g-i-z-blog1

[g-i-z-blog1]

במה שכתב ויראה

במה שכתב ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר עליו דברי שבח. צל״ע בכונתו מהו עיקר חידושו אם האי ויראה לי סוב ב על שניהם דהיינו שאינו מתודה על השלמים וגם שאומר במקום וידוי דברי שבח. או שהחלק הא׳ שאינ ו מתודה על השלמים זה דבר פשוט. שמוכח כן מגמרא מפורשת ביומא (לו ס שחושב שם שמתודה על החטא ת והאשם והעולה ולא חשיב שם שלמים בהדייהו. [וכן הוא בתוספתא פ״י דמנחות (ה״ג) ושם הגירסא מתודה על עבירה יעו״ש], ועיקר חידושו שיראה לו היא החלק השני שאומר עליו דברי שבח. אך מפשטות סגנון לשונו נראה ששני החלקים הם חידוש הר״מ ז״ל שנראה לו כן מדעתו, שגם זה שאינ ו מתודה על השלמים אינו פשוט כל כך.

לחץ כאן

וגם צל״ע בכונתו במה שכתב שאינ ו מתודה על השלמים, דיש לפר ש שרק אינו מחויב להתודות כמו שמחויב להתודות על החטאת. אבל אם רוצה להתודות שמרגיש משה ו בלבו כגון לתשובה וכדומה אז רשאי ואולי גם טוב לעשות כן. וגם במה יב ההודאה p'D קעד בשבילי שכתב שאומר עליו דברי שבח צל״ע אם זה בגדר חובה או רק רשות וטוב לעשות כן. (ובזה יתיישבו הרבה דברים ע��׳ בספרי בשבילי העבודה בקונטר ס וידוי וסמיכה). ו מצ א תי בקרית ספר (שם בפ״ג ממעה״ק) בזה״ל ושלמים לא בעי וידוי דלא כתיב בהו ונרצה. עכ״ל. ושאר דברי הר״מ שאומר דברי שבח לא הביא כלל. נראה שתפס שזהו עיקר חידושו של הר״מ שעל שלמים אינ ו מתודה. וגם נראה לכאורה שתפס בדברי הר״מ שאמירת דברי שבח לא מעכבין כלל. אלא לרוחא דמילתא. למעליותא טוב להגיד דברי שבח. וגם לכאורה יל״ע דכמו שהוידוי צריך לאמרו בקול רם כדאיתא ביומא (פוס ובר״מ הל׳ תשובה (פ״ב הל׳ ה) כמו כן צריך לומר הדברי שבח. וכדברי הר״מ מבואר כן במאירי ליומא (לס בזה״ל. אבל השלמים אינו מתודה עליהן. אלא שאומר בהן דברי שבח והודאה. (ואולי היה לפניו הגירסא

[g-i-z-blog1]

תיתי למעוטיה מסמיכה

מהיכי תיתי למעוטיה מסמיכה, ועל כרחך כנ״ל ומפרשים וסמך ונרצה לכפר עליו ובגמ׳ זבחים (ו.) כאילו לא כיפר וכיפר וכל עיקר הרצאה וכפרה היא על ידי הוידוי בשעת סמיכה, ובמדרש חפץ (מובא בספר תורה שלמה) נתתי לך סמיכה שתסמוך ויכפרו עונותיך. וכעיקר דברי התורת כהנים שממע ט עכו״ם משום שאין הסמיכה אלא בבעלים, צ״ל בבעלים של הכפרה וריצוי. ואם כן גם לולי דברי הר״ש אף אם נימא דהוידוי אינו מעכב בסמיכה, וגם ששלמים לא צריכין בשבילי סי ^ יב ההודאה קעג וידוי. וגם אינם מכפרים. אבל סוף סוף מרצין. ועכו״ם אף שמרבינץ להו מאיש איש שנודרין נדרים ונדבות כישרא ל מכל מקום אינם בר ריצוי וכפרה (וכבר האריכו האחרונים בזה) ובסמיכה בעינן בעלים דריצוי וכפרה. ולכן נתמעטו עכו״ם מסמיכה. ודו״ק.

בחסות ארגז לספר תורה

כב. ו ד ר ך אגב יש לעורר. דבעולת ראיה שלכאורה לא באה כלל על חטא ועון וגם בשלמי חגיגה ושמחה. שאפילו אם נימא שסתם שלמים נמי יש כפרה וריצוי על עון. מכל מקום בהנהו לכאורה י״ל דהכל מודים דלא שייך וידוי על עון. וגם לבית הלל דסבירא להו בביצה (יט.) דסומכין עלייהו ביום טוב יהיה זה חידוש דביום טוב שייך לומר וידוי. אך לדברי המנחת חינוך הנ״ל דלדעת הר״מ י״ל דבעולה שאינה באה על עון אומר עליו דברי שבח אתי שפיר. אבל לא לדעת הר״ש הנ״ל וצ״ע. ובביצה (כס מעשה בתלמיד אחד שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה. מצאו תלמיד מתלמידי בי ת שמאי אמר לו מה זו סמיכה, אמר לו מה זו שתיקה. וברש״י ז״ל שהיה לך לשתוק ואינך שותק. והלשון קצת דחוק לכאורה, וצ״ל משום דלא להדר ליה מלתא טפי ממה דאמר ליה יעו״ש. אבל לפי דברינו י״ל שהשיב לו מה זו שתיקה, כלומר אתה רוצה שאשתוק שהרי בלי סמיכה לא אדבר דברי וידוי. או לפי דברי המנחת חינו ך שאשתוק מלומר דברי שבח. כג. ובעיקר דברי הר״מ ז״ל הנ״ל

[g-i-z-blog1]

