thesocalledleftovers

[thesocalledleftovers]

וילון להמונים

זה קרה לפני יותר מעשור. במהלך ביקור בביתה של חברה בקיסריה. אחרי טבילה ארוכה בבריכה, נכנסתי להתקלח. במקום וילון להמונים, האמבטיה חופתה באופן חלקי מאוד בזכוכית שקופה (שאז עוד היתה מחזה נדיר). החלקיות של החיפוי נראתה לי חשודה, ועוררה בי את החשש שהמקלחת הקצרה הזו תסתיים ברצפה רטובה. באורח לא מבוסס החלטתי להשתיק את החשש ולבטוח במקבלי ההחלטות הארכיטקטוניות והדקורטיביות של המבנה המינימליסטי והמחושב שבו התארחתי. ״זה בטח מתוכנן כך ששום טיפה לא תזלוג החוצה״, חשבתי לעצמי. חשבתי וטעיתי. כשיצאתי מהמקלחת גיליתי שהרצפה סחוטה מעדויות על ההתמסרות שלי לזרם המים. התמסרות שהרגישה לא פחות מפושעת לאור התוצאה הרטובה כל כך.

בתוך לבי ידעתי בו ברגע, שבבתים כאלה עזרי הניקיון מוחזקים הרחק מהעין. שלפעמים יש להם אפילו חדר מיוחד, כזה שממוקם לצד חדרה של המנקה או האופר - במרתף. בבתים כאלה, הרי, כל מה שהופך בית לנקי לא מוצג לראווה במקלחת האורחים. בבתים כאלה הניקיון קורה מעצמו, וכל ראיה שתוכיח אחרת מועלמת מהחללים הציבוריים של הבית. ידעתי ובו זמנית קיוויתי שהמנקה, שבוודאי יודעת שהחיפוי הזה לא מהווה תחליף ראוי לוילון, השאירה באיזו פינה חבויה סמרטוט לעת מצוא - כזה שיגאול נערות סוררות כמותי ממבוכת טיפות המים שהשתלטו על הרצפה. זה לא קרה, ולי לא היתה ברירה אלא לעבור לשלב הבא - שלב ההתמודדות עם האמת וחשיפתה בפני בנות ובני הבית. אמת שתחשוף לא רק את הרצפה הרטובה שכל כולה מעשה ידי, אלא גם את זרותי בחלל הזה, שיש מי שקוראים לו בית, אבל שבינו ובין בית הורי אין דבר וחצי דבר. אבל אז, בלי שום הכנה מוקדמת, ותוך דקלום רגע הוידוי בראשי, שמתי לב שהרצפה יבשה - שבאורח פלא, ובעזרת טכנולוגיה שלא ידעתי על קיומה, הרצפה התייבשה בכוחות עצמה, מבהירה לי שיש מקומות שבהם מגבים וסמרטוטים הם עזרים כבדים שעושים בהם צורך רק במהלך הניקיון המקיף, לא בכל פעם שכמה טיפות תמימות חוצות את גבולות האמבטיה ומסתננות אל עבר החלל שלא הוקצה להן.

ורד ניסים, ״בכוחות משותפים״

שניות חלפו והמבוכה הראשונית התחלפה בחדשה - חוסר המודעות שלי לאפשרות הזו, לקיומם של בתים עם רצפות שמתייבשות בעצמן. ואז, מתוך המבוכה החדשדשה שהתמסרתי אליה הבנתי פתאום שההבדלים בין החלל הזה, שהגרות בו קוראות לו בית, ובין מה שעולה ברוחי כשאני מהרהרת במושג ״בית״, הרבה יותר עמוקים משחשבתי. גודל הבית, מספר החדרים שלו, עבודות האמנות שמרחפות על הקירות שלו וגודל האי במטבח מצביעים על לא יותר מהבדלים כמותיים וזניחים בין הבית הזה למגורי שלי. מתחת לפני השטח התחוללו שינויים הרבה יותר מהותיים בבתי העשירים - הבדלים שמחייבים את כתיבתו של מילון מושגים חדש לאלה שחיים ב��צה העליון של הסקאלה הכלכלית. הרי מה שהוכיחה הרצפה שמתייבשת בעצמה זה שבזמן שמושג הבית היגר אל המעמדות העליונים, הוא עבר טרנספורמציה קיצונית והתהדר בהגדרה חדשה, כזו שידועה רק למי שנכנס בשערי המעמד הזה, וקיבל לידיו עותק מעודכן של מילון העשירון העליון.

בדיעבד הייתי תמימה. השנים חלפו, ואני לא פגשתי עוד רצפה משוכללת שכזו, אבל עם הזמן הבנתי שיש עוד מילון שחיי הממוצעים מינוס כלכלית לא פגשו ושננו. זהו המילון של המעמד הבינוני והמעמד הבינוני גבוה. כן, לכל מעמד המילון שלו. כך למשל, החל מהמעמד הבינוני ומעלה פח אשפה הוא לא כלי פשוט מפלסטיק לאיחסון פסולת שנרכש בעשרות בודדות של שקלים או בפחות מכך. פח אשפה הוא מכשיר טכנולוגי בעל מנגנון לנטרול ריחות ועינית שחוסכת ממך את המגע היומיומי עם מכסה הפח. עלותו בהתאם - אלפיה ומעלה - תלוי בדגם ובגודל. כשפגשתי בפח הזה לראשונה הנחתי שסביבתי הקרובה מעולם לא רכשה יצור כזה מתוחכם רק בשביל להשליך לתוכו את האשפה של הבית. טעיתי. בתגובות לסטטוס התדהמה שפרסמתי זמן קצר לאחר שהכירו לי את הפח שצריך לגהץ עבורו לכל הפחות אלפיה, סיפרה חברה טובה שלי שיש לה פח כזה, ושלמעשה מדובר במצרך הכרחי בבית עם כמה נפשות. ולחשוב שעד אותו רגע חשבתי שאנחנו חיות בסמיכות מעמדית.

כשאני כבר רחוקה מקיסריה וצפונה בדירתי המטה ליפול ביפו, הכנות שלה הבהירה לי שאני פשוט חיה באשליה מעמדית. אמנם הכל יחסי, אבל לאור ממצאי ביקורי התכופים בבתים של אחרים, וגם בזכות פרסומים שונים בעיתונים די ברור שקורת הגג שלי היא בית רק עבורי ועבור בני מעמדי. אני אולי חושבת שאני חיה בבית, ושהדירה השכורה שלי נעימה וטובה, אפילו מעוצבת למשעי, אבל הלכה למעשה עבור חלקים לא מבוטלים מהסביבה הקרובה שלי, ועל אחת כמה וכמה הרחוקה ושמעלי, הכניסה לביתי לא שונה מכניסה למוזיאון שעווה שהקפיא את הזמן. וכדי שאף אחד לא יתבלבל ויחשוב שלא בבית עסקינן, כי אם בארווה מעודכנת, אני צריכה לשקול את תלייתו של שלט בכניסה לדירתי, שלט שיספק לאורחות והאורחים מידע אודות תפקיד החלל (בית, כאמור) ועל השנה שבה חלל זה ענה להגדרת מושג הבית של כל מי שכבר לא נוגעות במכסה של הפח. למטה אוסיף גם הפניה למילון המעמדי שלי.

בימים כתיקונם, כשהשיטוטים שלי באינטרנט או בשכונות יוקרה לא מפגישים אותי עם המציאות המעמדית שלי, אלה הן נסיעותיו התכופות של ביבי שמנפצות את האשליה המעמדית שאני לוקה בה מעת לעת. במקום להתמסר לכעס האימפוטנטי שמציף את הפיד שלי בעקבות נסיעותיו (כי כמה פעמים אפשר לכעוס על אותו הדבר?), אני מביטה למספרים הללו טוב-טוב בעיניים. מביטה ב-28 מיליון שקלים שעלתה לנו נסיעתו לאפריקה, מחשבת כמה אני צריכה להוציא כל חודש כדי להנפיק חשבון על סך הסכום הזה ביום מותי, ואז מבינה שהבזבזנות של ביבי היא לא לחינם - זה שירות לאזרחית, סוג של wake up call שמנתצת את האשליה הנינוחה שבה אני חיה ביחס לחיים שבהם יש הגדרה אוניברסלית - או לפחות מקומית - לבית, פח אשפה ורצפה.

[thesocalledleftovers]

המוסריות שלכם

גופך הנערי, שמאותת על גילך - רק בת 18 - חשוף לעיני כל. פנייך נותרו מחוץ לתמונה, וכל שמכסה אותך הוא זוג תחתונים וורוד, של ילדות. נראה כי את שכובה על אלונקה, וצינורות שונים מחוברים לפלג גופך העליון. מסגרת הצילום נחתמת מלמעלה ומהצדדים בשתי זרועות עבות של גברים ורגל אחת של גבר נוסף -  שעטופות במדי צה"ל. את פצועה אנושה, אולי כבר מתה, אחרי שנורית בפלג גופך העליון, וברגע הזה מישהו מצא לנכון לצלם אותך, כאילו אין לך זכות על גופך, כאילו גופה של נערה פלסטינית שבישראל נקראת מחבלת היא הגופה שלא צריך להידרש אליה, שהעירום שלה הוא פרט שולי - או לא? - בתוך מה שהיא כעת: איום בטחוני.

לא עבר זמן רב ותמונת העירום שלך הגיעה לרשתות החברתיות. העירום שלך הפך פומבי. היא הועלתה לעמוד "מדינה אחת לעם אחד" עם המילים הבאות: "מחבל או מחבלת?" - כסוג של כותרת לפוסט וכשאלה מגדרית שצריך לפצח, ובליווי שלושה סמיילים קורצים עם לשון בחוץ. לאחר שהוצבה השאלה הוגשה התשובה: "הלמעלה של מחבלת הלמטה של מחבל.." - ככל הנראה לאור העובדה שלא ה��רת את שיערות רגלייך, והצילום - שכל כולו צילום שיימינג שנכנס למסורת הארוכה של שיימינג שגברים מבצעים בנשים - חשף גם את זה בין היתר. לאחר שנחתמה התשובה לשאלה שעמה נפתח הפוסט, נכתבה התקווה שכל כולה שיח בין גברים על כיבוש נשים: "נקווה שאלה הבתולות שמגיעות למחבלים למעלה!" - כי מצד כותבי הפוסט, כמו גם מצד המגיבות והמגיבים הרבים, לפוסט זה ולפוסטים אחרים שהעלו את תמונתך הבעיה אינה בעצם ההצבה של נשים בתולות כפרס.  

ולהוכחה כי לא רק בעמוד זה, ולא רק בקרב המגיבים והמגיבות לתמונת העירום שלך הצבת נשים כפרס אינה מהווה בעיה עקרונית - אם הן מהעם הנכון ומוגשות לעם הנכון, תרומתן של נשים לא מעטות במהלך מלחמת "צוק איתן" למאמץ המלחמתי בצורת שיתוף תמונות שלהן בעירום חלקי ששימש אותן להטבעת הקדשות שונות לחיילינו. נשים הן מתנה - זה ההיגיון הפטריאכלי, ועל אחת כמה וכמה כשהן בתולות. לנוכח זאת כל שיש לקוות הוא שהבתולות והנשים של האוייב "לא יהיו שוות" כמו אלה שמצופה מהן להיות מוגשות כמתנה ללוחם הישראלי.

בהמשך הפוסט כבר התמסר לקו ההסברה הישראלי, ועטה על עצמו ארשת רצינית כראוי להסברה הישראלית, והבהיר שהנערה בתמונה היא "המחבל/ת (הקו הנטוי במקור, ר"מ) שניסתה לדקור חייל בערב יום כיפור וחוסלה, צה״ל עוד ניסה להציל אותה ובעולם עוד מאשימים את צהל בהוצאה להורג, כמובן שהמחבלים בחסות ארגוני השמאל בארץ מפרסמים רק חלק מהתמונות!" (הכתיב במקור).

לכאורה יש לשאול מה איפשר למי שהיה באזור האירוע לכוון את מצלמתו על גופה של הדיל אל-השלמון, כשהיא במצב אנוש ועירומה, ולאחר מכן להפיץ את התמונה במדיומים שונים. והזעזוע שמעוררת התמונה, ו/או תיאורה, אכן מעוררים שאלות אלה שיש בהן כדי לבטא כי השואלים והשואלות מסרבות להאמין שעד לשם הגענו בשם מדינת היהודים.

הלכה למעשה, לאחר 67 שנים של דה-הומניזציה שנעשית לפלסטיניות ופלסטינים בישראל, ספק אם יש להתפלא על כך, שכן בישראל פלסטינים ופלסטיניות דבר אחד הם: איום בטחוני. ככאלה, הם לא יכולים למלא את משבצת הילדים על כל המשתמע מכך ברמת זכויותיהם, והן לא יכולות להיאחז בזכויות שעומדות לנשים וגברים שאינם פלסטינים ופלסטיניות. זוהי לא גופה במצב אנוש, וברמה מסוימת זהו גם לא עירום. ברמה מסוימת כי כפי שניתן לראות מהכתוב נשיותה של הדיל אל-השלמון נו��חת בפוסט המצורף, וככל הנראה גם בתגובתה של מי שמצאה לנכון דרך תמונה זו לדאוג לזכויותיהן של נשים בעודה מבקרת את העובדה שהפוסט טוען שנשים עם שיערות על הרגליים הן מחבלים. אותה אישה, ולא רק היא, נשבתה בעובדה שגם אם לא די בכך שאת פלסטינית, הרי שכאישה עירומה את קודם כל דימוי של אישה, ולכך יש להתייחס. עד כדי כך כי ניתן לשים בצד את העובדה שצולמת בניגוד לרצונך וכי את במצב אנוש, אולי דקות ספורות לפני שהוכרזה שעת המוות שלך, אולי כשגופך כבר גופה.

אם מוסיפות לכך גם מסורת ארוכת ימים של שיימינג של גברים כנגד נשים, כשגופן החשוף, הנחדר, הלא ראוי דיו והלא מציית, וכמובן המתענג, מושם ללעג ונתפס כחלק מרשות הכלל, הרי שהתשובה לשאלה, "מה איפשר לאוחז במצלמה לצלם את הדיל אל-השלמון ולהפיץ את תמונתה כשהיא במצב אנוש ועירומה?" היא פשוט מאוד התרבות שלנו. מבלי לזלזל בשואלות והשואלים, ומתוך הזדהות עם הרצון להאמין שבכל זאת יש תקווה למקום הזה, ואולי לכל�� האנושות, לנשים בישראל הרי אין באמת זכות על גופן - וזאת למרות כל הכתוב בחוק. רק בחודש האחרון נרצחו בישראל 3 נשים, ורבות מאיתנו נחשפנו למה שעוברת נפגעת אונס בבית המשפט הודות לתוכנית "המקור": ראינו כמה חשיבות יש עבור עו"ד בלום (וככל הנראה לבית המשפט, כי אחרת לא היה שואל זאת), לעצם שאלת החדירה ולא לעצם הכפייה של המין על הנפגעת, כמו גם לשאלת רטיבותה והיותה בתולה. האם כך נוהגים במי שהנחת הבסיס היא שיש לה זכות על גופה? אין ספק שלא. ואם לא היה די באלה, הרי שהאירוע ב״אלנבי 40״ בא והבהיר זאת באופן חד משמעי. ובמצב הזה, בקולוניה היהודית, ברי שבישראל היעדר הזכות שלנו על גופנו אף מתעצמת כאשר מדובר בנשים שמתוקף השתייכותן לעם הפלסטיני הופשטה מעליהן כל אנושיותן. במקרה זה גם הלאומיות וגם הנשיות עומדות למצלם, המשתף, החוקר והאונס כדי להבהיר שהזכות על גופנו נתונה בישראל בידי אחרים.

לא פעם דחיתי את הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לנוכח תמונתה של הדיל אל-השלמון, והאופן שבו צילומה בעירום כשהיא על ערש דווי והפצתו כורכים באופן בלתי ניתק בעובדת היותה גם אישה וגם פלסטינית, יותר משאני רוצה לדחות את הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, אני רוצה לומר, "נכון, אתם צודקים, הוא אכן הכי מוסרי  - בעולם שלכם, זה שיצרתם עבור עצמכם ומי שדומה לכם. הוא מוסרי כמו שבתי המשפט בישראל עושים צדק עם נשים נפגעות אלימות מינית ויתר המוכפפים שלעולם אינם ��קושרים ובעלי אמצעים".

