panicvector

[panicvector]

אמא יקרה, תהליך החלמה, כלשהו.

אמא, נתקפתי שוב געגוע, שמעתי שיר של עידן עמדי, ולא יודע למה פתאום המילים הזכירו לי אותך, אולי העייפות עושה את זה אולי החשיקה קשה, אולי אני צריך להניח את הראש ולנוח, לא יודע.

עידן אמר " כי עד אתמול הייתי די בטוח/ שכבר יצאת לי מהלב ומהראש ששעון החול הזה אזל/ פתאום אני כבר לא רגוע/ אם רק היית אומרת מה את מרגישה/ ועד אתמול ישן הגעגוע/ וצבעים חמים חזרו לצבוע את היום שלי בנחמה/פתאום אני כבר לא רגוע/ אם רק היית אומרת מה את מרגישה."

לא תמיד אמרת מה את מרגישה, לפעמים היית סלע, לא מוציאה מילה, במיוחד לגבי דברים שבלב ודברים שעל הלב.

אבל אני מתגעגע, בא לי לחבק אותך, להריח את הריח שלך. בשלב הזה אני אפילו לא צריך סיבה להתגעגע, אני פשוט מרגיש כאב, מין חוסר כזה שקיים, מין ואקום כזה בחלל.

ולא ברור למה אבל בתקופה האחרונה הראש שלי יותר נקי, אולי זה העבודה, אולי זה העיסוק בדברים אחרים, אולי זה בגלל ווילו הקטנה שעושה לי קצת שמח על הלב אבל היה לי מנוח, לקצת, טיפה מזור לכאב, וכנראה שדברים צריכים לצוף בעיתות מסויימות, והנה זה בא שוב.

אני יכול לדבר הרבה על איך זה מרגיש, תחושות מעורבות של כעס, זעם, געגוע, תסכול, חוסר אונים, ריק, עצבים, עצב, הלם, הרבה מאוד רגשות מעורבים ומהולים.

אבל בסופו של יום, אני פשוט מתגעגע. ותו לא.

ויהיה יותר טוב, זאת לא שאלה של אם, זאת שאלה של מתי. ואני יודע שאת למעלה מסתכלת עלי, ואני יודע את זה אז אני מנסה להיות כמה שיותר חזק, וכמה שיותר איתן, ולפעמים קצת נשברים, ולפעמים קשה, אבל אני מבטיח לך הכל טוב.

אוהב המון.

[panicvector]

אימא, תהליך החלקה ב.1

לא יודע אימא, השבועות האלה לא נהיים קלים יותר.

השחיקה קשה עלי, העייפות, הגעגוע, השנה המסריחה הזאת שרק מתחרבנת עם כל רגע שעובר. נשבר לי כבר. מרגיש לי שהקירות סוגרים עלי מכל פינה.

השבוע שחקו לי את הצורה, את לא יודעת עד כמה. היה לי קשה אימא, היה לי עייף.

אני מתגעגע אלייך, אני רוצה רק חיבוק ולדעת שהכל יהיה בסדר, כמה שאת חסרה לי.

היום חבר סיפר לי על אבא שלו שגם חולה במחלה ושהמצב שלו לאט לאט משתפר, ואמרתי לעצמי כמה שאני שמח לשמוע את זה, ואז אמרתי לעצמי, ואללה את אימא שלי אני לא יקבל בחזרה, את אימא שלי אני לא אוכל לחבק יותר, את אימא שלי אני לא יוכל להריח יותר, הריח הכל כך מוכר שלך, כמה אני מתגעגע אליו. להרגיש את חום הגוף שלך עוטף אותי ושומר עלי מכל משמר, כאילו כלום בעולם לא יכול לפגוע בי, חסין כדורים מה שנקרא.

אני מתגעגע אליך המון אימא, את השלווה שלי בעין הסערה, את המזור לכל שכואב, ועכשיו שהלכת, קשה לי, כואב לי על אבא, כואב לי על האחות כואב לי על כולנו, והלוואי שכל זה לא היה קורה.

אבל אלה החיים, ולפעמים החיים חזקים מהכל, וצריך להתמודד.