שמזה נדאה שלא מצא

ויראה לי, שמזה נדאה שלא מצא זה קעב בשבילי סי ^ ייב ההודאה בפירוש רק מדעת עצמו חידש דבר זה, הנה ענין זה מוסכם מכל הראשונים ז״ל. אכל אף שהכסף משנה כתב שפשוט הוא, אך כשנעיין היטב בהראשונים נראה שדברי הר״מ ז״ל לא פשוטים כל כך, ואינם מוסכמים מכמה מגדולי הראשונים. ומשני עבריהם גם בדין שעל שלמים אינ ו מתודה, וגם במה שכתב שאומר עלי ו דברי שבח. (ואף שכבר הארכנו בזה בקונטרסי ״וידוי וסמיכה״ מכל מקום הדבר נוגע לכאן וגם אין ��דרש בלי חידוש. לכן המקום גורם לעבור בקצור ומה שיש לעורר). כ. עי ץ בתוס׳ ר״י הלבן ז״ל ליומא (ה.) בא״ד וסמיכה היינו וידוי שהיו מתורים בשעת סמיכה על חטא ת עון חטאת כר, אבל על שלמים לא היה ידע רבי מה היו מתורץ. ונראה רעל שלמים היו מתורץ כמו על העולה וכר יעו״ש. והנה פשוט היה לו שגם על שלמים צריכין להתודות, רק הספק לרבי היה מה היה הוידוי. ולשיטתו שכתב דסמיכה היינו וידוי אם כן לשיטתו בכל סמיכה צריכין ג ם הוידוי אבל זהו חידוש גדול.

תיק לספר תורה כא. וכן דעת הר״ש משאנץ ז״ל לתורת כהנים (ויקרא פ״ה מ״ד) ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים (ולא בשל נכרים) והקפיד הכתוב בסמיכת עכו״ם, וטעמא נראה משום שכשבא לסמוך מתודה, על חטאת עון חטאת כר, וכן על שלמים היה מתודה כמו על עולה, אבל עכו״ם לאו בר כפרה הוא בקרבן, יעו״ש. הרי שדעתו שגם על שלמים היה מתודה וגם דהוידוי היה כמו על עולה וגם דשלמים נמי מכפרין דסמיכה היינו וידוי, דלא שייכא סמיכה בלי וידוי. ראם נימא שהם שני דברים נפרדים היינו חרא מצות סמיכה, וגם שצריך להתודות והוידו י צריך להיות בשעת סמיכה, אבל אפשר להיות סמיכה גרידא בלי וידוי, אם כן נהי דעכו״ם לאו בר כפרה הוא ולא שייך במצות וידוי, מכל מקום בסמיכה שאפשר לסמיכה בלי וידוי

[g-i-z-blog1]

נראה שגם קודם שמפריש

קרבן נראה שגם קודם שמפריש הקרבן צריך להתודות, ולאידך לישנא בשעת סמיכה מתודה דוקא, וגם הנוסח שצריך לפרט החטא וגם יהי רצון שיכופר לי בזה הקרבן. וכל זה לכאורה לא שייך בשלמים, וגם בעולה אם מביא בסתם עולה בנדר לא שייך זה. ועיין ביראים (שס״ג) שכתב דבעינן וידוי ותחנונים, ולפי דברי הר״ש התחנונים הם יהי רצון שיכופד לי כר. ובד״מ הנ״ל סופ״ג ממעה״ק כיצד מתודה אומר חטאתי כר ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפדתי, נראה שצריך לעזוב החטא מקודם ולעשות תשובה ובהוידוי כבר אומר שעשה תשובה. ועי׳ בר״מ פ״ב מהל׳ תשובה ובפ״א הל׳ א׳ שכתב בזה״ל וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן כו׳ ויתודו וידוי דברים וכו׳.

ארגז לספר תורה

יח. ומצאתי בקרית ספר להמבי״ט (בפ״ג ממעה״ק) שנתן טעם שהוידוי הוא בשעת סמיכה בזה״ל, ואין לבעל הקרבן מעשה בקרבן אלא סמיכה. יעו״ש. ובודאי סמיכה זהו שהבעלים צריכין לעשות בעצמן וזהו המעשה הכי חשוב להבעלים בעצמם בהקרבן. מה שאין כן שחיטה (שהבעלים הישראלים לא היו שוחטים כנ״ל, וגם אפשר לעשות שליח ולא בסמיכה). וזהו הטעם שייך נמי לאמירת דברי שבח בשעת סמיכה, ולפי זח יש לדון באותן מקרים שאי אפשר לסמוך, אע״ג שלענין וידוי היא גזירת הכתוב דוקא בשעת סמיכה, מכל מקום לענין אמירת דברי שבח יש לדון שאולי אפשר לאומרם בשעת שחיטה שזהו נמי הכי קרוב המצוה שמוטלת על הבעלים דוקא, וכן באותן קרבנות שאין להן סמיכה כמו בפסח, חיוב השירה היא דוקא בשעת שחיטה, וגם נשים שאינן סומכות. יט. והנה המעיין בדברי האחרונים (החיי אדם, האבני נזר וחאור שמח) שהבאתי בסי׳ ז׳ אות י״ז-י״ח נראה שתפסו לדבר פשוט ששיטת הר״מ ז״ל (הנ״ל) בסוף פ״ג ממעשה הקרבנות שעל שלמים אינו מתודה אלא אומר עליו דברי שבח, אף שכתב זה מדעת עצמו בלשון

[g-i-z-blog1]

בתורת כהנים

בתורת כהנים (דבורא דחובה פרק ז ג) אמר לו ר״י היאך אתה אומר לו עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי. ובר״ש משאנץ בזה״ל עמוד והתודה והבא קרבן. אי נמי התודה בשעת סמיכה קאמר, כלומר נהי שביד בית דין להכריחו כדי להפריש קרבן. אבל כיצד יכריחוהו לסמוך על קרבנו ולומר חטאתי שאכלתי חלב בשוגג יהי רצון שיכופר לי בזה הקרבץ. עכ״ל. אבל בפירוש הראב״ד ז״ל וכי איך אתה אומר לו עמוד והתודה כר, שכן מצינו בחטאת עולה ויורד דכתיב והיה כי יאשם כר והתודה אשר חטא עליה, וכן בפר ושעיר של יום הכפורים ובשעיר המשתלח שהוא מתודה. ומהם נלמוד לכל קרבנות שמכפרין שטעונין וידוי. אי נמי מן הוא גופיה דכתיב ביה בשגגה ואשם. ודרשינן ביה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. ואין תשובה בלי וידוי כר כי הוידוי הוא כפרה. שאי ן כפרה מועלת אלא בתשובה ובוידו י כר. יעו״ש.

