komorebikun-blog

[komorebikun-blog]

רגמ״ה שנעשה להם

וכו/ ומפרש רגמ״ה שנעשה להם נ ס עייש״ה, ואפילו הכי חזינן מגמ׳ של א הביאו תודה רק עולה, וגם העולה שהביאו היא רק נדבה ולא חובה (ועיי״ש ברש״י).

בחסות למכירה זוהר מתוק מדבש

יב. וכמה שהקשה (אות ר) אלישנא דהשיטה מקובצת ״בתוד ה הבאה כשמוסיפין על העיר והעזרה״ , והקשה דהעזרה מתקדשת רק על ידי מנחה ולא על ידי תודות, עיי״ש . ובאמת י״ל דאשיגרא דלישנא דמתניתין דהתם קאי דתנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו׳ ובשת י תודות וכו׳, ואע״ג דלרמי בר חמ א שתי תודות לא קאי אקידוש דהעזר ה לא נחית כאן לזה ונקט לישנ א דמתניתין. א כ ל באמת עיין ברש״י ז״ל זבחים (כד.) בד״ה הואיל ורצפה מקודשת וכו׳ שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים וכו׳, וש ם בתוס׳ ד״ה הואיל בא״ד ומה שפירש בקונטרס שקידשה בשתי תודות ובשיר אינו כן דעזרה אינה מקדשה בשת י תודות אלא בשירי מנחה כדאיתא בשבועות עכ״ל. ועיין ברש״י זבחים (ם.) ד״ה בשלמא וכו׳ וקדושתה בשיר י מנחה ושיר כדאמרינן בשבועות (יד.}. ובשפת אמת לזבחים (שם כד.) ז״ל ואפשר דסבירא ל��ה לרש״י כיון דתנ ן במשנה התם בשבועות סתם אי ן מוסיפין על העיר ועל העזרות כו׳ בב׳ תודות, אם כן אין סברא לומר דרמ י בר חמא ימחוק עורות מן המשנה, ע ל כן הבין רש״י דרמי בר חמא מוסיף דבקדושת עזרה בעינן נמי שירי מנחות, אבל מיהת גם ב׳ תודות בעינן, ונקט רש״י כאן עיקר הקידוש דמתניתין, ומה דהוסיף רמי בר חמא לא חש להעתיק כאן כנ״ל, עכ״ל. ולפי זה י״ל שכן גם דעת הר״י שבשיטה מקובצת ׳הנ״ל.

הצג מפתחות והאות ה ח ה - את הס״ק ,p'Drr האות השמנה שבטור השמאלי מציעת את אוח רזה (מוקפת) - מורה על הערה (בסי־ י״ג רומזות האותיות הנזוסגרות לדברי הגרי״ם פערלא ז״ל שנדפסו בתהלת הסימן) תורה נביאים וכתוכים כראשית

[komorebikun-blog]

ראיה לשורש יסוד

להביא ראיה לשורש יסוד ההודאה היא מן חתורה (אפילו אם אינו חובה ממש רק שכן נכון וראוי לעשות), והגאון הנ״ל הלך ממש לקצה האח ר לומר שכל מחבר שמזכיר הנך ד׳ בענין תודה, ממילא סבירא ליה שהבאת התודה בהנך ד׳ היא חובה ממש.

בחסות ספר תורה

ר ומה שהאריך (באות ה׳) בקושי ת השיטה מקובצת בשם הר״י בערכין, הנה לעיל יעדנו מקום לזה להאריך בזה (עי׳ היטב סי׳ ז׳-י״א) . וכאן אעורר רק בקיצור. מה שכתב בדעת רש״י ז״ל (באות ו׳) דשיר זה מיוחד לכל תודות אלא דכשמוסיפי ן על העיר והעזרות אז היו אומרים אות ו בכינורות וכו׳, ואם כן כשאירע נס לציבור שמתחייבים להביא קרבן תודה שפיר הוה ליה כשאר קרבנות חוב ת הציבור שאומרים עליו שיר זה של מזמור לתודה כו׳ עיי״ש. והנה כאן לכאורה סותר את עצמו דמתחילה כותב דמזמור זה לרש״י (בתהלים ובסדור) היו אומרים אותו על כל תודה אפילו ליחיד, ולפי זה יקשה לשיטת רש״י הא אין אומרים שירה על היחיד. וגם לפי מה שהבין דאמיר ת מזמוד לתודה היא מדין שירה והיו הלויים אומרים אותו אם כן למה דוקא היה בכינורות ובנבלים בהוספת העיר והעזרות, הלא אפילו למאן דאמר עיקר שירה בפה מכל מקום עבדינן בכלי לבסומי קלא (עיי״ש בערכין וסוכה). יא. וגם בעיקר דבריו שכתב לדעת רש״י ז״ל צבור שנעשה להם נס מחוייבים להביא תודה וזהו תודת צבור, אבל בזבחים (ה.) תודה תוכיח עיי״ש ובתוס׳ ד״ה תודה, ומבוא ר להדיא דליכא כלל שום תודת ציבור, ואין שום שלמים בציבור חוץ משני כבשי עצרת. וכן משמע בתורת כהנים דיבורא דחובה (פ׳ יח) עיי״ש, ובר״מ וברש״י פסחים n פ״א ממעה״ק (הל׳ (עו:) זבחי שלמי צבור כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לצבור עיי״ש, וכן לג ההודאה הצא p^D ' בשביל חרא בזבחים <נד:) ברש״י עיי״ש , (ולעיל סי׳ י״א הארכנו בזה בע״ ה לברר דברי השטמ״ק הנ״ל). ובערכין (יאס בעי רבי אבין עולת ברבת צבו ר

[komorebikun-blog]

מלבד דברי רש״י ז״ל

עיי״ש, מלבד דברי רש״י ז״ל בכת״י והתוס׳ רי״ד בראש השנה (ה:) ועיין מה שכתבתי בסי׳ ב׳ אות י״ב וסי׳ ג׳ אות ח׳. ט. ועכשיו נעבור על הראיות של הגאון הנ״ל באות א׳ ב׳ בדעת רש״י וז״ל ושאר הראשונים ז״ל, שלפי שיטתו סבירא להו דבהנך ד׳ הצריכין להודות הבאת התודה היא חובה ממש.