בבקשה רק תעשי שיהיה יותר קל אימא, למה אני באמת צריך קצת טוב, צריך קצת מנוחה, צריך קצת רוגע, מגיע לי, עברתי הרבה.

אני זוכר כשרק אמרו לי שאת חולה, היה לי קשה לשמוע את זה, אמרתי לעצמי שזה לא קורה לי, לא יכול להיות שלאימא שלי, האישה הכי חזקה שאני מכיר בעולם, יש את המחלה. זאת בדיחה גרועה מאוד, הלצה מטופשת.

ומהר מאוד החוסר השלמה הזה עם המציאות הפך למציאות עצמה, ומצאתי עצמי מתקשר אלייך כל יום מתוך געגוע אלייך, וידעתי שזה עושה לך טוב, וזה המעט שיכלתי לעשות, בתוך תוכי בחדרי חדרים בכיתי חרישית, בתוך עצמי, מהפחד שאאבד אותך, המון חשבתי על איך אני אתמודד עם היום שבו תלכי לי, איך ארגיש, איך אגיב, מה יהיו התהליכים שהראש שלי יעבור.

כשקיבלתי את ההודעה הייתי באמצע טיסה, לקראת נחיתה, ובהכשרה לימדו אותנו כל כך הרבה לשים את הרגשות מחוץ לקוקפיט ולא לקחת איתנו, ולהגיד את האמת, לא הרגשתי כאב או עצב כשקיבלתי את ההודעה, פשוט הרגשתי הלם קשה.

הביטוי “על טייס אוטומטי” תפס משמעות תרתי משמע כפולה בהקשר הנתון, עדיין לא בטוח איך הנחתתי את המטוס, אבל אם להיות כנה אימא, לא הייתי בתא הטייס באותו הרגע, באופן מודע לפחות. המוח המודע שלי יצא לטיול איפשהוא, והשאיר את התת-מודע להתמודד עם להנחית מטוס, ויודעת מה, החניך אפילו אמר לי שהנחיתה הייתה מדהימה, אבסורד או לא?

“ואת ואת, כמה טוב שבאת, בלעדייך ריק הבית, והלילה קר, אז אני שומר עליי כמה שאפשר”

ואני לא יודע אם כל התהליך הזה הוא סוג של מבחן נפש וחוסן, אני רוצה להאמין שכן, אחרת זה רק מזוכיזם קשה וחסר תכלית, אבל ככה או ככה אימא. תעשי שיהיה לי קצת טוב, אני צריך את זה, צריך את זה מאוד.

אוהב אותך אימא יקרה שלי.

[panicvector]

אמא, תהליך החלמה א.4

הי אימא מה נשמע?

הרגשתי צורך לכתוב לך שוב.

היה שבוע קשה, התהלכתי כל השבוע בתחושה של מלחמה בבית ספר, בתחושה מלחיצה, סוג של “ אש מ-4 יציאות” כזה.

השבוע התחיל בצורה טובה, או ככה חשבתי לפחות, היה לי חלום עלייך. הכל היה כל כך שליו, נסענו ביחד באוטו, ירדנו את הירידות של הכנרת, הפנים שלך היו שמחות, משהו בהן היה כל כך נינוח, עם החיוך המקסים שלך, החיוך הזה שכל כך אהבתי , שכל כך התרגלתי אליו, כמה התגעגעתי לחיוך שלך אימא.

אני זוכר כל פעם כשהייתי נוסע לארה”ב בטרמינל היית מחבקת אותי, וכמה כל כך כאב לי לראות את הפנים שלך ואת העיניים המזוגגות. ולא היית מראה הרבה, אבל ראיתי. וכאב לי, כאב לי הרבה, ואף פעם לא רציתי להגיד לך כמה כאב לי לראות אותך עצובה.

כמה חסר לי החיוך שלך, החיבוק החם, ה” כפרה עלייך חיים שלי” בחיבוק, הייתי נותן עכשיו הכל בשביל חיבוק כזה, את כל הרשיונות וה-2500 שעות שלי, בשניה.