ספר תורה תיקים יז. והנה לפירוש הראב״ד ז״ל דילפינן מן והיה כי יאשם וגר אינו מוכרח שהוידוי יהיה בשע ת סמיכה. וכן הטעם דשב מידיעתו יכול להיות מקודם. וכן לנשים ולכל אלו שאין סומכין. אך מפר יום הכפורי ם ושעיר הלא שם הוידוי בשעת סמיכה. וכן הלימוד לכל קרבנות שמכפרין לכאורה היינו כפרה גמורה כמו חטא ת ואשם. ולא בשלמים דלא שייך כפר ה כלל. וכן לכאורה בקרבן עולה. א ם מביא סתם עולה בנדר ולא זוכר שעבר על עשה או הרהור. לא מצינו הדין בשבילי סימז יג ההודאה קעא שב מידיעתו, רק בדרך כלל צריך לשוב בתשובה מקודם דבלאו הכי הוי זבח רשעים תועבה כמבואר בזבחים מ:) דמיירי דעשה תשובה. (וצ״ע אי כבר בשעת הפרשה בעינן שישוב, או עיקר זבח רשעים תועבה הוא בשעת זריקת הדם שמרצה). או י״ל דמפר ושעיר של יום הכפורים ילפינן לכל קרבנות דהוידוי הוא בשעת סמיכה, אף דעיקד הלימוד הוא מן והיה כי יאשם. ומדברי הר״ש בפירוש הראשון עמוד והתודה והבא

[g-i-z-blog1]

ומביא ראיה מאבות פ״ה

בלחש ומביא ראיה מאבות פ״ה. הן אמת כך פירש הרע״ב אבל רש״י פירש שלא ישמע תפלת חבירו. וגם אף לדברי ��רע״ב זה יכול להיות שמתוד ה נמי על המזיד אבל הקרבנות הלא ה ם על חטא בשוגג, ובעיקרי הקרבנות שבאו על חטא לא היו באים בשותפות כלל. ועל שלמים או עולה אף שמביאים בשותפות מכל מקום הוידו י אינו על מרד ופשעים. ומכסה פשעיו לא יצליח כמבואר בר״מ ובגמ׳ בראש השנה. ואיני יודע אם הוידוי על הקרבן היה בלחש. ועיין באו״ח סי׳ תר״ז בבית יוסף ובמ״א (סק״ב) ובשערי תשובה (סק״ב) ופמ״א שהביא שם דלצורך הקרבן מותר לפרסם בקול רם יעוש״ה ובספר הר המוריה שם. וצל״ ע עוד בכל זה. טו. וביסוד דברי התוספתא. עיין בחסדי מד (שם בפ״י) אהא דאיתא שסמכו כולם כאחד בא״ד. וז״ל ומכל מקום אפשר דהך סמיכה הויא מלבד ההיא דחיובא.

בחסות ארגז לספר תורה

דמסתברא דמשום שמחה לא שינו קע בשבילי סיכון יב ההודאה מלעשות כפי הדין. דדינא היא לסמוך אחד אחד וכדאמרן. עכ״ל. (וצ״ע דאיך סמכו שלא לצורך מצות סמיכה הרי הויא עבודה בקדשים). אך יש להעיר לפי מה שכתב שם החסדי דוד דאם אמרינן תיכף לסמיכה שחיטה. צריכין להשגיח דתיכף שמסתלק הראשון יסמוך השני בלי הפסק. דזה שפיר נחשב כמו בבת אחת. יעו״ש. ממילא לפי זה יש מקום לפרש דברי התוס׳ שסמכו כולם כאחד. שעשו זה בזריזות גדולה שבעוד שהראשון מתחיל למשוך ידו תיכף ומיד בא השני עם ידו לסמוך. וכן כולם. ונראה זה כאילו כולם סמכו ביחד שעשו זה בזריזות גדולה ובשמחה כאילו כולם סמכו בבת אחת ביחד ממש וכהנים זריזים הם. וגם סמיכתו של הראשון הויא נמי סמוך לשחיטה. ובפרט למא ן דאמר דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. מכל מקום כאן במילואים דקדקו לעשות כן. טז. ובהיותי עומד בזה בענין הוידוי אם הוא בשעת סמיכה דוקא (שהבאתי לעיל כ״פ). הנה

[g-i-z-blog1]

אין שום הכרח לפרש

ולעג״ד אין שום הכרח לפרש כן בדברי התורת כהנים, ושפיר י״ל שסמכו בזה אחר זה. ואדרבה מפשטות דברי התורת כהנים מדלא כתב סמכו ידיהם כאחד או בבת אחת, נדאה שהיה כ��ן סמיכה כדרך כל שאד הסמיכות. (וגם הראשונים שעל התורת כהנים לא הזכירו כלל חידוש ד״ז). יג. שוב ראיתי בפירוש התורה והמצוה (של המלבי״ם) על התורת כהנים הנ״ל, שמביא לדברי יב ההודאה הסט p בשבילי סי הר״מ ז״ל הנ״ל שבעת סמיכת שלמים אומר דברי שבה. וזה שכתב שסמכו ידיהם בשמחה ואמרו דברי שבח על שזכו להשלים עבודת היום. ועוד יש בזה כונה אחרת דלמה שינו בסמיכה וסמכו כולם כאחד. באר שזה עשו מרוב שמחתם יעו״ש. וגם דבריו צל״ע שהלא על כרחך עשו כמו שנצטוו ובמילואים כל הכתוב מעכב. ועל כרחך שזה היה גזירת הכתוב.