תורה תיקים לספר תורה

והנה הסמ״ג והאור זרוע וכו׳ ה ם כ��לם הולכים בשיטת רש״י ז״ל ומצטטים דבריו מלה במלה (כמו שהבאתי דבריהם לעיל סי׳ א׳ אות י׳ וסי׳ ב׳ אות ג׳), ובשיטת רש״י ז״ל הוכחנו שסבירא ליה שאפילו בהנך ד׳ החיוב דוקא אם נדר להביא תודה עיי״ש, וכן הוא בסמ״ג ובאור זרוע, ולפי זה אדרבה יש לנו ראיה משם שאפילו בהנך ד׳ אינן חובה רק נדר. וככלל לא אדע מהו הראיה מדברי הרשב״ץ, וכן (באות ב׳) ראייתו מזבחים (ז.) ומרש״י ז״ל, הלא שם לא נזכר כלל שזהו חובה. וגם מ ה שמביא לפירוש הראב״ע בפירושו על התורה לא מצאתי כלום, רק במה שכתב בפירושו לתהלים כבר הארכנ ו ופירשנו דבריו לעיל סי׳ ב׳ אות ב׳ עיש״ה. ופוה שהביא לדברי הראב״ד בפירוש ו לתורת כהנים לא זכיתי למצוא שם שכתב שבהנך ד׳ יש חיוב מן סצ בשביל' םיימן יג ההודאה התורה להביא תודה, אדרבא לעיל סי׳ ב׳ אות ח׳ הבאתי דבריו שכתב שהרי משנדר מצוה עליו להביא עכ״ל. רק שם באות כ״ה הבאתי דבדיו שכתב אם יביא אותו על הודאת הנס עיי״ש, והנה בכאן לא הזכיד כלל שיש חיוב בהנך ד׳ להביא תודה, ובודאי זה מוסכם לכולי עלמא שמה��אוי וישר להביא תודה בהנך ד׳ או בכל אדם שנעשה לו נס, כמו שהארכנו לעיל סי׳ א׳ עייש׳׳ה. וכנראה מהמחבר הגאון הנ״ל (באות א׳) שהלך מהקצה אל הקצה האחר, שפתח שאמירת הלל על הנס ודאי עיקרו מפורש בתורה, לפי מה שפירש רש״י ז״ל בפסוק אם על תודה וכו׳. והנה לזה נודה לו שזה סגי

[komorebikun-blog]

זה שכבר מחוייב בתודה

בכעין זה שכבר מחוייב בתודה אז אפשד להפדיש בנדבה. ולחדש דבר גדול כזה נגד משמעות סתם דסוגיות הגמ׳ ואין זכד לזה בשום מקום לא בגמ׳ ולא בהראשונים והאחרונים דבד הנוגע לדינא. זהו עצם סתירתו לומר כן. ובפרט שמבואר להיפך כנ״ל. ועיין ברגמ״ה שם מנחות (פ.) בא״ד דמרבה בתודות הוא דיכול אדם להביא כמה תודות נדבות שירצה ולחמיהן. עיי״ש. ז. וכעיקר קושיתו ודיוקו מקדא הנ״ל ואם נדד או נדבה וגו׳ שזה עיקר יסודו(עי׳ אות א׳) כבר ביארנו אותו לעיל סי׳ ב׳ באות י״ח ושם אות כ״ז הבאתי דברי הטורי אבן ובסוף סי׳ ב׳ הבאתי דברי הערו ך השלחן עייש״ה, ואין רצוני להאריך עוד במאי שכבר נתבאר היטב כראוי. וגם פשטות הגמרא נדרים (י.) בשבילי סייטן ייג ההודאה קפט שהבאתי לעיל סי׳ ב׳ אות ה׳ ר״ש אומר לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה מתנדב ומביא, ע״כ עיי״ש. ומשמע דדומיא דעולה ושלמים דיכול להביא בנדבה, ממש כמו כן הוא הדין לתודה שיכול להביאה לגמרי בנדבה אפילו אם אינו חייב מכבר בתודה. וגם כל עיקר הגמ׳ שם לומר שחסידים שנתאוו להביא לכל הקרבנות אפילו אם לא נתחייבו עייש״ה ואם כבר נתחייבו בתודה והביאוהו אז לא רצו דוקא להביא עוד תודה בנדבה עיי״ש. ח. ומה שכתב (באות ט׳) לבאר דלמה נקט הרי עלי כיון דבאלו ד׳ שצריכין להודות הוי חובה בלאו הכי, ותירוצו שם דחוק מאד, דהרי אם מיירי באמר הרי עלי אז הוי חיוב גמור מחמת נדרו וזה פשוט שזה מקרי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, ואדרבה יותר חידוש היה להתנא להשמיענו שאפילו בלא נדרו הוא מחויב ועומד וצריך להביאו מהחולין, דהרי לא אשמעינן התנא זה בשום מקום דהתודה היא חובה בהנך ד׳. ועיין מה שכתבתי לעיל סי׳ ג׳ באורך שכל המפרשים ביארו שתודת חובה היא רק באם נדר הרי עלי אפילו בהנך ד׳ שצריכין להודות

בחסות תיקים לספר תורה

[komorebikun-blog]

