעה, דאע״ג דחייבי נינהו לא בעי קוב״ה דיתערון p ועי׳ בזוה״ק ח״ג(לו;) ת״ח גבייהו חייבי ישראל אחרנין, וע״ד מיתו כל אינון זמנין דמיתו עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו מיתו ואתעבידו כו׳ יעו״ש. ולפי דבריו שאותן שמתו היה מפני שהיו חייבין אם כן לא שייך לקרוא לזה נזק ממש, כטענת האברבנאל, וגם לפי״ד הרמב״ן הרי שהם היו אשמים מפני שלא שאלו כהוגן וסמכו עצמם על גבורתם, וא״כ אדרבה אותן שניצלו הודו לה׳ שלא היו בכלל החייבים, ואע״ג שלא שאלו כהוגז אפ״ה ריחם ה׳ עליהז שניצלו, ל בשביל' סי ^ א ההודאה שהמלחמה הראשונה נגמרה, ועכשיו הי׳ שאלה חדשה י. ח. ולכאורה צ״ל שהשלמים וגם העולות שהביאו היו בשותפות שהרי היו שם ארבע מאות אלף איש חסר ארבעים אלף שמתו, ואפשר להביא תודה בשותפות כמ ו שלמים עי׳ בר״מ פ״ט ממעה״ק (הל׳ טו) שנים שהביאו שלמים בשותפות יעו״ש ותודה כל דיניה כשלמים, וגם הביא ו לחם בשותפות, אך לפירושו של הרמב״ץ ז״ל שהשלמים היו שלמי תודה