ספר ילקוט יוסף ודבריו הם כמו שכתב בספר ושב הכהן לתרץ קושית הקרבן אהרן דמנלן מאין למדו שמחה זו. אך כיון דבציווי כתיב וסמך בלשון יחיד היינו שיסמכו בזה אחר זה. ובעשיה כתיב ויסמכו ללמד שהם סמכו בבת אחת. ולזה תני בתורת כהנים שסמכו ידיהם בשמחה. שידוע דבר שעושים בשמחה עושים בזריזות לכן הם שעשו בשמחה לא המתינו זה על זה עד שיסמוך וסמכו כולם בבת אחת יעו״ש. ולענ״ד לא זכיתי להבין דאיך אפשר ששינו מדעת עצמם ממ ה שנצטוו. ובפרט במילואים שכל דבר מעכב. אך אדרבה יש לומר שבאמ ת סמכו בזה אחר זה. אך כיון שעש ו בזריזות גדול ממש זה אחר זה היה נראה לעינים כמי שסמכו כולם ביחד. ועיקר השמחה ־ עיי״ש בתורת כהנים שהשלימו החינוך וברמב״ן ז״ל על התורה וויקרא ח כב) והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם. (ובהג׳ מהרי״ד מביא הפסיקת א זוטרתי. שמכאן סמכו חז״ל שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טו ב לחבירו יעו״ש). יד. ובעיקר הדברים שתפס הוש ב הכהן שהוידוי היה

[g-i-z-blog1]

לומר שירה דבעינן

אפשר לומר שירה דבעינן אכילה ושמחה. יעו״ש. וכן באור שמח בהל׳ ק״פ (פ״א הי״ב) מביא גם כן קושיא זו. יעוש״ה. וכבר קדמם הטורי אבן בר״ה (ל:). [ולפי דברי האור שמח שהיכא שאין נסכים אומרים שירה כמו בפסח. י״ל שאם נימא שאי אפשר להקטיר ם ביום אם בן לא יבטלו מצות שירה]. אך לפי״ד הנ״ל דבבמת צבור לא היו נסכים. וכן שירה. אם כן י״ל דראיי ת ר״ש היא מאותן מקומות שלא היו נסכים ולא שירה. ואפילו הכי מקטירין האברים ביום ולא ממתינין להן עד שתחשך. כא. עוד י״ל שלכאורה כדי לקיים מצות שירה היה יכול להקטיר רק כזית ולא יותר. ואף שאיתא שצריך להקטירם כולם כאחת. י״ל שזה רק לכתחילה וגם לא בעולות, יעו״ש בתורת כהנים. ומכל מקום יש לשדות בו נרגא. דלפי מה שכתבו האחרונים שבהקטרת אברים מלבד מבעיר יש גם מכבה דבישרא אגומר י הוא גם מכבה. [לפי דברי הגמ׳ בכריתות <כ.) דבכיבוי לכולי עלמא חייב סקילה ואינו דומה למבעיר וכ״כ תו״י בשבת (כט:)]. אך בדבר מועט כמו כזית ואש גדולה דמערבה דלא הוי פסיק רישא לכיבוי כלל והוי אינו מתכויץ, ולפי כל זה הרי טוב יות ר שיקטיר רק כזית ולא כל האברי ם ויהיה רק מבעיר (בפרט למאן דאמר דהבערה ללאו יצאתה ולא חמיר כל כך כמו.מכבה). ויהיה רק מבעיר ולא בכל האברים שיש כאן מכבה ומבעיר. וגם יכול להקריב נסכים ולהגיד שירה. ועל כרחך שחביבה מצוה בשעתה . ודו״ק.

בחסות זוהר כב. ובספרי בשבילי השבת סי׳ ל׳ הצעתי (עייש״ה). דלפי כ.) נסכים בהדי mm») מה דאמרינן אימורין הוא דאתי מאי טעמא אכילה ושתיה. ואם כן י״ל שכל עיקר המצוה להביא נסכים חלה למעשה בשע ת הקטרה. ואף דאמרינן התם אדרבה כפרה ושמחה דלצורך דם אתי. י״ל שהדם בודאי הוא הגורם אבל למעשה חלה רק בשעת הקטרה. וכן י״ל לגבי מצות שירה שאינה חלה רק בשע ת הניסוך או בשעת הקטרה ולא קודם.

[g-i-z-blog1]

דמילואים שאני

דמילואים שאני. יח. דיש לעודד עוד דלדעת ר״י שאי ן מנחה בבמה, ולדעת התוס׳ (זבחים קיט: ד״ה אין) שאף במנחת צבור ובבמת צבור אין מנחה (כמו שכתב שם הרד״ל), אם כן לרבי יהודה לא קרבו נסכים רק במשכן ובשילה ובבי ת עולמים. ממילא לפי זה נמצא דלדעת התוס׳ למ״ד לא קרבו נסכים במדבר עד אחר ביאת וחלוקת הארץ, לא היה שירה עד שבאו לשילה. ולדעת ר״י, רק במשכן ובשילה היו נסכים ושירה ולא בנוב וגבעון. וכן לדעת התוס׳(זבחים קיא. ד״ה במה) בשם יש מפרשים דהא דאמר רבי ישמעאל דבמה גדולה טעונה נסכים ובמה קטנה אינה טעונה נסכים, היינו דבמה קטנה היא שעת היתר הבמות ובמה גדולה היא שעת איסור הבמות. ולפי דבריו נמצא דבימי במה קטנ ה בזמן היתר הבמות לא קרבו נסכים אף בנוב וגבעון שהיו במות ציבור. ולפי דבריו נמצא דגם מצות שירה לא היה אלא רק בשילה ובית עולמים.