אחרי ככלות הכל, מוסר הוא לא יותר מאוסף של נורמות שזכו למעמד מורם - לעתים של חוק רשמי, לעתים של נורמה שיש עליה הסכמה חברתית רחבה. מוסר לעולם יהיה יחסי ויתנסח בהתאם לאינטרסים של הקבוצה השולטת. יש מוסר אחר, עצמאי, כזה שניטשה מזהה כמוסרו של האדון - אבל הוא יודע שהוא לא יכול להיות אוניברסלי - כי אין כזו חיה מוסר אוניברסלי. האוחזים בו גם לא יפנו אצבע מאשימה החוצה כאשר יואשמו בהיעדר מוסריות - כפי שישראל עושה פעם אחר פעם בעודה מצביעה על פשעיהן של מדינות אחרות כדי לנקות את עצמה.

צילום: מיכל היימן 

מוסר העבדים של ישראל הוא המוסר שלה שעוצב על ידי הגברים שהקימו אותה ושולטים בה ביד רמה. הוא לא קשור להדיל אל-השלמון כאישה וכפלסטינית. היא רק נדרשה להתנהל בהתאם לו, אבל הוא לא תקף עבורה, ולא עבור א׳ מ״אלנבי 40״ ולנשים רבות אחרות. והאמת - הוא גם לא יכול. בשום שלב המוסר של הקבוצה השולטת לא לקח בחשבון את הקבוצות המוחלשות יותר, הלא הגמוניות, מבלי לדרוש מהן לוותר על חלקים במאבקן. הדיל אל-השלמון לא נענתה לויתורים שישראל דרשה ממנה. ככזו היא הופכת למותרת אפילו יותר מכל אישה, אך היא גם תמיד נותרת אישה: מי שגם במותה מביטים על שיערות רגליה, על עד כמה היתה או לא אישה כמו שגברים חושבים נשים, ולמול זה אין להתפלא שגם תקום יהודייה אחת, שעבורה הפמיניזם הוא סוגה פמיניסטית צרה בדומה למוסר הישראלי, ותצקצק בשפתיה לנוכח דיכוי הנשים שהיא רואה באמירה זו. לא ברצח של הדיל אל-השלמון, לא בביוש הפומבי של גופה, לא בעצם ההצהרה שיש בצילום זה: לנשים בישראל אין זכות על גופן אלא ברמת החוק, וכשאת פלסטינית ברי שגם החוק לא תקף עבורך. גופך אינו שלך אפילו יותר משגופי שלי אינו נתפס כקניין שלי.

[thesocalledleftovers]

כן

במסגרת שירת הברבור של התזה האנאלית למדי שלי מצאתי טעות בשתי טענות, טריוויאליות בסה״כ, שטוענת שרה קופמן בכרך הראשון של ספרה על החיבור הנה האיש של ניטשה. שתי טענות שגויות מובילות אותה למסקנה חשובה, שאני לא יכולה לוותר עליה, ואחרי מאמצים רבים הצלחתי להוכיח אותה דרך וולטר קאופמן ומקס שלר. גילוי הטעות אצל קופמן גרר ע��ודה נמלים רבה ומגוחכת, אבל מעבר לכך אני שמה לב כעת, בעודי עורכת את שני העמודים הללו שוב ושוב, כמה קשה לי לחשוף את ערוותה של קופמן, למרות שלא באמת ברור לי אם היתה מתרגשת מזה כמותי. הקושי, שלי לבוא ולומר ״קופמן טעתה״, גם בגלל שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הניתוח הנפלא שלה להנה האיש, וגם בגלל שלהצביע על טעויות של אחרים ואחרות זה לא נעים באופן כללי, גוזל ממני שעות ארוכות, בהן אני מנסה לשמור את הטיעון, מבלי להלבין את פניה של קופמן היקרה (שבהזדמנות זו אומר שהאוטוביוגרפיה החסכנית שלה היא טקסט מופלא). 

מציאת טעויות ואיתור סתירות בכתביהם של פילוסופים (בחוג לפילוסופיה 99.9% החומר הנלמד נכתב על ידי גברים, אז אין כאן מקום למקפים קורקטיים) הוא אחת המיומנויות הבסיסיות שאת נדרשת לשנן וללמוד בתואר הראשון בפילוסופיה. יכול להיות לזה ממד מפרה, אבל אותי זה די חנק. באיזשהו שלב גיליתי, הודות לכמה נשמות טובות בחוג ומחוצה לו, שיש עוד כמה דברים, הרבה יותר מרתקים, שניתן לעשות עם פילוסופיה. אפילו רצוי. אבל הזיכרון עדין שם, והוא עמוס בגברים שמסתערים על סתירות והוכחת הטעות של ההוגה הנלמד במהלך השיעורים השונים. הם מסתערים, ואני מתכווצת. אפשר לטעון שזו עמדה נשית, כי צריך הרבה ביטחון כדי להצביע על טעות, אבל מעבר לביטחון, צריך לחשוב שזה מה שחשוב, ואני מודה שעד היום אני מוקסמת בעיקר מאי-הבנה. אמנם גם הרגע שבו משהו הופך למובן יכול להיות קסום ורווי בעונג, אבל רוב הזמן אני צמאה למחשבה שתפגיש אותי עם מקומות שאני לא יודעת לתת להם פשר. אלה לא חייבים להיות עניינים ברומו של עולם. גם כשאנג׳לה דיוויס מבקשת ממני לחשוב את הביטול של מוסדות הכליאה, מבלי לייצר להם חלופות סמנטיות, אני פוגשת את המקום הזה, אבל יותר משאני רוצה להוכיח אותה, אני רוצה לשקוע בתוכו, להבין למה אני מתקשה להתמסר אליו, למרות שברור לי שיש צדק בדבריה. אולי בעיקר כי אני יודעת בתוך תוכי שיש צדק בדבריה, כי קל יותר להתמסר למקום שאת לא מבינה אותו, כשהחשיבות שלו (על משקל צדקתו) לא נעלמת מעיניך.

Birgit Jürgenssen. Nest, 1979. Black and white photograph. 17.8 x 24 cm

אני לא יודעת אם המעבר מהקושי לכתוב ״קופמן טעתה״ ואז לגלוש לתוך החוויות הראשונות שצרובות בי מהחוג לפילוסופיה, ולבקש לשקוע בתוך אי-ההבנה כל כך נהיר. גם לא ברור עד כמה הוא מעניין, אבל רק הוא הצליח לתת רגע של מנוחה בתוך הניסיון לתת כמה שפחות מקום לטעות של קופמן, ולא להפוך אותה לעיקר בשני העמודים שעדין נערכים לעייפה.

[thesocalledleftovers]

My Bed, Tracey Emin, 1998

אתמול הבית היה עדין נקי ומסודר. בלי אוכל במקרר, כמו שמצופה מאישה, אבל כן עם דימוי ראשוני חיובי, לכל מי שעלולים לבוא בפתחו. היום, אחרי כמה שעות אמש בחברתה של אישה שהטרידה אותי, הוא כבר לא יכול לקבל אורחים לקרבו. גם לא אורחות. משפחה קרובה בקושי. אולי רק אם תידרש מראש לא להפנות את מבטה לכלים בכיור, למיטה שלא סודרה מהבוקר, לשקיות של הקניות מאותה השעה ביום שבה לא סודרה המיטה, ושעומדות על השיש. תזכורות שמרוקנות רק ממה שחייב להיכנס למקרר. המאפרה מלאה, וגם הרוח שנכנסת פנימה, ומפזרת את האפר על הרצפה, לא גורמת לי לרוקן אותה. כן נרשם הישג: עדין לא עברתי לעשן בחדר הש��נה. אבל גם בו, הבגדים זרוקים עוד מאתמול. התכניות הגדולות שהיו לי, עם יציאתי אתמול מהבית אחה״צ - להחזיר אותם היום למקומם, כדי שלא יתקמטו, כדי שיהיה נעים - לא יצאו לפועל. תודה לאל שיצאתי מהמיטה.  

כן, יצאתי ממנה. בתשע בבוקר ולא בשש כמו שרציתי, כי השעון לא צלצל. הטלפון נותר על שקט, ונתן לגופה הנפשית את שהיתה צריכה: עוד כמה שעות מחוץ לעולם. והתעוררתי לאותו הבית המסודר מאתמול, ואחרי סיגריית בוקר וכוס תה, האמנתי שעם החזרה מהטיול עם קפיצי, אוכל לשוב לענייני. להשאיר מאחור את השעות שבהן ישבתי משותקת; לא מצליחה להקשיב למילים שנאמרות; לא מצליחה למלא את תפקידי; מתלבטת אם לזוז ממקומי, פן בתוך החלל הקטן אמצא עצמי אף קרוב יותר לאישה ההיא שבמשך שלושה, אולי ארבעה שבועות, החליטה לנצל את תפקידי ולהטריד אותי בדרכים שונות. לא בטוחה שאף אחת מהן כתובה בספר החוקים שלהם, שמגדיר מה מטריד אותי, מה מצר את צעדיי, מה הופך אפילו את המרחב הוירטואלי, זה שאין לו גבולות מרוב שרתים כבדים ומזהמים, להפוך לכזה שבתוכו גבולותי נפרצים שוב ושוב. רק גבולות הקיר שהקצה לי צוקרברג, אל דאגה. החשש לפגיעה בגוף, שרק היא יכולה איכשהו למשוך את תשומת הלב בחיינו לכאבה של אישה (וגם זה בעירבון גדול מאוד, עצום ואינסופי, שהלכה למעשה רק עם מותה של זו, יהיה האתר שבו תזכה להיכנס לסטטיסטיקות החשובות באמת שלהם), לא אירע.

תקוות הבוקר שהתחושות של אתמול קרו אתמול, ושהבוקר החדש יהיה חדש, החלו להתאדות בדיעבד כבר בטיול הבוקר עם קפיצי, כשהעננים לא מנעו מהחום להיות בלתי נסבל. כשהנפש קפוצה, כשהיא לא יודעת איך להשיג את מנוחתה, כל עצירה של הקטנה לרחרח עוד עלה, עוד נקודה שבה כלב אחר עשה את צרכיו, הופכת לבזבוז זמן משווע, קטיעה של ההליכה המפוקסת, שרק רוצה להשיג את שהיא חייבת כמזון לגופה, ולשוב לארבעת קירותיה (אלה, שאף פעם לא באמת יהיו שלה, אבל זו כבר טראומה אחרת). אז שנייה לפני שהטראומה נתנה את אותותיה בביתי, תחילה בחדר השינה, אחר כך במטבח, ומשם לחדר הכניסה ולסלון ושולחן העבודה, היא אמרה את דברה כשהפכה אותי לאם חסרת סבלנות. לאישה הזו שבעודה נכנסת למעדניה לקנות אוכל מוכן, כי בימים כאלה גם טוסט יכול להיות משימה בלתי אפשרית, הרימה את קולה על הקטנה, שסירבה להמתין מחוצה לה בישיבה. אישה שגרמה לגבר אחר, שיצא לפניה עם שקיות שישי ביד, ללטף את הילדה שלי ולשאול אותה: ״למה צועקים עליך?״.

  למה… שאפרוט מדוע? שאסביר איך שנים ארוכות בחייה של אישה שהיא רק בת 33, שזה עתה איפרה על עצמה בלי משים, בימים שהם הצתה מתמשכת של טבק מגולגל, הן שנים שפעם אחר פעם סומנו על ידי גברים, ובשנתיים האחרונות גם על ידי נשים, בהבנה שבגוף הזה תדעי שליטה רק אם תעשי בו שמות? אם תרעיבי אותו תוכלי לראות מבעד למראה, והמבטים עליך, כמו גם דרך המידות שקטנות, שבאמת, כמו שכתוב בספרים של הגברים הלבנים והנשים שמאמינות להן - יש לך say על הגוף הזה; ואם אחרי שתסיימי להעלים אותו, תזיני אותו בסמים שונים, למעשה בכל הבא ליד, אז במשך שעות ארוכות, פעם אחר פעם, תצליחי לחסוך מעצמך גם את הזיכרונות של כל אותן פעמים שבהן הטענה שיש לך בעלות על גופך לא התיישבה עם המציאות. האם אחרי שאספר את כל אלה הטרור שחשתי אתמול אל מול נוכחותה של אישה שהטרידה אותי, והפסיקה רק אחרי שהתעמתתי איתה, וכמובן מבלי שלקחה על כך אחריות חלילה, יהיה קצת יותר מובן? האם אז לא אתבקש לא לקחת דברים קשה, לנסות לא לחשוב על זה, ולהמשיך עם הכל כרגיל, כי היא הרי כבר הפסיקה להטריד?

  ---

חזרנו הביתה מהטיול. השקיות כאמור מצאו את מקומן על השיש. מה שנקנה ולא היה יכול למות מתוקף השעות הארוכות בחוץ, עדין נמצא בהן. מייצר על חתיכת השיש שאמורה להיות פנויה להכנת מזון, צפיפות בלתי נסבלת. את ארוחת הבוקר של קפיצי התחלתי להכין רק אז, והיא זכתה לקבל אותה כארוחת צהריים. אני הצלחתי לנגוס בכמה דברים, וחדורת אמונה, ומבלי שיהיה לי אלוהים ואו מפלגה בעולם, הכנסתי לגופי כדור קונצרטה. אותו כדור שמבטיח לנשים שרוצות להיות אקדמאיות, למרות מעמדן, שהן לא יקרסו למיטה תוך שעות ספורות. הלוא לא בבעיות קשב וריכוז עסקינן. לפחות לא תמיד. לקחתי אותו והתיישבתי מול המחשב, רוצה להמשיך את העבודה שנקטעה אתמול רק כי הגיעה השעה ללכת לעבודה. השעון מתקתק בלי להשמיע קול, ואני מול הצג, אבל דבר לא קורה. דבר ממה שהיה צריך לקרות לא קורה. אתמול עדין כאן, ואני לא חדלה מלשאול את עצמי אם מותר לערבב קונצרטה עם לוריוון. כדור אחד כדי לא להירדם, וכדור אחר כדי לא לחשוב על החיים. לא ניסיתי לבדוק מה קורה כשנוטלות יחדיו כדור אחד שאמור לפקס אותך ביחד עם כדור שאמור לטשטש אותך. את ההליכה על הגבול הזה עוד אצטרך לברר.

  בצהריים ההורים מתקשרים. אני עדין תקוה שלפחות שעתייים של כתיבה ימצאו ביום הזה, כדי שלא ירשם עוד יום אבוד, חלוט. הם מודיעים לי מתי יבואו לאסוף אותי ואת קפיצי לסבתא שלי. אני אומרת שאני צריכה לעבוד, אז שנדבר לקראת, ונראה אם כלל נבוא. אני צריכה להגיש את התזה עוד שבועים. הכל כתוב, דבר לא ערוך. אני לא יכולה להרשות לעצמי ארוחות שישי משפחתיות. עכשיו שש וחצי. עוד מעט יתקשרו, ואני אצטרך להחליט. כבר לא כל כך אם אשאר לעבוד או לא ,כי בשעה הזו, וכשהגופה הנפשית לא יודעת את מנוחתה, כבר תמו האשליות. תגידי תודה שקראת חצי מאמר ברגע של נחישות.

  ׳הזמן לא שלך!׳ וגם ההגדרות של האלימות שנעשית על גופך כי את אישה, וגם בת להורים ממוצא תוניסאי בישראל 2014, בעידן פוסט ליברלי עאלק, שידע כבר פמניזם שחור, ורדיקלי ומזרחי - ׳גם הן לא שלך!׳. תפסיקי לחלום, תפסיקי לצרוח שהחוק לא לצדך, ושנשים שמבקשות שתגדירי היטב, הן לא יותר ממשרתות נאמנות של ההגמון שלארמונו את יכולה להיכנס רק כשפחה. תפסיקי! תבלעי את הרוק ותפסיקי לשקוע בהזיות על אוניברסיטאות שבהן לאור עיכוב בתזה את יכולה לשלוח מייל פשוט למזכירה של החוג לפילוסופיה ולומר בזו הלשון,

  ״שלום מאיה,

מה שלומך?

אני מצטערת שאני מתעכבת עם ההצעה/התזה/החיים, פשוט פתחתי לאחרונה תקיפה

מינית שעברתי בגיל 15, וקשה לי לצאת בגלל זה מהמיטה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי,

אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שזה יקח קצת זמן.

אני מקוה לשוב במהרה לחיי.

אתן לא תחשיבו את השנה הזו בתוך מספר השנים הכולל של התואר השני שלי, נכון?

יום טוב,

רוויטל״

  ולקבל בחזרה את התשובה הבאה,

  ״שלום רוויטל,

אני מקוה שאת מצליחה לקבל את התמיכה שאת צריכה. אני מבינה כמה זה קשה.

שפר מזלך שאת יכולה להרשות לעצמך טיפול. זה לא מובן מאליו.

