apollo-is-confused

[apollo-is-confused]

/

מה

אני

עושה

מה אני עושה.

למה לעזאזל אני חושבת שאני יודעת מה טוב לי. למה אני כלכך מבולבלת כשזה מגיע ללהחליט כל דבר הכי קטן בחיים שלי.

למה אני מרגישה שהחמצתי כלכך הרבה אנשים, כלכך הרבה רגעים. אבל בשניה שעשיתי את ההחמצות האלה, התשובה הייתה נראית ברורה כשמש והיה לי הכי קל בעולם להחליט על הכל. ולהעיף את כל מי שרק רציתי.

אולי אני סתם מביאה תירוצים. אולי אני סתם חושבת שיום יבוא ואמצא את מקומי בעולם כי לבינתיים אני לא מוצאת את הפאקינג מקום שלי בשום מקום. אולי אני סתם חושבת שיום יבוא ואמצא את האנשים שלי, שאוכל לעסוק בדברים שאני אוהבת וארגיש טיפת מוטיבציה. ושייכות. ואולי אפילו אושר.

אבל הכל הבל הבלים.

אני סתם מתרצת. אני לא שייכת לכלום ואולי אף פעם לא אהיה.

אני כבר יותר מדי חולה מהמצב הזה שלי. עד מתי אכתוב את היאוש שלי בפתקים של האייפון בשעות לא שעות ואקווה שאולי יום יבוא ומשהו ישתנה?

עד מתי אהיה פגומה. פאקינג פגומה מזדיינת.

אני שונאת את עצמי ואת המצב שלי ואת העולם ואת הכל.

והלוואי שלא הייתי נולדת בכלל.

[apollo-is-confused]

מתה כבר למות

סתירה אחת גדולה.

כולך סתירה אחת גדולה.

אולי עדיין לא הבנת מה את, אולי עודך מבולבלת בקשר למהות שלך.

אולי את הכי שלמה כשאת ככה. ונולדת להיות הסתירה הגדולה שאת.

את שונאת שמסתכלים עלייך, את מרגישה היצור המכוער ביותר שנברא. בו זמנית את חיה בסרט שמסתכלים דווקא עלייך, למה את חושבת שאת מעניינת מישהו בכלל?

את לא מושכת מבטים.

ואת גם לא מושכת בכלל. אף אחד.

גם ה9 בחורים שהתחילו איתך בחודש האחרון לא נמשכים אלייך בשום צורה. זה חסר הגיון הרי, עוד לא הבנת?

נוראית. פתטית. עלובה.

לא אכפת לך מכלום, בעיקר לא מעצמך. את הרי מתה למות.

אבל למה את שמה דגש כלכך גדול במוחך על הערות של אחרים ודעות שעושות לך רע כל פעם מחדש?

למה אכפת לך מכל הסתכלות? מכל מילה? מכל נשימה שמופנות טיפה לכיוונך?

את מטומטמת. העיקר שבתעודה יש מאיות בשפע. ושכולם מתארים אותך ישר כאינטליגנטית.

מבינה בכלכך הרבה נושאים ושוכחת את הכל כשמדברים איתך על כל אחד מהם.

את מביכה ואת עושה הכל כדי לא להיות אחת כזאת. את מביכה למרות שאף אחד לא אמר לך זאת אף פעם.

אבל בסדר הרי הכל בראש והראש הוא הכל. נכון?

את אפילו לא מורכבת משני כיוונים שונים שסותרים את עצמם. את ימין ושמאל וקדימה ואחורה וכל כיווני השמיים ועוד מיליון כיוונים חדשים.

תפסיקי כבר להיות.

את צריכה סטירה כזאת גדולה.

תפסיקי כבר להיות סתירה כזאת גדולה.

[apollo-is-confused]

רכבת, רציפים ופחית קולה בעשרה שקלים

אם אני עומדת ברציף

ושומעת בכריזה-

״רכבת מהירה עוברת ברציף מספר אחד,

אנא התרחקו משפת הרציף״

אני כבר יודעת,

שזה אחד מימי המזל שלי.