תורה ולדעת ר״מ דס״ל דהשיר מעכב הקרבן, לדעת התוס׳ בערכין הפירוש דמעכב בנסכים, וגם י״ל שרק היכא שיש חיוב שירה אז מעכב חקרבן. ולפי מש״כ באור שמח שהיכא שאין נסכים אז החיוב לשירה בשע ת הקרבת הקרבן, וכמו בפסח, אם כן אפשר שהיה שירה אף בלי נסכים. יט. ובספרי זוטא פרשת בהעלותך והיו לכם לחקת עולם לפני שילה לדורותיכם לבית העולמים , שלא היה תקיעה בחצוצרות. ולפי זה לא היה גם שירה (לקמן באות כ״ה), ולפי זה לר״מ דאמר דהשיר מעכ ב הקרבן לפירוש התוס׳ בערכין שמעכ ב בנסכים, נמצא שגם נסכים לא היו. כ. והנה האבני נזר (או״ח סי׳ כג) מקשה דאיך אמר ר״ש (בפסחים סח:) בא וראה כמה חביב ה מצוה בשעתה שהרי הקטר אברים ופדרים כשרים כל הלילה ולא המתינה להם תורה עד שתחשך, הרי י״ל דמשום מצות שירה צריך להקטיר ם ביום. דאם יקטירם בלילה שוב לא בשבילי סימן יא ההודאה הנא יוכל לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום. ובלי הקטרת האברים אי

[g-i-z-blog1]

יכול לשיר בשעת שחיטה

אין לו יין יכול לשיר בשעת שחיטה כמו בפסח, דלפי דברינו זה אינו רק עכ״פ בעינן בשעת איזהו עבודה ולא בשעת שחיטה וכנ״ל. וזה הכל לפי יסוד דברינו, דיש חיוב שירה מצד עצם הקרבן שמחייב השירה ואז הוי בגדר עבודה וכו׳, וכאן בפסח חיובא דבעלים מחייבין השירה, אף שמחמת חיובא דבעלים חל נמי חיובים על הלוים, וכנ״ל. יז. ודרך אגב יש כאן מקום לעורר למאן דאמר דלא קרבו נסכים במדבר אלא לאחר ירושה וישיבה (זבחים קיא.), נמצא רעד משכן שילה שלא הקריבו נסכים, גם שירה ותקיעה לא היה בכל הקרבנות, חוץ מפסח. ולפי זה לר״מ דסבירא ליה דהשיר מעכב הקרבן לא היה אפשרו ת להקריב בכלל כל קרבנות הציבור, וצריך לומר כדעת התוס׳ בערכין שהפירוש הוא שמעכב להביא נסכים.

בחסות תיקים לספר תורה

ואולי משום זה כתב רש״י ז״ל בקידושין (לז:) הביאו התוס׳ בזבחים (שם ד״ה לדברי), דלכול י עלמא קרבי בקרבן צבור. והתוס׳ כתבו בזה״ל ואיני יודע מי הזקיקו לכך יעו״ש. ושמא הטעם משום דע״כ לר״מ קרבי נסכים במדבר, דאי לאו ב. בגמ׳ ערכין (יא.) גרסינן איזהו עבודה שצריכה עבורה זו שירה. וברש״י ז״ל, שירה צריך עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן, כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם , ע״כ. וברגמ״ה בא״ד, ואיכא דאמרי דאין אומרים שירה אלא בשעת עבודה יעו״ש. מיהו עיקר דברי רש״י ז״ל לא זכיתי להבין דאיך ילפינן זה מדכתיב ותקעתם וגו׳, וצ״ל בפשטות על עולותיכם היינו עיקר הקרבת העולות, אבל ששירה על היין לכאורה אין רמז מקרא זה, ואדרבה שצריכיז לקרא מיוחד ללמוד זה. עיי״ש (בברכות לה ובערכין שם). הנ בשביל' סימז יא ההודאה הכי לא היה אפשרות להקריב כל קרבנות הצבור, אבל התוס׳ לשיטתם אין הכרח. ועי׳ לקמן אות כ״ה די״ל דדוקא היכא שיש חיוב נסכים אזי מעכבין. ו ל ד ע ת התוס׳ הא דכתיב במילואים וזה אשר תעשה על המזבח, וכתיב ביה נסכים, י״ל שמילואים הוראת שעה היתה, אבל מכאן ואילך אף במשכן במדבר לא קרבו נסכים, כן צ״ל, שהרי התוס׳ מפרשים לדעת רש״י לפרש שמי הזקיקו לפרש כן, כתבו ושמא משום דקתני בספרי כו׳ (יעו״ש (זבחים קיא.)) נראה דבלאו הספרי לא היה קשה ממילואים וע״כ

[g-i-z-blog1]

בד״ה ימים כו׳ זה

ברכות (יד.) בד״ה ימים כו׳ זה לשונם, לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד, כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי״ד בניסן כו׳, יעו״ש. [ובזה מיושב קושית התוס׳ בערכין דלא מנה אמירת הלל בערב פסח]. ונראה ברור מדברי התוס׳ דסבירא להו שכל ישראלים אמרו הלל ולא רק הלוים לבד, דאם נימא דרק הלוים אמרו הלל ולא (לפחות) ג ם הישראלים עמהם, דבריהם אינם מובנים כלל במה שכתבו טעם לחלק כיון שאין כל ישראל ביחד כמו ערב פסח, הלא שם לא היה כלל קריאת הלל בישראלים. ועל כרחך צ״ל שאף לדעת התוס׳ גם הישראלים הצטרפו לקריאת הלל עם הלוים, אך עיקר הקריאה היה בלויים. וכמו שהבאתי לעיל (סי׳ ח אות ב) אה דברי התפארת ישראל בפסחים, (ודוחק לומר שזה גופא כונתם כמו שהיו בשחיטת פסחים דשם באמת לא היה קריאת הלל כלל בישראלים רק בלוים), ודו״ק.