את יודעת, בעולם שלנו, כנשים, אנחנו תמיד צריכות להקריב כמה ש��ים (במקרה הטוב)

מחיינו כדי להתמודד עם האלימות הסקסיסטית והגזענית שנעשית בגופותינו הנפשיות.

את לא צריכה לעשות הפסקת לימודים. אני מבינה גם שכדור ראשון להשכלה גבוהה

זה מאוד מפחיד לצאת מהמערכת שלנו, שברובה היא גברית ולבנה.

אל תדאגי. תטפלי בעצמך, ואנחנו נדאג בסוף התואר השני להוריד מתוך מניין

השנים לתואר את כל השנים שבהן לא יכולת להקדיש את עצמך אליו, בגלל

החברה הפטריאכלית והגזענית שבתוכה אנחנו חיות.

תרגישי בנוח לפנות אלי בכל דבר.

מאיה.״

  ---

הגיעה השעה. אמא התקשרה. אבא סיפר לה רק על האישה שמשלשום הודיעה שהיא לא מתכוונת לשלם לי על כל השעות שמגיעות לי בשביל עבודת המחקר שעשיתי עבורה, ועל כך שהגבר שגר בדירתי במשך חצי שנה עם בת זוגו, והותיר אותה עם נזקים רבים, ושכעת תבע אותי אחרי שהפעלתי את צ׳ק הביטחון שנותר בידי, סירב להצעת המגשרת, שבתורה פנתה אלי והחלה ללחוץ עלי שאפגין יותר גמישות. שאבין ללבו. הוא לא סיפר לה על ההטרדה שעברתי בשבועות האחרונים, ועל מה שהנוכחות של התוקפנית עשתה לי.

  אז נדרשתי שוב לספר ולהסביר. נדרשתי שוב לשמוע איך טוב היה אם לא הייתי חושבת על זה. איך אם לא נגעו בי פיזית, אז אולי זה לא כל כך נורא? הזכרתי לה את הפגישה עם איריס שישבה ולמדה את הורי ואת דודתי מה זו טראומה מינית. איך היא יכולה לא לדעת סוף. איך היא לא חדלה מלהתמלא בשנית, שלישית, רביעית, ובמהירות גדולה יותר, בכל פעם שמישהו או מישהי שוב מצרים את צעדייך, שוב מבהירים שאם תלכי מהר מידי, זקופה מידי, כאילו הגופה הנפשית שלך היא שלך, אז תמיד תבוא נפש אדיבה שתזכיר לך, אם הלכה למעשה ואם באופן תיאורטי, ששוב חלמת בהקיץ. היא ניתקה והתקשרה בשנית לאחר כמה דקות. אמרה שהיא אוהבת אותי. הבטיחה שכשיבואו אלי אחר כך לא ישפטו אותי על כך שהתגובה של נטולת אומדן.

  אם את רוצה שיבינו אותך, עדיף שתתפשטי עכשיו. שתקחי קורס מהיר בעיתונות צהובה, כזו שמוצאות רק בספרים על צבעי בסיס. חבל שתעשי טעויות, הרי גם אם תציגי קבל עם ועדה את כל הסחלה שמסתובב בחייך, לפעמים נוכח יותר, לפעמים פחות, אף פעם לא נעדר, אף אחד לא יכול להבטיח לך שבאמת יבינו. תמיד יכול להיות שהמפולת שאת חווה תוסבר דרך הגופה הנפשית שלך כמשהו מולד, איזה פגם ביצור המערך הרגשי. ׳לא לזה התכוונו הרומנטיציסטים אחרי הכל! את שוב מפרשת לא נכון...׳

---

את לא אוהבת טלנובלות. לא בחיים האמיתיים. נכון, במהלך התואר הראשון לקחת סמינר בקולנוע שעסק בהן, ואפילו ניתחת שתי טלנובלות ישראליות של דרור נובלמן, והצבעת על הביקורת המוסווית של��ן, אבל כעבור זמן קצר הרגשת שהביקורת שלהם מוגבלת. רצית לעבור הלאה, אבל בלי ששאלו אותך מה ההעדפות האמנותיות שלך, הנפילות החוזרות ונשנות גורמות לך לדקלם טקסטים באזני חברותייך, שמבוססים על סיפורים אמיתיים, אבל שמרוב חזרה, ומתוקף עודף הדרמה שמחוללים בחייך, נשמעים מבחוץ (את תמיד בחוץ של הגוף שלך) כמו תסריט רע ששום מפיק לא היה מאשר, ששום במאי לא היה שוקל לביים. עיקרון השעיית אי-האמונה היה נפגם.

  ׳חמודה, אם את רוצה שנאמין לך, בבקשה תספקי את החומר. אני לא יכול לעבוד עם הגופה הנפשית הזאת. בשביל טלנובלה אני צריך טובים ורעים - מוחלטים כאלה. את יודעת, איזה טייקון שבא לפגוע בחלשים, או איזו דמות שוליים שכולם יכולים לשנוא. ואם את רוצה לשים דמות נשית במרכז, אז צריך אקשן: בעל מכה, עדיף גם, שיהיה רשע מוחלט, או אפס כזה, רק לצדם הדמות שלך תוכל להשיג אהדה. אבל מה את נותנת לי? ילד בן בן 11, 12 ששיחק ברופאה וחולה עם ילדה בת 5? ואז גבר אשכנזי, מלח הארץ, שעשה את אותו הדבר, כשצפה עם ילדה בת 15 ב״מציצים״? עם הסיפור של הבחור ששנתיים אחרי זה החליט לבצע בה סקס אנאלי בלי שהסכימה לכך עוד הייתי יכול לעבוד. בכל זאת, היה גדול ממנה ב-10 שנים, אבל גם אז.. היא כבר היתה איתו במיטה, והוא היה החבר שלה, והם כן היו בתנוחת דוגי… לא בטוח שזה יחזיק. את יודעת מה? אולי הגבר שניסה לאנוס אותה כשהיתה בסיני, הוא גם בדואי, ואם נתעלם מזה שהדפה אותו בסוף, ובמקום ניסיון אונס נהפוך את זה לאונס, אז יהיה לנו סיפור קלאסי של אונס. אבל את תצטרכי להוריד את כל האירועים האחרים. כי הגבר הזה המבוגר, שנישק אותה בלי הסכמה, הוא היה אומן שמוכר בנחלת בנימין וקיבוצניק, וגם השחקן הזה, שעלה אחריה לשירותים, כשישבה בקפה לנצ׳נר ז״ל, וכשיצאה מהתא הדביק אותה לקיר ונישק אותה - זה לא עובד. בעיקר לא האחרון. זה נשמע כמו סצנה סקסית כזאת, לא תקיפה מינית. והוא עוד היה שחקן, מי לא היתה רוצה ששחקן תיאטרון ידביק אותה לקיר? אני גם חושב שבאותו זמן היתה סביבו הילה של תוכנית טלוויזיה שהשתתף בה, אז בכלל... נצטרך גם לחתוך את כל ההטרדות המיניות שעברה במקומות העבודה, כי הם רק התחככו בה והעירו הערות על הגוף שלה. את מבינה שאף אחד לא יכול להבין למה בגלל כאלה אירועים מינוריים היא בחרה לעזוב את העבודה? הם יראו את זה ויחשבו שהיא סתם בטלנית, אחת כזאת בלי עור, שלא יכולה לבלוע את החיים על כל הטוב והרע. הסיפור עם המרצה, גם כאן, אני צריך יותר בשר. אז אלא אם כן את רוצה לשכתב את זה, נשאיר את זה בחוץ. אני גם חושב, שאם נוריד מהלילה בו הותקפה על ידי שני גברים ונאנסה על ידי גבר נוסף את העובדה ששתתה מלא וודקה באותו ערב, אז יכול להיות שיהיה לנו פה משהו… אני מנסה לחשוב איך לעבוד עם זה, כ�� אני רוצה לספר את הסיפור שלך. אני חושב שבאמת, צריך להעלות את המודעות לאלימות כלפי נשים… אני לגמרי איתך... אני יודע! אם נוריד את הגבר השלישי, שאנס אותה, כי זה היה אונס רק בגלל שהיתה גמורה מתה מהוודקה, ובלי הוודקה אין לנו אונס, אז אפשר להגיד שהגבר שנישק אותה בניגוד לרצונה יהיה הגבר שבמציאות ביצע בה בשפה המשפטית מעשה מגונה, והגבר שביצע בה מעשה מגונה במציאות, נגיד שהוא אנס אותה. ונראה איך באוטו היא נאבקה בו. אם אנחנו משמיטים את העובדה שהיא היתה שיכורה וכמעט בלי הכרה, אז היא יכולה לתת מאבק. מה גם שזה שהיא ישבה שם והוא עשה בה מה שהוא רצה והיא לא הגיבה כמעט, זה לא מצטלם טוב. זה כאילו היא בובת מין שלו, ואנחנו לא רוצים להציג נשים כבובות מין, נכון? מה יש לנו עוד? אה, כן, האישה שהתעללה בה נפשית. זה ממש טו-מאץ׳. אני גם חושב שבתוך הקהילה הגאה עלולים לקבל את זה לא טוב, יגיעו שאנחנו עושים להם שם רע, וגם בת׳כלס - איך מצלמים התעללות נפשית? אני מנסה לחשוב איך עשו את זה ב״לישון עם האוייב״ אבל שם זה היה הרבה יותר דרמטי, היא ממש היתה האסירה שלו, והיא גם היתה בסכנת חיים, והיה גבר אחר שבא להציל אותה. בסיפור שלה מי באות להציל אותה? זוג לסביות נוספות וטראנס? את מבינה כמה זה מופרך. אולי תשלבי את זה באיזו סדרה לסבית. אני גם לא בטוח, כי שוב הקהילה לא מתה על זה. חבל. באותה הרוח, אני חושב שכדאי לוותר על האישה הנוספת שמטרידה אותה. מה זה סטוקינג בפייסבוק וכמה שאלות חודרניות? אני מבין שזה גרם לה לאי-נחת וזה, ונכון, אני לא מתווכח עם הרגשות של הדמות, זה יכול להיות לא נעים, אבל זה לא היה אמור לגרום לה לכזאת תגובה קשה. הקטע הזה, שבו את מתארת איך היא נמצאת איתה באותו חלל כמה שעות, ואחרי זה לא מצליחה לתפקד יום שלם, ויורדת בערב לכלבה עם הטיול שלה וכמעט נדרסת כשהיא חוצה את הכביש… זה לא עובר כתגובה פוסט טראומטית. כולה ראתה אותה כמה שעות. אולי היא סתם לא זהירה בכביש? היא הרי הפסיקה להטריד אותה כבר לפני שלושה שבועות, לא? וזה מוביל אותי למה שאת מגדירה כתגובות פוסט טראומטיות. את חייבת לחדד את זה. מה זה לחדד? את צריכה לחשוב על תגובות פוסט טראומטיות יותר ברורות ומוכרות. את מציגה את הטראומה כמשהו מופשט, איך זה מעכב אותה בחיים, איך היא לא יוצאת מהמיטה, מתקשה לסמוך על אנשים, מפחדת לחשוף את הגוף שלה, ובו זמנית מתארת אותה כמישהי נאה ורזה, וגם פעילה פמיניסטית, בעלת טור ב״הארץ״ על תרבות מזרחית. ואני רואה עכשיו שרשמת שהיא גם עושה תואר שני בפילוסופיה, ורוצה להמשיך לדוקטורט - זה לא אמיתי. את מבינה למה זה לא מתיישב? איך זה יכול להיות שמבחוץ היא נראית כל כך חזקה, ומבפנים היא כמו שבר כלי? זה או-או. אין אמצע. בגלל זה אני חושב שאם היית מוסיפה קטעים שהיא חותכת את עצמה, מנסה להתאבד וכאלה אז הצופים היו יכולים להתחבר אליה, לכאוב איתה. את מצפה שהם יבינו את הכאב שלה מזה שהיא לא שוטפת כלים, לא מבשלת לעצמה, לא מצליחה לנהל את הזמן שלה… אני אפילו לא מב��ן איך מצלמים את זה. זה כאילו שננסה לצלם סרט על דיכאון אחרי לידה בלי שהאמא תנסה לרצוח את התינוק או את עצמה. זה משמעמם! ראית איך אורי קליין כתב על ״אליס״, לא? אני מבין אותו. וגם, בת׳כלס זה נשמע כמו בלה-בלה פמניסטי כזה, של נשים שיושבות במעגל ומסתכלות על הכוס שלהן, זה נשמע מריר כזה, בעיקר כשאת מתעקשת למקם את הסיפור במדינה שתופסת את עצמה כמערבית ובשנת 2014, במדינה שיש בה חוקים שהם מהמתקדמים בעולם ביחס להטרדה מינית. אני מקוה שרשמת את כל מה שאמרתי לך, כי יש פה הרבה עבודה, אבל אני חושב שאם תלכי עם ההערות שלי, נוכל לתת לך לספר את הסיפור שלך. אה, כן, כל העיסוק הזה שלה באופנה, וזה שהיא אוהבת להתלבש, עדיף להצניע את זה. אף אחד לא אוהב נשים שלובשות בגדי מעצבים ומתלוננות. היא חייבת להיראות פשוטה כזאת, הבת של השכן. כל הפריטים הללו של בלנסיאגה, מרג׳יאלה והבלגי ההוא, דריס ואן נוטן, זה גם עושה כאב ראש, וגם מה זה? היא שונאת את הגוף שלה או לא? היא קרבן או לא? את חייבת להתמקד. תני לנו משהו שנוכל להגיש לצופים שלנו בלי לבלבל אותם. אני גם לא רוצה להציג איזו מציאות עגומה כזו, כאילו תקיפה מינית יכולה לקרות בכל מקום ועל ידי כל בן אדם, אנחנו לא בסרט אימה, נכון? רק עוד שתי נקודות לסיום, תנסי למצוא לזה איזה סוף טוב. אם את מתעקשת שהיא תהיה בעלת סממנים מזרחים, אז בבקשה תמצאי לה איזה בחור מבית טוב שמציל אותה בסוף, למרות שבאופן כללי אני מודה שאני הייתי מעדיף לוותר על כל העניין העדתי, אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל אנחנו חייבים שהצופים יהיו בעדה, ומעבר לזה שהיא לא ממש טיפיקל מזרחי וומן, אז דמות ראשית מזרחית בסיפור בלי פולקלור, זה יכול לגרום לאנשים להרים גבה. גם הקטע הזה שההורים התוניסאים שלה תומכים בה ומאמינים לה? יו נואו… מתי שמעת סיפור כזה בעי��ונות? גם הורים תומכים ומאמינים וגם מזרחים? ככה לא מוציאים אנשים מהבית לקולנוע. בטח לא עכשיו, גם ככה לא קל עם כל האינטרנט הזה להביא אנשים לאולמות. את מבינה חמודה? יופי, אני שמח. תמיד רציתי לעזור לנשים לספר את הסיפור שלהן וגם לתת את התרומה שלי למאבק באלימות נגד נשים. אני בטוח שנשיג אחלה אימפקט אם תסכימי לעשות שינויים קלים, ממש קוסמטיים, בסיפור שלך.׳

[thesocalledleftovers]

מי יכולה להיות נווד?

עלתה היום בהארץ כתבה על נווד, גבר שהחליט לעזוב הכל ולצאת לדרכים עם תיק קטן לגבו.

קראתי את הכתבה, ותהיתי על כמה רובנו לא יכולות ויכולים להיות נוודיים. לא כאלה. לא היום.

למרות שיש בכתבה גם שיחה קצרה עם נוודת, שטוענת שזה לא פחות בטוח לנשים להיות נוודות,

אני מטילה ספק בכך. ולא מתוך שהייתי נוודת אי פעם. גם כנראה לעולם לא אהיה.

מספיקים לי עוד ועוד סיפורים על גברים שמשתמשים בנשים, גם בלי שיהיו נוודות, כדי לדעת

שכאשר אישה, בניגוד לאותו גבר, מבקשת מקום לשים בו את הראש ללילה, יש רבים מידי שיחשבו

שבמקום שתעבוד בשדה, עדיף שתעבור במיטתם.

התשלום הראשון המצופה מאיתנו, ברוב המקרים, עובר בגופנו ובנפשנו. והוכיחו זאת מרילין מונרו, מונה זילברשטיין, אידי סדג'וו'יק, איזבלה בלאו עוד רבות ומדהימות לצערי.

אך גם אם לא בנשים עסקינן, ובאי-הביטחון שמציף אותנו בו החוץ והבית, מתוקף היותנו נשים; הרי שצריך עוד דבר מה כדי לצאת לחיי נוודות. צריך ביטחון, צריך ידיעה שתמיד יהיה שם גב, צריך להיות חלק מאותו חלק בחברה שהאחרונה תמיד תקבל לתוך זרועותיה.

