gracious--tempest-blog

[gracious--tempest-blog]

אלא דיש לחלק בין חולה

ס״ל דתודה הוי נדבה, אלא דיש לחלק בין חולה שנתרפא והולכי מדבריות והיועא מבית האסורים, שהם רגילים יותר להתנדב קרבן משא״כ יורדי הים ולענין ברכת הודאה אין שום מקום לחלק בין הארבעה שהוזכרו בקרא. עד בשבילי ההודאה סימן ה בענין חיוב נשים בקרכן תודה א. גרסינן במנחות (סדס הנהו ג׳ נשים דאייתי ג׳ קינין, חרא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחרא אמרה לעונתי וכר, אמר לה ו מרדכי שמא בזוב סיכנה שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה דכלה ו עולות נינהו. וברש״י ז״ל בזוב סיכנה, שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנ ה למות ונדבה לקינה להביא וכר, וזו שאמרה לימתי בים סיכנה, וזו שאמר ה לעונתי בעינה סיכנה, עיי״ש. ודקדקו הצפנת פענח (בפ״י מהל׳ ברכות ה״ת), ובכלי חמדה עה״ת מהג׳ רמ״ד פלצקי ז״ל (קונטרס המלואים דף מא) דלמה לא הביאו תודות , כדין חולה שנתרפא ועוברי ימים . ולכאורה היה מקום לומר דהני ג׳ נשים היו בסכנת חולי, שגם אותה שבים סיכנה פירוש שמחמת הים נחלתה, והני ג׳ עדיין לא נרפאו לגמרי

ארגזים לספר תורה

ותודה מביאים רק כשנרפאים לגמרי [וגם אם אחד עלה מהים ובים נחלה אף שמסכנת הים כבר יצא, מכל מקום כיון דעוד הוא חולה לא שייך להביא תודה, ועיין בספרי בשבילי ברכת הגומל סימן ט׳ אות י״ב ושם בהערה ד׳], לכן הביאו רק עולותיהן עכשיו ואחר כך הביאו גם תודות. אבל עיין בפי׳ רגמ״ה שם שכתב ז״ל שמא בים היתה עוברת וסיכנה מחמת הנחשול, ובפשטות משמע דהסכנה היתה רק מחמת נחשול הים לבד, ולא שזה גרם עוד חולי. ב. והגאון צפנת פענח ז״ל (שם) יצא לחדש דין חדש מתוך הגמ׳ הנ״ל דהנהו ג׳ נשים דהביאו ג׳ קינין, דלמה לא הביאו תודות. וכת ב שם בזה״ל: עי׳ רש״י זבחים ז׳. מנחות ס״ד: גבי ג׳ נשים, ועי׳ בירושלמ י שקלים פ״ה הל׳ א׳ שבא זאב ליטול בנה. ונראה לי דכיון דעיקר ההודא ה על קרבן תודה היא בשעת סמיכה כמו שכ׳ רבינו ז״ל בסוף פ״ג מהל׳ מעשה הקרבנות, וגבי נשים ליכא סמיכה שוב

[gracious--tempest-blog]

שוים הם בהודאתם

ארבעתם שוים הם בהודאתם, דהודא ה אחת שוה לכולם דכתיב בכלהו יודו יעו״ש, ד ההודאה עג p*»D בשבילי וגמהראנ״ח (עה״ת בם׳ צו) בא״ד וירוממוהו בקהל עם, ואע״ם שהפסוק הזה נראה לכאורה שאינו חוזר רק על יוררי הים הקרוב אליו (וכן פי׳ הראב״ע והרר״ק) מ״מ דעת רז״ל שהוא חוזר על כל הר׳ שצריכיץ להודות הנזכרים שם כו׳. וכפי הנראה זה דקדוק רש״י ז״ל בגמ׳ (ברכות נד;) שב׳ וירוממוהו בקהל עם בסוף פ׳ המזמור כתיב ונראה לכאורה שמראה מקום הוא, וזה רבר תימא, כי מי פתי לא ירע בכל אלה שהפסוק שם באותו פרק באותו מקום. ועוד יש לרקרק שלא היה לו לומר אלא באותה פרשה כתיב ולמה כתב בסוף פ׳ אחרונה כתיב, אבל נראה שרצה רש״י ז״ל לומר שלא יקשה בעיניך על מה שרז״ל מפרשים הפסוק הזה על הד׳ שצריכין להודות ולא פירשוה רק על יורדי הים אש ר נאמר הפסוק הזה. שבשלמא א ם הפסוק הזה היה כתוב בסוף איזה פרשה מהפרשיות האמצעיות היינ ו מוכרחין לומר שהוא חוזר אל הענין ההוא הקרוב אליו בלבר, ולא אל

בחסות ארגז לספר תורה שאר פרשיות הנזכרות אחר כך. אבל מאחר שהוא כתוב בסוף פרשה אחרונה אין שום הכרח לומר שהוא חוזר אל הקרוב אליו, אלא שנכתבו כל הפרשיות ואחר כך כתב וירוממוה ו בקהל עם חוזר על כל הנזכרים למעלה. יעו״ש שנתן טעם שמשום זה שינה ר״י מסרר שנאמר בתהלים ופתח תחילה ביוררי הים (שהתנא י רבעינן עשרה מוזכר שם) והסמיך אליו הולכי מרברות שהם היותר רחוקים ממאמר וירוממוהו כו׳, לומר שהפסו ק חוזר על כולם גם על היותר רחוק בפסוק הולכי מדבר כו׳. ובזה מתרץ גם כן למה נקט רב יהודה מנינא ואמר ד׳ צריכין להורות, לומר כי לא יעלה ברעתך לחלק בא׳ מהנה (ביוררי הים), אלא כל הד׳ צריכין להודות ומרה אחת לכל הארבעה הנזכרים. סיכום הענץ: שקו״ט בדברי כמה מהאחרונים שדנו בדעת החתם סופר ז״ל ומסיק דגם הוא

[gracious--tempest-blog]

בפרשת צו

פירש״י בפרשת צו. אם על תודה ד׳ שצריכין להודות שכ׳ בהם יזבחו זבחי תודה, ואע״פ שזה כתוב רק אצל חולה ונתרפא הוא הדין לכלהו ד׳, וביוצא מבית האסורים כתיב (שם קטז טז) פתחת למוסרי (שהוא יוצא מבית אסוריו) לך אזבח זבח תודה. וביורדי הים כתיב ביונה ואני בקול תודה אזבחה לך. (מיהו התם ביונה שנבלע במעי הדג ויצא לחיים ודאי עדיף מחולה ונתרפא ובלא יורדי הים חייב להודות). מיה ו מכל מקום צריך לומר דלאו חובה גמורה היא וכו׳. עכ״ל. ועיי״ש שמבי א מהא דתודה באה ממעשר דלאו דבר שבחובה הוא. והנה מבואר להדיא בדברי רש״י ז״ל ושאר הראשונים שכתבו מפור ש דקרא דויזבחו קרי אכלהו אף ליורדי הים, ועי׳ לעיל סי׳ א׳ אות י׳ שהבאת י דברי הרשב״ץ שכל הד׳ מביאין תודה וגם פשטות דברי הרא״ש ז״ל שברכ ת הגומל במקום תודה תקנוה. ועיין לעיל סי׳ ב׳ אךת ל״א ובספרי בשבילי ברכת הגומל סי׳ ה׳ אות י״ח שהבאתי דבר י השל״ה וחיי אדם שיאמר יהי רצו ן