בתמורתה תמצא שבתוד

שנתערבה בתמורתה תמצא שבתוד ת חובה אי אפשר להרבות כלל עליה תודה אחרת שתהיה בחיוב הלחם. נמצא שדין תודת חובה לא דומה כלל לשלמ י חגיגה. ועוד בעיקר דין תודה שהיא חובה אי אפשר כלל להרבות עליה. רק יג ההודאה p הפח בשביל' םי לחדש דין תודה אחרת להביאה בפני עצמה לגמרי בדין נדבה זה יכול, מהיכי תיתי לומר ולחדש דין כזה. ועוד לדבריו שרק כשכבר מחויב בתודה אז יכול להפריש ולהביא גם תודה אחרת בנדבה. אם כן מ ה הקושיא במנחות (פ:) אמרו למדין לפנ י רבי וכר וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה כר עיי״ש. נימא דמיירי שכבר יצא ידי חובת תודה לחיובו וממילא אי אפשר לו עוד להפריש תודה בנדבה. ו. וגם מקידושין <נה:) שתירץ הגאו ן הנ״ל באות ז׳ וז״ל דמיירי דהאי גברא כבר נתחייב בתודה וכיון דרשאי להרבות בתודות אם כן על אותה תודה שמוסיף שפיר יכול להתנות בתנאי דנדבה דהיינו שתהא לריבוי תודות אע״פ שאינו חייב אלא אחת. עכ״ל. ובמחכ״ת הרמה זה דבר שלא ניתן להאמר. שהרי זה המוצאה לא מביא הקרבנות עבורו רק עבור אותו שאבד בהמתו. עייש״ה (ובתום׳ ד״ה ודלמא ובפני יהושע שם) ואם כן איך אפשר לומר דמיירי דהאי גברא כבר נתחייב בתודה מי זה האי גברא. אם זה קאי להאובד שאבד בהמת ו דלמא אינו מחויב כלל תודה וגם אותה בהמה אינה תודה. ונמצא מביא חולין בעזרה. וזה אי אפשר לומר כלל כיון דהמוצא מחוייב תודה ממילא אפשר לו להפריש גם חבירו שלא מחוייב כלל, וחוץ מזה גם כל זה הוא דוחק גדול דמיירי שכבר מחויב בתוד ה שהרי מהגמרא לא משמע כן. רק בסתמא אמרינן דאין בעיא כלל לכל אדם להפריש תודה בנדבה ואמרינן דמפריש נמי תודה. וגם לא אישתמיט שום אחד מהראשונים לפרש דמיירי דוקא שכבד מחוייב ועומד בתודה אז יכול להפריש תודה לנדבה.

תורה וגם עצם החידוש שלו אם זה נכון היה צריך להזכירו בגמרא. דדוקא

[komorebikun-blog]

ולפי פירוש זה נמצא

מקרי נדר ונדבה. ולפי פירוש זה נמצא מבואר מן המקראות הנ״ל שאי אפשר להביא כלל תודה לא לשם הודאה רק סתם לשם נדר או נדבה. אבל אם נלך אחר פשטות וכונת הקראי הנ״ל כדעת הגאון הנ״ל. אם כן צע״ג דמנא לן לחדש חידוש כזה דאם הוא כבר מחוייב בתודה אז יכול להביא ג ם תודות אחרות לשם נדבה. ולדבריו הרי הקרא מכחישו ואם נדר או נדבה בלי חיוב הודאה אז דינה כשלמים. ואפילו בסכינא חריפא איך אפשר לחתוך ולחלק קראי הנ״ל.

ספרתורה התיקים

ד. והדמיון שלו שמדמה מרבה בתודה לשלמי חגיגה ועולת ראיה (באות ג׳) לא דמי כלל. ד��תם הרי עצם שלמים הם נדבה וכן עולות. ובאמת אין שום חילוק בדינ י הקרבתם בין שלמי חגיגה לסתם שלמי נדבה וכן בין סתם עולות לעולת ראיה, מה שאין כן כאן בתודה דלדעתו עיקר תודה באה רק בחובה היינו תודה עם הלחם. ובסתם אי אפשר ל��ביא תודה בנדבה ורק לאחר שכבר מחוייב אז יכול להרבות ולהביא בסתם תודה בנדבה. וגם דא עקא דהרי שם בחגיגה הפירוש שיכול להרבות היינו שיכו ל להביאם ביחד וכולם הם עולות לשם חגיגת חובה, מה שאין כן כאן אדרבה לאחר שכבר הפריש תודה לחובתו אי אפשר לו להקריב שתי תודות לשם אותו החיוב ולהביאן שתיהן עם הלחם. כמבואר להדיא בגמ׳ דמנחות (עט:) תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב וכו׳ מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה וכו׳. יכול שתהא שניה טעונה לחם תלמוד לומר יקריבנו אחד ולא שנים, עייש״ה [ודברי הר״מ ז״ל בפ׳ י״ב מפסוה״מ <הל׳ ח׳) עיי״ש היטב. האחרונים לא הכריעו בכונתו לכן לא רציתי להביאו כאן. ובפרט שהר״מ ז״ל כתב להדיא שאפילו בהנך ד׳ הצריכי ן להודות הוי רק נדבה כנ״ל ובמק״א נאריך בע״ה בביאורו. ועיין מש״כ לעיל סי׳ ב׳ אות י׳ עיי״ש], ה. ולא תימא שדוקא בחליפי תודה הראשונה הדין כן. דכשתדקדק בגמ׳ שם (פ:) בתודה

[komorebikun-blog]

ועיין בתום׳ רי״ד לראש

שנתבאר, ועיין בתום׳ רי״ד לראש השנה (ה:) עייש״ה.