אז נכון המצב החברתי כלכלי בישראל לא מבטיח ביטחון כלכלי לשכמותינו (נשים, פלסטיניות/ים, מזרחיות-מזרחים, דוברי/ות רוסית, אתיופים/יות, נשים וגברים החיות בעוני, פליטות/ים), אך גם באי-ההבטחה שלו יש יותר מאשר בהבטחה לסמוך על העתיד מתוך שיבוש של הסדר בהווה.

זו דוגמא קטנה, אך מתאר סוכרי באמיליה ומלח הארץ תקופה שבה העביר את רוב יומו במעבר תת קרקעי עם חברות וחברים, והרגיש כאילו נוצר אי בתוך הכאוס הישראלי. זה הרגיע אותו. לאחר זמן מה המעבר נלקח ממנו ומחבריו וחברותיו, ואז מצא עצמו שוב באותה הנקודה. לו באמת לא היה בית. החיים שם לא היו אנקדוטה של מרד, הם היו התוצאה המתבקשת לנוכח היעדר המקום שלו.

- - - - -

כתב טוקבקיסט בכתבה שהוא מכיר את הנווד, וכי מחכה לו ירושה של מיליונים. אולי זה נכון.

מה שבטוח הוא שלא צריך ירושה של מיליונים כדי להיות מסוגלת לבעוט בכל הקיים, לחשוב על חיים בקומונות, על חיים מחוץ למערכת. ולא משנה עד כמה המערכת הזו נצלנית ושקרית. מספיק הרבה פחות מכך, נאמר דירה אחת, או הורים שמידי פעם יוכלו לסייע כשיהיה צורך, כדי להיות מסוגלת לכך. וחברה שבה יש לך די קשרים, ואם אפשר גם ��ראה צחור דיו, כדי שתוכל לעקוף את השבילים שממתינים לכל מי שלא אוחז בהטבות הללו.

בספרה The American Non-Dilemma: Racial Inequality without Racismננסי די תומאסו מראה כיצד גם בחברות שוויוניות (על הנייר), וגם מבלי להיות גזען או גזענית, ולהפלות באופן אקטיבי קבוצות מוחלשות, אפשר ליהנות מאי-השוויון. הלכה למעשה, אפשר להיות בעד שוויון, אבל להיות עיוור לאותם מקומות שבהם כחלק מהקבוצה שבידיה נתונים המשאבים, אי-השוויון יהיה לך קרקע מאפשרת. כך שאין צורך לדבר על גזענות אפילו, שמרגישה כמו מילה גדולה, ושרבות ורבים נרתעות ממנה, כדי לראות כיצד גם מתנגדות ומתנגדים לאי-שוויון, לא פעם מרוויחים ממנו. וזאת למרות שלא יודו בכך.  

בריאיון עמה היא אומרת ש"המסגור של אי-שוויון גזעי במושגים של גזענות ואפליה, כלומר, בכך שלבנים מסוימים עושים דברים רעים לשחורים או שמים רגל ללא-לבנים, בעיקר לאפריקנים אמריקאיים, תרם לאי-דילמה אמריקאית. בגלל שלבנים לא צריכים להרחיק באופן שחורים או לעשות להם דברים רעים באופן אקטיבי כדי להרוויח מאי-שוויון גזעי, הם לא חווים את הדילמה המוסרית שמירדל (Myrdal) האמין שתגרום להם לתמוך בשינוי חברתי. לכן, אני טוענת, שיכול להיות שלבנים שעוזרים ללבנים הם באותה מידה פקטור בייצורו של אי-שוויון גזעי, כמו לבנים שמפלים שחורים או שמבטאים רגשות גזעניים כלפי שחורים ולא-לבנים. אכן, רוב הלבנים אומרים שהם מאמינים בזכויות אזרחיות, מאמינים ששוויון הזדמנויות הוא אמת מידה להוגנות, ומאמינים שכולם צריכים להיות מתוגמלים על המאמצים שלהם. הם לא חושבים מיד על האופן שבו הם נשענים על המשאבים החברתיים והעזרה מהמשפחה, חברים ומכרים כדי להשיג את העבודות שלהם. אף על פי כן אני מצאתי שכך המרואיינים במחקר שלי מצאו את רוב העבודות שלהם לאורך חייהם.

"במחקר שלי מצאתי ש-99% מכל המרואיינים מצאו 70% מהעבודות שלהם לאורך חייהם בעזרת משפחה, חברים, או מכרים, שסיפרו להם מידע פנימי שלא נגיד לאחרים, כמו מתי עבודה התפנתה, או השתמשו בהשפעה שלהם לטובתם, או הלכה למעשה הציעו להם הזדמנות או עבודה. כלומר, למרות שהמרואיינים אומרים ששוויון הזדמנויות הוא המדד להוגנות, כמעט כולם חפשו 'הזדמנויות לא שוות' בחייהם. הדבר האחרון שהיו רוצים הוא להתחרות באופן שווה בשוק העבודה, כשמציאת עבודה עם שכר ראוי, שמספקת הטבות וביטחון תעסוקתי היא כה חשובה לחיים ראויים. בהתחשב בכך, הרוב רצו למצוא דרכים 'להתקדם' או 'להרוויח יתרון'."

צריך עולם די מעוות כדי להפוך בו גם את הנוודות לפריבילגיה, אך נראה שגם בכך הצלחנו.

לא צריך אומץ, ובוודאי שלא מדובר בגיבורים, כאשר בתוך המבנה החברתי הקיים מישהו מחליט לעזוב הכל מאחור, ופונה לחיים שכביכול אין ��הם ביטחון כלכלי. כביכול, כי כאמור הקטגוריות שלו הן כבר כאלה שיאפשרו לו לשוב לשוק העבודה, יאפשרו לו אפילו כנווד להתנהל ביתר קלות. די לנסות לדמיין פלסטיני, או גבר מזרחי, מצליחים לעצור טרמפים באותה מהירות שבו עוצרים לו, כדי לראות היכן מתאפשרת הנוודות, והיכן לא.

אני מרשה לעצמי לשער שהנווד המדובר, וככל הנראה גם הנוודת המדוברת בכתבה, שניהם לא יודעים מהו הפחד האמיתי מהיוותרות ללא קורת גג לראשיהם. אינם יודעים לדמיין עוני אמיתי, לא כזה של מעמד הביניים, אלא כזה שבו גם לקצבה של ביטוח לאומי, מצומקת עד כמה שהיא, ורחוקה שנות אור מחיים בכבוד, יש משמעות. כי בלעדיה, ובלעדי משכורת מינימום שנכנסת כל חודש לחשבון, באמת שאין כלום. באמת שיש נוודות.

[thesocalledleftovers]

על הספר האחרון של יוסי, על "בנגאזי-ברגן-בלזן"

יוסי סוכרי מספר סיפור שלא מסופר. לא מסופר ברבות וברבים, בפני הציבור. סיפור שמעבר היותו סיפור שפעמים רבות נותר חתום, כפי שקורה עם עדויות רבות אודות השואה, הוא סיפור שלא סופר ולא מסופר, כי אם רק נחקר. ומחקרים אינם מסופרים לצערנו, גם כי מתוקף טיבם כמחקרים הם מתרחקים מהקלות שיש בו בסיפור, כזו שמאפשרת לו לצאת אל העולם, אך גם כי מתוקף היתם מחקרים, הם נקראים על ידי ספורות וספורים.

מעבר לכך שיש כאן את סיפור שואתם של יהודי לוב שלא היה מעולם חלק מההיסטוריה היהודית-ציונית-ישראלית, סיפור שאפילו לא ניתן לומר עליו שנמחק, כי כדי למחוק, צריך שדבר מה יהיה נוכח, ואם מתרחשת מחיקה, אז נותר כתם לבן, נותרת עדות; הרי שיש כאן סיפור חדש, שאפשר לתלות את היותו חדש בתכנים הייחודיים לשואת יהודי לוב, אך אפשר גם לתלות אותו באופן שבו סוכרי בוחר לספר את הסיפור.

סיפורי שואה, סרטי שואה הם אותם סיפורים שכאשר הם מסופרים לנו ומועברים לנו, מיד שמים אותנו בדריכות. מן הרגע שבתוך סיפור שואה אנחנו נתונות, אנחנו מוכנות רק לנורא מכל שלא יכול אלא להגיע. זו אינה ההמתנה למה שעומד לבוא, כי אם הידיעה אודות אותו הדבר שכבר נוכח, ושבתוך הרצף הסיפורי, עדין לא הגיע זמנו. בסיפור של סוכרי הדריכות הזו אינה שם למן ההתחלה, וגם כאשר היא עולה הופעתה שונה.  לעתים היא אפילו נעדרת כליל מתחושת הקריאה. נעדרת עד כדי כך שלרגעים מצאתי עצמי שוכחת, אולי אפילו מדחיקה, כי שם הספר מכיל בתוכו את שם המחנה ברגן-בלזן. עובדה ש��חייבת את ההגעה אליו, כי מטאפורה הוא לא יכול להיות בשום סיפור שואה. אפילו לא בסיפור שואתם של יהודי לוב.

מדוע הודחקה הידיעה אודות ההגעה המחייבת של משפחת חג'ג' לברגן-בלזן? מבלי לדעת את כל הסיבות לכך, אני נוטה לתלות את חלקן בחיים שקדמו למלחמה העולם השנייה, לימים שקדמו לכיבוש הנאצי את איטליה. חיים מלאי יופי מתאר סוכרי, חיים שגם הם, כמו השואה של יהודי לוב, אינם מסופרים גם כן. וכך אנחנו מוצאות עצמנו בתוך מקום שאין לנו כניסה אליו, ושגם אם למשפחתנו היתה כניסה אליו בעבר, גם אם משפחתנו חיה בעבר חיים טובים במדינות צפון אפריקה שרובן סגורות לנו היום, הרי שהחיים שלהן שם לא סופרו. לא באמת.

חייהן וחייהם של משפחותנו במדינות ערב, נצבעו באותם צבעים שבהם ראה הלבן שהציב עצמו במערב את מדינות ערב. כמדינות נחשלות ותו לא, כאלה שטוב לנו כי עזבנו אותן. ואם לא בנחשלותן עסקינן, אז בחיים הצמודים לערבים וערביות שאינן ואינם יהודיות ויהודים כמותנו. חיים צמודים למי שהציונות הציבה כאוייב המושבע שלה. זאת לא עשתה למי שאכן ידם היתה עסוקה במשך שנים רבות בהרג שיטתי ובהשמדתו של העם היהודי. אמנם השואה משמשת את הציונות בדרכים שונות, בעיקר לשם זריעת פחד וקבלת לגיטימציה על כל אחד ואחד מפשעיה, אך מי שעמדו מאחורי השואה, המדינות, האנשים, אירופה כולה - נכון להיום, הם לנו אינם אוייבים. את מקום האוייב תפס הערבי. ואולי למעשה, אף לא תפס, פשוט נולד לתוכו מתוך הראייה הציונית שהתכווננה לאדמת ארץ ישראל.

כאשר נחשפות לחייה של משפחת חג'ג' בלוב, אולי יש לומר לחייה של הקהילה היהודית בלוב, בגלל כל שנעשה לחיים הללו, אנחנו נחשפות לאפשרות הבלתי אפשרית. עד כי נראה כי בתוך סיפור שואת יהודי לוב, שכחלק משואת העם היהודי מכילה בתוכה את הלא יאומן, מתבררת אפשרות שכל כולה מתנגדת לאי האפשרות של עצמה. והאפשרות הזו קסומה, ומקסימה, ושובת לב, ומתקיימת כנווה מדבר לא רק בתוך ימיה של מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים, כי אם בכלל, בתוך מה שאנחנו מסוגלות לדמיין לעצמנו.

ואולי מתוך אותו מרחב שנושא עמו את האפשרות הבלתי אפשרית של החיים בלוב כפי שמתוארים על ידי סוכרי דרך עיניה של גיבורתו, סילבנה חג'ג', מתרחשת מחיקה אודות הוודאות הבלתי נמנעת והנוראית של כל סיפור שואה באשר הוא. מתרחשת ההדחקה של חציו השני של שם הספר, כך שבדומה לסילבנה אנחנו נושאות איתנו בלב ובמחשבה, בכל אשר היא עוברת, בעיקר ואולי רק, את בנגאזי.

וישנו עוד סיפור שלא מסופר ונוכח באופן חד וצורב בבנגאזי-ברגן-בלזן, והוא סיפורה של סילבנה אישה לובית שמגיעה למחנה ריכוז שבו היא מהווה מיעוט ממשי, מהווה את האחר הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת בתוך מרחב שמובנה היררכית מדרגות של אחרות, באופן שאינו ניתן לערעור.

לפני הגעתם של יהודים ממדינות ערב לברגן-בלזן, הדרגה הנמוכה ביותר היתה זו של היהודי בכלל ושל האישה היהודית בפרט. אולי היא "זכתה" להתחרות על אותו מקום שניצב בתחתית עם מי שהיה יהודי זקן או נכה, כלומר מי שלא היה ניתן לעשות בו ש��מוש לעבודה. ואז הגיעו היהודים ממדינות ערב, ועמן גם סילבנה שהיא אישה יהודית ממדינות ערב, אישה שחורה, ונוצרה דרגה חדשה, תחתית שלא נודעה לפני כן. כי השחורות, גם בברגן-בלזן, היא אותו צבע שלא ניתן לעבור אותו, שלא ניתן אלא לתפוס אותו כנחות, גם כאשר השחור הזה בדיוק כמותך הוא יהודי, קרי גוף שמט ליפול ושמתוקף תנאי המחייה שלו בחסות הנאצים, ידע להכיר את הצדדים החייתיים ביותר שבאדם, התהומיים ביותר ששוכנים בו.

בתודות לספר מודה סוכרי לאמו ונדה סוכרי על שסיפרה לו הכל ולא חסכה ממנו דבר. ואולי מתוך העדות שלה, נבחרה סילבנה להיות הגיבורה. סילבנה במובן הזה שנבחרה אישה להוביל את הסיפור המסופר הראשון של שואת יהודי לוב. בין אם כך הדבר או לא, בין אם ביודעין או לא, דרך סילבנה משרטט סוכרי את המחיר המשולש שאת נדרשת לשלם כאישה יהודיה שחורה. והמשולש הזה נבנה בהדרגה. כי בבנגזי נוכחת הנשיות של סילבנה, שעליה לעתים היא נדרשת לשלם מחיר, אך שלרוב פשוט נוכחת כעובדה אודות אחרותה. ואחרות זו היא קסומה ומרגשת. בהמשך מתווספת לאחרותה עובדת היותה אישה יהודיה, והיא מוצאת עצמה נקרעת מהמוכר לה על שום שהיא יהודייה. החל מן הרגע שמתקיים מגע בינה לבין הנאצים, מגע שיתפתח למגע בינה לבין היהודים האירופאיים, אחרותה של סילבנה נטמעת בהיותה לובית, אישה ערביה, בעלת עור כהה. היא ממש נחשפת לכהות של עורה, מתוך אותו מפגש. ולא משום שלפני כן חשה עצמה לבנה, אך כן כי באותו מקום של מפגש עם הלבן היהודי האירופאי, היא מתחילה להבין עד כמה היא שחורה לעומתם. ובמקום הזה, כמו במין נס שהוא למעשה הליך טבעי ומוכר עד כאב, חוברת אחרותה כאישה לאחרותה כשחורה. ובמקום הזה אחרותה כאישה משילה עליה כל קסם שהיה עליה עת היתה אחרת כאישה בבנגאזי.

למשך כל הקריאה, וביתר שאת החל מאותו הרגע שבו הנשיות והשחורות נכרכות זו בזו ודורשות ומקבלות את תג המחיר מתוקף כך שגופה של סילבנה נושא אותן, ישנה המתנה לנפילה של סוכרי. שאמנם יכול לספר את סיפור אחד שלא מסופר, והוא זה של שואת יהודי לוב, אך לא ברור כיצד יספר אותו כשהגיבור שלו הוא גיבורה. כיצד יחלץ מתוך עצמו את כל אותן דקויות שנוכחות בחיינו כנשים שחורות, כשהוא עצמו נושא בחובו רק את חווית הגבר השחור? כיצד יגש לכל אותם רגעים שגם את הכאב אליהם וגם את האדישות אליהם אנחנו מכירות מקרוב, אך שעבור גברים הם רגעים שלא היו ולא נודעו מעולם. וככל הנראה גם לא יוודעו. אלוהים אולי יודעת איך זה שסוכרי אפילו לא מועד, והוא רק ממשיך ודוחס את האחרות המשולשת של סילבנה עוד ועוד, עת היא הופכת לזומבי לא רק מתוקף החיים בברגן-בלזן, כי אם מתוקף היותה שחורה-אישה-יהודייה בברגן-בלזן.

