the-fool-diary - Tumblr blog

[the-fool-diary]

11/06/22

לא מצליחה להירדם בזמן האחרון. מרגישה שמשהו אוכל אותי מבפנים אבל לא מצליחה להבין מה. משהו מרגיש לא מספיק בחיים שלי למרות שלכאורה הכל טוב.

אני לא מוצאת מטרה שאני יכולה לכוון אליה- ובתור בן אדם שמאוד מוכוון לפעולה ברגע שיש לו יעד, המצב הזה גורם לי להרגיש אבודה.

קשה לי לראות מה אני אעשה אחרי התואר, מרגיש לי שיש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לנסות אבל ריאליסטית אני לא אוכל לעשות את כולם וזה מכניס אותי לתסכול. תסכול על זה שאני לא מרגישה שאני מממשת את עצמי, על זה שאין לי כיוון בחיים, על זה שלא חוויתי כלום בינתיים, שכל התוכניות שלי כנראה לא יצאו לפועל לעולם.

זה נראה לפעמים כאילו אני יותר עסוקה בלתכנן תוכניות מאשר באמת להוציא אותן לפועל. כאילו כבר בעצם התכנון, החשיבה על כל הפרטים והדרכים שזה יקרה, מה אני אעשה, מה אני ארגיש; ובחשיבה על כל אלו אני כבר ממצה את התוכנית ומבינה שכנראה היא תקרה רק בחלומות שלי. זה נובע מחוסר ביטחון? פרפקציוניזם? שמבחינתי אם החוויה לא מושלמת ולא מתרחשת בדיוק כפי שתכננתי אז לא שווה לנסות אפילו? אז למה לחיות בכלל בעצם? למה לנסות? הרי אפשר לחיות חיים שלמים באיזור הנוחות בלי לנסות להתאמץ בכלל לעשות משהו אחר. אבל האם זה מה שאני רוצה?

ההבדל בין הגאיה שנמצאת בראש שלי לבין הגאיה שבעולם הפיזי הוא גדול מידי. ולמרות שאני יודעת שזה ככה אצל כולם ככל הנראה ושלכל אחד יש את הפנטזיה שלו על עצמו, זה פשוט לא מסתדר לי בראש שאני לא יכולה להיות אותה הגאיה בשני העולמות. הרי זה תלוי רק בי לא? למה שאני לא אוכל פשוט להעלים את הפערים? ללכת עם התוכניות שלי עד הסוף ולא לחשוב כל הזמן על מה יקרה אחר כך. איך החיים שלי יראו אז?

אני אוהבת לחשוב על עצמי במונחים של אדם מאד סתגלתן, נינוח ושלא נותן לדברים חיצוניים להשפיע עליו יותר מידי. אבל האם אני באמת יכולה לנכס לעצמי את כל התכונות האלו אם לא העמדתי אותן אי פעם במבחן? אם תמיד אני חותרת להישאר בשגרה ולא לאתגר את עצמי? הגיע הזמן לעשות דברים אחרת, כי אני לא יודעת אם אני אוכל לחיות עם עצמי בשלום בלי לפחות לנסות.

[the-fool-diary]

18/03/22

למה זה משפיע עליי? כי אני מחשיבה אותם בתור חברים שלי, כי בניתי על זה שהם יבואו, כי חברים של יערה ואופיר כן באו לפה, כי קניתי דברים במיוחד בשבילם, כי כל היום התעסקתי בלהכין את הדירה ולנקות ולסדר הכל לכבודם, כי כבר שאלתי את יערה ואופיר אם הם יכולים לישון אצלם, כי כבר סיפרתי לדני שחברים שלי באים היום אז אני לא יכולה לבוא אליה, כי זה מביך שהזמנתי את כולם בקבוצה ואף אחד לא בא בסוף.

אפשר אז לחלק את זה לשני תחומים, אכזבה מחברים שלי ואכזבה מעצמי.

הם איכזבו אותי כי למרות שאנחנו לא הכי קרובים שיש אני עדיין מחשיבה אותם בתור החבורה שלי מהבית, וכן, ציפיתי שאם אני אזמין אותם הם יגיעו. ציפיתי שלפחות ירשמו אם הם לא יכולים באותו יום, באותו שבוע, משהו.

מעצמי אני מאוכזבת כי כנראה שאני לא מספיק חשובה להם בשביל להגיע. אני רושמת את זה ומבינה שאין באמת קשר בין עד כמה אני חשובה להם לבין זה שהם באים אליי, אבל זה פשוט כן משהו שציפיתי שהם יעשו. אני כנראה לא מספיק מעניינת, מעורבת בחיים שלהם, בשביל שהם יטרחו לנסוע עד אליי. מצד שני זה באמת נכון, אני רואה אותם רק פעם בכמה שבועות, אנחנו לא מדברים בין לבין, הקשר בינינו מתבסס על זה שהיינו חברים בתיכון- למה בכלל חשבתי שזה מספיק בשביל שכולם יבואו לב"ש?

א��ך אני מנתקת את הרגשות שלי מהמעשים והבחירות של אנשים אחרים? למה זה משפיע עליי?