תורה קדושה

- עכ״ל הגרי״פ פערליא ז״ל ־ א. הנה הגאון הנ״ל בעצמו מודה שדעת הר״מ והתום׳ שאפיל ו בהנך ד׳ ליכא חיובא להביא תודה (באות ז׳). ולפלא שלא הביא מ ה שכתב הר״מ ז״ל בהדיא בפ״ט ממעה״ק ה״ה כמו שהבאתי דבריו לעיל בסי׳ ב׳ באות ט׳-י׳ עייש״ה. ושם הבאתי גם מה שציין להר״מ בפירוש המשנה לפרק התודה. ושם הבאתי שכן מפורש גם כן בהחינוך (קמא), ובאות י״ג שם שכן מפורש ג ם כן ברא״ש, עיי״ש. והגאון הנ״ל הביא בעצמו ראיות חזקות דאפילו בהנך ד׳ שצריכין להודות תודה היא רק נדבה (באות ג׳ ז׳ ח׳ ט׳) וטרח עצמו בדוחק גדול להכניס פילא בקופא דמחטא ליישב דבריו. ואתחיל בראיותיו, ונראה אם אפשר כלל לדחות ראיותיו שהביא וליישבם. וכדאי היא האריכות לברר וללבן דברי הראשונים והאחרונים ז״ל. ב. דגם לפלא גדול על הגאון הנ״ל שאף אם נודה לו שלדע ת רש״י ז״ל ושאר ראשונים הבא ת תודה בהנך ד׳ שצריכין להודות היא חובה ממש, מכל מקום עדיין י״ל שגם בנדבה אפשר להביא תודה כיון דעיקרה היא שלמים ושלמים באים בנדבה (וכמו שהארכתי בזה לעיל סי׳ ב' וסי׳ ג׳ עייש״ה, ושם הבאת י מקרא מלא בתודה בפרשת אמור דכתיב לרצונכם תזבחוהו ודברי הערוך השלחן בזה הבאתי סוף סי׳ ב׳). אך כנראה מדבריו שתפס בשיטת רש״י ז״ל ושאר הראשונים שלא זו בלבד ש��באת תודה להנך ד׳ שצריכין להודות היא חובה ממש, רק גם שאי אפשר להביא כלל תודה בנדבה, אם לא שחייב כבר בתודה אז יכול גם להוסיף ולנדב, אבל בלי זה אי אפשר כלל. בשבילי סימן יג ההודאה הפז ג. ובאמת לפי שיטתו (באות א׳ עייש״ה) שתפס בפשט המקרא ואם נדר או נדבה וגו׳ דכל שלא הביאו לשם הודאה הוי נדר או נדבה ודינה כשלמים שאין טעונה לחם. ואם הביאה על הודאה אז לא

[komorebikun-blog]

והנחתו לפני ד״א

וגו׳ והנחתו לפני ד״א, ואז כתיב ושמחת בכל הטוב וגו׳, שאז הוא עיקר השמחה ואז הוא עיקר השירה. ז. והנה בסימן הקודם הבאתי מדברי הראשונים (הרשב״א והר״ש משנץ תוס׳ ריה״ח והרא״ש והמאירי ז״ל) שציטטו לכל אותן המקומות שהיה שירה שלא על היין שנראה שהשירה דשם היה מדאורייתא, ונעבור עליהן אחת לאחת ונראה גם איפה המקור מקראי שיש באלו חיוב שירה. א, בקידוש העיר והעזרות כבר הזכרנ ו שזהו מההלכה (עיין לקמן סי׳ י׳), וילפינן לה מקראי דנחמיה י״ב. ב, כשהביא שלמה את הארון לבית קדשי הקדשים היו משוררין כמו כן (הר״ש משנץ) ועי׳ במלכים (א ח סג) ויזבח שלמה וגו׳ ויחנכו את בית ה׳ וגו׳ ושם (סה) שעשו חג ז׳ ימים, ובדברי הימים (ב ז ה) ויזבח המלך שלמה וגו׳ ויחנכו את בית האלקים וגו׳ והכהנים על משמרותם וגו׳ הכח בשביל' סי^ ט ההודאה

בחסות תיקים לספר תורה והלוים בכלי שיר וגו׳ להודות לה׳ כי לעולם חסדו, (וברש״י שאמרו הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, ובתרגום רב יוסף, ואשרי עלוי רוח קודשא לאודאה כו׳). ועיין במועד קטן (ט.) שכל חנוכת הבית שבאו לעשות היה מן התורה ולמדו זה ממשכן, יעו״ש. וגם הקרבנות היו קרבן צבור והיה דוחה שבת יעו״ש, ואכלו מהשלמים , ואיך היה שלמי צבור והיו קדשים קלים (ועי׳ לקמן סי׳ י״ב אות ח׳ שביום השמיני היה גם שלמי צבור קדשים קלים) ומנ״ל לימוד חיוב שירה לקדשים קלים ואף העולות הרי לא היו קבוע להן זמן. ג, בחזקיהו המלך (דה״י ב כט) לאחר שטיהר הבית והכינו לעבודת בי ת המקדש, שזה היה גם כן חנוכת הבית, ושם (בז כת) ובעת החל העולה החל שיר ה׳ וגו׳ וכל הקהל משתחוים והשיר משורר וגו׳, ושם להלל לה׳ וגו׳ ויהללו עד לשמחה וגו׳, ומאין למדו לחיוב שירה כאן. ועי׳ רלב״ג בזה״ל, ומזה המקום נלמד שלא היו משוררי ם בשעת העלותם מנחתה ונסכיה. ושם (לא) גשו והביאו זבחים ותודות. ושם (ל כב) מזבחים זבחי שלמים ומתודי ם

[komorebikun-blog]

אבל כאן מדובר

היה לו שירה, אבל כאן מדובר בליל א׳ של פסח שאמרו שירה כמבואר לקמן כשפרעה אמר להם צאו מתוך עמי וכו׳). ונראה מקרא זה כאילו בא ללמד על סנחריב, ולימד על פרעה שאמרו הלל בליל אכילת פסחים. ובמדרש תהלים, כהולך בחלי ל ותשמחו במפלת סנחריב כשמחת בשבילי סי ^ ט ההודאה הכז מביאי ביכורים שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה׳ כמו ששנינו במסכת ביכורים, עכ״ל. וכץ פיר ש המצודות רוד, יעו״ש. הרי שלפי פירושו מבואר כאן בקרא שהולכי ביכורים להביא למקדש טעון שיר ונראה שהוא מדאורייתא (ואם נימא שזה מדברי קבלה, וכי עד דאתא ישעיה מה עשו, ועל כרחך שהיה להם קבלה שזהו המצוה). ו. והנה כמו ההלל במפלת סנחריב, שזה אינו כלל על הקרבת הקרבן, וכן ההלל בליל פסחים שלא היה בא כלל על הקרבת הקרבן רק מצד חובת הבעלים להגיד הלל בשיר. וכן בליל פסח עיקר ההלל אינו משום אכילת הפסח רק יומא דקגרים, כדמשמע בגמ׳ (צה:) בפסח שני שאינו טעון הלל באכילתו (ועיין לעיל סי׳ ח׳, ולקמן נאריך בזה עוד בע״ה).