והדחיסות הזו, שהינה חלק בלתי ניתק מסיפור שואת יהודי לוב, מהווה עדות למה שממתין לבוא. למה שממתין ליהודי ויהודיות מדינות ערב שיחליטו שנים ספורות אחרי תום המלחמה לעלות ארצה, כדי לחיות בין יהודים ויהודיות. הם והן יעלו, הם והן עלו, רק כדי לגלות שבמקום שבו יהודיותם ויהודיותן אינה נתפסת כסממן לאחרותן, השחורות שלהן ושלהם תוצב על ידי היהודים והיהודיות שכמותם כסממן לנחיתותם האינהרנטית. וכנשים, בדומה לסילבנה, גם אם בתנאי מחי�� שונים, נחוש כל הזמן כיצד למבט הלבן גופנו-נוכחתנו הינם ביטוי של עודפות. עודפות של איום, אם להתבסס על קריאתה של קלריס חרבון שמסרבת לקבל את עובדת האישה השחורה נתונה בדיכוי כפול, ומתעקשת - בצדק - שהאשה השחורה מציבה איום כפול למבט הגברי הלבן.

[thesocalledleftovers]

לא מפחדות מהזמן הצהוב

  מסתבר שהבלוג בן שנתיים

ביום שבת האחרון זכיתי לבקר בתערוכה שמוקדשת לאיזבלה בלאו האגדית בסומרסט האוס בלונדון. זו היתה תערוכה עצובה נורא, שכמו העידה על על ימים לא רחוקים שנראים כבלתי אפשריים בשנים האחרונות. יצאתי ממנה עם דמעות.

התערוכה הקודמת שראיתי בסומרסט האוס, והיתה נהדרת, אם כי לא עצובה באותו האופן שמביט על פועלם של אנשים שהחליטו לשים קץ לחייהם, בגלל בעיות אישיות תמיד, אך גם בגלל לחץ בלתי נסבל ואפשרי מצד התעשייה שהם היו חלק ממנה. בלאו ואלכסנדר מקווין, קשה לחשוב עליהם שלא כמו על אישה ואיש שתעשיית האופנה הדורסנית אחראית גם כן – במידה כזו או אחרת – לבחירה שלהם לשים קץ לחיים שלה ושלו.

היום גיליתי שלפני חמישה ימים, ב-20 בנובמבר, הבלוג חגג שנתיים. זמן נצח במושגים של מי שמתקשה להחזיק בדברים למשך זמן, בעיקר כאשר אין שום לחץ חיצוני שיבוא ויצביע על היעדר ההספק שלי, על כך שהבלוג ננטש לתקופות, אך תמיד נותר הבמה שלה ייחלתי, זו שבה אני לא נדרשת להיענות למגבלות האקטואליה כמו גם למגבלות האורך ואו הסגנון והמחשבה שאותה אני רוצה לדבר.

הכל נשמע נורא דרמטי, התנצלותי על כך.

בכל מקרה, חשבתי שיהיה נכון, גם בעקבות בלאו, וגם לכבוד יום ההולדת הזו של המרחב הוירטואלי הזה, להעלות לכאן כתבה שכתבתי ושפורסמה בוואלה! אופנה על אותה תערוכה של מרגי'אלה שראיתי ועליה כתבתי לפני כמה שנים. כתבה שאני אוהבת מאוד.

********

**********

מרטין מרג'יאלה, סתיו חורף 1999

אל מול הנונשלנטיות הנכספת של עולם האופנה, עומד תמיד איום אחד – הזמן. כמו שחקנית הוליוודית, שכל פחדיה מרוכזים ביום שבו יפלו עפעפיה, עומד עולם האופנה אל מול הזמן שחולף, כמקור תמידי של אימה, שבין רגע אחד עלול לחשוף את פניה האמיתיים של התעשייה.

אך בשונה מהשחקנית ההוליוודית, תעשיית האופנה שיכללה את יחסה עם הזמן, והיא דואגת להיות שם תמיד לפני שזה קורה - הפרסומים צריכים להקדים את האירוע עליו הם מדווחים והקולקציות צריכות לעמוד בקצב העניינים מבלי ליפול, בטעות, לאותו הבור פעמיים.

ביחס לשלל העובדות הללו, לכתבה הזאת אין שום לגיטימציה. לפחות לא בערוץ אופנה. עניינה הוא התערוכה הנודדת '20', שמנסה לסכם ולהציג את 20 שנות פועלו של בית האופנה מרטין מרג'יאלה. התערוכה הוצגה לראשונה באנטוורפן, העיר שממנה מרג'יאלה הגיח אל העולם ביחד עם שישיית אנטוורפן, אי שם בסוף שנות ה-80, ומשם המשיכה לנדוד למינכן. לתחנתה הנוכחית והאנגלית היא הגיעה ב-3 ביוני. היא עתידה לעזוב את המקום ב-5 בספטמבר.

הכתבה הזאת, אם כן, נכתבת כחודש לפני הסגירה. מועד שמבחינת עולם האופנה הוא בגדר עבר רחוק. שהרי ההווה האופנתי הוא זה שעדיין לא קרה. ואירוע, אופנתי או לא, זכאי לאזכורים, רק כאשר הוא עדיין לא התרחש. במקרים קיצוניים יזכו שבועות האופנה לקבל סיקור בשידור חי. לא שנייה אחת אחרי. לזכותנו עומדת העובדה שמדובר בתערוכה של בית האופנה מרטין מרג'יאלה, ש-20 שנות פועלו מציגות עיסוק מתמיד בכל מה שעולם האופנה לא מרשה לעצמו לעשות ולהיות. מבעד לקולקציות של מרג'יאלה, ובתום התערוכה, מתבררת לנו רמת החישוב של אותה הישענות קלילה לאחור.

אינקוגניטו

מרטין מרג'יאלה, אביב קיץ 1992

אחד המוטיבים הבולטים בקריירה של מרטין מרגי'יאלה המעצב, הוא האנונימיות שלו. זמן קצר אחרי שהקים את בית האופנה שנושא את שמו, הוא בחר שלא להיחשף יותר. המרחב הציבורי הוקדש אך ורק לבגדיו ויצירתו (שעם הזמן התרחבה גם לעיצוב אקססוריז, בושם ועיצוב פנים). הם היו הפנים של בית האופנה של מרג'יאלה, שבראשו עמד האיש שלא יצא בתום שום תצוגה כדי לקוד קידה ולהודות לקהל. בהמשך לכך, מרג'יאלה לא העניק שום ראיונות, וכל התשובות שיצאו מבית האופנה נאמרו ברבים, כאילו היו מילותיהם של צוות המעצבים של בית האופנה, ולא תשובתו של אדם אחד.

מבחינה שיווקית, ובעיקר בימים שבהם מעצבי האופנה משתווים ברמת הנודעות שלהם לסלבס שאותם הם מלבישים, זה היה אמור להיות כישלון שיווקי. ככלות הכל, מרג'יאלה לא סיפק לשלל מעריציו שום דמות שעמה יכלו להזדהות. במקום זה הוא בחר להגיש להם מקור אחד ויחיד של הזדהות, ואלה הם הבגדים עצמם. לא פניו ולא פניהן של הדוגמניות שצעדו על מסלוליו נחשפו לקהל. שניהם נותרו אנונימיים, עת הראשון לא הציץ החוצה, ועת הדוגמניות עלו למסלול כשפניהן מכוסות, בצורה זו או אחרת.

לבן מצהיב

מרטין מרג'יאלה, סתיו חורף 1994-1995

הקבוצתיות והמוחלטות של העולם שהציג בית האופנה של מרג'יאלה, מסנוורת את העין באמצעות הלבן שמציף את חללי החנות. במרג'יאלה ניתן מקום של כבוד לבד הכותנה הלבן, זה שממנו מתעצבות הסקיצות הראשונות של העיצובים, וזה שממנו עשוי חלוק העבודה של סדנאות ההוט קוטור (חלוק עבודה שמלווה כל אחד מעובדיו של בית האופנה, מהמעצבים ועד למוכרים). במרג'יאלה בחרו לעטוף את כל מה שניתן בבד, שידוע בכך שעם הזמן הוא מתחיל להצהיב, ושהלובן שלו לא נותר טהור לאורך זמן. ביחס לאימת הזמן, יש כאן עמידה איתנה אל מול האויב של התעשייה - בית האופנה מכיר בעובדה שהזמן חולף, והופך אותו כבן אנוש לשברירי וחלש.

לא תמיד ניסינו להדחיק את הזמן. היו ימים אחרים, כמו ימי הביניים, שדאגו להדגיש את העובדה שבני האדם הם בני תמותה. באותם ימים, מקום של כבוד גם ניתן למי שבא בימים, ולא למי שהימים נמחקו מעל פניו. שם הכוח היה נתון לא רק באומץ לעמוד תחת סכין המנתחים פעם אחר פעם. במרג'יאלה יודעים זאת ומוקירים את הימים ההם. בתגובה, בית האופנה שלא מפסיק להיות רלוונטי, מתנגד לכל הדרישות שמגיעות מהחלונות הגבוהים של התעשייה.

בתגובה לעולם שבתוכו הוא פועל, בית מרגי'אלה התיר לעצמו לעצב שנה אחר שנה את אותו הדגם, ולהעלות אותו על המסלול, מבלי להידרש תמיד לצורך להתחדש לפחות פעמיים בשנה. בהמשך לכך, ומתוך הערכה לאמנות הקוטור שהיום נמדדת בעיקר ביוקרה של חומריה, בית מרג'יאלה ייצר את קו ה-Artizanal Collection, שמתמקדת בעבודות יד תוך שימוש בחומרים זולים ויומיומיים. בין היצירות של הקו הזה, שלא מסתיר את מספר השעות האסטרונומי שהוקדש לכל פריט, נתפרה בין היתר חולצה משברי חרסינה, וז'קט העשוי מכפפות עור. עדות לעבודה ולזמן, כשאלה הופכים להיות החומר היקר, במקום הבד הרך והיוקרתי שמחירו נספר במטרים ולא בדקות.

בהמשך השביל

צילום של פטר לינדברג את קולקציית מרג'יאלה בשנת 1999

הכניסה לתערוכה מסומנת על ידי שביל של עקבות נעלי הטאביס של המותג. כמו דורותי, שמובלת בעקבות שביל האבנים הצהובות, נכנסים לתוך חלל שמציג בית אופנה, בתוך תערוכה שמציגה באופן יחסי מעט מאוד בגדים. לא מדובר כאן בהעמדה של כל הקולקציות מיומו הראשון של בית האופנה, ועד ליום הולדתו האחרון. אולי כי לא מדובר כאן רק בפועלו של אדם אחד, ואולי כי אופנה אמיתית חורגת הרבה מעבר לעיצוב של קולקציה שרודפת קולקציה.

התערוכה, שעוד שנייה נסגרת, כמו מזכירה מה עולם האופנה היה יכול להיות, לו הוא היה מוצא את דרכו בתוך שביליו של הקפיטליזם המתקדם. וכל זאת קצת יותר משנה אחרי שיצאה ההודעה שמרטין מרג'יאלה הבן האדם הפרטי, עזב את בית האופנה, ופרש מהעולם הזה לטו��ת ציור, עת העולם שהוא יצר בעזרת האסיסטנטים שלו ממשיך לפעול, כאילו לא באמת היה בן אדם אחד שנקרא מרטין מרג'יאלה.

מרטין מרג'יאלה, 1996

[thesocalledleftovers]

בצד ימין: שמלת החתונה של הנסיכה דיאנה, והנסיכה דיאנה בצילומי החתונה המסורתיים

בצד שמאל: התמונה שבהשראתה עיצב יוז'י יאממוטו את שמלת החתונה האסטרונומית ב-1998

[thesocalledleftovers]

למעלה: שמלת החתונה של יוז'י יאממוטו 1998

למטה צילומים של יובל נדל שהופיעו בתערוכה "חסידים: לא רק שחור לבן"

[thesocalledleftovers]

למעלה: 

Elin Strand, Speaking Bernina

למטה:

אלכסנדר מקווין, סתיו חורף 2010-2011

[thesocalledleftovers]

מכוסה/חשופה - בחירה?

[המאמר נכתב עבור בית האופנה comme il faut בהמשך לקולקציות של שנת 2013 שעסקו באיסלאם וביהדות]

בעקבות הבחירה של בית האופנה comme il faut להציב שני קצוות של השראה לארבעת הקולקציות שלהן השנה, אני מעוניינת לחשוב עד כמה היהדות והאיסלאם מהווים ניגוד האחד של השני, ומעבר לכך לחשוב דרך הצבת היהדות והאיסלאם יחדיו אל מול החילוניות, את רעיון הבחירה שמציעה לנו החילוניות בעודה עומדת אל מול הדתות השונות.

שני הקצוות שהוצבו כמקורות ההשראה הם אלה של היהדות והאיסלאם. זוהי הצבה שלא באה לבסס שיח של זה מול זה, י��דות טובה מול איסלאם רע, או להפך, כי אם הצבה שמבינה שאלו שתי הדתות שקרובות ללבנו כמי שחיות במזרח התיכון ובמדינת ישראל, ושבשתיהן ישנם מוטיבים שמעוררים סקרנות.

הן היהדות והן האיסלאם מהוות לחילוניות את ה"אחר". וה"אחרות" הזו נבנית קודם כל מתוך הלבוש, מתוך הפרפורמנס של הדתות הללו, אל מול הפרפורמנס החילוני. החליפות השחורות, הכובעים והכיפות של הגברים היהודים הדתיים, והגלביות והזקנים כמו גם הכאפיות של הגברים המוסלמים הדתיים; הרעלה שחלק מהנשים המוסלמיות הדתיות עוטות על פניהן, ומטפחת הראש או הכובע שמעטר את ראשן של נשים יהודיות דתיות. המשותף לשתיהן – הן ליהדות והן לאיסלאם – הוא הכיסוי, הדרישה החד משמעית לצניעות שמיוצגת על ידי כיסוי זה, להסתרת הגוף מהעין הציבורית הגברית. אותו כיסוי שמפגין צניעות ניצב אל מול תרבות המערב החילונית שרואה בפעולה הזו של הכיסוי לא יותר מכפייה על נשים.

נקודת המבט הזו היא אחת מנקודות העיוורון של המערב. נקודת עיוורון שאני נוטה לחשוב כחמורה יותר מכל נקודת עיוורון שניתן למצוא בקרב החוגים הדתיים, אם המוסלמים ואם היהודיים. זוהי נקודת עיוורון קשה משום שהיא גם לא רואה וגם מכחישה את המורכבות של פרקטיקת הכיסוי. היא נותנת לכסות שהיא רואה מול עיניה להיות הסיפור כולו. היא נותנת לבגדים, להופעה, להיות הדבר היחידי שמדבר אליה, שלמולו היא מעמידה את עצמה כתרבות ליברלית ומשוחררת. בעשותה זאת היא מצליחה ,לעתים ביתר הצלחה לעתים בפחות, לברוח מנקודות הכפייה שלה. כאשר התרבות המערבית מעמידה עצמה אל מול הדתות, היא מציבה עצמה במקום החופשי, עת היא רואה באיסלאם והיהדות מקומות של כפייה והיעדר בחירה. כך היא מנסה למחוק את הציוויים הרבים שבתוכם מתנהלות נשים מערביות.

במובן הרחב יותר, אל הכבלים הללו, של החברה ה"משוחררת והפתוחה" מכוונת התיאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ' את ביקורתה – וניתן - לדעתי, לקרוא דרך כתביה, עד כמה עצם האפשרות שלנו לחשוב את החילוניות כמקום של בחירה, אל מול הדת, כאתר של אי-בחירה, נכשלת מלראות את האמת העגומה, זו שמצביעה על כך שגם כאן וגם כאן מבט כנה על הבחירות שלנו, יעמיד את עצם האפשרות לבחור בסימן שאלה.