[the-fool-diary]

15/02/22

Don't suffer from imagined troubles

אחת הבעיות הגדולות אצלי היא עצם העובדה שכל דבר שקורה לי אני חייבת לנתח לפרטי פרטים ולנסות לחזות מה יקרה בעתיד. במקום לקבל את הדברים כפי שהם אני מתעסקת בכל הדברים שיכולים לקרות, מה יכול להשתבש, מה אני ארגיש וכו'. כל פעם שאני עושה את זה אני בעצם נותנת למחשבות שלי, לדברים שהם לא ממשיים, את הכוח לפגוע בי ולהשפיע על איך שאני מרגישה. למה שאני אכנס לחרדות, לחץ, אתחיל לפקפק בעצמי ובכל מה שאני יודעת- בכל פעם שמשהו שקצת יוצא מהשגרה קורה לי? למה שאני אעשה את זה? בסופו של דבר, כל המחשבות האלו הן תרחישים שאני חוזה שיקרו בעתיד- אבל זה רק גורם לכל התופעה הזאת להיות עוד יותר מיותרת! כי קודם כל אני לא נביאה, ולפי ניסיון עבר אני כבר יודעת שלרוב "הנבואות" שלי לא מתגשמות ושהמציאות הרבה פחות אכזרית מכל מה שאני מתכננת לעצמי בראש. ודבר שני, אם כבר התרחיש שחזיתי אכן התמשש- אז מה? הרי זה בעצם מה ששציפיתי והתכוננתי שיקרה, אז למה בכלל זה אמור להזיז לי?

יש כאן סוג של סתירה, כי מצד אחד אני לא יכולה לתת למחשבות שלי על עתיד שלא קרה לנהל לי את החיים בהווה, אבל מצד שני אני צריכה להכין את עצמי לכל התרחישים האפשריים כדי שברגע האמת אני אדע להתמודד עם כל מה שיבוא. אז מה עושים? אני צריכה למצוא איך אני כן עושה הכנה מנטלית לכל הסיטואציות שיכולות לקרות לי, אבל לא נותנת להן את הכוח לעורר אצלי חרדה.

אני חושבת שאם אני באמת אעשה אצלי את ההפרדה הזאת בין המציאות, לבין דברים שקרו רק בראש שלי, אני אצליח ללמוד לנתק מהם את הרגש, ויחד איתו את ההשפעה שלהם עליי.

[the-fool-diary]

15/10/21

טוב זה לא באמת התאריך שבו אני כותבת את כל זה אבל ניחא- העיקר הכוונה. מה שחשוב זה שסופסוף התקדמתי עוד שלב במשחק הזה שנקרא 'חיים' וזה נותן לי תקווה לגבי העתיד.

בכללי כל השבועיים האלו באילת הרגישו מאד מכוננים בצורה מסוימת. עצם העובדה שנסעתי לבד לקורס צלילה בזמן שכמעט כולם שם הגיעו עם עוד מישהו שהם מכירים, כבר הכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתחבר מאד מהר לאנשים חדשים. מצד שני גם היה לי את המקום שלי להיות לבד ולדבר עם אנשים שלא איתי באותה מסגרת כביכול. גם הקורס של המגמה היה מעולה- כן, היו הרבה רגעים שהרגשתי שאני לבד, לא שייכת, עושה הכל בעצמי וכו', אבל אלו דברים שאני מרגישה בכל סיטואציה חברתית אז זה לא שמדובר במשהו חדש. בעיקר הרגשתי שאני מצליחה להתחבר להרבה אנשים, וכשאני אומרת להתחבר אני לא מתכוונת בהכרח שנהיינו פתאום חברים הכי טובים, פשוט לזה שאני מדברת עם אנשים שלא דיברתי איתם לפני ולא חושבת על כל דבר מליון פעם.

מה שהכי ייחרט לי אבל מאילת זה מן הסתם הנשיקה הראשונה שלי- אחרי 21 שנים שהרגישו כמו נצח אני סופסוף יכולה לסמן וי על שלב אחד בעולם הזוגי שנמצא מאחורי. לא עוד שתיקות והסברים מביכים, לא עוד חרדות על איך אני אסביר לבחור העתידי שאני אהיה איתו למה אין לי ניסיון בכלום עדיין. אני גם ממש שמחה שזה קרה כמו שזה קרה, כבר הייתי בטוחה שעד שזה יקרה זה יהיה מביך בטירוף אבל למזלי העולם היה איתי לשם שינוי והכל הרגיש פשוט טבעי. את הדברים הבאים אני אכתוב לזכר התיעוד למקרה והזכרון המופלא שלי יחליט לאכזב אותי בעתיד כאשר אני ארצה לשחזר את הרגע.

טוב אז הכרנו בשבוע שאחרי הקורס צלילה שלי, בזמן שהוא מתחיל את שלו. זכור לי שסתם דיברתי איתו במטבח כי חשבתי בהתחלה משום מה שהוא הבחור שהיה איתי בחדר. במהלך כל הימים אחר כך סתם היו לנו שיחות חולין כזה וככה עד ליום שאני ושרון נשארנו עוד לילה בהוסטל. למזלי שרון הרבה יותר חברותית ממני והצליחה למשוך את השיחה עם החבורה שלו קצת מעבר לשיחת חולין, היא גם זאת שהציעה שנצא איתם לבר- ועל כן אני חייבת לשרון בגדול. במהלך כל הערב פשוט הרגשתי איך לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר בנוח איתו ואת זה שאני רוצה איתו. הוא היה כל כך חמוד כל הלילה וצחק מכל השטויות שאמרתי, הרגשתי שהוא באמת מתעניין בי ובמה שיש לי להגיד וזה פשוט גרם לי להרגיש כמו בן אדם אמיתי? כאילו אני באמת בן אדם שיכול לעשות דברים כאלו ולהכיר אנשים חדשים, שיהיה בינינו קליק ושהכל פשוט יזרום. אני מאמינה שזה גם למה הצלחתי בסוף לשחרר את עצמי ולתת לגוף שלי לעשות את מה שהוא רצה- הרגשתי כאילו אני רק 'גאיה' בלי כל העבר שלי, הוא לא מכיר אותי מגיל 15, הוא לא יודע עליי שום דבר שאני לא אמרתי לו, הוא רואה אותי בדיוק באור המתאים למטרה שאני צריכה אותו, וכל הדברים האלו פשוט גרמו לי להרגיש מספיק בנוח איתו בשביל לעשות את מה שדחיתי מה שמרגיש כמו כל כך הרבה זמן. אני שמחה שזאת הייתה החוויה הראשונה שלי כי הוא באמת היה בחור מקסים, חכם, מצחיק, וכל השיט הזה. באסה שאני כנראה לא אראה אותו יותר לעולם אבל מצד שני אולי זה דווקא מה שנתן לי את החופש לעשות סופסוף את מה שאני רוצה.