אני עומדת אמנם הרחק משפת הרציף,

איתנה ולא רועדת

מקבלת את ההוראות ופועלת עם הרגליים.

אבל המחשבות האובדניות אז

תופסות צורה של דמיון,

הן גורמות לי לראות את עצמי קופצת על המסילה

והרכבת אז חובטת בי בעוצמה הכי חזקה.

השנייה הזאת לפני שהרכבת חולפת מולי,

היא השנייה השמחה ביותר של היום

ואחריה עוטפת אותי

תחושת הקלה, אדרנלין בכל הגוף.

הרוח הזאת שמעיפה אותי אחורה במה שמרגיש כמו מהירות האור,

היא זאת דווקא שמחזיקה אותי עומדת

לעומת האחרים שמפחדים לעמוד.

הרבה מבטים מופנים אליי,

הילדה שבטוח עוברים לה דברים אחרים בראש.

וזה נכון.

כי אז,

דווקא אז,

כשאני הופכת למתה בראשי,

אני מרגישה הכי הרבה נושמת,

הכי הרבה חיים.

[apollo-is-confused]

מצחיק.

קל לנו להגיד משפטים כמו ״בא לי למות״ או ״אני מתאבדת״ ביום יום.

הביטויים האלו הפכו ליותר מלגיטימיים.

אבל כשזה מגיע ללומר את האמת,

ונשאלת השאלה ״את רוצה לחיות?״ מפיו של איש מקצוע כזה או אחר,

רק מעטים מאיתנו ינדנדו את הראש באמירת ״לא״ שקט.

[apollo-is-confused]

עצבות, עצב, עצובה.

כל עצבות היא שונה.

יש עצבות של בוקר, להתעורר בידיעה שאותו היום שהיה אתמול בא שוב. לבוא למקום שנוא, לעשת דברים לא מספקים ולחוות חוסר אונים מוחלט.

יש עצבות שבאה סתם ככה. העצבות הזאת קוראת לי לעיתים די תקופות, היא באה משום מקום בלי להודיע לאף אחד מראש. היא נכנסת לחיים כמו פגיעה מגל חזק של מולקולות עם אנרגיה שלילית והן עוטפות את מוחי בדיכאון בלתי מוסבר. הן כולאות אותו בו בעצמו.

עצבות של הבנה היא בין השנואות עליי, ההבנה היא שאני לבד, ההבנה היא שהעצבות שלי די מוגזמת ולא נורמלית לרוב. עצבות של הבנה היא מעין סיכום של נאום, הנאום הוא אני וחיי והסיכום הוא מכתב הפרידה שלי מהחיים. עצבות של הבנה גורמת לי לחשוב שאינני שייכת לדבר.

בנימה קצת אחרת, העצבות שאני די מחבבת היא העצבות שמכבדת אותי בנוכחותה כשאני במקום הבטוח שלי. כשאני בבית, בחדר האהוב שראה אותי אינספור פעמים, יושבת במיטה ועושה את הדברים שגורמים לי לטיפ טיפה טיפונת של אושר. שם העצבות מגיעה ומביאה לי בוסט של מחשבות פילוסופיות מטופשות על עצמי והיקום, היא גם לא משחררת עד שאני צריכה לעזוב אותה למען עצבות אחרת. אחת נחמדה קצת פחות.

כל עצבות היא לגמרי שונה, חלקן אהובות וחלקן גורמות לי להעדיף את המוות על פני החיים. מה שבטוח הוא שאחת לא יכולה להתקיים בלי השניה, הן בעצמן בנו בי תשתית והן כנראה שלא מתכוונות לעזוב לעולם.

אבל אני מניחה שזה בסדר כי אני חיה איתן כבר כמעט שני עשורים.

מי יודע, אולי עוד אלמד להפסיק להתווכח איתן עד כדי אלימות ואף אקבל אותן ביום מן הימים. מה שכן, אני מקווה שאמות מדיכאון עד אז.

[apollo-is-confused]

מגעיל כמו דוריטוס חמוץ מתוק

ואחרי שנים של הכרה והתעניינות עמוקה בך ובעצם היותך,

אני לא ברירת המחדל שלך.