ריץ' אומרת,

"עד עתה היינו כלואות במבוך של דיכוטומיות מזויפות שמנעו מאיתנו לתפוס את המוסד בשלמותו: נישואים "טובים" מול נישואים "רעים"; נישואי אהבה מול נישואי שידוך; מין "משוחרר" מול זנות; משגל הטרוסקסואלי מול אונס; לב שבור מול השפלה ותלות. בתוך המוסד קיימים, כמובן, הבדלים איכותיים בהתנסות, אולם העדר הבחירה היא המציאות הבסיסית שאין מכירים בה; ובהעדר בחירה נשים ימשיכו להיות תלויות בחסדי המקרה או המזל..." *

המוסד שאליו מתייחסת ריץ' הוא מה שניתן לקרוא לו המציאות, כאותה חלקה שבתוכה אנחנו חיות. חלקה שנשלטת על ידי שיח הגמוני, גברי, שמציב לנו קטגוריות - של טוב ורע, של נכון ולא נכון, של ראוי ולא ראוי. ריץ' מזהה את הקטגוריות שבתוכן לימדו אותנו לחשוב, לחיות ולהתלבש. כך למשל, אנחנו נתונות לכאורה במנעד שבין נישואין מתוך אהבה שמקורם לכאורה בבחירה טהורה, לבין נישואי שידוך שהם לכאורה לא יותר מכפייה. כך למשל אנחנו חושבות מין "משוחרר" (שהוא תמיד כבר במירכאות כפולות), אה לה שנות ה-60, אל מול זנות שנתפסת, כאותו מרחב של חוסר בחירה טוטאלית. כך למשל, אנחנו חושבות חילוניות כמרחב של חופש ובחירה, אל מול אמונה דתית וחיים דתיים כמרחב של היענות מראש וכורח. ובתוך הקטגוריה האחרונה, כך אנחנו למדות לחשוב ולתפוס – דרך עיניים מערביות – את המערב הנאור אל מול דת האיסלאם ודת היהדות כדכאניות וכפרימיטיביות.  

ריץ' מבקרת את התפיסה שיש נישואים טובים ונישואים רעים, משום שבתוך הדיכוטומיה הזו אנחנו נדרשות כבר להנהן בחיוב למוסד הנישואים באשר הוא. כאשר אנחנו חושבות נישואים טובים מול נישואים רעים, אנחנו נדרשות בעצם להימנע מהשמה בסימן שאלה את מוסד הנישואים כולו, כי אנחנו כבר נתונות בתוך אותו מקום שמייצר אשליה של בחירה. ריץ', אמנם, יודעת לסמן את ההבדלים הקיימים בין המסגרות השונות, אך לצד זה היא מבקשת ללכת צעד נוסף קדימה, ולחשוב את המסגרת כולה. החשיבה הזו מלווה אותנו גם כאשר אנחנו חושבות על אורח חיים חילוני מול אורח חיים דתי. כשאנחנו נתונות בתוך הניגודים הללו, אנחנו בעצם – וזו הבעיה - לא מערערות על האפשרויות שמציעים לנו החיים החילוניים, שכן הניגוד המוחלט, זה שמציב את הדת אל מול החילוניות, מציב קו גבול ברור שבמקרה הרע איננו יכולות לעבור אותו מבחינה מחשבתית, ובמקרה הטוב אנחנו נדרשות למאמצים רבים כדי לחשוב מעבר אליו.

אם נחשוב דרך הפריזמה של ריץ' את כיסוי הראש היהודי, את הרעלה המוסלמית, והדרישה לכסות כמעט כל פינה בגוף בדת היהודית, כמו גם את הדרישה מנשים מסוימות לעטות על עצמן בורקה שמאפשרת להן הצצה אל העולם רק דרך רשת צרה בדת המוסלמית, נראה כי החילוניות עשתה עבודה רבה כדי לגרום לנו לראות במקומות הללו אתרים של דיכוי, בעודה מסמנת את מקומה שלה כאזור של חופש - החופש לצאת לרחוב במכנסונים, להגיע לחוף הים בבקיני, ואולי אף טופלס. החילוניות הפנימה בנו מבט שמזהה נשים אחרות דרך רמת ההיחשפות שלהן, כי בעוד שאישה במיני וגופייה צמודה נתפסת כזולה (על אף שבכל מקום במדיה כך אנחנו נוטות לפגוש אותה), הרי שאישה שלבושה באלגנטיות, כלומר אינה ניצבת מחד על הקצה של העולם הדתי, עת היא הולכת עם חולצה קצרה, שמלה מתנפנפת חושפת רגליים (במידה, תמיד במידה) תיתפס כהגונה.

אנחנו תמיד כבר נתונות בתוך סט של ערכים שהוחלט עבורנו מראש, והבחירה שלנו מוגבלת לסט תרבותי מצומצם זה. התפיסות השונות של נשים דרך הלבוש שלהן ושל נשים אחרות, משמשות כלי איתן ומשמעותי של אותו מוסד, של המציאות, למשטר אותנו, תוך כדי שאנחנו נתונות בתחושה של בחירה. עלינו לשאול, כמה בחירה יש לי כשאני מתלבשת בצורה חסודה, על אף היותי אישה לא דתייה? הרי הסיבה לכך נעוצה בעיקרה בהטרדות המיניות הרבות שעברתי, ושאליהן אני עדין חשופה. מה קורה כאשר הן אלה אשר הובילו אותי לעבר הצנעת גופי, עת אני משלה את עצמי שעל ידי כך אני מגנה על עצמי קצת יותר? כמה בחירה יש בכך שאני חוששת לצאת לרחוב במחשוף, גם כי לימדו אותי שזה זנותי, וגם כי למדתי שמחשוף זוכה למבטים והערות פולשניות? ואני כאישה חילונית – לא חופשייה, ללא בחירה אמיתית – מנסה לכלכל את צעדיי בעודי יוצאת לרחוב, מנסה לייצר לי מרחב בטוח, וזאת בתוך העולם המערבי, בתוך העולם החילוני, בתוך אותו עולם שמדבר את עצמו במונחים של חירות וחופש.

האם יש הבדל בין הבחירה שאני עושה לבחירה שעושה האישה הדתייה – תהא היא מוסלמית או יהודית? אני בספק. למעשה, אני יודעת שלא. אין כאן הבדל. כן יש פה נראות אחרת, מערכת לחצים שונה, בחירה אחרת שנתונה בתוך מציאות שהיא כבר תמיד נתונה ומוגבלת מראש. האם יש הבדל ביני ובין מי שיוצאת לרחוב במכנסונים? האם יש שם ביטוי של חופש? אולי, אך יש שם גם הבנה ברורה של מערך הדרישות. של התפיסה שאשה, גם היום בשנת 2013, היא קודם כל גוף, והגוף שלה הוא שעומד לבחינה בכל רגע ורגע, במובן הזה שהיא נדרשת לחשוף אותו, לעבור קודם כל דרכו. הלוא איזו עוד מסקנה יכולה לצאת לאוויר העולם כשהמגזינים והעיתונים והטלוויזיה מנכיחים לנו ללא הרף איך אישה צריכה להיראות בעיניו של גבר, וכמה מעט היא צריכה לשים על גופה כדי למלא את תפקידה מולו?

בעוד המערב מעמיד אל מול עצמו ביתר שאת את האיסלאם, עת הוא הופך אותו למקור כל רע, לאותו מרחב שמדכא נשים עד זרא, הוא מטשטש את הדיכוי הקשה שהוא מעביר אותנו, תוך הדרישה להישאר צעירות, רזות וסקסיות. יתר הסופרלטיבים שנוכל לעטות על עצמנו תמיד יגיעו במקום השני, השלישי, הרביעי... התוצאה הנוספת של הפעולה התרבותית הזו מצד המערב, נוגעת לכך שהיא לא פעם מגבילה את מבטנו, לא מאפשרת לנו לראות את הקסם שמציעה הרעלה, את הקסם שמציע כיסוי הראש, את הקסם של השכבות, ושל הבד המשתרך על הרצפה מפאת אורכו. לא מצליחה לרוב, שכן ההיסטוריה של האופנה רצופה במבטים סקרניים ומהופנטים כלפי המוטיבים הללו. מבטים שמצליחים לעתים לשבור את המבט המערבי עת הם מפנים את הביקורת שלהם לתרבות המערב ולא לעבר העולם של הדת. זאת מתוך ההבנה שבין אם אנחנו מכוסות ובין אם אנחנו חשופות, בחירה אינה מנת חלקנו. אנחנו לא יכולות, אלא מתוך אשליה, לחשוב את עצמנו כבעלות בחירה בתוך המציאות כפי שהיא מופיעה לפנינו נכוחה.

* (אדריאן ריצ', הומוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, ב:מעבר למיניות – מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003).

[thesocalledleftovers]

אין עוד מלבדה

  ובראשית, גילוי נאות: אני עבדתי ב-comme il faut בעבר, וממשיכה לעבוד עמן מעת לעת. טקסט שכתבתי, מלווה את הקולקציות שלהן השנה, וסיביל גולדפיינר, מנכלי"ת comme il faut היא חברה קרובה. ��גם, מעין גולדמן, שהיא הסטייליסטית שעובדת עם comme il faut בשנים האחרונות, היא אחת הנשים שקרובות יותר ללבי.

ועדין, אני רוצה לכתוב עליהן, רוצה לכתוב בעקבות הפרזנטציה האחרונה שהתקיימה בסטודיו שלהן, והציגה את קולקציית החורף שלהן לעונה. רוצה לכתוב, כי קורה ב-comme il faut דבר קסום, אם באופן כללי, ואם בפרט ביחס למישור המקומי.

הקולקציה שהוצגה נשענה על היהדות כמקור ההשראה שלה, ושיחקה באופן מיטיב ומגרה עם המלתחה הגברית של הגברים הדתיים היהודיים. שאלה ממנה פרטים, ובעיקר נתנה הרבה מאוד במה למחויט. עד כאן לקולקציה עצמה, שכן דבריי נכתבים בעקבותיה, ובעקבות הקטלוג היפהפה שמצטרף אליה (ושצולם על ידי האמנית אנה ים), אך למעשה, אותו זיהוי של דבר אחר, של התרגשות שמתרחשת אם בפרזנטציות ואם על המסלולים או בצילומים של comme il faut  מתרחשת כבר מזה כמה עונות.

קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו התרחש שינוי, שלא היה גס, ולא היווה פנייה חדה, אך העביר באופן ברור תחושה של מרכוז טוב ונעים. הקולקציות הפכו שלמות יותר, התמזגו באופן יותר ויותר הרמוני עם מושאי ההשראה שלהן, כמו גם עם האג'נדות שנבחרו ללוות אותן, והרמוניה זו פינתה את מקומה לאמירה חדה יותר על אופנה, כזו שמבעדה ניכרת העבודה על הקולקציה במובן הרחב שלה.

אולי הפרזנטציה האחרונה מהווה רגע שיא בין כל אותן קולקציות שהגיעו לאחר אותה פנייה לא חדה. קשה לומר, כי קשה תמיד להמליך אחת על פני אחרת, ומי יודע מה יבוא בעוד חודשים ספורים, עת comme il faut תציג את קולקציית הקיץ שלה בשבוע האופנה של מוטי רייף.

ובכל זאת, ומתוך אותה משנת זהירות הכרחית, הקולקציה החורפית הזאת, שהדוגמניות שלבשו אותה התהלכו בה על מעבר צר למדי, בין עיתונאיות ועיתונאים, ומבקרות ומבקרים (במובן של guests) בסטודיו. דוגמניות שנעצרו לרגעים, הביטו לצד אחד, ואז סובבו את גופן אל הצד השני. מאפשרות מבט קרוב-קרוב, כמעט מציצני, אל הבגדים שהאיכות שלהם בלטה מבעד לעיצוב.

וכאמור, ישנה איזו הרמוניה, שאי אפשר להקל בה ראש, כי היא כה נדירה. כזו שעוברת בקולקציה עצמה, אם במקור ההשראה שלה ובהוצאה לפועל שלו, ההחייאה של מקור ההשראה, ואם בסטיילינג (שעליו אמונה מיס גולדמן), ואם בקטלוג, ואו בשמה של הקולקציה, ובהצגתה באמצעים חיים. המציאות הנוכחית מאפשרת למעטות, לצערי, לייצר את ההרמוניה הזו, עונה אחר עונה, תוך עקשנות אין קץ, לשמור על האיכות, ולייצר כתב יד שקט ולא משתלט, אך מובחן. אותו אחד שעובר בכל אחד מהמוטיבים שהוזכרו לעיל.

והאמת היא שזה קשור גם בנשים שאחראיות ל-comme il faut מסיביל לליאורה זק למעצבות המופלאות, שרון דאובה וקרין לייקוביץ' שלהן זו הקולקציה הראשונה, אך גם לעוד נשים רבות שהן חלק מהמקום הזה. בתוך האקלים המקומי, קל כל כך לוותר על דבר זה או אחר, לעגל פינות מתוקף ההכרח, ואיכשהו, גם כעת, כשתעשיית האופנה הישראלית יודעת ימים קשים מנשוא, זה לא קורה. לא שם. לא באותו סטודיו בדרום העיר, שהזמין את הבאות והבאים אליו לשבת על ספסלים לאורך המסדרון שאליו הוא נפתח.

"אין עוד מלבדה", זהו שמה של הקולקציה הנוכחית. שם שניתן לקרוא אותו, באופן המיידי, בהפיכת האל הזכרי תמיד לנשי, ובמעבר מ"אין עוד מלבדו" ל"אין עוד מלבדה". אפשר, וזה מתבקש, בהמשך למקור ההשראה של הקולקציה, ולפעולת הניכוס שביקשה לעשות לארון הבגדים היהודי מצדו הגברי. זה מתבקש עוד יותר, כאשר חושבות על כך שלמעשה, אין ביהדות אובייקטים שמיועדים לנשים. התפילין, הטלית, הכיפה – הם האובייקטים המובחנים של היהדות – כולם גבריים. מיועדים לגברים, ולמעשה רק בזרמים מסוימים הפכו להיות גם מנת חלקן של נשים. אך מעבר לכך, "אין עוד מלבדה" מאותת על קשר אינטימי, כזה שכשנאמר מצד בית אופנה של נשים, בכל אחד מהמובנים הניתנים, ומאותת על קשר אישי, אינטימי כל כך, שאומרת אהובה אחת לאחרת, אישה אוהבת אחת לאישה שאותה היא אוהבת. אומרת בלבה, אין עוד מלבדה. אומרת זאת כאילו מלים אלו היו כתובות באותו פונט תנכי, שמאותת חד פעמיות. כי זו התחושה באהבה.

אז ניתן לראות בפוסט הזה, שכאמור אינו מתחייב לאובייקטיביות המדומיינת של עולם העיתונות הכתובה והאינטרנטית, תודה שקטה ל-comme il faut על המקום הזה שהן מייצרות כאן, בתוך הכאוס הכואב והמכאיב הזה שנקרא לו ישראל, את היופי המדויק הזה, את האחרות הזו.

_______________________________________________________________________________

ולסיום, אנצל את הבמה, כדי לומר דבר מה על המחירים, שכן נראה שאי אפשר לכתוב על comme il faut מבלי לכתוב על המחירים שעוררו וממשיכים לעורר תרעומת, אם בגלל האג'נדה הפמיניסטית, שלמולה המחירים הלא נגישים לכל אחת ואחת, נתפסים כסתירה, ואם פשוט כי מדובר בפריטים שנושאים תג מחיר שרובנו לא יכולות לעמוד בו.

גם אני לא יכולה לקנות ב-comme il faut. אין לי את האפשרות הזו מחוץ לחנויות ה-outlet שלהן. והאמת, שזה בסדר. כי אפשר לקבל הכל. וכי יש לי דברים שיותר מדאיגים אותי, בסל הדברים שאיני יכולה להרשות לעצמי.נכון להיום אי אפשר לייצר בארץ עיצוב מקומי, ברמת איכות כזו, ולנקוב במחיר נגיש לכל כיס. ולטובת האפשרות שנוכחת בקולקציות הללו, אני מעדיפה לבחור בכל יום את קיומן בנוף המקומי, על אי-קיומן תחת תג מחיר אחר.

מעבר לכך, ואלה אחת הרעות החולות של הדמגוגיה של המחיר הנמוך, אני לא חושבת שבגד הוא קוטג'. לא מדובר במצרכי בסיס, שכולנו צריכות לצרוך, כמו מזון, חינוך ודיור, וכפי שמציאות חיינו לא תשתנה באמת – בעיקר לא מציאות חייהן של עניות ועניים – אם מחיר הקפה ירד ל-5 שקלים, כך למעשה, לא ישתנו חיינו, לו כל הבגדים שבעולם היו בנויים לכיס של כולנו.