מסקנות, אם אני רוצה להתקדם בחיים שלי אני צריכה לעבור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי :)

[the-fool-diary]

15/09/21

זה דבר אחד לדעת שהחשיבה שלי לא רציונלית וטיפשית אבל דבר אחר לגמרי להצליח בכל זאת להתעלם ממה שהיא מכתיבה לי לעשות.

כמה פעמים כבר פספסתי מפגשים עם חברים, אימונים, חוויות, בגלל שהתביישתי באיך שאני נראית? זה באמת מרגיש לפעמים הסיבה הכי טיפשית בעולם לבטל בגללה דברים אבל זה פשוט גדול עליי. עוד 50 שנה שאני כבר אהיה כולי מקומטת וזקנה מה אז? אני לא אצא מהבית יותר? למה בכלל לתת לסיבה כל כך שטחית כמו מראה חיצוני כל כך הרבה ��שפעה על החיים שלי, על המצב רוח שלי ועל איך שאני בוחרת להתנהל?

למרות שאני יודעת שאין לי שום סיבה באמת להתבייש ושמה שאנשים אחרים חושבים עליי ועל איך שאני נראית לא אמור באמת לעניין אותי יותר מידי, זה בכל זאת עוצר אותי כל פעם מחדש. גורם לי להתבצר בתוך החדר שלי ולנסות להימנע מכל סיטואציה שבה בן אדם אחר יראה אותי. פשוט נמאס לי מזה, באלי פשוט שלא יהיה לי אכפת מדברים כאלו ושאני אוכל לחיות את חיי בלי להתחבט כל הזמן באם כדאי לי לצאת מהבית כי אני נראית היום פחות טוב. רק לרשום את זה נשמע מטומטם. יש כל הרבה דברים לעשות ולחוות בחוץ, למה שאני אפספס את הכל רק בגלל הפרצוף שלי? האם זה מה שאני אחשוב עליו בסוף? על שהלוואי שהייתי רק קצת יותר יפה? אין מצב, החיים הם לא כאלה שטחיים. אני פה בשביל להנות עד כמה שאפשר ולהגשים את כל מה שאני רוצה- זה יהיה מאד מטופש מצידי לתת לדברים שאינלי השפעה עליהם לעכב אותי.

[the-fool-diary]

21/06/21

למה כל הזמן תוקפת אותי באמצע היום מן תחושת מועקה שלא עוזבת ורצון לבכות? מה לא טוב לי? מה חסר? כשאני מנסה למצוא את הסיבה אני לא באמת מצליחה לשים את האצבע על שום דבר ספציפי, כלפי חוץ הכל אמור להיות טוב- אני יצאתי מהבית וקיבלתי את החופש שלי, הלכתי אחרי מה שהרגשתי שנכון לי לעשות והתחלתי ללמוד את המקצוע היחיד שעורר בי תחושה של עניין ותשוקה, אני מצליחה כמעט בכל דבר שאני עושה, ובכל זאת. בכל זאת משהו לא מרגיש טוב. אנשים בטוחים שהכל בא בקלות- לימודים, אימונים, האופי הרגוע, אבל זה פשוט לא נכון, אני כישלון. אני מרגישה שאני מתחילה לאבד את זה לאט לאט. אני רושמת לאט לאט בכוונה כי זה לא באמת קרה איזשהו אירוע דרמטי שגרם לי להישבר, מדובר בהצטברות של עשרות ומאות מקרים קטנים שמכרסמים באופטימיות ובגישה שלי לחיים. זה מתחיל מהאימונים והפציעות שפשוט לא מפסיקות להגיע, כל פעם עוד אחת חדשה. אני תקועה במקום בזמן שלכולם יש ציפיות שאני אשתפר כבר ואעשה עם עצמי משהו אבל זה פשוט לא קורה- אני רק נכנסת עמוק יותר לתוך הבור הזה של הייאוש. אני לא רואה איך המצב משתנה וכבר הגעתי לנקודה שבה אין לי יותר כוחות לנסות לטפס שוב מחוץ לבור ולמצוא סיבה להמשיך לסבול ולהתאמץ כל כך הרבה בשביל משהו שאני לא יודעת אם אני באמת עדיין רוצה. גם הלימודים לא באים בקלות, באתי עם גישה של "אני יודעת הכל" ואני בטוח אצליח אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט. לא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי לשבת להתרכז וללמוד אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מחפשת תירוצים של למה לא. אני לא מרגישה שאני "על" הדברים וזה עוד רק בפן הלימודי, אם מסתכלים בפן החברתי אז שם זה כבר ברור שנכשלתי. מצד אחד אני מרגישה חתיכת אנטיפטית שלא הצליחה להתחבר לאנשים שעד כמה שאני מכירה אותם- הם הכי חברותיים שיש- ומצד שני עד שאני כבר כן נמצאת עם עוד מישהו אני פשוט מרגישה כל כך צבועה ושאני מזייפת הכל. לא יודעת למה אני מרגישה את הצורך הזה שכולם יאהבו אותי ושאף אחד לא יחשוב עליי אפילו דבר אחד רע אבל נמאס לי מזה. זה פשוט מוביל אותי למצב שבו אני מרגישה אחרי כל אינטראקציה עם בן אדם שיצאתי "פראיירית", שנתתי להם לעשות מה שהם רוצים בלי שום התחשבות באיך שאני מרגישה. נמאס לי מזה כי אני יודעת שזה לא נכון, אנשים לא סתם מנצלים אותי- הם באמת צריכים את העזרה שלי, ואני במקום לעזור מתוך כוונה אמתית ורצון טוב עוזרת רק מתוך תחושת מחויבות וניסיון לצאת בן אדם "טוב ונחמד" שתמיד שם בשבילך אם תצטרך. זה מגעיל אותי- אני מגעילה אותי. מה הבעיות שלי לעזאזל? למה כל דבר זה הצגה, למה אני לא יכולה פשוט להתנהג כמו שאני מרגישה ושכולם יתמודדו עם זה? למה כל כך קשה לי לקבל את זה שלא כולם יאהבו אותי? כל הסיטואציות האלו רק גורמות לי להרגיש עוד יותר לבד. עצם זה שאני נמצאת פה בב"ש בלי אף אחד שקרוב אליי מספיק בשביל שאני אוכל לשתף אותו מה עובר עליי רק מחמיר את המצב. כל דבר קטן שקורה גורר תגובה רגשית מוגזמת מהצד שלי, עוד רגשות שנקברים אצלי עמוק בפנים ומכבידים עליי. שום דבר שאני עושה הוא לא טוב מספיק- אני לא טובה מספיק, זה לא מפתיע שאין מישהו שמעוניין אותי, מי ירצה? יש לי אופי צבוע ומתרפס, שום שאיפות קוהרנטיות, נראית רוב הזמן כמו זבל, אין לי חברים אמתיים חוץ מאריאל שגם איתו אני מדברת עכשיו רק פעם בחודש במצב טוב. אני לבד. לבד לבד לבד לבד לבד לבד לבד. מה אמורים לעשות בכלל במצב כזה? למה זה לא משתפר כבר? חשבתי שככל שאני אתבגר גם האופי שלי יתבגר אבל לא משנה מה קורה וכמה זמן יעבור אני תמיד אשאר בן אדם חלש, שלא יודע לעמוד על שלו, לא מעניין, דמות משנית בחיים של עצמי. הלוואי היה לי מספיק כוחות ואומץ לקחת את עצמי בידיים, ולא פיזית כמו בדרך כלל אלא הפעם מנטלית, ולעשות באמת שינוי במי שאני. להתאים את החוץ לבפנים שלי. למצוא ממה מורכב בכלל הבפנים שלי.