אני גם לא השעשוע הישן שמוציאים מהקופסה המנודה ההיא בארון או בוואטסאפ כשמרגישים קצת שעמום.

אני לא הטיפת שפיות שתחפש כשתהיה שיכור שוב ובטח שאני לא עשויה מבטון חסין מפני הדיבור האוהב מדי הזה שלך במצבים האלו.

אני רק קרמיקה שנשברה יותר מדי פעמים ואף פעם לא הצליחה להתאחות מספיק טוב.

אולי כי חיברתי אותי בחזרה פעם אחר פעם עם הפלסטרים שאתה נתת לי, אלו שאולי מלכתחילה ידעת שלא יעבדו כמו שצריך.

אחרי שנים אני שמחה להודיע לעולם ובעיקר לעצמי שאני לא כלום שלך יותר.

אתה הוא לא הגורל שלי.

וגם אם כן, אני לא נותנת לך להיות.

אתה לא המקום הנוח שלי יותר.

אתה כבר לא הבית.

אתה כבר לעולם לא תהיה יותר מאשר זכרון חמוץ-מתוק.

הסיפור שלנו עשוי מדי, לעוס מדי, שבור מדי. הסיפור שלנו גמור מדי. די ממזמן כבר.

ואחרי שנים של הכרה והתעניינות עמוקה בך ובעצם היותך,

אני לא ברירת המחדל שלך. אני לא אחזור אלייך ואפול לכל מילה כשתהיה משועמם או שיכור. או חרמן.

אני לא ברירת המחדל שלך,

גם לא שום אופציה אחרת בשבילך.

יצרתי לעצמי פלסטרים איכותיים יותר. והם עוד יעזרו לכל החתיכות השבורות שבי להתאחות מספיק טוב.

להתאחות הכי טוב.

[apollo-is-confused]

אני של פעם הייתה נופלת למקומות האלה שלך שוב,

אני של היום מחייכת אחרי שאני לא נותנת לעצמי ללכת לשם יותר.

[apollo-is-confused]

כוסאמק

כולם מתקדמים בחיים שלהם, לא נתקעים על כל שטות

ואילו רק אני, לא.

כולם מוצאים חברים חדשים ואנשים אחרים לאהוב

ואילו רק אני, לא.

כולם מקבלים את המקום הטוב והנוח שלהם בסוף

ואילו רק אני, לא.

אף אחד לא יחזור אליי אחרי שאני מרחיקה בכל הכוח. אף אחד לא ירדוף אחרי האהבה שלי אליו.

אחרי הכל גם אני לא אחזור אליי.

ויתרתי על כל מי שאי פעם אהבתי ומי שנשאר, נשאר כנראה בטעות.

אני הוא הבלאגן שיצרתי לעצמי. אני גורמת להם ללכת, אני גורמת להם לא לרצות לחזור.

כי מי ירצה אחת כמוני בחייו?

ובסופו של דבר,

כולם מוצאים אושר בסוף. סיבה לקום בבוקר. מקום חם לשים עליו את הראש.

ואילו רק אני,

אני לעולם לא.

[apollo-is-confused]

קראש או קראק

התאהבתי בך לכמה שניות.

אני אפילו לא זוכרת איך אתה נראה.

כל מה שיש לי בראש הוא מן ערפול לא מובן של ג׳קט משובץ, שיער מבולגן, זיפים שמקיפים חיוך יפהפה ורשרוש מפתחות לרכב שהיו בידך.

נכנסתי לפגישה שלי עם הפסיכולוג ישר אחרי שלך, יצאת מהדלת, הסתכלנו אחד על השניה עם חיוך הדדי די משונה והמשכנו כל אחד לדרכו.

התאהבתי בך לכמה שניות, מן קראש מפגר. לא יודעת, עכשיו פשוט נחמד לי לדמיין אותך שוב.

נחמד לי להדביק לך אישיות.

בטח יש בך חספוס ועומק מטורף, כאלו שיש רק למטופלים אצל פסיכולוג עם שיער מבולגן. מבולגן אבל בקטע יפה.

אולי אתה ביישן בטירוף או אחד כזה עם אובר ביטחון.