בחסות ארגז לספר תורה טז. ויש לעורר עוד בדבר חדש, והוא דבכל קרבנות דדין שירה ילפינן מלעבוד עבודה או מושרת בעינן דוקא שהשירה תהיה בשעת עבודה עבודת מזבח, וגם לולא הדין שאין אומרים אלא על היין היה צריך בשבילי סימן יא ההודאה המט לומר השירה והתקיעות בשעת עבודו ת הקרבץ כמו זריקה והקטרה, ולא בשע ת שחיטה אבל בפסח כיוץ דהשירה היא בשעת שחיטה נמצא דשירת הפסח לא נחשבת כעבודה ממש, ולכן גם הישראלים יכולים לשיר ביחד עם הלוים, ואין הזר שסייע בשירת הלוים חייב מיתה, וכנ״ל. ולפי זה אפיל ו לר״מ דסבירא ליה שהשיר מעכב הקרבן, זה דוקא בשאר קרבנו ת דהשירה היא עבודה לעבודה או דיליף מלכפר (שם בערכין יא,) ולא בפסח דהשירה אינה בגדר עבודה לעבודה . ולפי זה דברי הירושלמי שפסח הואי ל ואין לו נסכים תוקעין בשעת שחיטה, זה דוקא בפסח, וזהו החידוש שאפשר לשיר השירה בשעת שחיטה. ולפי זה צ״ע דברי האור שמח (פ״א מה׳ קרבן פסח הי״ב) שנקט בפשיטות ש��פי דברי הירושלמי הוא הדין בכל הקרבנות א ם

[g-i-z-blog1]

לקיימן בלי שירה

אפשר לקיימן בלי שירה. ואולי י״ל לפי מה שכתבנו שפסח הוי כעין או במקום תודה וממילא פשיטא שצריכי ן לשירה. ונוטלין לולביהן הכונה לנטילת לולב במקדש כל שבעה . שהיא מקרא ושמחתם לפני ה׳. וכיון שנטילת לולב במקדש היא מקרא דושמחתם וכיון שהיא משום שמחה יתירה במקדש פשיטא דטעון שירה (וכמו שכתב האבן עזרא הנ״ל וביום שמחתכם וברמב״ן הנ״ל). וגם לחד מאן דאמר בסוכה (מגס הרי היו מקיפין המזבח בלולבין. ופשיטא דבעי שירה. ועיין בירושלמי סוכה (פ״ה ה״א) הטעם שגומרין הלל כל שבעה משום לולב. ובבבלי בערכין דס הטעם משום דחלוקים בקרבנותיהן. ואולי י״ל המח בשביל' סימן יא ההודאה דדברי הירושלמי קאים ללולב במקדש, שהיה מטעם המקדש והקרבנות, והיה בכל יום שמחה יתירה וזה מחיי בלגמור הלל כל ז׳ משום שמחה יתירה,׳ שזהו מחייב הלל ושמחה ושירה. והבבלי קאי לגבולים שזה מטעם החג ולא משום מקדש דלולב, ולזה הטעם משום דחלוקים בקרבנותיהן, זאת אומרת שיש לחשוב לכל יום בנפרד, ודו״ק.

ספר תורה תיקים טו. וכתום' ערכין <י.) י״ח ימים שהיחיד גומר בהן א ת ההלל, הא רלא חשיב ערב פסח דאז הוי להו יום טוב, משום דלא הוי אלא במקדש לא חשיב ליה, יעו״ש. ודבריהן מרפסיץ איגרא, דמה קשיא ליה מערב פסח הלא כאן חשבינן ימים שהיחיד מישראל גומר ההלל, ואילו בערב פסח ההלל נאמר רק בלויים לפי דעת התוס׳ (בפסחים סד. ובסוכה נד.) ומה קשיא ליה. ודוחק לומר שזה כונתם בתירוצם דלא הוי אלא במקדש. ולכאורה נראה דגם לפי דברי התוס׳ שקראו ההלל קאי ללוים מכל מקום גם הבעלים הישראלים השתתפו באמירת ההלל, וכוונת התוס׳ בתירוצם דלא הוי אלא במקדש ולא לכל ישראל אלא רק אותן שהי ו במקדש, וכאן אמרינן ימים שהיחי ד כלומר שכל יחיד ויחיד. וגם י״ל בכוונתם דכיון דתלוי במקדש וכאן מיירי בכל מקומות, ובתום׳

[g-i-z-blog1]

מדברי הרמב״ן ז״ל

וכנראה מדברי הרמב״ן ז״ל הנ״ ל שבפסוק זה נרמז שני ענינים, תקיעה בכהנים, וגם ענין שירה ואפילו שלא על הקרבן וכדברי האבן בשבילי סימז יא ההודאה סמז עזרא הג״ל. (ודברי הדמב״ן ז״ל שכתב שעיקר השירה היא בפה ולכאורה נראה שכיון לומר שחצוצרות הם כלי שיר. זה פלא. שהחצוצרות אינן משום שירה אלא מדין תקיעה. ואולי תפס שהשמיעה בחצוצרות אף שזה ענין של תקיעות מכל מקום זה נמי קול ומר. ועי׳ רש״י בערכין <יא:) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם והיינו שירה עכ״ל. וזה כדברי הרמב״ן שזה גופא ה��צוצרות שירה. או הכונה כמו שכ׳ לעיל דילפינן דכל היכא דיש תקיעה בחצוצרות יש שירה. ובמק״א הארכתי בזה). ולא הבנתי דאמאי לא הביאו למימרא דר״ל בערכין (יאס דסבירא ליה דאומר שיר שלא על הקרבן. וצ״ל דס״ל דמימרא דר״ל הוא שיש רשו ת לומר שירה אבל לא חובה.

תיק לספר תורה יג. ובפסחים (צה:> אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ונוטלין לולביה ן ואין אומרים הלל. ולכאורה כמו דלשון ונוטלין את לולביהן קאי לישראלים כמו כן שוחטין פסחיהן. ואין אומרים הלל קאי להבעלים כפירוש רש״י ז״ל. וצ״ע דאמאי נקט רק שני אלו שחיטת הפסח ונטילת לולב. בשלמא בפסח י״ל דהוי גד ר תודה והודאה. אבל בלולב מה היה מחייב לומר שירה (הלל). וברש״י ז״ל דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. יעו״ש. ובפשטות הפירוש דדבר מצוה כלומר הבעלים מקיימין מצוה. הרי שמיירי בחיובא דבעלזם. אך צ״ע מהו הפירוש דכיון דדבר מצוה היא, וכי בכל מצוה ומצוה שעושץ צריכין לומר הלל. וגם אמאי נקט דוקא להני תרתי מצות פסח ולולב. ואולי משום דבאים מזמן לזמן. ואם כן אמאי לא מזכיר נמי ואדכלין פסחיהן שזה נמי בפסח שני. ואף שאינה לילה המקודש לחג מכל מקום מחמת אכילת הפסח ליבעי שירה. יד. עוד נראה בהא דנקטה הגמ׳ דוקא אלו שני מצות הקרב ת פסח ונטילת לולב לדבר פשוט שאי