[the-fool-diary]

1/1/21

טוב כנראה שזאת תהיה מסורת לרשום כל שנה איזה משהו על השנה החולפת, יכול להיות משפט, יכול להיות גם השתפכות של כמה פסקאות- תלוי בשנה.

אי אפשר לדבר על 2020 בלי לזרוק הערה כלשהי על "השנה הגרועה בהיסטוריה". וזה לא בהכרח בגלל שקרו דברים רעים בעולם אלא בעיקר בגלל האופן שהדברים האלו השפיעו על כל אחד מאיתנו בצורה מסוימת. כי הרי כל שנה קורים אסונות ואירועים חשובים, אבל פתאום זה הרגיש כאילו כל דבר קטן שקרה גרר אחר��ו שינויים שהשפיעו ישירות על החיים שלנו.

מהצד שלי קשה לי מאד לסווג את השנה הזאת בתור "הכי גרועה" או כמו שהרבה אנשים אחרים מודים בחשש שזאת דווקא הייתה השנה הכי טובה שלהם עד כה. מצד אחד: השתחררתי מהצבא, התחלתי ללמוד, עזבתי את הבית של ההורים ועברתי לבאר שבע, נולדה לי אחיינית ועוד הרבה רגעים אחרים שנהניתי מהם. אבל מצד שני אי אפשר לשכוח את הסגרים, לילות ושבתות בבסיס בתחילת הסגר הראשון, שאת כל החלק האחרון של השירות שלי נאלצתי לבלות רוב הזמן בלי החברות שלי למשרד, לימודים בזום בלי לפגוש כמעט את האנשים שאיתי בתואר, מצב פוליטי בלתי נסבל במדינה שלנו ואת זה שההורים שלי נהיו פתאום אקטיביסטים גדולים, הפציעה שלי בגב כמובן שאני גוררת עוד מ2019 אבל בתכלס ליוותה אותי בכל רגע מ2020 ולוקחת ממני עם כל שבוע שעובר עוד שביב תקווה קטנטן שאולי היא תעבור, ועוד הרבה רגעים רעים שאני מן הסתם כבר לא זוכרת.

בקיצור- רגשות מעורבים.

טוב אבל עם עכשיו נדבר תכלס ועל איפה שאני היום ואיפה שאני רוצה להיות בשנה הקרובה, אני חושבת שאני במצב דיי סבבה. עם כמה שהלימודים קשים, שיש לי מלא הוצאות פתאום, לנסות להכיר חברים חדשים ולחוות חרדות חברתיות במלוא עוצמתן, לנסות להתאמן עם הפציעה, למרות כל אלו- אני מרגישה שאני מסוגלת להגיד שאני מאושרת.