תורה תיקים לספר תורה כאלו הקרבתי תודה יעו״ש נראה שכ ל הנך ד׳ איתנהו בתודה. ועי׳ היטב לעיל בסי׳ ג׳ שהארכנו בדעת רש״ י ז״ל בזבחים מ.) בטעמא דר״ח בשוחט תודה שהפריש בשביל שיצא מבית האסורים על תודה שהפריש אחר בשביל שעלה מהים שפסולה דהו י כשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם. וביארנו שסבות חיוב הודאה שגורם לתודה שונות. ונראה שסבת חיו ב הודאה לעולה מהים שגורם לתוד ה הוא שוה כמו בכל הנך ג׳. יעוש״ה, כלל היוצא מדברינו שמכל הני הראשונים והאחרונים ז״ל מבואר להדיא דויזבחו וגו׳ קאי אכלהו ד׳. דהדרך (או חיוב מוסרי) בהנך הד׳ להביא תודה ודלא כדברי החתם סופר ץ״קי הנ״ל ט. ועיי״ש בחת״ס ז״ל שכתב נמי דחיוב הודאה שתיקן דוד המלך ע״ה היא רק ליורדי הים ולא לשאר ג׳. אבל מכל הנך ראיות מרש״י ומשאר הראשונים נראה דק אי אכלהו. ועיין בספר אורים גדולים (פ׳ צר) בא״ד דרב בא לאשמועינן דכ ל

[gracious--tempest-blog]

וכ״ה בתוס׳ רי״ד ר״ה

תהלים, וכ״ה בתוס׳ רי״ד ר״ה (ה: ) ד״ה תודה בא״ד וז״ל אי נמי כגון שהיה מארבעה הצריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה. וכן מבואר להדיא גם ברש״י ז״ל בפירושו עה״ת ובסמ״ג ובאור זרוע שהבאתי לעיל סי׳ א׳, עיי״ש. ועיץ בספר האשכול הל׳ ברכות הודאה שכתב ד׳ צריכין להודות וכו׳, וצריך לאודויי בי עשרה ותרי מינייהו רבנן, דכתיב בההוא מזמור דאית ביה הני פורקני וירוממוהו בקהל עם וכו׳, ע״כ לנ״ד. ומפורש בדבריו להדיא דקרא זה קאי אכל הנך ד׳. וכן משמע מדברי הרא״ש ז״ל בנדרים (יג.) תודה כללא בהדייהו דדמיא לחוב ה דד׳ צריכין להודות וכו׳, הדי שהשוה כל הד׳ לענין הבאת תודה. וכן מצאתי בפירוש הרד״ק לתהלים (קז כב) שמפרש שם הפסוק ויזבח ו זבחי תודה וגו׳ מה שלא אמר כן באחרים (בהולכי מדבר ובשבוי) לפי שהחולים יארכו ימי בריאות ובין כך היו נודרים זבחים בהתחזקם מעט מע ט ויזבחו זבחים כאשר ישלמי ימי בריאותם, וגם יורדי הים והולכי מדבריות והאסורים אפשר גם כן שיזבחו גם הם, אלא אמר בחולים לפי שנמצא בהם ברוב יעו״ש. וכ״ה שם בפירוש אבן יחייא שזכר ענין הקרבן

בחסות תיקים לספר תורה בחולים מזולתם כי להיותם על מטתם ובביתם דלי כח הם בצער יש להם זמ ן לידור נדרים לה׳, עכ״ד. ומבואר שכל הנך ארבעה שוים בענין הבאת תודה , וגם שהבאת התודה אינה חובה רק נדר ונדבה. ובאלשיר עה״ת (צו ז טז) בא״ד אך הנה שלמי תודה באים על נס והצלה הבאה לאדם מאתו יתברך, כענין הולכי מדברות וכו׳ ויורדי הים כפירש״י ז״ל. וכן בספר אורים גדולים (בם׳ צס בא״ד דאם עלה מן הים מביא ד ההודאה p ן!ב בשבילי םי תודה (אף שהיא נדבה ולא חובה) יעו״ש, ח. ועיין בהגהה לפירוש הרד״ל לפרקי דרבי אליעזר (פ׳ כג אות כד) וז״ל וכמו שכתב רש״י בפ״ק דזבחים (ז.) ד״ה לא דידיה, שד׳ צריכיץ להודות נקראין מחוייבי תודה. וכן

[gracious--tempest-blog]

ג׳ הבאת תודה

דבהנך ג׳ הבאת תודה היא חובה. ומה דאמרינן דתודה באה מן המעשר זה רק בתודה שהביא כשעלה מן הים ולא בשארא,,עיי״ש. ודבריו דחוקים למאד כמו שביארנו לעיל באריכות דתודה אינה חובה. ועיין בשדי חמד (פאת השדה מערכת ברכות אות יב) תפס גם כן בדברי החתם סופר ז״ל הנ״ל דתודה הוי דבר שבחובה. אבל במחכת״ה לענ״ד לא עיינו היטב בדברי החתם סופר לדקדק בדבריו דאדרבה כתב שם להדיא דהוי נדבה. כלשונו שם בתשובה תודה נדבה היא אלא דגילה לן ברוח הקודש שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה אבל נדבה היא. ואח״כ מסיק בזה״ל נחזו ר לעניננו, אחר ג׳ אלו סיים ויזבחו זבחי תודה. דראוי לנדור עליהם זבח תודה, עכ״ל. ומה שכתב שם אחר כך דביורדי הים אינו חייב בקרבן. צ״ל דלאו דוקא חייב ממש קאמר דהרי להדיא כתב בכללות דנדבה היא. אלא כונתו שאין חיוב מוסרי להביא תודה. ואין דין לכתחילה להביא תודה על יורדי הים.

תורה קדושה רק מה שיש לדקדק הוא כיון דלאו חובה היא אלא רק נדבה אם כן מהו החילוק בין הנך ג׳ ליורדי הים דבכלהו אין חיוב ואם רוצה מביא תודה סתם אף בלי הנך כנ״ל. אבל בשבילי סי ^ ד ההודאה עא דקדוק זה הרי יש לדקדק גם בדברי רש״י ז״ל עה״ת דלמה מנה דוקא להנך ד/ וצ״ל דעל אלו טוב וראוי לכתחילה להביא תודה. סוף דבר שמעולם לא העלה החתם סופר ז״ל על הספר שתודה היא חובה, ואדרבה כתב בפירוש שהיא נדבה. ז. אבל באמת נראה שעיקר הסתירה לדברי החתם סופר ז״ל אינם מסוף דברי רש״י ז״ל שהעתיק האבני נזר ״ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים״ שאפשר לדחוק ולתרצם כנ״ל, דעיקר הקושיא היא ממה שכתב שם בא״ד בזה״ל, דארבעה צריכין להודות כדאמרינץ בברכות וכתיב בהו [ר״ל בכל הד׳] ויזבחו זבחי תודה. וכ״ה ברש״י ז״ל כת״י במנחות (עט:) ד״ה תודת חובה בא״ד ד׳ צריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה בספר

[gracious--tempest-blog]