[g-i-z-blog1]

יש גם חיוב שירה

שבפסח יש גם חיוב שירה מצד הבעלים. הנה קרבן פסח כתבו הראשונים שזהו הוא כעין תודה (ובלי לחם) שהיו חבושים בבית האסורים, עי׳ ברא״ש פסחים (פ״י הל׳ ל) וז״ל ונהג ו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה וכו׳. ובקצור הרא״ש שם, ובמרדכי שם, ובאור זרוע הל׳ פסחים (סי׳ תב) בא״ד הלכך צריכין להודות ולהביא קרבן תודה כו׳ הלכך הואיל ויוצאי מצרים בעי להודו ת ולהתנדב קרבן תודה וכו׳, ובשו״ע או״ח (סי׳ תעה סעיף 0 בהג״ה יעו״ש. וכשם שבתודה יש חיוב הודאה למקום ואמירת דברי שבח והודאה למקום, ולדעת הר״מ אומר עליו דברי שבח בשעת סמיכה כנ״ל (ולדעת הלבוש והחתם סופר היה ג ם שירה וכנ״ל). ובודאי פסח דהוי במקום תודה יש חיוב מהבעלים לומ ר שירה, ומשום זה גם פסח שני היה טעון הלל בשחיטתו, מפני שההלל והשירה עיקר היא מצד חובת הבעלים, וכדברי הראשונים הנ״ל שפסח היא כתודה, וגם כמו שם הקרבן תודה על ההודאה כמו כן שם פסח על הנס שפסח על בתי בני ישראל, וגם הציוו י הוא לדורות על הנס שנעשה וכמ ו שכתוב (שמות יב ם) ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח וגו׳. (ולכאורה ג ם בפסח שני לדעת התוספתא היה ג ם השירה בלוים, וכמבואר במשנה בערכין (י.) ובשחיטת פסח שני שהיה החליל מכה לפני המזבח).

תורה תיקים לספר תורה ייב. ועיץ בספר המצות בשורש א׳ בהשגות הרמב״ן בא״ד, והנראה מדבריהם שהיא מן התור ה ויהיה הלכה למשה מסיני, או שהיא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם בחצוצרות, כי עיקר השירה היא בפה כו׳ ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה וכו׳, עכ״ד. והשוה דברי האבן עזרא שדייק נמי מקרא זה שזה כולל נמי לומר שירה שלא בשעת הקרבן כמו ביהושפט, וכימי חזקיהו, יעו״ש. לפי זה יש לנו יסוד חזק שיש חיוב שירה על הבעלים גם כן.

[g-i-z-blog1]

והרי פסוק זה אם

עיי״ש, והרי פסוק זה אם על תודה מיירי בתודה שבאה על הודאת הנס, ואפילו הכי אפשר להביאה מן המעשר, והרי דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, ועל כרחך דגם באל ו ד׳ אין התודה חובה אלא נדבה . [ועיי״ש ברש״י ז״ל ד״ה למדנ ו לתודה, מכאן בהיקש משלמים שבאה מן המעשר אם פירש ׳׳בשעת נדרו״ על מנת להביאה ממעות מעשר שנ י עכ״ל, הרי אף שקרא זה קאי למביא תודה על נס מכל מקום בעי שידור], ז. ועיין זבחים (שם) בתוד״ה אם על תודה מבואר שם דתודה הוא נדבה. ושם בזבחים (קיז:) תרומת לחמ י תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה, וברש׳׳י ז״ל הטעם, משום תנופה דבעינן לפני ד׳, ועיי״ש בתוס׳, הרי לך דלאו חובה היא רק נדבה, ומשום הכי אי לאו טעמא דלפנ י ד׳ היה דין תרומת לחמי תודה נוהג

תיק לספר תורה אפשר אף בבמה קטנה, וגם בבמה קטנה נתמעטו רק מתרומת לחמי תודה אבל התודה באה עם הלחם אף בבמה קטנה יעו״ש. ובמשנה למלך (פ״א מק״פ הל׳ ג׳) כתב וזה מוסכם כו׳ וכן יחיד לא הקריב חובה בבמת יחיד וכו׳, והנה אליבא דר״מ יחיד לא הקריב לח בשבילי סי ^ ב ההודאה חובה אפילו בבמת צבור כר, דגם רבנן מורו לר״מ דחובת יחיד לא קרב לא בגדולה ולא בקטנה, יעו״ש. ובפסחים (לח:) חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון יעו״ש ובזבחים (קיז.) ורש״י ותוס׳ שם. אם לא דנימא שעיקר הקרא דלפני ד׳ הוא למע ט תודת נדבה ממש בלי הנך ד׳ או שנעשה לו נס. ח. וגמנחות (פא.) במתני׳ האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין. (וברש״י ז״ל דכיוץ דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא מן אלא מן החולין וכר) היא ולחמה מן המעשר יביא, ע״כ. הרי דליכא חיוב להביא תודה מן החולין (אף כשמביאו על נס) רק באמר הרי עלי ולא בענין אחר נכשמביאו על נס, דלא אישתמיט שום תנא או אמורא לפרש דבר כזה דכשמביאו לחיוב על הנס אינה באה

[g-i-z-blog1]