הקפיטליזם מאפשר מחד לעודד תחרות (שקרית, כמובן, אך בכל זאת מעודד אותה), ודוחף לעבר חיים בהם המחיר עולה על פני הערך. ובתוך אי-הצדק המשווע של הכלכלה הנוכחית, אין לנו ברירה אלא לחפש אחר הזול ביותר. אך הזול ביותר, אותה רדיפה אחר תג מחיר זול ונמוך, מסתירה את העבודה שעומדת מאחורי המוצרים השונים, ושיש למה מחיר משל עצמה. בתחומים רבים מידי אין תשלום ממשי עבור עבודה, ואופנה טובה, אופנה איכותית, עם איזושהי אמירה (אך לא רק אופנה) היא אותו מקום שמחייב עבודה, אחרת מאוד מזו שמציעות הרשתות. ועליה אנחנו צריכות לרצות לשלם, לשם הרצון שהמדינה שלנו תהיה כזו שתאפשר לנו לשלם עליה, ולא תייצר מנגנון כזה בו אנחנו נדרשות למחול על עבדותן של אחרות ואחרים, כדי לצרוך את שרצתה נפשנו, את שצריך גופנו.

עד אז, אני אעדיף, בכל יום נתון, שיהיה יופי שלא יהיה מושג עבורי, ופשוט יהיה, ויאפשר למוכשרות ומוכשרים לעשות את שהן יודעות ויודעים. כל עוד זה מרגיש לי מוצדק, כל עוד לא עומדת ביני לבין האוביקט היפה שאותו אני רוצה, סימן שאלה שלא מבין את פשר מחירו, אני רוצה אותו בעולמי, גם אם לא בביתי ובארוני. 

[thesocalledleftovers]

מה שמותר רק לגופן שלהן

האמת היא שלא היה לי קל לכתוב את מה שאני הולכת לומר. אני, שרגילה להקיא מלים, מצאתי את עצמי כמעט אילמת כשבאתי לכתוב על הגזענות שנעשתה בי.

זה לא מקרי. כי גזענות כואבת, פוגעת, ולמולה אנו נותרות חסרות אונים. בדומה לפשע השנאה שמופנה כלפייך על לא עוול בכפך, כך גם הגזענות. היא מצמצמת אותך. היא מייעדת לך מקום קטן וצפוף, בלתי אפשרי, בין תכונות אופי ספורות, שרובן שליליות, למרות שמדי פעם היא מכנסת אותך בין לכאורה "מחמאות".

כך למשל כשחבריי פוגשים את אבי, הוא תמיד מזכיר להם דמות של מאפיונר, מסרט קלאסי או מסדרה עכשווית. עיניי שלי מעולם לא ראו אותו כך, אבל דרך המבט החיצוני מסתבר שזה ברור כשמש. כך גיליתי. ורק אבא שלי דומה למאפיונר, שום אבא אחר, של אף אחת מחברותי האשכנזיות, לא זכה לתואר הזה. ואילו על אמי, גיליתי, בסיומה של ארוחת חג שאליה הגיעה חברה שלי, שהיא מינית ומשוחררת. זה כל שהיתה בסיומו של אותו ערב מצידה של חברתי. היא הסיקה זאת מהשמלה המנומרת והמחשוף. שמלה שאני מאוד אוהבת לראות עליה, כי היא מדגישה את יופיה. אך באותו ערב גיליתי שהיא לא לה. המנומר טוב ויפה כשהוא עוטף דוגמניות אירופאיות על מסלולים. אז הוא מביע תחכום. לא על גופה של אמי. ואיך יכול היה להיות אחרת? היא הלוא אישה מזרחית, וככל המזרחיות יכולותיה מסתכמות – מבעד למבט הגזעני – בכך שהיא חמה, טובה במיטה ומבשלת מצוין. אלה גבולות הגזרה שלה, וכנראה שגם שלי.

האמירות הללו, ששמעתי על הורי, טריות למדי. אך הן לא הראשונות שפגשתי. אני חושבת, בדיעבד, שלראשונה הבנתי עד כמה אנחנו לא מספיק טובים, כשנבחנתי בגיל 6 לבית הספר לאמנויות. הגענו למבחנים, בהם נדרשתי, ממרום גילי, להפגין יכולות אמנותיות רב תחומיות. לא התקבלתי. לא התקבלתי גם לבית הספר לטבע. שני המוסדות האליטיסטים של תל אביב דחו אותי ולא במקרה. אני זוכרת היטב את התחושה הזו, תחושה שילדה בת 6 לא יודעת לנסח לעצמה במדויק, אבל שחשה אותה היטב: תחושה

 של זרות ,של ניכור, שלא משנה מה נעשה ואיך נעשה, זה לא יהיה מספיק. זה לא יהיה כמוהם, וכמוהם היה ברור לי כבר אז, זה מה שנחשב נכון. אני ממש זוכרת כמה לא נוח חשתי, כשבמבחני הבלט הקלאסי כולן, חוץ ממני, לבשו וורוד פסטלי, ואילו לי אמי קנתה בגד גוף בוורוד פוקסיה. הוא היה יפהפה, אך שם, הוא הרגיש כמו נטע זר. כתם עצום של צבע בתוך מסדר פסטלי וחיוור.

הוריי ואני היינו שם לא יותר משחקנים בהצגה על שוויון הזדמנויות. וזו תחושה כואבת כל כך, צורבת כל כך, שהפעם הראשונה שבכיתי בטיפול שלי היתה כשנזכרתי בה. כי כאבתי, ואני עדין כואבת, את ניסיונם של הורי לתת לי את הטוב ביותר שאפשר. ניסיון שנדון מראש לכישלון, משום שהם מזרחים. משום שהם נעדרים את ההון התרבותי המבוקש. האומנות של אבא שלי, צורף לתשמישי קדושה, חסרת ערך בעיניהם מול אמנותה של ציירת עכשווית עם סטודיו ביפו העתיקה.

לגדול בתל אביב החופשייה, במרכז העיר, בלב האשכנזיות השמאלנית, הפגיש אותי שוב ושוב עם ביטויים של גזענות. תמיד מתחבאת, מסתתרת עד כמה שיכולה, מבעד למסך של הומור וסבך של מלים שמביעות זלזול וגיחוך כלפי נשים וגברים, שבמקרה, הם תמיד מזרחיות ומזרחים. מלים שכל מטרתן היתה לסמן מהו הנכון המוחלט ומנגד מהו השגוי המוחלט. הם לא דיברו באופן ישיר עלי, אני הייתי מה שנקרא "מזרחית טובה", כזו שלא מפריעה להם יותר מידי בעין. וכך ביצעו למעשה חטא על חטא, עת הציבו אותי כאחרת בתוך האחר שלהם. אותו אחר שאני חלק ממנו.

והאמת שהרבה זמן זה עבד להם. עשיתי הכל כדי להתנער מכל סממן שנתפס כמזרחי. הייתי מדגישה שוב ושוב איך אבי מאזין למוסיקה קלאסית, ואיך בינקותי הייתי נרדמת רק לצלילים אלה. את האהבה של אמי למוסיקה מזרחית הסתרתי, וזלזלתי בה על כך, כמו גם על אמונתה. הכל בשם הליברליזם והחופש. ובערב עדות שהתקיים בתיכון שמתי בצד את המטבח התוניסאי המפואר, והגעתי עם לא פחות מאשר מגש עמוס קרפים צרפתיים, מנסה להיאחז בכך שתוניס היתה קולוניה צרפתית.

 ואולי השיא שבאבסורד קשור בשרשרת הזהב הזו שקיבלתי מאמי, ושלקח לי כל כך הרבה זמן לענוד על צווארי. כשהייתי קטנה סבי ז"ל הכין לי שני צמידי זהב, שעטרו את ידי עד אשר לחצו מידי על פרק היד שלי. פעמים רבות לאחר מכן הוריי הציעו לי להתיך אותם לצמיד אחד, כדי שאמשיך לענוד את המתנה. לא רציתי. לא רציתי זהב על גופי, לא רציתי את אותו החומר שבסביבתי נתפס כסמל מובהק למזרחיות ומזרחים. ולא אהבתי את צמידי הזהב של אמי, שאבי היה קונה לה לימי הולדתה. תיעבתי זהב והתביישתי בו, בחומר היקר ביותר בעולם. וכאשר הזהב הפך את עורו, ועלה על מסלולי התצוגות באירופה, לא הבנתי איך התרחש המהפך. אבל הבנתי שבדומה להדפס המנומר גם הזהב נושא משמעויות שונות על גופי שלי. הזהב לא מותר לי, לא באמת. הוא מותר רק לגוף שלהן. כשהוא עלי הוא מאבד את התחכום שטמון בו, והוא חדל מלהיות נכון. ולא משנה כמה מגזיני אופנה יגידו שזהב הוא ה-צבע של העונה. עלי הוא רק עוד חומר וצבע שמדגיש את הזולות שהם רואים כאינהרנטית לי.

כי בעיקרה הגזענות היא אותו סירוב עיקש לאפשר מורכבות, לאפשר לך להיות גם וגם. הגזענות אינה גמישה. היא עמלה מבוקר ועד ליל בסידור מקומך המדויק בארון ואז מוודאת שאת אכן נשארת שם. בתוך מקום צר וקטן שמגביל את צעדייך. שמונע ממך התעוררות, קימה, הליכה.

אני חושבת שרק כשהגעתי לתנועת אחותי מצאתי את עצמי לראשונה בחיי מקשיבה לנשים מזרחיות שמדברות, שמביעות דעה, שמנהלות דיון. נשים שהזכירו לי את אמי. עד אז האפשרות הזו התקיימה רק בבית משפחתי. מחוץ לו, אלו היו פעולות שפגשתי רק במרחבים לבנים. זה היה משחרר כל כך, להיפטר מהצמצום שנכפה על גופי ועל זהותי. אותו צמצום שבגללו התביישתי בהורי ובתרבותי. וממש אפשר לי להסתכל אחרת על אמי. לחדול מהבושה שהיום אני מתביישת בה כל כך.  

 קשה לומר שהרגשתי שהיתה לי ברירה אחרת מלבד הניסיון למחיקה עצמית. בין נאורות ונאורים לכאורה, לוחמות ולוחמי זכויות אדם, הייתי כמעט תמיד המזרחית היחידה. שמעתי שוב ושוב אנשים מדגישים עד כמה הם רבע מזרחים, ומתפארים בשורשיהם האירופאים. ובאקדמיה, שאליה נכנסתי כבר כמעט לפני עשור, ראיתי ואני ממשיכה לראות מזרחיות ומזרחים רק בקפיטריה, מגישים לי מזון, או מטפלים בתחזוקה של הבניינים, לפעמים גם בין חדרי המזכירויות. אף פעם לא בחדר ההרצאות, כמרצות, ולמעשה גם כמעט שלא כסטודנטיות.

ובאמת שזהו קצה הקרחון של הדיכוי המזרחי שיש לו אלף הופעות והמון רב של מכחישות ומכחישים. אני נדרשתי לשבור קירות בתל אביב החופשייה והליברלית שאת שפתה אני דוברת היטב. ואני חושבת, אילו חומות עומדות בפני מי שחיות בשכונות המצוקה ובפריפריה המרוחקת והנטושה?  וכמה כאב נושאת בלבה אם שחושבת שבנה מת, ושלמעשה נחטף ממנה, רק כי מישהו חשב שמותר לו לקחת אותו ממנה, ולתת אותו למשפחה אחרת? מה עוצמת הסבל של מי שהיו ילדות וילדי הגזזת והפכו למבוגרים ומבוגרות חולות, שלא רק שמעולם לא זכו לשמוע מהמדינה שעשתה בהם שמות סליחה, אלא גם לא זוכים לקבל ממנה טיפול ראוי?  

ואם אחזור לכאב, שאיתו התחלתי ושהיום הפך להתנגדות, אז בעקבותיו אני מנסה, ללא הצלחה, להבין מהיכן אנשים לוקחים לעצמם את הזכות להתגזען על אחרות, לתפוס עצמן כטובות וטובים יותר, ובשם העליונות המדומיינת הזו, לדחוק אותן לפינה, להגביל אותן, לערער את תפיסתן העצמית, למחוק את תרבותן? רק מתוך חולשה. דבר מלבד חולשה עמוקה ופנימית, שאין לי שום טיפת רחמים עליה. רק חולשה כזו יכולה להפוך גזענות – אם ישירה ואם עקיפה, אם הומוריסטית ואם מתחסדת – למבט היחידי שממנו אנחנו מסתכלות על האחרת.

המקום שבו שולטת הגזענות הוא המקום שבו שולטים החלשים, שמפחדים על מקומם, שלא מסוגלים להגדיר את עצמם אלא ביחס שלילי לאחרת. שלא מאמינים שיש להם די מקום בעולם וחוששים לאובדנו. שלטון של פחדנים וחלשים, הוא שלטונם של הגזענים. ואני מקווה שנגיע לימים בהם נדע שלטון אחר. עד אז, פשוט נמשיך להיאבק על זכותנו להיות מורכבות: גם מזרחיות, גם חכמות, גם מתוחכמות, גם חמות, גם גבוהות וגם וולגריות להנאתנו. וכן, גם מיניות.

* מלים שהשמעתי בכנס אסטרטגיות נגד גזענות

[thesocalledleftovers]

כישרון, לא טאלנט

אחת המלים שהכי נשחקו בתרבות הקסם של שנות ה-2000 היא הכישרון. לא רק משום שהתכונה מופיעה כיום רק כשם עצם, תחת מושג הטאלנט, אלא בעיקר כי הכישרון ששייך לסובייקטית זו או אחרת, אינו יכול להבטיח את היצרנות המתבקשת בכל תחום ותחום. הכישרון שמפציע בהבזק רגעי, לא מוחזק ברשותה של אותה סובייקטית מבחינת החוץ הבוחן. המהירות שבה הכישרון משתעבד לקו היצור, שדורש על אף תכונותיו את ההפתעה, את אותו הבזק שבגינו הכישרון זכה לעלות על פס הייצור. וברגע שבו הבזק זה מצליח להופיע על אף הפס המנכס אותו לעצמו, כמו פטרון רנסנסי שמהווה בכלכלתו את עצם אפשרותו של הכישרון. הקרדיט על האחרון יוחזר לסובייקטית רק בעת מותה, או לאחר מותה. אז כמו יחברו יחדיו נפש וגוף בהיעדר ספק, וישכחו כל אותם רגעים של עשיה שמקורם בסובייקטית המוכשרת, אך שפס היצור מטשטש ובז להם, כי לא כולם מהווים הבזקים מסנוורי עיניים שגוררים סיקור ומזכירים את הפעם הראשונה. אחרי מותה כישרונה שיהא סיפור חייה יסופר על ציר זמן שנקודותיו יהיו סימני ההבזקים. כל שעבר ביניהם ימחק באותו האופן שבו נמחק גם בחייה. (נכתב בעקבות ההבזק של ריק אוונס).

[thesocalledleftovers]

Farewell to an Idea

    נכתב על ידי הדס חוה מרדר ורוויטל מדר*

  כבר שתי קולקציות שניקולא גסקייה, מעצב הבית של בלנסיאגה, מותח את הגבולות, מערער את הקרקע המוכרת ביותר, בועט בכל מה שנוטה להרגיע, במה שמהווה את נקודת המגוז של השאיפות (הבורגניות) שלנו.

בקולקציה הקודמת, אביב-קיץ 2008, הציג גסקייה שמלות וחליפות חצאית, אך כאלו ששללו כל ניסיון למקם אותו במסורת חליפת שני החלקים הקלאסית, השאנלית. הדיוק והחד גוניות שעלו מאותם הפריטים, הארוגים כולם מבד אחד - לכאורה טקסטיל לא קונבנציונאלי, בעל הדפס עמוס וצבעוני - עוררו אי נחת. גסקייה הבהיר כי דווקא אותה חלקה מישורית,זו שהכול צפוי בה, שאין בה אות הרומז לשינוי, היא המאיימת ביותר. לא העירוב, השילוב הלא מדויק – אותו לא נכון שהאופנה בורחת ממנו – הוא זה שיגרום לנו למועקה, כי אם דווקא העודפות הבלתי אפשרית של הנכון, המסודר והברור.

בקולקציה הבאה, סתיו-חורף 2008, גסקייה מותח עוד יותר את סף הסיבולת , בעודו מבהיר לאיזו מסורת התייחס בעבודתו הקודמת, באילו ערכים שב והתבונן בספקנות. שוב אנו פוגשים את הפער הבלתי נסבל בין הדגם המוגש לנו, לבין מה שאותה הגשה, חידתית ומודעת לעצמה ככל שתהיה, מעוררת בנו. חליפות שני חלקים, חלק ניכר מהן בשחור, המזוהות אוטומטית עם עולם הפוליטיקה והעסקים, בדיוק במקום בו מתרחשת ההבחנה בין הנשי לגברי. אך כמו בקולקציה הקודמת, גם כאן גסקייה הופך את המוכר לצורם ומאיים. השסע של החצאית, אותו שסע שאמור לאותת את נשיות האובייקט הלוקח(ת) חלק בעולם הגברים, גבוה עד כדי עיוות. הדוגמניות, העוטות כולן מראה ביוני, לבושות בז'קטים הטורחים לטשטש את קווי הגוף,אך לא על ידי התעלמות מהם, אלא על ידי קריאה נוקשה מדי שלהם.