אשר נדרתי אשלמה

לך אשר נדרתי אשלמה, ופי׳ האבן עזרא אשר נדרתי במעי הדג. ופשוט ב. ומצאתי בהקדמה לספר תרועת מלך (לר״י זוסמאנאוריץ ז״ל) לראש השנה על הקושיא דנן על החתם סופר וז״ל, הנה פשוט לענ״ד דאף החת״ס לא אמר רק שאין חייב להביא תודה על ירידה לים, אבל ודאי על יורדי הים אם רוצה יכול הוא להביא תודה, והנה תודה לשם תודה חבריה הרי הבונה הוא ששחט על עליתו מן הים תודה שהפריש בשעת יציאתו מבית האסורים , אם כן כיון הוא בשחיטה לשם ים והוא הפריש על יציאה מבית האסורים והוי שינוי מהקרב ה להפרשה והבן, עכ״ל. וכבר כתבנו כ״פ שזה אי א��שר לומר, דתודה לעולם אינה חובה כלל אפילו בהנך ג׳• ובנס ממש. ג. ושם ביונה (א טז) ויזבחו זבח לה׳ וידרו נדרים ובת״י ואמרו לדבחו דבח קדם ה׳, הרי שאף המלחים ושאר האנשים קבלו עלייהו להביא אח״כ זבחים (בין אם היו עולות או שלמים (זבח) וכמ״ד דזבחים (קטז.) ובמנחות (עג:) שעכו״ם יכולין להביא שלמים). וי״ל שהיה תודה ממש. ועיי״ש בפרקי דר״א שלבסוף נתגיירו יעו״ש ואולי קבלו עלייהו בעת היותם בצרה וראו השגחת השי״ת החליטו להתגייר ולהביא גם תודות ולקמן סי׳ ה׳ אות י״ג הבאתי דאיכא למ״ ד דב״נ מביאים תודה, עייש״ה. וועי׳ בתוס׳ ע״ז ה; ובגליוז הש״ס אי בן נח מצוה לקיים נדרו). ד ההודאה p בשבילי םי שכל זה קיבל על עצמו בהיותו עוד במעי הדג. (ועיי״ש ברש״י נדרי שלמים ותודה, וצ״ע מהו שלמים ותודה הרי תודה היא שלמים ועמ״ש בנ״ד לעיל סי׳ ג׳), דו. ו ב א מת לפי מה שנתבאר (סי׳ ב וסי׳ ג) דכל עיקרה של הוי רק n הקרבת תודה אפילו בהנך נדבה ולא חובה. ועיקר דיוקו של החתם סופר ז״ל הוא דבכל ה��׳ אף שלאו חובה נינהו להביא תודה מכל מקום הדרך הרגיל בהן להביא תודה.

ארגז לספר תורה

דכן ראוי לאדם לעשות אבל ביורדי הים אין הדרך הרגיל לעשות כן. ולפי זה שפיר דייק האבני נזר מדברי רש״י ז״ל הנ״ל שנקט שהפריש תודה עבור עלייתו מן הים. ושמע מינה מדבריו שגם ביורדי הים כן הדרך הרגיל להביא תודה כמו באינך. ו. ודבר פלא ראיתי כאן שהגאון מהר״ם שיק ז״ל בשו״ת (או״ח סי׳ פח) תפס בדעת החתם סופר ז״ל הנ״ל. שעל הני ג׳ הראשונים הנפרטים בתהלים ק״ז יש חיוב להביא תודה ורק על יורדי הים אין חיוב. והקשה שם דהרי תודה היא נדבה ולא חובה. דהרי תודה באה מן המעשר דכל זמן שלא נדר לא הוי חובה. [יעיי״ש שהביא גם דברי ההפלאה בפנים יפות דתודה היא נדבה כמ ו שהבאנו לעיל סי׳ ב אות יז]. ודחק עצמו שם לתרץ שדברי החת״ס ז״ל סלקו לפי דעת התוס׳ שהביא שם בתשובה. ולדעת התוס׳ לדבריו נמצא

[gracious--tempest-blog]

עיוני היה קשה לי

ד. ובתחילת עיוני היה קשה לי להבין קושית האבני ביורדי הים, ומצאתי בספר חיבת הקודש להר״א קלצקין ז״ל סי׳ ק״ה אות ד׳ שכבר העיר בכהאי גונא. ועיין שו״ת מהר״ם שיק או״ח סי׳ כ״ז שכתב דיסוד ברכת הגומל מיוסד על לשון גם׳ דשבת (נה.) דאין יסורין בלא חטא, וכיון שחלה או נתייסר, ואפילו בהלוך במדבר או בספינה שהיה מוכרח להכניס עצמו בסכנה להחיות את נפשו, דזה גם כן מצד חטאיו כדאיתא בסוף קדושין (פד.) אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וחיסורים מודיעים שהוא איש חוטא, ו��פילו הכי גמל ד׳ חסדו עמו ונתרפא והצילו מן הסכנה שהיה בה, עיי״ש. ולפי דבריו הנה בהולך במדבר לשם טיול אין לו להביא תודה מדהכניס עצמו לסכנה, וגם בהולך לפרנסתו ג״כ לא יקריב דהא חטאיו עוללו לנפשו ואיהו דאזיק אנפשיה, וא״כ איך יצויי ר קרבן תודה בהולך במדבר, וגם בשאר מילי נאמר כן ולא יהיה קרבן תודה דק בצדיק גמור והוא דבר שלא ניתז להאמר. בשבילי סימן ד ההודאה סט נזר הנ״ל אות ב׳ על החתם סופר ז״ל מדברי רש״י ז״ל הנ״ל בזבחים, דהרי אפילו אם נימא דויזבחו זבחי תודה דקרא לא קאי איורדי הים, מכל מקום זה ברור שאם רוצה להביא תודה על זה שיכול להביא, וממילא אין סתירה מדברי רש״י ז״לב. ולכך אין להקשו ת נמי אדבדי החת״ס ז״ל מיונה (ב י) שהתפלל במעי הדג ואני בקול תודה אזבחה לך וגר, שלדעת כמה מפרשים הכוונה שנדר להביא קרבן תודה, דודאי אף לדברי החתם סופר ז״ל א ם רוצה יכול להביא תודה, וכן עשה יונה שנדר בעת צרתו להביא אחר כך תודה. [ולהשיטות דעל סתם נס מביאים קרבן תודה בודאי דאין להקשות משם ופשוט].

בחסות ארגז לספר תורה ובלא״ה בקרא דכתיב ביונה לא שייך טעם החתם סופר כיון שהוא לא הכניס עצמו מרצונו לסכנה, וכן שהיה חבוש במעי הדג, והוי כמי שיצא מבית האסורים. ועוד עדיף כיון שעל פי טבע אי אפשר היה לו לחידת ועל פי נס יצא ממות לחיים, ועדיף מחולה שנתרפא, ובלא יורדי הים חייב בתודה. [ועי׳ במלבי״ם שפירש שאזבח לך תודה כי ד׳ צריכין להודות יורדי הים כו׳]. וכבר נתבאד לעיל (עיין סי׳ ב אות א ואות יא) שהדרך לנדור בעת צרה שכשיצא מהצרה יביא תודה (או סתם קרבנות) כדמצינו ביעקב אבינו ע״ה (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר לאמר ובמד״ר שם (פ״ע א) לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה^. וכן יל״פ הפסוק הנז׳ ואני בקול תודה אזבח ה

[gracious--tempest-blog]

כדתנן פ״ח דמנחות

כדתנן פ״ח דמנחות (פב.) עכ״ל. יז. ועיץ בפנים יפות (ויקרא) שתירץ קושית הרמב״ן ז״ל על התורה דכשהוציא הכתוב מלאו דשאור קרבן ראשית תקריבו, אמאי לא הוציא נמי לחמי תודה. ותירץ הפנים יפות שהכתוב לא הזכיר אלא קרבנות חובה מה שאין כן בתודה דבאה בנדבה. דחיוב ד׳ צריכין להודות אינו אלא אסמכתא וכר עיי״ש. וכבר קדמוה ו בתירוצו בספר מושב זקנים מרבותינ ו בעלי התוס׳ על התורה (ייקרא ב יב) וז״ל וי״ל הכא לא איירי אלא בדבר שבחובה ותודה באה נדבה. עכ״ל. וכ״ה בפי׳ הטור עה״ת. יעו״ש. ובכלי חמדה (להג׳ רמ״ד פלוצקי ז״ל) בקונטרס המילואים (דף מב.) הביא דברי הפנים יפות הנ״ל וכתב עליו וז״ל וכבר תמהו עליו בזה דמסתימת הש״ס והראשונים נראה להיפך. ע״כ. וחבל שלא הביא הגאון הגדול הנ״ל ראיותיו להראות לנ ו שסתימת הש״ס והראשונים היא להיפך. ובעני�� הלא נראה שאדרבה מסתימת הש״ס והראשונים והאחרונים ז״ל נראה שאין תודת חובה כלל.