בכל מקרה אימא, כל השבוע הייתה תחושת מלחמה בבית ספר, תחושה לא טובה.

היה לחץ אטומי, והייתה עייפות, וגם השותף היה במצב רוח לא טוב. הרגיש כאילו לכולם היה קשה השבוע. משהו השבוע לא היה בסדר, היה קשה, ואולי זה רק בראש שלי, אולי אני רק מדמיין, משליך את צרותי על העולם בצורת מברשת שצובעת וצובעת.

בחזרה לחלום, אני לא יודע איך להסביר אבל החלום היה כל כך טוב, בנסיעה שררה תחושה כזאת של רוגע, תחושה שבחיים לא הרגשתי במציאות או בחלום, תחושה מדהימה כזאת, ואני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה אימא.

תמיד היית מדברת על כמה חלומות מלאי משמעות הם, ואף פעם לא ראיתי את זה בצורה כזאת עד שלא חוויתי את זה בעצמי. ואני עדיין לא מצליח להוציא את הפנים שלך מהראש לרקע הנוף של הירידות לכנרת (איזור קיבוץ וורד הגליל), כמה שזה אופייני לך האיזור הזה, כמה אהבת את הגליל, כמה אהבת את האיזור הזה, וכל פעם בירידות היית מספרת את הסיפור על איך הייתם נזרקים מצד לצד בפגז’ו של סבא.

משהו שם בנוף הזה היה פאסטורלי, אבל בעיקר זה היה פשוט יפה, את היית יפה כמו שתמיד היית, והיית נראית כל כך מלאת חיים.

הלוואי ותחזרי אלי לחלום ותשרי אנרגיה כזאת שוב, זה הרגיש כל כך מדהים, כל כך טוב, כל כך עשה לי טוב על הנשמה, ואולי זה היה פשוט חוויה שבאה לעזור לי לעבור את השבוע הזה שעבר עלי, וכן לאורך השבוע בנקודות קשות נזכרתי בתחושה הזאת,וזה עזר לי להתמודד, זה הרגיע אותי.

אימא אם באת אלי בחלום כדי להרגיע אותי ולהכין אותי ולעזור לי לעבור תקופות מסויימות, תודה לך, תודה לך שאת דואגת לי גם מאיפה שאת עכשיו, כמלאך.

[panicvector]

אימא, תהליך החלמה א.3

אימא יקרה, זה שוב אני.

היה שבוע קשה, היה שבוע מעייף.

אני לא יודע למה אבל אני מרגיש עייפות כזאת שנופלת עלי, זה התחיל כשחלית. עייפות כזאת מהכל. התשה נפשית שכזאת. כאילו שפשוט לא בא לי כלום.

אף פעם לא היה לי, גם לא אחרי הצבא. לא יודע אולי זה משהו חדש, אולי זה הגוף מתנהג ככה אחרי כל מה שהראש עבר.

אני מרגיש שאין לי כח לדבר עם אף אחד, אני מתכנס בעצמי, אבל בתאכלס אני רוצה תשומת לב, אני רוצה שאנשים יגידו “ אני יודע שאתה כואב, אני יודע שקשה לך, אני רואה, אני שם לב”

אני נורא מפחד שאנשים יחשבו שאני מאבד את זה, אז אני מסתיר, שומר בפנים, לא מחצין בוווליום גבוהה, מדי פעם יציאה פה, מדי פעם יציאה שם, אבל זה לא קל.

שיר יפה אומר

 “ ספרי לי מה כבד עלייך את כל מה שחבוי בך ונרדם אני אמחה את דמעותייך ורק שלא תבכי עוד לעולם.”

אני עייף השבוע, לא ישן בלילות, עולה לטוס עייף, חסר מוטיבציה, רק שיגמר, רק לנחות כבר.

זה חרא. אני רוצה שיהיה טוב כבר, רוצה כבר לא להיות עייף, קצת נחת, קצת שלווה.

זה יקח זמן, אבל זה יקרה.

חבר אמר שצריך להתרסק (מבחינה מטאפורית) כדי לקום שוב, ואני קצת מפחד מזה, קצת מפחד לשחרר עד הסוף.