בחסות ילקוט יוסף

וחובת שירה במפלת סנחריב וכדומה, עי׳ באבן עזרא בהעלותך שזה נכלל וביום שמחתכם שנצחתם האויב וקבעתם יום שמחה יעו״ש, ובתהלים (מ) באבן עזרא כדרך וביום שמחתכם , כמו כן בביכורים שזה ענין של שמחה כמו שכתוב ושמחת בכל הטוב יש חיוב שירה והודאה למקום, לא מצד לתא דקרבן רק מצד חובת הבעלים, שמצד זה נופל גם דינים שיביע שבחו בעת הבאת המנחה, וההגשה למזבח ותנופה, שזה סוף מעשה הבעלים, והשמחה מתחלת משעת הבאת ו ממקומו, רק כשהגיע עם הביכורים למזבח בעת תנופה והנחה לפני מזבח ד׳, שזהו עיקר מצות הביכורים להגישם למזבח ולמוסרם לגבוה, ומשלחן גבוה זוכים אנשי המשמר, ואז היא עיקר שלימות השמחה ואז בא הוידוי שמזכיר שבחיו וחסדיו של המקום וענית ואמרת ועתה הנה הבאתי

[komorebikun-blog]

איירי המשנה בעיקר

דלא איירי המשנה בעיקר שיר כלל, יעו״ש. ובמלאכת שלמה על משניו ת (שם) מביא זה בשם התום׳ והרא״ש כת״י, דהאי שיר דמתניתין אינו עיקר שירה דבכורים דקאמר התם בגמ ׳ מקרא, דההוא שיר הוי עבודה בביכורים בשעת תנופה, אלא הכא לשמחה בעלמא מיד כשהגיעו לעזרה. ותימא דלא איירי מתניתין כלל בעיקר השיר, יעו״ש. ג. ולפי דברינו יש לומר שלדעת התום׳ השיר שמוזכר במשנה הוא רק לשמחה בעלמא (ומדרבנן, ואפילו הכי היה בלוים). אבל רב ��תנה שיליף עיקר השיר בכל הקרבנו ת מקרא דתחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב, ויליף בגזרה שוה דטוב טוב לביכורים, ממילא השירה בביכורים היא בכל תנאיה כמו השירה בכל הקרבנות דבעינן בשעת עבודה דוקא וכאן נמי בשעת תנופה (וכדברי הירושלמי הנ״ל) לכן צריכה להיות נמ י על היין כמו בכל הקרבנות. וזה רק לדעת רב מתנה, אבל לדעת הסוברים שעיקר שירה ילפינן מקראי אחרינ י ממילא אין לימוד כלל לביכורים שטעונין שירה כלל מן התורה.

zohar

ד. ולפי דברינו לעיל יש לבאר זה יותר, כפי מה שכתבנו שעצם השירה בכל הקרבנות היא משום לתא דקרבן שמחייב שירה, ואם כן לרב מתנה בביכורים נמי משום לתא דקרבן ובשעת עבודה, ואם כן מקשה שפיר מהא דאין אומרים שירה אלא על היין, ולא דמי כלל לפסח ושאר המקומות שאין השירה משום לתא דקרבן אלא משום חובת הבעלים וכנ״ל. ה. ולפי זח יש ליישב נמי לדעת רש״י ז״ל, דסבירא ליה דהשיר מוזכר במשנה ארוממך, וסבירא ליה שזה מדאורייתא, ואפילו הכי לא מקשה ממתניתין בלי רב מתנה. והנה כנראה רש״י ז״ל לשיטתו ׳ הולך שפירש קרא (ישעיה ל כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד׳ וגר, ופירש רש״י ז״ל כליל התקדש חג, כמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים (ועיין לקמן סי׳ י״א אות ב׳ שהבאנו דברי התוספתא שפסח מצרים

[komorebikun-blog]

האחרונים הלא

ותמהו האחרונים הלא לפי דברי התום׳ והראשונים הנ״ל (בברכות ובפסחים) דזה הכלל הוא רק באכילת מזבח, אבל שלא בשעת הקרבה ישנם הרבה שירות שאומרים שלא על היין, אם כן מה מקשה מביכורים. והאחרונים רצו לתרץ דכיון שיש בביכורים צד מזבח תנופה והנחה כדאיתא בגמרא מכות (יט.), הוה ליה כמו הקרבה על גבי המזבח, ומצינו בתורה לשון הקרבה בבכורים בפרשת נשא וכל תרומה וגו׳ אשר יקריבו לכהן וגו׳, וניתנין לאנשי משמר (עי׳ בספר מעשי למלך, ובזהב שב״א להאדר״ת לפסחים). ושם בירושלמי, ולקח הכהן חטנא מידיך, ואחר כך הלוים בשיר. ועיין פסחים (עז:) בתוד״ה עומר, דבשתי הלחם משום תנופה דאית בהו, הרי דמשום תנופה לבד נותנים עליה דיני עבודה ומקרי באו ת בטומאה. גם ביכורים נקראו קרבן (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳, שקאי גם לביכורים, ותקריב ו אותם לה׳ שקאי לתנופה. ובחולין (קל:) בתוד״ה אי בא״ד ונראה דדוקא חזה ושוק וכן ביכורים דדרך קדושה מיית י להו דעביד בהו תנופה כו׳. ובתוס׳ מנחות (פ:) ד״ה וכי בא״ד כעין עבודה כו׳ וביכורים כו׳. ובחידושי הרשב״א והר״ן ז״ל בחולין (קל:) בא״ד דלא אסרו אלא כשהביאן לעשות בהן כעין הקרבה כי הכא דמניף להו, עכ״ל. [אך צ״ע ממנחות (כ.) נסכים בהדי אימורין הוא דאתי אכילה ושתיה, הרי שלשירה בעינן אכילת מזבח ושתיה, ודו�� ק לומר דצד מזבח עושהו להקרבה וגם לאכילת מזבח].