אולי אתה סתם משוגע מן המניין.

אולי יש לנו את אותו האבחון בכלל, או ההפך הגמור. הפכים נמשכים, נכון?

כי אולי גם אתה התאהבת בי לכמה שניות, אולי גם אתה הרגשת חיבור חזק, מהיר ודפוק שאין לי מושג למה או איך הרגשתי.

אולי גם אתה חושב עליי עכשיו כשאתה מנסה להרדם אבל לחלוטין לא מצליח.

אני תוהה מאיפה אתה, תוהה בן כמה, תוהה אם באלך לצאת איתי לראות את הכוכבים בלילה.

אני תוהה אם תוכל להכיל אותי, ואת מליון הבעיות שבי. אלו שאני מנסה לפתור. תוהה אם תעריך אותי על העובדה הזאת.

פעם הבאה אקבע תור לאותו היום ולאותה השעה בדיוק, בתקווה שגם אתה, כי אני התאהבתי בך לכמה שניות וזה אף פעם לא קרה לי.

זה היה די מוזר.

זה היה די לא הגיוני.

לעזאזל.

חבל שאלו היו רק כמה שניות.

[apollo-is-confused]

״לחרדה חוקים משלה.

הסברים הגיונים על כך ש״אין ממה לפחד״

לא מרגיעים אותה.

אין לה תאריך תפוגה,

הזמן שחולף לא מרפא אותה.

היא לא לומדת מהניסיון

ונראית אמיתית ומשכנעת,

בכל פעם מחדש.״

[apollo-is-confused]

הוא ממשיך לצרוח

את מוטרדת ממחר. הרי ברור שתהי, לחזור לשם זה הסיוט הנורא ביותר שחוזר על עצמו פעם אחרי פעם ולך אין מה לעשות עם זה.

את תאבקי בעצמך ותנסי להשאר בסדר, יחסית כמובן. אבל בכל זאת המחשבות יהרגו אותך ואת תרגישי מוצפת. מוצפת וחסרת אונים.

דפיקות הלב יתגברו, הנשימות יהפכו חנוקות יותר ויותר. גם המיגרנה תחזור, והיא תביא איתה סחרחורות ולחץ ופחד וכעס. אבל לקחת מספיק אדוויל להיום אז אין מה לעשות ממש.

ואת תהי הכי מוצפת בעולם. הכל יעלה.

אבל

הדמעות לא יצאו.

והרגשות יעזבו את מוחך תוך שניה.

כי את כבר אדם אדיש. אדם מת. אדם שמזמן הבין שאין לו פתרון, אין פתרון למצב שאת נמצאת בו ובוודאי אין פתרון לבלאגן שאת. את סתם ממשיכה לנסות.

תנסי להוציא אותן בכוח, וגם אז הן יבגדו בך וישארו בגופך.

את חיה-מתה, את כולך השתקפות די ברורה של מוח צורח בתוך גוף אדיש.

ואת סתם ממשיכה לנסות.

הדמעות לא יצאו. גם לא הרגש. את לעולם לא תתפרצי יותר, כי הגעת לתחתית וראית ממה היא עשויה. חומר זול ביותר.

ומחר יגיע מהר. את תאלצי לעבור דרך גיהנום שוב, וגם הפעם כמו תמיד אין דרכי מילוט ואין במה להאחז.

אל תחזרי לשם מחר.

לא שוב.

[apollo-is-confused]

רייק אה נות

היום אני מרגישה את הריקנות יותר מתמיד.

איך משהו שעשוי מפאקינג כלום יכול להשפיע עליי ולשרוף כלכך?

היא תמיד מילאה אותי הריקנות הזאת, וגם תמיד דאגה להראות שהיא עדיין כאן. בתוכי, שלמה ומאושרת.

טוב נו, לפחות אחת מאיתנו.

לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי, פיזית, כבר יותר ריק מהחלל החיצון. והוא גם יותר לא חי והרבה פחות נושם מכל יצור אחר שאני מכירה.

והיום ספציפית אני מרגישה את הריקנות יותר מתמיד.