לחיוב גמור מן התורה

לחיוב גמור מן התורה], וכן מפורש להדיא בסוף דבריו הואיל ויוצא י מצרים בעי להודות ״ולהתנדב״ קרבן תודה יעו״שב. א. ועיין בפני יהושע שם בברכות שהקשה הא סברא היא מן התורה, ונראה דדוקא גבי דיני ממונות לקבוע איזה ענין של בעלות וכדומה בודאי שייך להניח זה לסברא פשוטה כמו המוצי א מחבירו עליו הראיה עיין בגמ׳ ב״ק (מו;), אבל זה לא מצינו שהסברא יעשה זה למצוה מן התורה שיהיה מחויב בזה מן התורה. ואיסור גזל וכדומה יוכיח, שבודאי סברא גדולה יש כאן לאסור גזילה ואפילו הכי בעינן קרא לעשות זה לאיסור מן התורה, וזה פשוט וברור לענ״ד. ב. לכאורה יש להביא ראיה מתהלים (נד ח-ט) בנדבה אזבחה לך אודה שמך ה׳ כי טוב, כי מכל צרה הצילני וגו׳, והנה דוד היה בסכנה ממש שאם שאול המלך היה מוצאו היה הורג אותו והיה בסכנת מות ממש, ומצרה ממש הצילו ה׳, ולכאורה היה חייב להביא תודה, ומהו שאמר בנדבה אזבחה לך, ושמע מינה שכל עיקרה של תודה היא נדבה. ואולי י״ל כיון שתודה מביאים לאחר שיצא מהצרה לגמרי והנה כל זמן שהיה שאול חי היה דוד המלך ע״ה עוד בסכנה שהרי בו בזמן היה נחשב למורד במלכות לרוב ישראל, וקדבן תודה מביאים רק לאחר שיצא מהצרה לגמרי, לכן אמר בנדבה אזבחה לך. בשבילי סימן ב ההודאה ה. ואיתא בנדרים (י.) ר״ש אומר כר׳ אלא הררצה להביא כר׳ תודה רד׳ מיני לחמה מתנדב ומביא [ולזה העירני ידידי הרה״ג ר״ב שיינברג ז״ל מירושלים], ובמכות (יז. ) ונדבותיך זו תודה ושלמים, וכן הוא בירושלמי דערלה פ״ב (הל׳ ט) ובספרי ראה, וכן הוא במנחות <עג:} תודה מנין תלמוד לומר נדבותם, ושם (עו.) שכן יחיד שהתנדב עיי״ש, ושם (צ:) תודה מנין תלמוד לומר או זבח וכו׳, בא

בחסות ספר תורה בנדר ונדבה וכו׳, רבזבחים (ה:) באין בנדר ובנדבה. ובמנחות (פ.) מרבה בתודות הוא, ובפירוש רגמ״ה דיכול אדם להביא כמה תודות נדבה שירצה רלחמיהן, ובחולין <מא:) לשם תודה כל דבר שנידר ונידב עיי״ש ובמנחות (פ:) אמר לוי לרבי ולייתר בהמה ולחם יעו״ש, ובקידושין (נהס דמייתי נמי תודה עיי״ש, ומבואר להדיא דתרד ה אפשר להביא בנדבה, ו. והנה אף שפשטות כל הגמרות הנ״ל מורים דכל תודות (אף על הנס) מקרי בא בנדר ונדבה ואינ ן חובה, מכל מקום יש עדיין מקום לבעל דין להתעקש ולומר דבהני ד׳ שצריכין להודות הוי חובה, ומכל מקום כיון דגם אפשר להביא תודה בנדבה, משום הכי סתם תודה מקרי בא בנדר ונדבה, אבל עיין זבחים (נ.) וזאת תורת זבח השלמים וגו׳, אם על תוד ה למדנו לתודה שבא מן המעשר וכו׳

[g-i-z-blog1]

שצוה לו הקב״ה

שצוה לו הקב״ה ליקח מבהמ ה הטהורה שבעה שבעה יעו״ש. וכעי ן זה מצינו בפסחים <קטז.) אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה. עבדא דמפיק ליה מריה לחרות ויהיב ליה כספא ודהב א מאי בעי למימר ליה. אמר ליה בע י לאודויי ולשבוחי. ואיזה חיוב יש על העבד מלבד חיוב מוסרי ואנושי. ועי׳ ברכות (לה.) אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה. וזהו מוסכם שברכה לפניה היא רק ב ההודאה p בשבילי םי מדרבנן**. ומזה נראה ברור שדבר שלא נזכר חיובו ומצותו בתורה הג ם שהשכל מחייב זה לא מקרי מצוה מן התורה ולא חיוב מן התורה. ג. ולפי זה י״ל גם כן בכוונת רש״י ז״ל בפי׳ עה״ת הנ״ל סי׳ א׳ אות י׳ שהם צריכים להודות שכתב בהן יודו לד׳ וגו׳ ויזבחו זבחי תודה, שאין כאן חיוב מן התורה כלל רק חיוב מוסרי שמתנהג כבן אדם שאינו כפוי טובה ומביא על זה תודה. ולא עוד אלא שבדברי רש״י ז״ל דנן מבואר להדיא שאפילו בהני ד׳ ליכא חיובא, שהרי כתב שם אם על אח ת מאלה ״נדר״ שלמים הללו, ואם היה באמת חיוב מן התורה הלא מחויב ועומד הוא ומה לו לנדור ומה מועיל נדרו בדבר שכבר מושבע ועומד הו א להביא תודתו. [ועיין תהלים (קטז יג ) כוס ישועות אשא ופירש״י אביא הנסכים על התודות שנדרתי].

בחסות ילקוט יוסף ד. וכן י״ל בדברי האור זרוע הנ״ל סי׳ א׳ שם שכתב הלכך צריכין להודות ולהביא קרבן תודה, שאין כוונתו לחיוב מן התו��ה רק מצד הסברא [וגם לישנא דצריך יכו ל להיות דהוא רק לכתחילה, עיין מ ה שכתב בטור ובב״ח (ריט) ובתשוב ת החתם סופר (או״ח סי׳ נא) על הלשון צריך לאודויי קמי עשרה] שהרי מביא דברי רש״י ז״ל הנ״ל שמבואר בהם להדיא שצריך לנדור גם בהני ד׳ שהיה מחויב להביא התודה [וגם ישראל כשיצאו ממצרים הרי לא היו מחוייבים עוד במצוות, (אך הרי על פסח נצטוו וכפי דברי הראשונים ז״ל שהיה בגדר תודה אם כן הרי נצטוו על זה), ועל כרחך כנ״ל שאין כוונת ו