ארגזים לספר תורה ב. אך באמת צ״ע דלמה מקשה הגמרא ממימרא דרב מתנה ולא מקשה להדיא ממשנה שלימה דביכורים (פ״ג מ״ד) דהחליל מכה לפניהם עד שמגיע להר הבית כו׳ הגיע לעזרה ודברו ה^וים בשיר ארוממ ך וגו׳. וזהו תמיהת התוס׳ שם בד״ה מניז בא״ד. ולרבי נראה ששיר המשנה הכו בשבילי סימן ט ההודאה על בי־כורים אינו עיקר השירה כי א ם לשמחה בעלמא, הלכך לא פריך מינה לרשב״נ, ולא כפירוש רש״י. ויש תימה

[komorebikun-blog]

להיות על הנסכים

להיות על הנסכים, וגם מצד הבעלים החיוב שיאמרו השירה, אף שבדרך כלל השירה מסורה ללוים (לא רק השירות שחיובן בא מכח הקרבן ומצ ד לתא דהקרבן), מכל מקום גם הבעלים יכולים להצטרף. וכבר הבאתי באות הקודם מקרא מלא בתהלים (כז) ואזבחה באהלו זבחי תרועה והבאתי שם פירוש רש״י והאבן עזרא זבחים שאומרים עליהם דברי שיר. והרי דוד המלך ע״ה דיבר בעד עצמו, ואזבחה, וזה קרבן יחיד ואיך משכחת לה שיר בקרבן יחיד, וגם אפילו מצבור הרי לא קבוע לה זמן. הכד בשבילי סימן ח ההודאה וכבר הבאתי שם לדברי הרמב״ז ז״ל שמיידי בתודות. כד. ולפי מה שכתבנו הרי בתודה שייכא שירה מהבעלים. ולא רק שמיושבים לפי זה דברי החתם סופר והלבוש. אלא אדרבה יש מכאן ראיה לדברי הלבוש. ואף שהלבוש כתב שהלוים אמרו שירה כבר כתבנו שעיקר השירה נמסרה ללוים והם היו המשכילים שכל טוב איך להמשיך בנגינה וגם בכלי שיר. ואף שירות שהיו שייכים לישראלים הבעלים מכל מקום נהגו למשוך בניגון וכנ״ל.

בחסות ספר תורה וכזה שכתב החתם סופר בעת הנסכים זה ליתר שאת אף שלא מעכב יש הידור לאמרו על הנסכים, שכך אמר דוד כוס ישועות אשא. ופירש רש״י ז״ל על הנסכים. וזה מיירי בתודה וכנזכר לעיל (אות ג׳). וגם בפסח שדעת רש״י בפסחים ובסוכ ה שהבעלים אמרו הלל. אפילו הכי כתב בערכין שהלוים היו מנגנים ואמרו ההלל. בשבילי ההוראה הכה סימן ט בענין שיר שלא על היין א. גרסינץ בערכין <יא.) אמר רב מתנא מנין לביכורים שטעוני ן שירה אתיא טוב טוב כו/ וברש״י ז״ל שאומרים ארוממך ה׳ כי דליתני כדתנן במס׳ ביכורים (פ״ג מ״ח, ומקשינן והא אין אומרים שירה אלא על היין, ומתרצינן משכחת לה כהא הביא ענבים ודרכן יעו״ש.

[komorebikun-blog]

חובת הבעלים

מצד חובת הבעלים, או ישראל או כל ישראל, וחובת שירה זו שהיא על הבעלים אומרה נמי על הקרבן, אף בשבילי סימז ח ההודאה הכג שעיקר השירה נצמחת מכח הבעלים או ישראל משום לתא וחובת הבעלים. ובסוג שירה כזאת אינו זקוק לשיר דוקא בשעת נסכים, וגם אולי ג ם ישראלים יכולים לשיר ולהצטרף לשירת הלוים. כב. ומצינו בקראי בזה, דהנה כתיב בס׳ בהעלותך (י י) וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו׳. ובא״ע, ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיר שמחה, והתקיעה שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו ויכינו לבם לשם, עכ״ל. ובתהלים (כז 0 ועתה ירום ראשי על אויבי וגו׳ ואזבחה באהל ו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה׳. ופירש״י זבחי תרועה זבחים שאומ ר עליהם שיר. ובאבן עזרא זבחי תרועה כדרך וביום שמחתכם כימי שמחת חזקיהו, עכ״ל (ועיין שם ששם היה שירה ממש בלוים ובכלי שיר). וש ם במצודת דוד פירש תרועה בקול תרועת שמחה (אבל התרגום פיר ש נכסי רעוא).