הקולקציה מייצרת אפקט איטי ומצטבר של אימה. זו אימה שאינה נובעת מהתבוננות באחר, בזר שמופיע. גסקייה עושה כאן מהלך מתעתע; בחירת הבדים שלו מאותתת לעבר ה"דור השלישי",כשלמעשה, דווקא אותה תחושת היכרות קיצונית עם הדימוי העולה מתוך הטקסטיל העתידני, היא היא ההפרעה האמיתית.

ההפרעה, כמו צחנה בחדר האורחים, עולה במקום הלא נכון. אותו ניקיון טוטאלי שגסקייה מנסה לגעת בו, מקצין ללא הרף, מלכלך את עצמו בעצמו, מבהיר כי הצחנה היא אותו הפחד העולה מהבית המוזיאלי הכי נכון, הכי מעודכן ומשויף. דווקא בתוך הסיטואציה של "הבית" הכה מתוקתק - אי אפשר לסלק את הצחנה. הצחנה הבלתי ניתנת לסילוק היא הצחנה חסרת המקור, זו העולה מכל פינה, זו המותירה שתי ברירות בפני בעל הבית, שתיהן בלתי אפשריות באותה מידה- לפרק הכול מהיסוד ולבנות מחדש או לברוח.

זו לא האסתטיקה של ה"דור השלישי", זו האסתטיקה של האנושי,האנושי מדי (תעיד על כך הנעל המטרידה בחיפוי כף הרגל שמגיע בצבע הגוף). האסתטיקה של הבית הבורגני, על כל אוצרותיו היפהפיים/המגוחכים בעושרם, נוכחותם והכרחיותם. הענקים בקולקציה זו ענקיים, ענקיים מדי – הם המוזיאוני, העל-זמני המוצג במלוא הבלותו ועם זאת, לא מאבדים לרגע את הזוהר המדומה שלהם, בעודם נתלים במלוא משקלם על צווארן הדקיק של הנשים הביוניות, הנשים שאיפור עיניהן המרהיב נח בדיוק בתפר בין המעושן הסקסי לבין פיירו הליצן העצוב.

כך, כשהחליפה, התכשיט, הנעליים והמייק-אפ (make believe?) נמצאים שם כולם בשלמות נטולת ליקויים, מתעורר הזעזוע. הכי קרוב הוא הכי מנוכר. לקראת סוף הקולקציה מופיעה שוב החליפה,הפעם היא עשויה מבד שעוונית. האישה הזועפת, המלווה את כל הקולקציה ומהווה חלק בלתי נפרד ממ��ה, לבושה במעין שמלת-מחוך חללית והדוקה, אך בדפוס של עור נחש, מפות שולחן פרחוניות ושאר טראש מזוקק. מחוך ההגנה הזה כולו מבריק, בדיוק בגבול שבין הכאילו מתקדם לבין כיסוי הספות הבורגני, העשוי חומר חלקלק ומבודד, שיהיה נוח לנקות כשחס וחלילה נשפך היין.

הכיעור המבריק של גסקייה מעמיד אותנו מול החוק המוכר/זר; כמו בעמידה מול המראה, בה נראה רק nakedness של מודל כללי,רחוק מכל אינטימיות ועם זאת צמוד כמו עור שני. עירומנו המסוים, ה-nude הסינגולארי, יעמוד תמיד באורה/בצילה של האנלוגיה הבלתי נמנעת לאותו אוניברסל. כשהגוף מתכסה הוא רק מתכסה בעוד גוף, מלאכותי יותר ודומה יותר למה שמלכתחילה אי אפשר לשכפל.

גסקייה מנכיח את ההיעדר של ה-nude, של אותה פשטות מופשטת, זו שאנו טועים לסמן כמקור פחדינו - על שום היעדר קוויה וגבולותיה. דרך יצירתו אנו פוגשים את האימה המתוחכמת, המתווכת, זו שהשכילה לייצר לעצמה מתחזים : אימת המשורטט מדי, אימת המשטח החלקלק. אימה המייצרת שכחה של אמת אחת פשוטה: למשטח שקל לנקות יש חסרון אחד בולט- דווקא לידו רועדות הידיים.

*הדס חוה מרדר היא בעלת הבלוג highmaintenance.

את הטקסט כתבנו באפריל 2008, וניסינו לפרסמו ללא הצלחה. בעקבות האירועים האחרונים בבית האופנה בלנסיאגה ובחייו של ניקולא גסקייה, אנחנו מפרסמות אותו כעת. כסוג של מחווה שכולה הערצה לכישרונו.

[thesocalledleftovers]

I just want

סטנדרט חדש, שמזכיר נשכחות, רומנטיקה בשחור לבן שבזכותה התאהבתי בדפש מוד, עת פגשתי את הקליפים שלהם לראשונה כשאני בת 12. על היופי הזה אמונה (גם) אחותי, מעין גולדמן, שלקחה את הקייפ של וואנג, ששתינו אוחזות בה, ורכסה את רוכסנה עד צוואר, כך שכמויות הבד שהוא כל כולו רק פוטר, הופיעו כאילו היה מדובר בבד שאכן מפגינות אותו דרך הקילומטראז’ שלו בימים כתיקונם. קסם  של אהבה

צילום: דודי חסון, סטיילינג: מעין גולדמן, איפור: נירית הירשמן 

לא לחינם זה עלה גם כאן

[thesocalledleftovers]

על ההתנגדות להתנגדות, וגם קצת על אחריות

צפייה ראשונה בפרסומת החדשה של קסטרו לקידום מכירות מהאתר שלהם עוררה בי אי-נחת מיידית. ראשית חשתי שהכניסו אותי למרחב לא לי, שגל גדות לא באמת היתה אמורה לספר לי את זה, מאחר ואיננו חברות קרובות, או אפילו מכרות. בהמשך חשתי את אותה אי-נחת שמקורה בכל מכירה של אשליה, דומה לזו שעולה מפרסומות לתחבושות ומגני תחתון (על אף שאלה היום, כבר הפכו לביקורתיות כלפי הפרסום של עצמן, ע"ע הפרסומת האחרונה של קוטקס). אך בשונה מפרסומות לתחבושות ומגני תחתון, בהן המחזור הופך כחול, וכל תקופת המחזור מצטיירת כזמן הטוב ביותר של החודש, הרי שהאשליה שקסטרו מייצרת הרבה יותר מסוכנת. כי כאבי מחזור, על אף שעליו עצמו עדין לא מדברות בפרהסיה, הם עניין משותף לכולנו שעליו יש הסכמה בהיותו לא נעים לרוב הנשים. ועל אף הקריאה שלו כזה שמעיד על הפיכתה של ילדה לאישה מהסיבה הפשוטה שזו יכולה כעת להיכנס להיריון, הרי שמגרעותיו ידועות לכל, וישנן ברות מזל מעטות שזוכות במחזור נטול כאב ותופעות לוואי. אל מול מי שסובלת מהמחזור החודשי, אף אחד לא ירים גבה, יתהה הכיצד. והמחזור החודשי, בשונה מהפעם הראשונה שקסטרו מאירים באור חיובי ומוחלט, אינו חוויה שמצפות לה, ושכל הסרטים והסיפורים ממלאים את ההליכה אליה בכיסופים, לקראת ריגושים והתייחדות שאין כמותה. כל זאת בפעם הראשונה.

אז כאמור, אשליה מול אשליה, אך האשליה של קסטרו מסוכנת ופוגענית. מסוכנת כי קהל הלקוחות של קסטרו מורכב בעיקרו מילדות-נערות-נשים צעירות, כך שעיניהן שלהן הן אשר צופות בתיאור החלומי של גדות את הפעם הראשונה שלה. צופות ולוקחות עוד לגימה מאותה תרבות המונים שמקדשת את הפעם הראשונה ומוכרת אותה כחלום מתוק, עת היא מטשטשת את הפעמים הראשונות והרבות שלא עלו יפה. שבמקרה הקל היתה בהן מבוכה, ושאותו ריגוש מובטח לא הורגש בהן ככזה, ובמקרה הרע אותן "פעמים ראשונות" היו הלכה למעשה אקט של גילוי עריות או אונס. בין לבין נתון האירוע כטראומה, מפני שלא פעם מי שצועדת אל הפעם הראשונה שלה אינה יודעת במה דברים אמורים, ועצם האקט שכאילו הוא תמיד כה שגור ומוכר – עד כי לא מדובר לפרטים - מותיר את המיועדת בהלם.

הקריאה להסרת הפרסומת של קסטרו, משום שהיא מסוכנת, עת היא ממשיכה לעשות שימוש בשפה והתרמית של תרבות האונס, משום שהיא עושה שימוש מבזה בנשים, משום שהיא מתעלמת מכל אותן פעמים ראשונות שלא זכורות בלובן נקי ומרגיע, נענתה על ידי נשים רבות בהתנגדות. ההתנגדות הגיעה מצדן של מי שזוכרות את הפעם הראשונה שלהן כחוויה חיובית, כאירוע נעים, כזיכרון מתוק. הקריאה לא באה לשלול את האפשרות הזו, כמו באה לבקש שלא שוב יניחו לנפגעות תקיפה מינית, שעבור רבות מהן הרעיון של הפעם הראשונה הוא-הוא כשלעצמו פוגעני, להיפגע בזמן שהשירה עוברת לה בהנאה. כי מה שקורה בפרסומת של קסטרו, מעבר לשימוש המוכר והטוב לעייפה בנו הנשים, הוא פגיעה ישירה בכל מי שהפעם הראשונה שלה היתה אונס, היתה חלק מגילוי עריות, היתה חלק מדייט רייפ, והרשימה עוד ארוכה.

הדרישה להשאיר את הפרסומת באוויר משום שיש נשים שעבורן הפעם הראשונה היא זיכרון מתוק, נחה על אותה דרישה מוכרת לחופש ביטוי. אלא שחופש הביטוי מונח תמיד בידיהם של החזקים, ובכוחו לרוב למחוק את המוחלשות. חופש הביטוי כמו צמא בלתי ניתן להסבר לדבר את כל שעל רוחך, לדבר מבלי להתחשב, כאילו כל מקום שבו יישקלו המלים, כל מקום שבו אחת מאמירותייך יידרשו לעבור מהמרחב ההיפר ציבורי למרחב הציבורי פחות, יהיה בו כדי לייצר השתקה ופגיעה בזכויות בסיס. זאת בזמן שעצם קיומה של הפרסומת ושידורה פוגע בנפגעות תקיפה מינית שהפעם הראשונה שלהן משמעה אונס, ואילו היעדרותה המוחלטת, אי צילומה, אי קיומה, אין בו כדי לייצר שום פגיעה. היעדרה של הפרסומת הזו, עוד לפני שפתחה את דיון הבעד ונגד, הוא המרחב בו לא נפגעות התקיפה המינית ולא הנשים שזוכרות את הפעם הראשונה לחיוב, אינן נפגעות.

בדרישה לא להסיר את הפרסומת כי היא לא "פוגעת בי" נאמר בעצם שיש לחפש אחר הצדק שנתון בחופש הביטוי. יש פה איזה חיפוש אחר שקילות, בה לך מותר לדבר אז גם לי מותר לדבר, וכל העולה על רוחי. מי שזכתה לצפות ב"כתום הוא השחור החדש" יכולה לזכור כמה הרסנית רדיפת הצדק של הגיבורה צ'פמן, ניאו-ליברלית למהדרין. הצורך שלה לעמוד על זכויותיה תמיד, הצורך שלה לבטא את דעותיה שלה תמיד, בין אם אלה נרמסות או לא, עולה לה כמעט בחייה. צ'פמן היא דוגמא מובהקת של דמות שאינה מוכנה לוותר לרגע על דבר, ובמובן הזה כל פסיק שיוצא את פיה שווה את נשמתה. זה לא ייחודי רק לה, אני יכולה להצביע על פעמים רבות בהן ההגדרה שלי את העצמי שלי מתוך חוסר הנכונות לוותר, גבתה מחירים יקרים. אך מעבר לכך שנייה לפני שמתעקשות על אי-הוויתור, צריכות לעצור ולשאול, על מה מוותרות בעצם? על מה מוותרות נשים שחווית הפעם הראשונה שלהן היתה חיובית, עת עולה דרישה להסרת הפרסומת של קסטרו מן המסכים? ומעבר לכך, וחשוב מכל היתר, האם ההתעקשות על אי-הוויתור אכן שווה את הפגיעה באחרת?

על משקל הוויתור האישי שנדרש, נדרשת כעת קסטרו לוותר על מה שהיה נראה לה ולפרסומאים שלה כקמפיין מבריק ומשעשע, שמשחק אל מול החשש של ישראליות וישראלים לבצע רכישות באינטרנט, בעיקר של בגדים, עת באירופה ובארה"ב המכירות ברשת עולות ללא הרף. קסטרו נדרשת לוותר על הרעיון שהקסים אותה, ופוגע בנשים רבות, על הרעיון שהיה נראה לה מבריק ולמעשה ממשיך את שימונה של תרבות האונס, ובעיקר היא נדרשת לעלויות של הפרסומת. עלויות שהיו יכולות להיחסך, לו קסטרו היתה מעלה על דעתה את האפשרות להתייעץ עם נשים, אולי אף נשים פמיניסטיות.

הדרישה להסרת הפרסומת מקסטרו משמעה הדרישה שקסטרו תישא באחריות החברתית שלה כחברה. שקסטרו תכיר בכוח הפרסומי והעסקי שלה, ושתייצר פרסומת שתאפשר לה להישיר מבט לא מאיים לעיניהן של לקוחותיה הצעירות לרוב. כי לקסטרו, כמו לחברות ועסקים בכלל יש אחריות חברתית. אחריות שעומדת בניגוד מוחלט לטענה המוכרת של מילטון פרידמן כי האחריות החברתית של עסקים היא להגדיל רווחים, ותו לא.

באתרה קסטרו מציינת עד כמה חשוב לה לתרום ולהיות מעורבת בקהילה שלה, הווי אומר בישראל. אל מול רשימה ארוכה של תרומות ופעילויות שהן פועל יוצא של קסטרו, לא מובן מדוע כעת (ואולי מובן עד כאב), אל מול הפגיעה הישירה שכבר נעשתה בנפגעות תקיפה מינית רבות, ישנו סירוב לראות את נקודת הפגיעה, והישענות עיקשת על כך שמדובר בלא יותר מהומור תמים, וכמובן לא פוגעני בעליל. אלו הן התגובות שהתקבלו עד היום בעמוד הפייסבוק של קסטרו, עת נשים רבות הגיבו בביקורת ובזעם לפרסומת.

בתגובה הזו, המתחמקת, זו שאינה מישירה מבט או מוכנה לקחת על עצמה את האחריות הנדרשת ממנה, ולהסיר מעל מסכינו את הוידוי האינטימי שטומן בחובו אפשרות אחת ויחידה, נראה כי קסטרו בוחרת שוב לא לבחור עמדה. בדומה למה שמתחיל במסלולי התצוגה שלה וממשיך לאחר מכן לחנויות ולחלונות הראווה, קסטרו היא חברה שמבחינה עיצוביה מעולם לא עשתה בחירה חד משמעית. היא מעוניינת לשווק עצמה כיותר מעוד חברת אופנה גדולה, עת היא משווקת קולקציות קפסולה ועומדת על העיצובים של צוות המעצבים שלה, כאילו לא נשענו על תחזיות טרנדים מדויקות; אך בו זמנית היא מסרבת לקבל על עצמה את גורלה המלא, זה שכל כולו יהא נתון להעתקה מדויקת של דגמים נבחרים מן המסלולים. בין חברה גדולה ותעשייתית שמייצרת מעבר לים, לבין חברה מקומית שרוחה נעוצה בצוות המעצבים המוכשר והמקומי שלה שפונה לקהל המקומי שלה.

 אי אפשר שלא לחשוב שהניסיון לשווק באגרסיביות כביכול מרוככת את חנות האינטרנט שלהם, ולהתעלם מן הביקורת שהופנתה כלפיהם, קסטרו הלכה למעשה ממשיכה גם בפרסום את הקו שבוחר לא לנקוט עמדה חד משמעית וברורה. זאת להוציא את האמירה החד משמעית וברורה, שקסטרו כמו צ'פמן לא מוכנים לוותר על האמירה שלהם. שאמירתם חשובה להם יותר מהחינוך לתרבות האונס שנעוץ בפרסומתן ובעיקר חשובה להם יותר מעצם הפגיעה שנעשתה וממשיכה במי שעבורן הפעם הראשונה היתה אונס.