אבל אולי גם זה יקח זמן וגם זה יקרה

מתגעגע אלייך, את חסרה לי אימא יקרה.

[panicvector]

אמא, תהליך החלמה א.2

אימא זה שוב אני, התחשק לי שוב לכתוב לך.

היה לי חלום השבוע, הופעת בו.

זה היה נורא מוזר, היית שכובה על הספה האהובה עלייך, כמו שתמיד היית אוהבת, וליידך ישבה אחותי, ודיברה איתך, לא בדיוק קלטתי על מה, אבל היא דיברה איתך. החברה עמדה ליידי, ולא ברור לי למה אבל לא הצלחתי לדבר איתך, הרגשתי שאני לא יכול לגשת ולדבר איתך, אולי זה כי אחותי הייתה שם, ואולי זה בעצם פירוש ליכולת שלי לדבר עלייך ולתת ביטוי למחשבות שלי. זה משהו שאני מתמודד איתו מאז שהלכת, לא, בעצם מאז שחלית. היו כל כך הרבה פעמים שרציתי להגיד לך את שעל ליבי ולא יכלתי, כי לרוב לא תמיד היו אלה דברים משמחים, ולא יכלתי כי כשנלחמת במחלה היית צריכה חדשות טובות, אז שמרתי את המחשבות הפחות טובות לעצמי ולא הרשתי לעצמי להגיד לך בדיוק מה אני חושב. והלב היה כבד, מדי פעם אפילו כבד מנשוא.

אני זוכר שתמיד הייתי מדבר איתך, על הכל. לא תמיד היית מבינה, אבל תמיד היית מנסה לעזור. תמיד היית שם. אני זוכר לפני 5 שנים לפני שעזבתי ליבשת אחרת, חטפתי רגליים קרות, ופחדתי, פחדתי באמת.

לקחת אותי לסיבוב מאחורי הבנין בשביל שמאחורה, ישבנו על ספסל עם בירה, את ואני, ואני זוכר איך אמרת לי שאת מכירה אותי ואת יודעת לכמה אני מסוגל וכמה השגתי עד כה.

אני זוכר באחד הימי הולדת בשנים האחרונות, חיבקת אותי ואמרת לי שאני המתנה הכי גדולה שקיבלת אי פעם. מודה שהחמיא לי בזמנו לשמוע את זה, אבל עכשיו כשהלכת, זה מקבל משמעות אחרת לגמרי. זה כואב לי, צובט בחדר הרגיש של הלב, באיזור שאחראי על האהבה ועל הגעגוע, באיזור הזה.

בחזרה לחלום. אני תמיד זוכר שהיית אומרת כמה משמעות יש לחלומות שלנו, וכמה היית מדגישה שנחש בחלום משמעו מלאך, תמיד היינו צוחקים עלייך על זה, ואז כשקלטת היית צוחקת על עצמך איתנו.

אני לא בטוח בדיוק מה הייתה המשמעות של בואך אלי בחלומי, אבל אני יכול להגיד לך שהיית נראית שם שלווה, כאילו שהכל היה בסדר. כמו שלפני המחלה.

באשר לסיבה שלא דיברנו, אני רק יכול להעלות שככל הנראה אני עצמי עדיין לא בשל לדבר על זה, עדיין צריך זמן לעכל, לעבד, להבין, לעבור תהליכים עם עצמי.

אבל אני יודע שזה יבוא, וכשהזמן יהיה נכון אני יוכל לדבר איתך ולהגיד את שעל ליבי ובמחשבותי.

מתגעגע אליך המון. 

[panicvector]

אימא, תהליך החלמה א.1

אימא היי, זה אני שוב.

החלטתי לכתוב לך קצת, הרגשתי איזה צורך לדבר איתך, לפרוק קצת, ואולי גם להכאיב מעט ללב.

היה שבוע מעייף, היה הרבה עבודה, הרבה עליות ומורדות.