בחסות ילקוט יוסף

וכולם מתנבאים בסגנון אחד שתוד ה לעולם היא רק נדבה. [אך עיקר דברי הפנים יפות שכת ב משום דחיוב ד׳ צריכין להודות אינו אלא אסמכתא, ומשום זה ליכא חיוב נמי מן התורה להביא תודה. לא זכיתי להבין. דבשלמא דין הודאה דברכת הגומל שפיר י״ל דזה רק אסמכתא (ואינה אפילו מדברי קבלה) . אך דין הבאת תודה הלא מפורש שם להדיא בתהלים ויזבחו זבחי תודה , ועכ״פ הוי מדברי קבלה ולא אסמכתא . וצ״ל בכוונתו דכמו דליכא חיוב הודאה (לא מן התורה ולא מדבר י קבלה אפילו בלי נוסח הברכה שתקנ ו חז״ל) ואף שבקרא מפורש יודו לד׳ חסדו. וצריך לומר דהפסוק דיבר בהוה שכן הוא הדרך לעשות כמו שכתב הרד״ק אבל לא ציווי. כמו כן י״ל נמי למה שכתוב שם ויזבחו זבחי תודה אינו חיוב רק שכן הדרך לעשות. וגם י״ל שהראשונים שהביאו דין הבא ת תודה סמכו עצמם על דין ד׳ שצריכין להודות ומכח חיוב הודאה זו נקטו

[gracious--tempest-blog]

כי מיץ חלב יוציא חמאה

דבי רבי ינאי אמרו : מהו שנאמר ״כי מיץ חלב יוציא חמאה״(משלי ל׳,ל״ג), במי אתה מוצ א חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, עליה״(ברכות ס״ג, ב׳) ועוד שם: ״הסכת ושמע ישראל״ כתתו עצמכם על דברי תורה ופרש״י : עשו עצמכם כתותים ולהצטער על דברי תורה״. וכ״ב הפליגו חז״ל בחשיבות היגיעה והעמל בלימוד התורה עד שדרשו את הפסוק ״אדם כי ימות באהל״ ואמרו : ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם(שבת פ״ב, ב׳). ואמנם השכר ללומדי התורה הוא בעיקר על היגיעה והעמל שהם משקיעים, כדתנן(אבות, ה׳) בן הא הא אומר: ״לפום צערא אגרא״ והסביר המדרש שמואל שם : שהתנא בא לנחם את האי ש המתקשה בלימודו שאינו צריך להרפות מלימוד התורה כי השכר הוא לפי העמל ויכול האי ש שיגע וטרח הרבה, לקבל שכר שוה לזה של גדולי הדור גם אם לא ראה ברכה בלימודו. והנה דוקא לימוד התורה, בזמני הרפיון והקושי הוא שמעלה את האדם ומרוממו למעלות העליונות, ומחמתו הוא זוכה לגדול גדול בישראל!! וכפי שאמר פעם הג״ר יצחק ברמן זצ״ל (מעשה איש ח״ב עמ׳ ס״ו) שאחד הדברים המקשי ם מאד על האדם הינה המחשבה שתקופת הנסיונות הקשים, תמשך לנצח. מחשבה זו שוברת א ת רוחו, מביאה אותו לידי יאוש, ומרפה את ידיו מלהלחם כנגד הקשיים והנסיונות.

תיק לספר תורה

48 אך האמת היא שכל נסיון הינו ל״תקופה״ בלבר: פעם קצרה ופעם ארוכה, אשר לאחריה ישוב הכל כבראשונה!! בכך יש להתחזק, ועי״ז ניתן להתמודד ולעבור את הנסיון בשלום!!! ולהתמודד הפירוש הוא : לא להתרפות מההישגים שאליהם הגיע עד כה, ולהמשיך בכל הכ ח אפי׳ כשאין חשק, תוך ידיעה כי הקשיים הינם זמניים בלבד,וכי הם רק בגדר ״נסיוך בדרך לעליה. איך התמודד מרן החזון איש בתקופת ״המשבר״ והוסיף הגר״י י׳ ברמן, שמרן החזו״א זצ״ל סיפר על עצמו שהיתה תקופה שתלמודו עלה לו בקושי רב : הוא היה מתיישב בבוקר ללמוד, ומרגיש שלא הולך... הראש לא עובד,אין חשק, אי ן מרק ... אבל החזו״א נלחם עם עצמו : ״אמר אביי... אמר אביי, תלמד כבר... נו... תגיד כבר..." !! הוא לא ויתר, הוא התמודד ונלחם עבור לימוד התורה הקדושה, עד שהכל הלך כשורה... אחר הצהריים שוב חזר התהליך: כשישב ללמוד, הרגיש שלא הולך, שוב נלחם עד שהל ך כשורה... ובשעות הערב נשתלש הדבר...וכך היה במשך תקופה עד שב״ה חלפו הקשיים, וברבות בימים זכה אכן להיות מאורן ורבן של ישראל!! (הובא: בקונטרס ״חיזוק״ בהוצאת ״דרשו״ תשס״ו, עמ׳ רנ״ג) אפילו תעא נפשי ח״ו - אגמוד זה הלימוד ועוד עובדה שסיפר בעל המעשה עצמו הגאון בעל ״שומר אמונים״(במאמר האמונה, פ״ו ) ״בדידי הוה עובדא בימי נעורי, שנפלו עלי נסיונות גדולות וחשכות נורא שלא יכולתי ליקח ספר בידי, כי טעמתי טעם מרור מאד בכל דיבור, ונפשי היה קשה עלי מרוב מרירות וחשכות ונסיונות מכל עד, ונפל עלי שינה וכבידות מאד בתמידות, וזה היה במשך איזה זמן... מרוב מרירות לבבי בכיתי הרבה לה׳, ולא מצאתי לי שום עזר ותרופה, עד שפעם אחת הלכתי על קב ר איזה גאון וצדיק ובכיתי שם בכי רב ועצום כמר לבבי, או ח״ו שינטל נפשי או יתהפך לבבי שאוכ ל לעסוק עכ״פ בתורה כמו איש פשוט ולא אהיה נדחה משני עולמות ח״ו, וברוב בכייתי נפל בלב י שאשוב לביתי ואקח לי ללמוד במסירות נפש ויעבור עלי מה ! וכשבאתי לביתי פתחתי ספ ר ונפתח לפני הרא״ש על מסכת מקואות, ואמרתי מוכרח אני ללמוד זה הלימוד ולגומרו אפילו במסירות נפש, וישבתי ללמוד במסי״ג גדול וטעמתי ממש טעם מיתה בכל דיבור, ואמרתי , יעבור עלי מה, אפילו תצא נפשי ח״ו, אגמור זה הלימוד. ואחר שגמרתי זה הלימוד במסי״נ גדול, הטעים לי ה׳ פתאום אור מתוק וטעם נפלא ונהפ ך לבבי לאיש אחר, ונכנס בי שוב חמידא דאורייתא עד שאח״ב יכולתי ללמוד אפילו בבית מלא אנשים המדברים ולא בלבלו אותי! ״. ״וכתבתי זאת״ מסיים בעל ״שומר אמונים״ את דבריו, ״לחזק לבבות דורשי ה׳, שבאמת אי ן שום הסתר בעולם, ולא נבראו ההסתרות רק כדי לשברם״. עכ״ל.