יש משהו בעובדה שאתה לא גר עם ההורים, בשקט הזה, בעצמאות הזאת, שפשוט עושה לי ממש טוב על הלב. אפילו שאני מתקשה לשמור על קשרים עם חברים, אני מרגישה שאני באמת מצליחה להתחבר עם כמה אנשים פה, ובאלי כבר שנעבור ללימודים פרונטליים כדי שזה יהיה אפילו יותר פשוט. אפילו העובדה שאני מתאמנת לבד רב הזמן תורמת לתחושת האושר שלי. פתאום יש לי הרבה יותר זמן לעצמי, וזה לא שלפני הייתי כזה בן אדם עסוק אבל זה הרגיש כאילו יש לי כל כך הרבה מחויבויות וכל הזמן אנשים שמצפים ממני לעשות דברים, בזמן שפה אני הבוס של עצמי ורק אני מחליטה על הזמן שלי. יש בזה מאין משהו משחרר מאד.

לסיכום אני רק ארשום שאני מאחלת לעצמי ש2021 תהיה כל מה שאני מצפה ממנה: שהלימודים יעברו בצורה חלקה, שאני אצליח לשמור על התחושה הזאת של השלווה, שאני אמצא את הכיוון שאני מחפשת- גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית, ושבאופן כללי המצב בעולם שלנו ישתפר קצת.

יאללה סיימתי לחפור- שתהיה שנה טובה!

1/1/18

I feel a change coming

[the-fool-diary]

11/08/20

Holy shit I'm 20.

[the-fool-diary]

25/06/20

עוד יום כיף בתל אביב- משום מה יש משהו ממש מרגיע בלשבת בפארק עם ספר טוב ונוף נחמד, אף אחד לא מכיר אותי, אני לא צריכה להיות בשום מקום, לאפשר פשוט להירגע. אני מקווה שבעתיד אני אוכל למצוא זמן לעצמי כמו עכשיו, שאפשר לתת למוח לנוח ובלי מחויבות לכלום.

בקרוב אני מתחילה ללמוד בבן גוריון בבאר שבע. ביולוגיה ימית. זה פשוט לא מרגיש אמיתי. מצד אחד יש לי כל הזמן את הלחץ הזה, ומה צריך לקנות ולארגן, ואיך אני אסתדר עם העומס, ומה אני אעשה עם האימונים. ומצד שני זה לא באמת מרגיש שזה עומד לקרות, אז אפשר לדחות את הכל ולעשות את זה אחר כך, אין לחץ, הכל יהיה בסדר. אני פשוט מתנדנדת בין שתי התחושות האלו ומנסה לאזן את עצמי תוך כדי שאני עדיין בצבא ועדיין ספורטאית, ויש ממני ציפיות ויש לי מחויביות. אני כן ממש מתרגשת להתחיל בלימודים וזה כן נראלי מעניין ומה שאני רוצה ללמוד, אבל כן יש הרבה חששות- איך נלמד בתקופת הקורונה הזאת, עם מי ואיפה אני אגור, איך אני אשלב את האימונים, מאיפה יהיה לי כסף, אם אני אצליח להכיר חברים חדשים, ועוד מלאאא שאלות שלא יהיה לי עליהן תשובה עד שאני פשוט אתחיל לעשות במקום להתחרבש עם עצמי.

טוב בינתיים אני אנצל כל הזדמנות שיש לי בשביל להירגע ולנוח, ועם השאר אתמודד אחר כך.

[the-fool-diary]

31/05/20

מרגיש לי שאם הייתי דמות במשחק מחשב מסוים עם כל מיני רמות חוזק של תכונות מסוימות- אז בימים האחרונים היו עולות לי כמה נקודות ב'חברותיות'.

זה התחיל מסגירת השבת שלי, מאורע שבדרך כלל אני לוקחת אותו לכיוון מאד סוליטרי ונמצאת רוב הזמן בחברת עצמי, אך לא הפעם. משום מה צירוף האנשים שסגרו שבת איתי הוביל לכך שמצאתי את עצמי עם חבורה של אנשים שאני מכירה בדיוק יומיים בלחץ, בסוג של ישיבה עד 2 בלילה. ברור שהסיבה המרכזית שזה קרה הייתה בזכות אחת הבנות שהיו שם- אידיליה. בחורה סופר חברותית, יודעת מי היא, לא מפחדת מה חושבים עליה. במובן מסוים קצת קינאתי בחופשיות שבה היא מסתובבת בחיי היומיום שלה, בלי דאגות על איך כל פעולה שהיא עושה תתקבל בחברה שסביבה. אני מרגישה שהחוויה הזאת אולי עזרה לי קצת לצאת מתוך הראש של עצמי ולהכיר אנשים חדשים מתוך רצון ולא מתוך כורח.

בלי קשר לזה היום גם סופסוף יצא לי לדבר עם יאן בצורה רצינית. הרבה זמן לא הייתה לנו שיחה כזאת והאמת שקצת התגעגעתי לזה. אמנם יש לי שיחות נפש עם אריאל, אבל זה איכשהו מרגיש שחלוקת התפקידים בינינו כבר קבועה והתפיסה שלהם בראש שלי לא יכולה להשתנות, אפילו שכבר מזמן יצאנו מהתפקידים הישנים שלנו. אבל עם יאן זה אחרת. פתאום אני נחשבת האדם השקול, שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, וזה נהיה התפקיד שלי לעזור ולייעץ ליאן איך לצאת מהמשבר הנוכחי שהוא נמצא בו. אני לא אשקר, זה מרגיש טוב לעזור למישהו אחר בבעיה שכבר הצלחת לפתור בעצמך. אבל חוץ מההרגשה הטובה שזה נותן לי, אני באמת רוצה לעזור ליאן. לא משנה מה אני אעשה ואגיד לעצמי- אכפת לי ממנו, אני רוצה שיהיה לו טוב, ואני רוצה להיות הבן אדם הזה שהוא יוכל לדבר איתו ולהיוועץ בו. אמנם ברור לי שלא יהיה בינינו מערכת יחסית זוגית, אבל זה לא אומר שלא יכול להיות בינינו קשר חברי. אני מעריכה את הזמן שלנו ביחד ונהנית ממנו, אז למה לשקר לעצמי שאני לא צריכה את יאן ושכבר לא אכפת לי ממנו?