בחסות ארגז לספר תורה והנה דעת הרמב״ן ז״ל בפירושו על התורה וירא (יט ח) שזבחי תרועה הם תודות, ומבואר מכאן להדיא שאומרים שיר על תודה. ומכאן יסוד חזק לדברי הלבוש והחתם סופר ז״ל הנ״ל שבתודה היה שיר, ולקמ ן יתבאר הענין יותר בע״ה. כג. והנה בתודה יש איזה חיוב הודאה למקום כמבואר במזמור ק״ז, יודו לה׳ חסדו, והבא ת הקרבן נובע מעיקר חיוב זה. וגם היום שבעו״ה אין לנו מקדש ותודה יש חיוב ההודאה, כמו שכתב הרא״ש ז״ל בפ״ט דברכות שברכת הגומל במקו ם תודה נתקנה. ולפי זה אף שעצם התודה אינה צריכה שירה מצד עצם הקרבן כנ״ל, מכל מקום מצד הבעלים יש חיוב הודאה כמו שיש חיוב הבא ת הקרבן תודה. ושירה זו אינה צריכה

[komorebikun-blog]

אינה משום לתא

עיקרה אינה משום לתא דהקרבץ אכילת הבשר, שהרי פסח שני אינו טעון הלל באכילתו. ובגמ׳ שם (צה:) דיליף מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג, נראה שהוא מכח הזמן של יום טוב שהיה הנס. וגם מהו כונתם א ם לומר שישנם הרבה שירות נפרדו ת לגמרי במהותן ותוכנן ובכולן אין אומרים אותן השירות על היין, או שבאמת כל אותן השירות הם מסוג אחר בתוכנן ומהותן. ועיין בזה בהמשך דברינו). כ. ובחידושי המאירי ז״ל (שם בברכות) בזה״ל בא״ד, ואע״פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות ותרועות בשחיטת פסחים כר, וכן במלחמה כמו שנכתב בדברי הימים ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתיירא התפלל והבטיחו הנביא כר ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה׳ בקול גדול כר ויועץ אל העם ויעמד משוררים וכו׳, מכל מקום פירוש הענין שאין הלוים בשעת הקרבת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים, עכ״ל. כא. וכדי לבאר דבריהם נראה ש��ש שני מיני שירות, אח ת

בחסות תיקים לספר תורה שחיובה בא מכח הקרבן ונצמח ת כחלק מחיוב הקרבת הקרבן, וילפינ ן זה מלכפר, ומשום הכי סבירא ליה לר״מ דהשיר מעכב הקרבן כיון דהשירה היא חלק מעבודות שעל הקרבן ובכפרת הקרבן, וגם לרבי אלעזר דלא סבירא ליה כר״מ דריש מה כפרה ביום אף שירה ביום, כיון דהשירה חלק הלוי בהעבודות של הקרבן צריכה להיות ביום דוקא, או דיליף לה מלעבוד עבודה איזה עבודה שהיא צריכה עבודה זו שירה, או הלימוד מושרת וגו׳ (עי׳ ערכיז יא.). הרי שהשירה היא נמי שירות ועבודה ושייכא לעבודת הקרבן, ושירה זא ת ודאי מסורה רק ללוים (ולזה נמי קרי שיר של קרבן כיון שהשירה נצמחת ומחוברת לעצם הקרבן) ועיקרה משום לתא דקרבן ומסורה רק ללוים ובכל התנאים והדינים, אם עיקרה בכלי או בפה ועל היין דוקא. ויש עוד גדר שירה שעיקרה באה

[komorebikun-blog]

דתי׳ ע״ז בב״ח דבזמן

דתי׳ ע״ז בב״ח דבזמן המקדש היה ב׳ שמחות חרא שמחת הבאת השלמים, ועוד שמחה היה באכילת הבשר, מה שאין כן ביין שהיה רק שמחה אחת, ובזמנינו שאין ביהמ״ק קיים אין עיקר השמחה רק ביין, ובשר אינו עיקר השמחה, אבל מ״מ יש בו עוד שמחה לכן יש בו מצווה, וכן תי׳ נמי בדרישה ועוד אחרונים. השו״ע [שם סעי׳ ב׳] כת׳ חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, וכו׳ ולא הזכיר כלל את חיוב שבאנשים משמח ע״י אכילת בשר, ובביאור הלכה [שם ד״ה כיצד] כת׳ דבזמן בהמ״ק אנשים היה משמחם בבשר ועכשיו הוא רק ביין ואין חובה בבשר כי אין שלמים, ומ״מ יש מצוה בבשר כיון שנאמר בו שמחה, והמחבר לא הזכיר לשיטתו שאין מצוה, ויש להקשות דבתחילת דבריו כת׳ שיש חיוב לכבד ולענג יום טוב כמו בשבת, ובשבת יש דין לענגו בבשר, כן כת׳ הטור [רס״ב] וירבה בבשר ויי ן ומגדנות, וכן כתב השו״ע [סי׳ ר״נ סעי׳ ב׳] ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו, והמקור הוא מהרמב״ם [פ״ל משבת הל׳ ו׳] שכת׳ אכילת בשר ושתיית יין בשב ת עונג הוא לה וכו׳, ולא כת׳ דהוא דין בסעודה כלל, אלא עצם אכילת בשר ושתיית יין הוא עונג, [וכן משמעות לשון השו״ע].

זוהר מתוק מדבש למכירה ואם כן קשה למה כת׳ השו״ע הכא [תקכ״ט] בדין יו״ט שיש דין לקבוע סעודה על יין, דהינו שהדין לשתות יין הוא דוקא בסעודה, ונרא ה לומר דהנה הרמב״ם כת׳ [פ״ל הל׳ ט׳ ] שצריך לקבוע כל סעודה משלשת סעודות שבת על היין, ולבצוע על ב׳ ככרות וכן ביו״ט, ומאידך בהמשך שם כת׳ [הל׳ י׳] אכילת בשר ושתית יי ן בשבת עונג הוא וכו׳, ולכאו׳ יש להקשות ראם צריך לקבוע על היין למ ה חזר וכת׳ דהוא עונג. בענין אכילת מאכלי חלב בחג השבעות, וזמנן אכילתו. 31 אלא יין שהוא כדי שיאכל הסעודה, ולדבדיהם אפשד שגם אם אוכל פידות סעודה ג׳ יתחייב לעשות קידוש].