[gracious--tempest-blog]

הובא ב״עונג שבת

מאז קבעו ללמוד שבע שעות בכל שבת... (הובא ב״עונג שבת״, תשרי תשע״א, גליון לזכרו). ובענין חופשת ״בין הזמנים״ אמר שב״פורת יוסף״, לא היה מוכר מושג זה והיו התלמידי ם מקבלים חופשה רק ליום אחד בט״ו באב, ובעוד ימים אחדים במשך השנה, כגון ביום ״חנוכ ת ( המזבח״. (שם, עמ׳ 25 46 וכבר ררש כ״ק הארמו״ר מויזניץ שליט״א על הפסוק : ״יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיי ם (בראשית מ״ט, י״ד) שפירש רש״י : ״בין המשפתיים״=״בין התחומים״. ואמר הרבי שליט״א : ״יששכר הוא עמוד התורה, רומז שחובה ללמוד אף בין הפרקים, בימי בין הזמנים והדומה להם״ (״לקוטי-התורה״ ע״מ רכ״ה, ב״ב תשנ״ו)

תורה תיקים לספר תורה

וידועים דברי חז״ל על רבי עקיבא ״שמימיו לא אמר הגיעה העת לעמוד בבית-המדרש, חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים. בערב פסח, בשביל תנוקות כדי שלא ישנו וערב יוהכ״פ , כדי שיאכילו את בניהם״(פסחים ק״ט, א׳) כלומר שרבי עקיבא היה מאפשר ללומדים ללכת רק בשני ימים אלו מוקדם יותר הביתה כדי לדאוג לכך שהילדים ישנו בער״פ, וכדי להאכיל את הילדים בערב יוהכ״פ. והתוספות שואלים, שם, וכי הילדים אינם יכולים לישון בערב פסח, בלא אבותיהם ? עכ״פ רואים אנו שרק יומיים בשנה היתה הפחתה מסוימת של מספר השעות שלמדו תורה. כי הרי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה, ובכלל זה, כמובן, ימי חול המועד . כאיתא בירושלמי(פר׳ ב׳ מועד קטן, הלכה ג׳): אמר רבי אבא בר ממל: ״אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחול המועד, כי כלום אסור לעשות מלאכה בחוה״מ, אלא כדי שיהי ו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה והם אוכלים ושותים ופוחזים...״ ובאמת שהלכה פסוקה היא ברמב״ם, שכתב: ״מכניסים את התינוקות להתלמד כבן ש ש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו.. . ויושב ומלמדם כל היום כלו ומקצת מן הלילה, כדי להחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים ובימים טובים אבל בשבת אין קורין בתחילה אבל שונים בראשון... ״ (הלכות תלמוד תורה, פר׳ ב׳, הלכה ב׳) ומקור הדברים, בנדרים ל״ז, ופירש הר״ן שבשבת לא ילמד אותם המלמד, מה של א למדו עדיין, אלא ״קוראים בראשון״, כלומר חוזרים על מה שלמדו לפני שבת, וכן פירשו התוס ׳ והריב״ש. הגאון רבי איסר זלמן מלער זע״ל היה מצטער על רבוי הימים שאין לומדים בהם כדרוש, ואמר: ״האם פלא הוא שלא צומחים היום גדולי-תורה, כבדורות הקודמים ? אם משני ם עשר חודשים, נשארו רק עשרה, ומשבוע של שבעה ימים, נשארו חמשה ימים בלבד ...! (הגה״צ רבי אלי רוט זצ״ל ששמע מפי קודשו הובא ב: ״איש חסיד היה״, י-ם, תשס״ב, עמ׳ רע״ט) אמר העורך : למעשה אם נחשב כל ימי החופשה בניסן, אב, ותשרי, הרי לנו חודשיים וחצי ובצרוף 104 ימי ששי ושבת, הרי לנו ששה חודשים ... נותרו רק ששה חודשים של למידה מלאה! לא נותר לנו אלא לקוות שהוא רחום יכפר... ולעודד ולשבח את הישיבות אשר צמצמו ביותר את ימי בין הזמנים וזכו וןכו את הרבים. 47 איך מתמודדים עם תקופות ״משבר״ בלימוד ? 2 דוגמאות משני גדולי ישראל והתמודדותם ברפיון בלימוד התורה) ) כיון שלימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר, אין יצה״ר מוותר בקלות במלחמתו בלומד י התורה. שמעתי פעם ממו״ר הגאון רבי שלום לופס זצ״ל, רבה של עכו, שחז״ל דימו את יצה״ר לזבוב, בגלל תכונתו בזבוב אשר ככל שמגרשים אותו, חוזר הוא שוב ושוב. כתוצאה מכך יש שלומדי התורה חשים רפיון בלימוד, הנראה להם קשה יותר ויותר, וי ש שמכנים מצב זה ״תקופת משב״ר״, בה הם עומדים בנסיונות קשים. והנה אף, משה רבנו, נצטער מאד בלימוד התורה, כפי שאמרו חז״ל : ״אמר להם מש ה לישראל שמא אתם יודעים כמה צער נעטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה ... נתתי נפשי עליה, דמי נתתי עליה, כשם שלמדתי אותה בצער כך תהיו את ם למדים אותה בצער ...״ (מדרש ספרי, דברים ל״ב, ב׳) דברי חז״ל מלאים במאמרים, בדבר יגיעת התורה, ונצטט אחדים מהם : תנא דבי אליהו: ״לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה, כשור לעול וכחמור למשאוי״(עבו״ז ה, ב)

[gracious--tempest-blog]