בקיצור, מרגיש לי שעם כל ההחלטות שהייתי צריכה לקחת בזמן האחרון בנוגע לאופן שבו אני אמשיך ואחייה את חיי, השפיעו במידה מסוימת על הצורה שבה אני מתנהלת עם אנשים אחרים. ועד כמה שאני יכולה לראות בינתיים הן בהחלט השפיעו לטובה. אני מקווה שאני אוכל להמשיך ולהתפתח חברתית, כי כשאני אגיע לאוניברסיטה לא יהיה לי אף אחד לסמוך עליו חוץ מכל עצמי, אז כדאי שאני אדע איך לבנות סביבה רשת תמיכה כמה שיותר מהר.

[the-fool-diary]

9/5/20

רק צריכה לפרוק שנייה כי הרגע סיימתי את גורלו של רוצח, הספר האחרון מתוך 16 בסדרה המדהימה של רובין הוב 'ממלכת המבוגרונים' (התרגום לא עושה עימה חסד).

אני לא מצליחה להשתלט על הרגשות שלי כרגע בכלל. אני זוכרת איך התחלתי לקרוא את הספר הראשון. זה היה בטיול שלנו ליוון בזמן שהיינו על היאכטה. הבאתי איתי שני ספרים- אם אני לא טועה הם היו 'ריקוד עם דרקונים' חלק א' וחלק ב'. סיימתי אותם דיי מהר כי לא היה יותר מידי מה לעשות על היאכטה וחיפשתי לעצמי משהו אחר לעשות. יצאתי החוצה וראיתי על השולחן שלנו בחוץ ספר כחול שיובל הביא איתו לטיול. קראו לו 'שוליית הרוצח' והיה רשום שהוא נכתב על ידי רובין הוב- עובדה שמיד קפצה לי לעין בגלל הדמיון המכוון לרובין הוד. התעניינתי מספיק בשביל לקרוא את ה��קציר וזה לא היה נשמע לי יותר מידי מעניין ואני זוכרת שחשבתי שהם עשו שגיאת כתיב כי הם התייחסו לסופר בתור אישה ואני הייתי בטוחה שזה גבר. עבר עוד כמה זמן והשיעמום בסוף הכריע עד שפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. אני חייבת לציין שהעמוד הראשון ואפילו אלו שבאו אחריו ממש לא משכו אותי וכמעט החלטתי לוותר על הקריאה- היום אני מודה לאני מהעבר שהחליטה לתת לספר הזה עוד הזדמנות והמשיכה לקרוא. עד שהגעתי לסוף של הספר כבר סיימנו את המסע שלנו על היאכטה והיינו בחדר במלון. אני זוכרת ששכבתי במיטה שלי, קראתי את הסוף (עם הרבה דמעות בעיניים כיאה לספר מאת הוב) וחשבתי לעצמי שהספר הזה הוא הדבר הכי טוב שקראתי בחיים שלי. הייתי חייבת את הספר הבא בסדרה אך לצערי יובל קנה משום מה את הספר השלישי ולא את השני. השכחתי מעצמי את הספרים לזמן מה עד שנתקלתי בספר השני בסדרה, כבר לא זוכרת אם בחנות ספרים או בכנס, ומיד קניתי אותו. כמובן שלפני שהתחלתי לקרוא אותו רציתי לקרוא שוב את הראשון בשביל לרענן את זכרוני, וכך התחיל לו המעגל הזה שבו אני קוראת את הסדרה הזאת בלופ שלא נגמר וכל פעם מוסיפה עוד ספר או עוד סדרה חדשה לסבב הנוכחי. 5 שנים זה נמשך עד היום. עיכבתי את היום הזה במשך זמן רב בכך שלא קניתי את הסדרה של הדרקונים, וככה אפילו שהיה לי כבר את כל הסדרה האחרונה לא יכולתי לקרוא אותה לפני שאני אקרא את הדרקונים. מי שהציל אותי מהבוץ הזה היה יובל שהחליט סופסוף לקרוא את הספרים והגיע לסדרה של הדרקונים והחליט להזמין אותה. עכשיו לא היה לי כבר תירוץ והתחלתי לקרוא אותה. ציפיתי לסדרה חלשה לפי העדויות השונות שקראתי באינטרנט אבל זה ממש לא מה שקרה. גמעתי את 4 הספרים בשקיקה, אני מאמינה שבפחות מחודש, והמשכתי הישר לסדרה האחרונה.וואו. זה כל מה שיש לי להגיד. זאת לא בהכרח הטרילוגיה הכי טובה מבין כולם אבל כן מבחינת מה שהיא מסמלת- סוף המסע של פיץ-אביר הרואה למרחק, זאב הבינה שלו עיני-לילה והנביא הלבן שלנו הליצן/אהוב/אמבר. ואין לי מה להגיד חוץ מזה שהסוף של השלושה האלו הוא בדיוק כפי שהיה צריך להיות. במהלך כל שלושת הספרים האלו מצאתי את עצמי בוכה בזמנים לא צפויים, לא בהכרח רק ברגעים העצובים, אלא גם ברגעים בהם פשוט העלתי את כל הזכרונות שמשפט מסוים עורר בי, או ברגעים בהם הרגשתי את הדמויות ואת כל מה שהן עברו כל כך חזק שלא נותר לי דבר לעשות מלבד לבכות.