מפחיד וחשוך לי לדעת שלעולם לא אוכל להבין אם עדיף להשאר עם המחשבות והתהיות של הלילה שנמשכות כל היום או שכבר לא לחשוב ולתהות בכלל. בשני המקרים אני נחנקת למרות שעובדתית האוויר פה צח ונקי רצח.

אולי הנתק מהמציאות משפיע עליי בצורה טיפה מוגזמת אבל ברצינות שאני כבר לא אני ואם אני אני אז מי אני בכלל. או לא בכלל.

מה?

אני אוכלת את עצמי סתם. אבל אני לא יכולה לעזור לזה, או לשלוט. האמת היא שאני כבר מאבדת את כולי והזמן לא לטובתי אף פעם.

מעגל יאוש.

העולם הזה קשה לי. הוא פשוט בלתי אפשרי.

הריקנות הזאת לא פיזית והיא גם לא רוחנית. היא פאקינג כלום והיא מנצחת אותי.

למה אני לא מצליחה לצאת לי מהראש? תצאי כבר יבת זונה. ושגם הריקנות תצא. התעללות מזדיינת.

תפסיקי להזכיר לי שאת שם, אני לא צריכה את זה ואת מבזבזת אנרגיה בדיונית.

תאמיני לי שאני מרגישה אותך.

תמיד.

[apollo-is-confused]

ד פור דיפרשן

ובזמן שאחותי ישבה על הספה

וניסתה להעיר אותי

בנגיעות מעצבנות ו״מיני״ צעקות

כי בכל זאת מדובר בשנצ השלישי שלי היום

וכבר תשע בערב,

המחשבה היחידה

שעטפה את המוח שלי

והשתלטה על כולי

הייתה

״בשביל מה לקום?״

-

אני רוצה כבר

שאדון ד. מז׳ורי הזה

יהרוג אותי בשנתי

ואז כבר לעולם לא יצטרכו

להעיר אותי

ולבזבז עליי מילים

[apollo-is-confused]

אני לא יודעת

1:54 בבסיס, פלייליסט ישן שנמאס מזמן, בהיה בקיר.

הפך כבר להרגל, הפך למסורת יומית.

הבדידות צורחת עליי מהקיר, מחזיקה אותי יותר חזק משמישהו אי פעם החזיק.

המחשבות הרעות רודפות אחת אחרי השניה במעגלים שהם אליפסות. אני אוהבת לספור אותן במקום כבשים.

הדם יורד והגוף מדמם והדם יורד. ולי אין שליטה. כל שליטה שהייתה לי היא אשליה שממשיכה להשרף.

איבדתי כל אחיזה עם המציאות, והיא וויתרה עליי מזמן. היא מעדיפה להתעסק באנשים שסופרים כבשים. בכאלו שנרדמים.

הרצונות שלי אף פעם לא טובים יותר מהתהיות. הפחדים שלי מתגמדים כלכך ליד החרדות.

קר לי והניגוד הזה שורט לי את הקיום. אני בוערת ומתכלה.

נקרע לי מיתר בגיטרה. נקרעה לי היכולת לעכל.

״אני אבודה״ זה משפט שכבר מזמן חרוט לי על כל איבר בגוף והוא אוכל אותי. נוגס בלי שיניים, לרוב ישר בולע.

ואחרי הכל זה הכל אני.

ואני

אני לא יודעת. לא יודעת.

עוד כמה עגולות? עוד כמה קטנות?

הקשר פרוץ והתקשורת לקויה.

תפסיקי לצרוח עליי או שסיימי כבר את כולי.

[apollo-is-confused]

18 ו20 הם וואו, 19 מיותר

עוד שבוע אני בת 19.

עוד שבוע אני בת 19 ועדיין לא טעמתי בירה, או כל אלכוהול אחר. עוד לא הרגשתי עשן בריאות אפילו לא פעם אחת. עדיין ילדה טובה מדי. עדיין לא מנסה שום דבר חדש.

עוד שבוע אני בת 19 ואובחנתי לא מזמן עם הפרעות נפשיות. כן, ברבים. עוד שבוע אני בת 19 ומסתבר שאני לגמרי דפוקה. אבל את זה תמיד ידעתי, נכון?