ענה לו הרב אויערבך בנוע ם

מדוע איננו בישיבה? הבחור השיב שהולך לחתונה של חברו הטוב, ענה לו הרב אויערבך בנוע ם לשונו: ״גם אני למדתי פעם בישיבה וגם החברים שלי הזמינו אותי לחתונותיהם אבל אני העדפתי , ברוב המקרים, לא לעזוב את הגמרא... ועכשיו, 60 שנה אחרי, יש הבדל גדול ביני בין אלה מחברי שהלכו לכל החתונות. הם, כדי שמישהו ידע שהם היו בחתונה, הם צריכים להיות באולם כשעתיים שלמות, ואני מגיע ל 10- דקות, והכל יודעים שהייתי שם...״. (עלינו לשבח, ג׳ שפ״ט) ־[ומעשה נוסף המצביע על סוד הצלחתו של מרן הרב אויערבך בקנין התורה : לפני 100 שנה , בשנת תר״ע, כאשר הגיע לירושלים האוטו הממונע הראשון ונסע נסיעת בכורה, ברחוב יפו, יצא ו גם בני ��שיבות, עם שאר אנשי העיר, לראות את פלאי הקידמה הטכנולוגית. אולם בחור אחד היה שכבש את סקרנותו הטבעית וטמן עצמו בבית המדרש שמו היה שלמה זלמן אויערבך, אש ר לימים גדל להיות פוסק הדור. ״ברגעים אלה״ סיפר שלמה זלמן לימים, נכרתה ברית-עולם בינ י -[( לבין התורה״! (״התורה המשמחת״, עמ׳ 68 וגם מרן הגר״ע יוסף שליט״א, הורה לבנו הצעיר שליט״א שלא יצא מהישיבה, לחתונ ת אחיו שליט״א, רק אחרי השעה 6:00 בערב ויבא ישירות לאולם החתונה ובשעה 12:00 לחזור ישירות לישיבה, ושאין צורך שיבא לשבת חתן כי חבל להתנתק מהשקיעות בתורה (״עובדות והנהגות״, נספח לספר הלכות תלמוד תורה, מהדורת ״איגוד בני-תורה״ אב, תשס״ו) בענין זה מעניינות העובדה שסיפר הגר״י זילברשטיין שליט״א שבעת ארוסיו עם בתו של מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א בהגיע השעה שבה מוסר את שעורו הקבוע, קם מרן שליט״א בקש סליחה מהנוכחים החשובים בשמחת האירוסין, והלך למסור השעור... הוא חזר רק לאחר סיום השעור וגם אז הוא לא התפנה לאורחים עד אשר נשא ונתן עם אחד מגדולי הדיינים אשר הגיע לביתו ושוחח עמו על הדיונים שהיו באותו היום בביה״ד.

בחסות תיקים לספר תורה

לאחרונה התריע מרן הגר״ש והנר שליט״א, בכאב ובצער, על בטול תורה של בני ישיבות, בימי ששי ובשבתות-הקיץ הארוכים. הוא תינה את כאבו גם על התופעה החדשה בכמה ישיבות, אשר התלמידים ״משתחררים״ לנסיעה הביתה כבר ביום חמישי אחה״צ וחוזרים בימי א׳. בנאומו הנרגש, בנעילת חג הפסח, הזכיר את אשר קוראים בשביעי של פסח בפר׳ בשלח: ״וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים״ שעל כך אמרו חז״ל ״שכיון שהלכו שלושת ימים בלא תורה, נלאו״. ע״ב קרא, קריאה של חיבה לבני הישיבות, וגם לבעלי הבתים, לנצל את ימי הקי ץ הארוכים ולהתחזק בהם בלימוד תורה, עכת״ד. 45 ופעם סיפר הגר״ש ווזנר שבעיר קראקא שבפולין, התהלך גאון עצום, ששלט עוד בבחרות ו בכל מכמני הבבלי הירושלמי, ספרא, ספרי, וידע בע״פ כל ד׳ חלקי השו״ע. שמו היה רבי יוס ף שטיינהרטר זע״ל. ״פעם פגשתיו ובקשתיו שיספר לי כיצד זכה לכתר תורה שכזה, אשר גם בפולין אשר הית ה מלאה בחכמים וסופרים, נחשב לנדיר במיוחד. רבי יוסף זצ״ל לא ביחד רק אמר את כל האמת : ״היינו חבורת בחורים שסיכמנו יחד כי מידי יום ששי בצהרים נתלבש כבר בבגדי שבת ונבו א ללמוד בבית-המדרש את הסוגיות הקשות שבש״ס״.״ וכתוצאה מכך היתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת ובזכותה הגעתי להיכן שהגעתי...!״ (ספר ״חיזוק״ בהוצאת ״דרשו״, קיץ תשס״ו,עמ׳ רנ״ג) וכבר הפליגו קדמונינו זצ״ל, בשבחו של לימוד תורה בשבתות, כלשון הזהר הק׳ : זכאה חולקיהון רכל אינון דמשתדלין ��אורייתא, יומא דשבתא, משאר יומין..."( פר׳ ״שלח-לך״) ומרן ״הבן איש חי״ זצ״ל כתב: ”... ובזה מובן הטעם שאמרו רבותינו ז״ל: לא נתנו שבתו ת לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, והיינו כי ישראל יש בהם כח לבנות בנין רוחני ועליוני, ע״ י עסק התורה ולכן נקראים ״בנאים״, כמו שאמרו חז״ל על הפסוק: ״וכל בנייך לימודי ה׳״.(א ל תקרי בניך אלא בוניך...) וזה הבנין שבונים אותו ע״י עסק הורה הוא נעשה בחלק העוה״ב ולכ ן בשבת שהוא מעין העולם הבא... צריך להרבות בו בעסק התורה כי אז יצליחו יותר בבנין הרוחני, ולכן כתבו המקובלים ז״ל דגדול פועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול ״... (פר׳ שמות שנה שניה) לאחרונה הלך לעולם שכולו טוב, הגאון רבי יהודה מועלם זע״ל ראש ישיבת ״פורת - יוסף״. באחת משיחותיו הוא סיפר שבהיותו תלמיד בישיבת ״פורת יוסף״, שאל ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, את התלמידים כמה שעות למדו בשבת ? היו שענו שעה, שעתיים... אמר להם שרצונו שילמדו לפחות שבע שעות ! ואמנם בשבת הבאה התאספו בני החבורה ובתוכם המנוח, ולמדו שבע שעות, וביום א׳ ספרו זאת לראש הישיבה, אשר הביע את שמחתו

[gracious--tempest-blog]

סכלות גדול מזה

סכלות גדול מזה ?! מי האיש החפץ חיים על כל רגע מחייו מלהוציאו לבטלה, יותר מאשר יחוס על כסף וזהב רב״(שם, ערך ״חיים״) ״...ואפילו אם ילמד האדם כל היום וכל הלילה, רק חצי שעה ירצה לפנות עצמו לבטלה, לעסוק בשחוק או בדברים בטלים אין פוטר אותו מיום הדין. וכמאמר רבי ישמעאל שאמר לב ן אחותו ששאל לו לאחר שלמד כל התורה כולה, אם מותר לו ללמד חכמה יונית: ואמר לו: קרא כתיב(יהושע א ח! : ״והגית בו יומם ולילה״, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמ ד בה חכמה יונית (מנחות צט:) וכתיב (איוב ז יט! : ״לא תרפני עד בלעי רוקי״, ופרשו רז״ל שאפלו על זמן מועט כדי בליעת הרוק, אדם עתיד ליתן דין וחשבון ושואלים ממנו במה הוציאו... ועל זה וכז ה לבבות יכאבו, איך הותרה הרצועה ואיך נשתכחה תורה ונעשה כהתר אפלו לקצת תלמידי חכמים... להיות מאבדים הזמן יקר הערך ... ועל כן עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו, צדי ק הוא ה׳: שהרי אמרו רבותינו ז״ל על הפסוק(מיכה א ה) ״בפשע יעקב כל זאת״, שכל הצרות ורעו ת הבאות לעולם על הכלל ועל הפרט ועכבו״ת משיחא, הכל הוא בעוון בטולה של תורה (תנא דבי אליהו זוטא, פר׳ א׳) הנה כי כן אליכם אישים אקרא: בני אל חי ! חזק ונתחזק בעד אלקינו ונחוס על כבוד קוננו וע ל נפשנו רוחנו ונשמתנו, ולא נאבד עצמנו לדעת ... ומכאן ולהלאה לא נאבד הזמן יקר הערך לבטלה, רק בשכבנו ובקומנו נשיח בתורה ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורה ומצוות ובהם נהג ה /יומם ולילה, אולי יתעשת האלוקים לנו ויצמח פורקנה ויקרב משיחה״. (שם, ערך ״תורה״)