אני חושבת שאני אזדקק לתקופה הקרובה בשביל להתאבל- כן, ממש כמו לשבת שבעה, כדי שאני אוכל לעכל ולערער במסע הזה שהוב העבירה אותי ב16 הספרים שלה שארך בשבילי כמעט 5 שנים. אחרי שהתקופה הזאת תעבור אני חושבת שאוכל לחזור לקרוא ספרים-אף על פי שאני בספק אם אי פעם אקרא שוב משהו שמתקרב אפילו במקצת לחוויה שרובין הוב מצליחה להעביר בספרים שלה, ובסופו של דבר אני אחזור ואקרא את הסדרה הזאת שוב. ושוב. ושוב ושוב עד שאני כבר לא אוכל להחזיק בידיים את הספרים או שהכתב יהיה קטן מידי בשביל שאני אצליח לקרוא, וגם אז אני בטוחה שאוכל למצוא מישהו שיקריא את הספרים הללו בשבילי.

טוב, סיימתי את החפירה הרגשנית שלי ועכשיו אני יכולה- או לפחות מקווה שאני יכולה, להמשיך בחיי האמיתיים.

*הוספתי תמונות בשביל להמחיש את המצב הרגשי שבו הייתי כשרשמתי את הפוסט הזה*

[the-fool-diary]

3/5/20

השעה 00:15 ומחר אני צריכה לנסוע לבסיס אבל אני פשוט לא מצליחה להירדם. לא יודעת למה אבל המוח שלי לא מצליח להשתלט על עצמו ולגרום לכל המחשבות שרצות לי בראש לעצור לשנייה. אני חושבת על העתיד, מה יהיה אחרי שאני אשתחרר. מה אני אלמד- נושא שכבר עכשיו ההורים שלי לוחצים עליי להחליט לגביו, איך אני אפרנס את עצמי, מה עם האימונים? אני אמשיך להתאמן?איפה בדיוק? וכמובן גם כל מה שקשור למערכות יחסים, מתי זה יקרה גם לי? עם מי? איך אני אהיה? בינתיים אין לי יותר מידי הזדמנויות לפתח את השאלות האלו למשהו מעבר כי אני תקועה עם אותם אנשים כבר קרוב ל5 שנים אבל אני לא יכולה לחכות לרגע שבו אני אתחיל לענות על כמה מהן.

אני גם חושבת שאולי יהיה בשבילי טוב להתחיל סוג של יומן. לא כמו מה שהיה לי כשהייתי ילדה, יומן בראץ שקיבלתי מ"פיית השיניים" ופשוט זרקתי לשם כל מיני דברים רנדומליים. אבל גם לא כמו הבלוג שמלא בעיקר במירמורים ומשברים קיומיים. אני רוצה להתחיל יומן שאני אוכל פשוט לתעד בו את החיים שלי, מקום שאני אוכל לפרוק אליו את המחשבות שלי- שלא בהכרח יהיו שליליות, ויעזור לי להרגיש יותר מחוברת לכל הדברים שקורים לי. אני פשוט רוצה להרגיש כמו בן אדם שיודע מה הוא עושה בחיים שלו, זה הכל.

[the-fool-diary]

1/1/20

טוב, רשמתי פוסט ממש ארוך ומשתפך אתמול על כל השנה שעברה והעשור האחרון, אבל משום מה הוא לא פירסם אותו ומחק אותו- יאי לי.

אינלי כוח להתחיל מחדש אז אני פשוט אסכם בקצרה. 2019, היית שנה קשה, אכזרית, אבל גם שנה שבה פתחתי את החלק האחרון שבי לאריאל (וזו בהחלט אבן דרך משמעותית). מאחלת לעצמי שהשנה הקרובה תביא איתה עוד הזדמנויות בהן אני אוכל ללמוד ולהתפתח, ובכללי שבעשור הקרוב אני סופסוף אתאפס על החיים שלי ואתחיל להיות בנאדם.

יאללה בואו נשרוד את השנה הזו

1/1/18

I feel a change coming

[the-fool-diary]

26/10/19

אני פשוט מרגישה ריקנות.

אינלי מילים בשביל להסביר את במדויק אבל אני מרגישה את זה בכל תחום בחיים, סוג כזה של אדישות, שפשוט מונע ממני להתקדם.

אם זה בספורט שעד לאחרונה הכל היה טוב והתקדמתי ונהנתי, ועכשיו פתאום כשנפצעתי אני פשוט לא מוצאת את הטעם בזה בכלל. כל דבר שאני עושה כואב וזה לא משתפר. הייתי באליפות אירופה- תחרות שציפיתי לה כמעט שנה- ובסוף בכלל לא עמדתי בציפיות שהצבתי לעצמי, לא ככה דמיינתי שזה ילך. מצד אחד זה כאילו אמור לעורר בי מוטיבציה, להשתפר, להתקדם, אבל בתכלס אני פשוט מרגישה כל כך רחוקה מהמטרות שלי ומאיפה שאני רוצה להיות עד כדי כך שאני לא רואה אותן אי פעם מתגשמות. הרי במילא כשאני אסיים את הצבא כל המשפחה שלי מצפה שאני אעזוב את המשקולות ואתחיל לעשות "משהו רציני", הם פשוט לא מבינים או מאמינים שזה המשהו הרציני שלי.