[komorebikun-blog]

הביא המשנ״ב דיש

ג׳], וכן הביא המשנ״ב דיש חיוב לאכו ל ב׳ סעודות ביו״ט [בסי׳ רע״א] לגבי מי ששכח ולא קידש כתב שכן ביו״ט אוכל ב׳ סעודות, וכן הביא בדין שצריך לאכו ל סעודה ג׳ [סי׳ רצא ס״ק ה׳] דכת׳ וה״ה ביו״ט מי שלא אכל בליל יו״ט צריך לאכול שתי סעודות למחר ביום [דביו״ט החיוב הוא שתי סעודות אחת בליל ה ואחת ביום]. העולה מזה הוא דיש חיוב לאכול ביום טוב לכל הפחות ב׳ סעודות, ובב׳ סעודות אלו צריך לאכול לחם, וכן צריך לבצוע על ב׳ לחמים, ויש לדון א ם צריך נמי לאכול בשר ויין, והנה לשון הטור הוא וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת, ובהלכות שב ת כתבתיו, עכ״ל. ובב״י [הנ״ל] מביא דברי הרמב״ם [פ״ל משבת הל׳ ו׳] שצרי ך לקבוע בכל סעודה על היין כמו בשבת, ולא הזכיר בשר כלל. ובשו״ע [שם] מביא שצריך לקבוע כל סעודה על היין, וכת׳ ע״ז המג״א [ס״ק ג׳] ומצוה לאכול בשר (רמב״ם, סמ״ק, ב״ח, יש״ש) ואי׳ בע״א דף ה׳ שתקנו להרבות בסעודה בי״ט הראשון של פסח, ובעצרת, ובר״ה, ובי״ט האחרון של חג ע״ש, עכ״ל, וכת׳ המשנ״ב [ס״ק י״א] דשתית יין חינו באמצע סעודה מלבד יין של קידוש, וכן מביא שמצוה לאכול בשר.

בחסות תיקים לספר תורה ויש לדון אם בכל סעודות יו״ט יש דין יין ובשר, או לא, והנה יסוד הדין שצריך לאכול בשר ביו״ט הוא ממ ה שמביא הטור בהמשך [שם], מהרמב״ ם שכת׳ חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוי ם אליו, כל אחד כראוי לו, כיצד הקטני ם נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יי ן וכו׳ ומבואר דיש חיוב לאנשים ביין. כת׳ ע״ז הבית יוסף דהרמב״ם הוסיף דאין שמחה אלא בבשר ויין, 30 בענץ אכילת מאכלי חלב בחג השבעות, וזמנן אכילתו. ומה שלא הזכיר שיש לשתות יין כיון סמך על מה שכת׳ בסעי׳ א/ עכת״ד. ומקשה הב״י דבגמ׳ אמרינן דבזמ ן ביהמ״ק אין שמחה אלא בבשר, ועכשיו שאין בית המקדש אין שמחה אלא ביין , וא״כ למה צריך אכילת בשר ולא די בשמחה ע״י שתית יין.

[komorebikun-blog]

שנאמר זאת תורת

(בהמה) שנאמר זאת תורת הבהמ ה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכו ל בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף, וקודם מ״ת שהוא בבוקר אנו בבחינת עם הארץ לכך בעינן שלא לאכול בליל ה בשר. חלק ח׳ אם יש דץ אכילת בשר בסעודת יו״ט בלילח. יש לדון לפי מנהג זה שאוכלים בלילה סעודה של מאכלי חלב כיון דסעודת הלילה היא אחת מב׳ סעודות יו״ט אי שרי שלא לאוכל בה בשר. ובאמת שכבר הביא מנהג זה בדרכי תשובה [יו״ד סי׳ פ״ט ס״ק י״ט] כת׳ ותו״ד הוא שיש שאינם רוצים למנוע מלאכול בשר לכבוד יו״ט ביום, ובלילה אוכלין בסעודתם רק מאכלי חלב, ובסעודת שחרית אוכלין רק מאכלי בשר, וכת׳ דמנהג זה לא יתכן לענ״ד, ראם כי בשו״ת שאגת אריה סי ׳ ס״ו מבואר שם דמה״ת מצוות שמחה, הוא רק בסעודת שחרית של יו״ט, ובליל א׳ של יו״ט השמחה היא רק מדרבנן, עי״ש, ולכך יש מקום להקל, אבל ממג״א סי׳ תקמ״ו ס״ק ד׳, הובא בשע״ת סי׳ תקכ״ט סעי׳ ב׳, דגם בלילה ראשונה של יו״ט הוה החיוב שמחה מדאורייתא, עי״ש, לפי האמור גם בלילה מצוה לאכול בשר דוקא, עכ״ד. וא״כ הוא דוחה מנהג זה מהלכה.

ארגז לספר תורה ואנה אם באנו לדון אם יש דין אכילת בשר בלילה, יש לנו להביא דהנ ה כתב הטור או״ח [סי׳ תקכט] מצות יו״ט לחלק אותו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה, וכו׳, וצריך לכבדו ולענגו כדרך שמענג ומכבד השבת, ובהלכות שבת כתבתיו, וי״א שצרי ך לעשות בו ג׳ סעודות, וכן כתב הרמב״ם בענין אכילת מאכלי חלב בחג השבעות, וזמנן אכילתו. 29 ז״ל וא״א הרא״ש לא נהג כן, ובב״י שם הביא שיש שעשו סעודה ג׳ ע״י שהוסיפו תבשיל, ודן שם אם צריך לאכול פת ביו״ט, וכת׳ דיש חיוב ג ם בלחם משנה כמו בשבת. וכן פסק השו״ע [שם סעי׳ א׳] דלא נהגו לאכול סעודה ג׳ ביו״ט, וכת׳ ע״ז המשנ״ב [ס״ק י״ג] דעושים שתי סעודות ערבית ושחרית וכו׳, [ועי״ש מ ה שהביא לחיוב אכילת פת, ומנהג סעוד ה