ארגז לספר תורה

43 ולבסוף: תורה מה תהא עליה בלילי חתונות, בימי ששי, בחוה״מ ובימי ביז הזמנים ? ידועה המעוה הגדולה לשמח חתן וכלה ורבים ״מהדרים״ במצוה זו. אך כידוע שמחה זו אורכ ת הרבה הרבה שעות ונגרם בעטיה הרבה בטול תורה של רבים, רבים. ואמנם המעיין בהליכותיהם של גדולי ישראל יראה שהם הורו לצמצם ולהגביל את ההשתתפות של בני התורה. בספר ״כנסת ישראל״(למשגיח של סלבודקה) מסופר על החפץ חיים זע״ל שפעם א׳ בא אליו בחור לקבל ברכת פרידה כדי לילך לחתונת אחותו היחידה. ומה נדהם הבחור לשמוע שאין זו סיבה לקטוע את הלימוד, ות״ת כנגד כולם, ואין שום צורך בנסיעה. הדברים נאמרו באמת כ ה צרופה, עד שהבחור נמלך ולא נסע. מזה נלמד שלא לכל חתונה או שמחה צריך לבטל את הלימוד, אלא צריך לשקול את הדברים לפני כן, ואפילו כשהולך צריך שלא ישהה בשמחה ויבטל עצמו זמן זמנים טובא, והכל יעשה בהתייעצות עם המשגיח והרב, ויש מצוות שהיצר מביא אותם והאדם חושב שלזה מוכרחי ם לילך ולבטל תורה וכן על זה הדרך. ובספר ״עולמו של צדיק״ מסופר על רבי סלמאן מועפי זעוק״ל, שבשום מסיבה או שמח ה לא השתתף מחשש לבטול זמן, גם בחתונות בניו ובנותיו היה נוכח בשעת החופה בלבד, ומיד יצא ללוות את הרבנים וחמק לחדרו לעסוק בתורה וזה היה מנהגו כל הפעמים, פעם אחת בחתונת בתו לא השלימה משפחת החתן עם העובדה שהסעודה תיערך מבלי השתתפותו , והתחילו לחפשו, לאחר יגיעה מצאוהו בחדרו בבהכ״נ, הדלת נעולה עליו והוא החליף בגדיו וישב והעמיק בשער הכונות למהרח״ו, הפצירו בו שיבוא עמהם והוא סרב ומשראה שהדבר גורם עגמ ת נפש הסכים לבוא. וגם רבנו הגרי״ז מבריסק זע״ל התיחס לעניין זה ואמר שיש לדעת שחיי האדם הם קצרי ם אלא שהיצר מדמה לו כאילו יש לו הרבה שנים לחיות ומימלא יש לו זמן לכל דבר ולמצוו ת מדומות שהיער מדמה לו כגון לנסוע לשמחות כאילו שאם הוא לא יהיה שם לא יחולו הקידושין , או חלות שם המילה, או שהבן לא יהיה פדוי.. . ובאשר ללימוד, הוא חושב שאחר כך ילמד ... ״והרי שאין אדם יודע מה יהיה לאחר רגע״... (פניני רבנו הגרי״ז ״יקרא דחיים״, עמ׳ כ״א) הגאון רבי משה מ׳ שולזינגר זצ״ל, תלמידו של הסטייפלר זע״ל כותב עליו : ...״למדנו ממנ ו - לייקר את זמן ! וכל הזמן גם שישי ושבת, וערבי חגים, וחגים, וחול המועד. כולם שווים לטובה ל��קידת התורה, ושמירת הרגעים!... הרגעים שלפני התפילה, ושלפני חזרת הש״ץ, ושבין גברא לגברא, ושבין קבלת שבת למעריב, ושבין סעודה המפסקת ל״כל נדרי״ וכר וכר ..." (פניני הקהילות יעקב ח״א עמ׳ רל״ט) 44 ומספרים על מרן רש״ז אויערבך זע״ל פגש פעם ברחוב, בן ישיבה קרוב משפחה, ושאל ו

[gracious--tempest-blog]

ויתחייב בנטילת ידיים

בבשרו בעת השינה, ויתחייב בנטילת ידיים. וכשנעור משנתו, פתח רבי זלמן בלימוד תורה, מבל י לבזבז אף רגע לרחיצת ידיו. (״תולדות אדם״ פרק כ״ח) אין ״טענת אונם״ אעל חיילים מעשה שהיה בהגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל עם אחד מתלמידי הישיבה אשר למד עמ ו ב׳חברותא׳, ׳סדר׳ שנמשך כארבע שעות, כל יום. 41 יום אחד הגיע החברותא באיחור של חמש דקות. ר׳ אלחנן פנה אליו ושאל בקול שקט, מה הסיבה שאחר? ענה החברותא שאונס טבעי היה לו. פתח ר׳ אלחנן בדברי תוכחה: גדודי המלך מתייצבים כל בוקר למסדר בשעה קבועה, כולם, בלי יועא מהכלל, מי שמאחר, נענש! על כורחך שאפשר לו לאדם להרגיל את גופו שבשעה מסוימת אין אונסים טבעיים. הוא הדין כשיש חברותא. גם אתה חייל של הקב״ה, אונס טבעי אינו תרוץ! כאשר רצו לשוחח עם רבי אלחנן וסרמן, הקדים ואמר: חז״ל אמרו שעתידים אנו למסור די ן וחשבון על כל רגע. לפיכך רק אם יש הסבר מניח את הדעת שיוכל להשתמש בו כשישאלוה ו בבית דין של מעלה ״מה עשית באותם רגעים שנגלגל בשיחה״, הוא מוכן ומזומן״. גם הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל אמר שתלמידי הישיבה חייבים לראות עצמם כחיילים בתפקיד, בכל הקשור לזמני הלימוד. יתכן ולכל אחד יש התחייבויות אישיות, ברם - כפי שבצב א לא ניתנת הרשות לחייל להעדיף את חובותיו האישיים, אף כך בישיבה, עומדת מחויבות הבחור לישיבה, מעל לכל. פירוש הדבר - בראש ובראשונה הקפדה על זמני הסדר. בדיוק כפי שהתחמקותו של חיי ל מחובותיו משפיעה לרעה על המוראל של היחידה כולה, כך מהווה איחורו של הבחור לסדר, גורם השפעה שלילית על חבריו, ויש בכך חילול השם. היתד שהכל תלוי בו מרן רבי שלמה זלמן אויערבך זצ״ל היה אומר: ״שמירת זמנים קבועים לסדרי היום, הוא יתד שהכל תלוי בו״. והיה מרבה להתריע על כך, שאכילה בזמן קבוע, ושינה בזמן קבוע, וכן שאר סדרי היום, תועלתם רבה ונפלאה הן לישוב הדעת וצילותא דשמעתא, והן לשמירת הזמן שלא יאבד חלילה לריק. והיה אומר: אנשים רבים הכרתי שהיו מוכשרים להתגדל לתפארת, אבל אי שמירת הזמנים היה בעוכרם ולא הצליחו. ומעודו שמר רבנו בדייקנות על זמנו וסדרי יומו, ובפרט כשקבע זמן מסוים עם זולתו, שאז דקדק מאד לשמור על השעה המדויקת, ודרש כל זה גם מאחרים. בהן שדעתו יפה ראש ישיבת אופקים הגה״צ רי חיים קמיל הכהן זצ״ל היה ידוע כמקפיד ביותר על כל רגע שינוצל ללמוד תורה. הוא קבע תקנה בישיבה שכל סעודה, לדבר מצוה, כפדיון הבן, שבע ברכו ת וכד׳, תערך רק בין הסדרים, או לאחר סדר שלישי. וספר לי תלמידו ידידי הרב ראובן מילצקי נ״י, שכאשר הזמינו לפדיון הבן, הודיע לכל קרובי המשפחה שידייקו מאד להגיע לשעה היעודה . בהתקרב המועד שאלוהו קרובים שהגיעו מרחוק, ״נו, היכן הרב ? והנה שלוש דקות לפני המועד, הגיע רבי חיים זצ״ל ערך את הפדיון, ומעט לאחר מכן היה כבר בדרכו לסדר יומו.