עוד שבוע אני בת 19 ואני עדיין פוחדת לגשת. אנשים עדיין גורמים לי פעם אחרי פעם להיות הכי מבועתת שיש. עדיין חסרת ביטחון לגבי כל אינץ׳ בי. מבחוץ ומבפנים.

עוד שבוע אני בת 19 וגם את הגיל הזה אני יודעת בוודאות שאבלה במיטה. בפינה שלי. בחדר, ושיהיה סגור.

עוד שבוע אני בת 19 ודווקא בזמן הזה אני מתחילה לחזור להרגלים ישנים. למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם שוב, למעשים דפוקים ומיותרים שהתחילו והסתיימו אי שם בגיל 14. אבל מסתבר שלא.

עוד שבוע אני בת 19 ואני אמשיך לאחל לעצמי בכל לילה שלא אגיע לגיל 19, שאלך לישון מתישהו קצת לפני ולא אקום עוד לעולם.

עוד שבוע אני בת 19.

עוד שבוע עד היום הקבוע שבו שוב אצטרך לסבול כל שניה כי הוא יהיה מלא בתשומת לב כלפיי, הדבר השנוא ביותר על מופנמים כמוני. ללא ספק.

כוסאמק.

שלא יגיע.

בבקשה שלא יגיע.

[apollo-is-confused]

השקט שלפני הבום

חלמתי חלום, סיוט אם תרצו.

בחלום הייתה אישה, בגובה שלי, עם הצבעים שלי. אולי הייתה אני.

בחלום היא התאבדה, קפצה מהחלון ואני צפיתי מרחוק, יחד עם עוד כמה אנשים. וכולנו ידענו שזה הולך לקרות.

ידעתי גם בחלום שכולם יבהלו ויגיבו כרגיל בדרמטיות ואילו אני לא אתרגש.

הרגשתי את הקפיצה שלה. ואני זוכרת את ההרגשה הזאת.

הרגשתי את השקט המבעית שבין ניתוק הרגליים מהמרפסת עד לבום הגדול, הרגשתי אותו כמו שלא הרגשתי שקט מעולם. הוא הרגיש כמו נצח משתק.

הבום הרעיד את כל גופי, הרגשתי אותו גורם ללב שלי ליפול לתחתונים ולחזור למקומו. אבל הוא חזר שונה. הוא כבר לא אותו הדבר.

הרגשתי הכל, את מה שהלך לה בראש, המילים האחרונות, הקפיצה הקלילה והנחיתה הכבדה.

הרגשתי. שמעתי. ראיתי הכל.

היא הייתה בגובה שלי. בצבעים שלי. היא אולי הייתה אני.

ואני הרגשתי את הכל, היחידה מבין הקהל שלא נבהלה ואולי הרגישה טיפה הזדהות.

או הקלה?

אולי זו אני. ואולי זה לא חלום.

אולי זאת הדרך של המוח שלי להראות לי פתרון,

או לדמות לי את מה שעתיד לקרות.

[apollo-is-confused]

אליס

כמו אליס

נפלתי לחור

שאין ממנו יציאה,

קלה לפחות.

-

כמו אליס

אני אבודה והוזה

רואה דברים שאחרים לא,

אך עדיין מטילה ספק ותוהה.

-

כמו אליס

גם אני צעירה

כמו אליס גם אני מבולבלת.

כמו אליס

גם אני מרגישה לבד

וגם בשבילי המציאות מעורפלת.

-

אני ואליס דומות,

שתינו הולכות למסיבות תה עם דמויות בדיוניות

ולא מוצאות את עצמנו בשולחן הגדול.

אולי כי אני והיא מתנו בכלל כבר,

ונשארו רק שאריות של קיום

שגורמים להזיות

בגלל סיבות נקמה ואיום.

-

אני רוצה להיות אליס

אני רוצה שיהיה גם לי סוף טוב ונורמלי

ולהבין דברים מנקודת המבט הזאת;

האנושית, הטובה.

איפה אליס?

ואיפה הראש שלי?

הכל מתחיל להתלש ממני

ואני כבר בכלל לא מרגישה.