בתור בן אדם שעובד באוויר , אי שם למעלה בשחקים, יוצא לי לחשוב עלייך, והאם את מתחבאת שם מאחורי הענן, איפשהו, מחכה לי שאחצה אותו, ואפגוש אותך שם מאחורה. אני יכול להגיד לך שזו מחשבה שתמיד רצה לי בראש מאז שהלכת.

הסוף שבוע הזה חגגתי לחברה יום הולדת 29. כן כן אותה אחת שיצא לך לפגוש כשהיינו בארץ. אותה הבחורה היפייפיה ההיא עם העיניים הירוקות ומבט החודר, הבחורה ההיא שאני מאוהב בה מכף רגל ועד ראש. אני זוכר אמא שלפני שהלכת אמרת לי “תמיד תדאג שאתה תהיה זה שיאהב יותר”

עצה שעל פניו נשמעה מוזר מאוד, אבל לאחר מחשבה ממושכת נפל לי האסימון. העיצה הזאת פשוט גאונית.

אבל את זה אף אחד לא יבין, רק אנחנו, וזה היופי פה.

החברה הייתה מתוסכלת בסוף השבוע בגלל שכל פעם הייתה מבקשת משהו מאימא שלה ובסוף לא הייתה מקבלת.

ואני חשבתי לעצמי בונא, אני כבר לא אוכל לבקש ממך מה אני רוצה כל שנה.

ואני זוכר שכל שנה היית שואלת אותי מה אני רוצה שתכיני לי לאכול, וזה היה קשה, כי היית מכינה כל כך הרבה מנות מדהימות שתמיד הייתי מתקשה להחליט.

אימא אני מתגעגע אלייך המון. את חסרה לי.

מקווה שטוב לך למעלה שם, מקווה שאת עם האנשים שאיבדת וכל כך אהבת, אני פה למטה, שומר על המורשת שלך, על הזכרון שלי ממך, שלא ייגמר לעולם.

אוהב אותך אימא, להתראות אימא.

[panicvector]

אמא, תהליך החלמה חלק א’

אמא יקרה, לקח לי זמן אני יודע. לקח לי זמן להגיד ואללה, הנה אני כותב, הנה אני מחלים,הנה אני מתחיל תהליך של להמשיך הלאה. חשבתי שאני גיבור, אמרתי נעביר את זה הלאה, זה כמו בצבא, צריך להיות חזק, צריך להיות תמיד מכוון מטרה. לא להרגיש, לא להראות רגש חס וחלילה, איש הברזל אני. אבל זה לא ככה אמא. 

כמה הייתי רוצה לשבת איתך ולהגיד לך מה אני חושב, להגיד לך כמה אני אוהב אותך, להקרע מצחוק מעוד אחת מהבדיחות המפגרות שלנו שרק אנחנו הייתי מבינים, ואולי גם הכלבה, אבל מי יודע.

את היית חלק עצום מהחיים שלי, את בעצם נתת לי את החיים.

ומי יודע אולי עוד נפגש, אולי אני אראה אותך בדמות ציפור, מעשה טוב, אוכל טוב שמזכיר לי את הטעם של האוכל שלך.

כמה התגעגעתי לאוכל שלך, מאז שחלית לא טעמתי את האוכל שלך. וזה קשה. כמה זה קשה אמא יקרה את לא יודעת. אוכל שנעשה עם כל כך הרבה אהבה, שגם אם היה חס וחלילה לא טעים, עדיין היה טעים בטירוף, רק כי יש בו אהבה.

אמא, זו לא הפעם האחרונה שתשמעי ממני, אני מדבר איתך הרבה. חושב עלייך, חושב על כמה בא לי לאהוב אותך, כמה בא לי לספר לך מה עובר עלי, איפה כואב לי בדיוק, איך ההיא פגעה בי, או איך ההוא עשה את השטות ההיא, או אפילו סתם לשתף איתך את הדברים הכי פשוטים.

יש משפט

You only know what you got till’ it’s gone.

למזלי עוד אצרתי אותך בעודך בחיים, אבל ההיעדר שלך יוצר ואקום גדול, וקשה למלא.

אוהב אותך, ואנחנו עוד נשתמע אמא יקרה.