ספרתורה התיקים

42 מדברי ״הפלא-יועץ״ זע״ל על חובת נעול הזמן ״...הנה כי כן בחורי חמד העוסקים בתורה. חוסו על זה הזמן יקר-הערך ואל תאבדו ממנו אפילו רגע כמימרה ואזרו חיל להיות יגעים בתורה בכל כחכם... ואם שכל חיי ימי האדם, הזמן הוא יקר הערך וכל רגע שנפסד ממנו הוא פסידא גדולה דל א הדרא, אבל הזמן הזה הוא מבחר הזמנים...״(״פלא יועץ״, ערך ״בחור״) ״...הזמן יקר הערך, וכל רגע שיפסיד הוא פסידא גדולה דלא הדרא. וכבר כתבו חכמי המוסר, שזה דומה למי שאומרין לו: ״קח לך אוצר גדול של זהובים ומנה אותם, וכל מה שתמנה יהיה שלך״, שלא ינום ולא ישן ולא יעף להיות מונה והולך בכל כוחו. על אחת כמה וכמה להרוויח חיי העולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה נאמר (משלי ב, ד) : ״אם תבקשנה ככסף , וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳״. (שם, ערך ״הליכה״) ... ״אם יאמרו לאדם: בכמה אתה מוכר שנה אחת מחייך, או אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת, אם יתנו לו כסף וזהב, בוז יבוז להם. ואיך הוא נותן חייו בחינם ומוציאם לבטלה ... הי ש

[gracious--tempest-blog]

שופך מים במרק החם

שופך מים במרק החם כל כך היה חרד הסטייפלר על זמנו שלא ילך לבטלה, עד שכאשר הגישו לו מרק רותח, נה ג לשפוך לתוכו מים קרים, כדי לעננו, ולגמאו במהירות. - חבל על בל רגע. רבי שלמה שמשון קרליץ, סיפר בהספדו של הסטייפלר שראהו פעם בשמחה משפחתית, שברגעים הבודדים שהיה צריך להמתין, רגעים שהכל רגילים לזלזל בהם, פרש הסטייפלר לפינה , וישב ולמד. מבקש היה לחטוף עוד משהו מן התורה, בבחינת דברי הגמרא(עירובין נד.) ״אמר לי ה שמואל לר׳ יהודה: חטוף ואכול חטוף ואשתי, דעלמא דאזלינן מיניה ב��ילולא דמי״, אף הוא היה חוטף עוד פרק, עוד משנה, עוד מאמר. (דרכה של תורה. שמירת הזמן) לחסוך זמן בעת הרתיעה ספר לי ידידי הרב צבי גודמן נ״י, שפעם נשאל הגאון רבי ח״פ שיינברגר שליט״א, ראש ישיבת ״תורה אור״, אם הוא צריך משהו מארה״ב, והשיב שיביאו לו סבון רחצה מסוים. כששאלו מה המיוחד בסבון זה, השיב שהוא מוציא קצף במהירות ואפשר לחסוך בזמן של הרחיצה... אמר ״ברכה והעלתה״ - ושב ללימודו ידוע המעשה (המובא לעיל) עם הגאון מוילנא, שכאשר באה לבקרו אחותו שלא נפגשה עימו שנים רבות, ולאחר שברך ״מחיה המתים״ והחליף עמה מילים אחדות, שב ללימודו, בטענה ששערותיו הלבינו וכיצד יוכל לבלות את זמנו בדברי הרשות... מעשה כגון זה ספרה הרבנית קנייבסקי תליט״א שפעם פגשה את אביה מרן הרב אלישי ב שליט״א, בעת ״ברית״ והיה יושב ולומד, נגשה אליו, ואז הרים את עיניו וכשראה אותה אמר ״ברבה והצלחה״, וחזר ללימודו.

בחסות ילקוט יוסף

נעול הזמן עד שיתמלא הבלי במים חמים ובהמשך לזה, כאשר ראתה הרבנית שיש מהנוכחים בשמחת הברית, שחייכו למראה תגובתו של מרן הרב אלישיב שליט״א, ספרה שפעם בהיותם צעירים היתה להם רק פתיליה, במוצאי- שבת אחת, לא הרגישה בטוב והלכה לישון. בשעה שלוש לפנות בוקר כאשר בעלה מרן רבי חיים קנייבסקי שליט״א קם ללמוד, היא בקשה ממנו להביא לה כוס מים חמים, כי היא מרגישה רע מאוד, וציינה שאין צורך לחמם את המים כי עדין הדוד מים של שבת נמצא על הפתיליה. 40 כיון שנשתהה רבי חיים, נרדמה הרבנית והתעוררה לקול רעש גדול. היא נגשה למטבח וראת ה שהדוד מים והפתיליה על הרעפה הרטובה כולה ממים... התברר שרבי חיים, בראותו שהמים יוצאים לאיטם מהדוד, רעה לנעל את הזמן לצורך לימוד ו ותלה קומקום על הברז הפתוח והלך ללמוד ��ד שיתמלא הקומקום... כיון שנתיישב, שקע בסוגיה ... בינתיים הקומקום התמלא ומשך אחריו את הדוד ואת הפתיליה... מעביר את הזמן פעם עבר האדמו״ר ״אהבת ישראל״ זצ״ל וראה אחד יושב על ספסל ברחוב. שאל אותו, מ ה מעשהו שמה, והשיב לו שהוא ״מעביר את הזמן״. אמר לו ה״אהבת ישראל״ - אם יש לך זמן ״מיותר״ הלוואי והיית מעביר מזמנך אלי, שהרי לי כה חסר זמן. בולם מפסידים אחד הגדולים אמר - בכל דבר שיש אבירה לזה , יש רווח לאחר. כגון: מי שנאבד לו כסף מרוויח מי שמוצאו. אם יש אינפלציה בעולם, יש אנשים שמרוויחים מזה. גם מי שמת, יש רווח ירושה לבניו. - חוין ממי שמאבד את הזמן לדיק שבל בולו הפסד ואיבוד! על מה בכה רבי ? בגמרא עבודה זרה(יז.) בכה רבי ואמר - יש קונה עולמו בשעה אחת. והקשה הרה״ע ר׳ אליהו לופיאן זצ״ל - למה בכה? היה לו לשמוח על שזכה רבי אלעזר בן דורדיא בזמן קצר לחזור בתשובה ולהגיע למעלות גבוהות ונשגבות.. ותירץ שבכה רבי, כי ראה מה יו��ל אדם לעשות ברגע אחד, ולאיזה דרגות גבוהות אפשר להגיע בו, ואילו אנחנו כמה וכמה דגעים הולבים לדיק ומתבזבזים על לא דבר, ועל זה יש להתאונן ולבבות. לישון בלילה עם כפפות... הגאון ר׳ זלמן מוולוז׳ין זצ״ל, היה חס מאד על זמנו והקפיד שלא לאבד אף רגע אחד מימי חייו בלי תורה. מסיבה זו, נהג רבי זלמן ללבוש בתי ידיים (כפפות) קודם השינה, כדי שלא יגעו ידיו