חוץ מזה יש את כל הסיפור עם יאן שמייאש אותי כל פעם מחדש. זה כאילו כל חודש אני נמצאת איתו במצב שונה לגמרי וזה כל כך מבלבל. עד לפני שטסתי לאוקראינה הרגשתי כאילו היחסים בינינו באמת מתקדמים (בצעדים מיקרוסקופיים אבל עדיין) לאנשהו, אבל מתברר שבזמן שלא הייתי הוא כבר הספיק למצוא לעצמו בחורה אחרת (שהיא באמת אחלה ואני ממש אוהבת אותה). ואז כשזה חזרתי אז הכל נחת עליי בבום- פתאום הכל היה שונה, וזה כאב. אבל איכשהו לאט לאט היחסים בינהם כנראה התפוררו ואני מוצאת את עצמי שוב נופלת לכל התקוות שווא שיכול להיות בינינו משהו, אפילו שהמוח שלי יודע שזה לא ככה הלב שלי פשוט מפרש כל מחווה קטנה בתור סימן לדבר גדול יותר. וזה כל כך כואב, לראות אותו כמעט כל יום ולשמור על כל התסכול הזה בפנים למשך כל כך הרבה זמן.

אבל אפילו אם הוא היה מעוניין שיקרה משהו מעבר, זה בכל מקרה לא היה משנה- כי אני דפוקה. אני לא בנויה למערכת יחסים, לאינטימיות, לקרבה, אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. יכול להיות שזה קשור למה שעברתי ויכול להיות שככה זה האופי שלי אבל זה לא משנה מה הסיבה כי התוצאה היא אותה תוצאה- אני לא מצליחה לעשות את הצעד הזה. לפי דעתי זה נובע מחוסר ביטחון עצמי קשה שמשפיע על האופן שבו אני תופסת את עצמי ובעיקר איך אני חושבת שאחרים תופסים אותי. אני לא חושבת שאני "ראויה" להיות עם יאן, הוא הרי יכול להשיג מישהי הרבה יותר טובה ממני- במראה, באופי, מישהי שלא מפחדת מהצל של עצמה. וזה מזכיר לי את החוויה של לבלות עם ניקול במשך 5 ימים. זה לא שהיה לנו איזה חיבור מטורף, אבל עצם השהייה בחברתה של מישהי שכל כך בטוחה בעצמה ובמי שהיא, בלי פחד וחרדה מה אחרים חושבים עליה, גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי. זה לא שהאופי שלה מושלם, כן? אבל הוא לא צריך להיות. עדיף להיות מי שאתה וששאר האנשים פשוט יתמודדו עם זה מאשר להתאים את האופי שלך כל הזמן לבן אדם שאתה נמצא איתו. איך אפשר לדעת בכלל מי אתה באמת כשאתה רק מנסה להתחבב על כולם כל הזמן?

אני מניחה שאני פשוט קצת מיואשת וזקוקה נואשות לפריצת דרך כלשהי, בכל תחום לא משנה איזה, בשביל להרגיש קצת התקדמות בחיים האלה. נמאס לי להיות תקועה במקום בלי שום שינוי, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לחיות כבר את החיים של איך שאני רוצה ולא לתת להם פשוט לקרות לי.

[the-fool-diary]

19/1/19

Yup. It's over.

דברים כבר לא יהיו כמו פעם יותר לעולם. יש לו מליון דברים לעשות ומליון אנשים לראות, כי לו יש הרבה אנשים שחשובים לו- לעומתי שיש לי רק אותו. אצלי הוא תמיד בראש סדר העדיפויות, ואני כבר לעולם לא אהיה אצלו כי יש לו חברה.

וכן זהו בעיקרון, אני כבר רואה איך החברות הזאת מתפוררת, זה התחיל בשנייה שהתגייסתי. דווקא ממשהו שציפיתי שיחזיק שנים- אפילו עשרות שנים, לא האמנתי שיתפרק כל כך בקלות וכל כך במהירות. מניחה שאלו החיים ואין יותר מידי מה לעשות עם זה- אנשים מתרחקים, ואנשים חדשים נכנסים לך לחיים. חבל רק שעד שזה יקרה אני צריכה להרגיש כל כך בודדה.

[the-fool-diary]

1/1/19

I've changed. I think.

I'm looking forward towards this year.

1/1/18

I feel a change coming

[the-fool-diary]

9/11/18

איך בדיוק הכל השתנה כל כך בפחות מחודש?

אמרנו שבחיים לא נתרחק וגם כשנהיה בצבא נמשיך להיפגש, אבל בינתיים זה מרגיש כאילו פשוט שכחת ממני. לך יש עכשיו חברה ועוד הרבה חברים קרובים חוץ ממני בשביל לדבר איתם, אבל כנראה ששכחת שלי יש רק אותך. אתה החבר היחיד שלי. כן, כן, יש לי הרבה חברים- אבל אני מתכוונת לחבר אמיתי, שאתה יכול לשתף איתו הכל ולסמוך עליו. חוץ ממך אינלי אף אחד. אף אחד בשביל לפרוק את כל מה שאני עוברת וחושבת, להתייעץ איתו, או סתם לומר שטויות.

אתה היית סוג של מפלט בשבילי מכל הדברים המעצבנים שאני צריכה להתמודד איתן בבית, זה לא שדיברתי איתך על זה, אבל אתה פשוט הסחת את הדעת שלי מהם לפעמים.

זה כנראה נשמע קצת אנוכי, שאני מתארת רק את כל היתרונות שהיו לי בחברות איתך, אבל אני בטוחה שגם אתה הרגשת ככה לגביי לפעמים. אני מניחה שעכשיו ששוב יש לך חברה אתה כבר לא צריך אותי בשביל לפרוק את כל הדאגות והדברים שעוברים לך בראש.

סתם מרגיש לי מוזר שאחרי חודש בצבא אני כבר מתאבלת על אובדן החברות שלנו- לא חשבתי שזה יקרה, ואם זה כבר קרה, לא חשבתי שזה יהיה כל כך מהר.