yuliandthecity - Tumblr blog

[yuliandthecity]

איך מתחילים מחדש? פשוט מתחילים

אחרי תקופת נצח ללא מקלדת עברית, עם מצלמתי האמיתית המושבתת (ושיסלח לי עלם התפוחים) אני שואלת את עצמי שוב ושוב כיצד חוזרים? העצמי מנסה לענות, בהיסוס מה... קופצים למים מהמקפצה הגדולה בבריכה בקיבוץ, וכמו עירונים טובים סותמים את האף עם היד וקוראים: על החיים ועל המוות. יקח זמן, המילים תגענה, ואולי סופסוף האיכויות של היותי פקידת לשכה בצבא יתבררו כשימושיות ביותר... מי אמר (כבר לפני שלושים שנה) הדפסה עיוורת ולא קיבל...

מה נעים יותר לחזרה, מאשר כתיבה על רואד טריפ (שממש אין דרך טובה לתרגמו לעברית, כי  האסוציאציה הנלווית לכבישים בעברית, תהא תמיד של קטל), אבל במציאות הניו יורקית, זה הדבר הכי קסום ורגוע בעולם, בפרט למי שטורח להצטייד במעוד מועד, בקפה קר (וגדול) ומוסיקה נהדרת (אה וגם אוטו שממש ממש אפשר לסמוך עליו!) קדימה...

קיץ ניו יורקי זו התופעה המוזרה הזו שכולה מלאה בעננות וגשם. מדי פעם מגיח לו יום שמשי למהדרין (ושאף אחד מקוראיי בארץ לא יעז לומר לי שהיה מתחלף איתי, כיוון שהקיץ הזה מגיע לאחר חורף ארוך וקפוא, כשהדבר היחיד שמתאווים אליו הוא שמש מאירה וחמימה). אבל מה, למוזרות הזו (שלא מתרגלים אליה) מתלווה מוצר לוואי שנקרא - הכל ירוק. זו תקופה מהממת לשוטט בדרכים. התמזל מזלי הרע ויצרתי משפחה חדורת מטרות, שהמילה שוטטות (ודאי כזו ללא סיבה) לא ממש מאפיינת אותה, ולכן הקפדתי לצאת לדרך כשהם עייפים מספיק, מכדי להתנגד לגחמותיי. והיו המון שכאלה...

לבוגרת התנועה העובדת, מראה מרבדי ירק הוא לא כל כך נדיר, אבל מראה תרנגולות חופש, המשוטטות להן בהנאה מרובה כאילו אין מחר, זו בהחלט תחושה מקלה. עצרתי. ברור!

כמה תפוחים מתפצפצים בפה, מגש ביצי חופש, זר פרחי שדה (הדבר הכי קרוב לטבע שאפשר למצוא בניו יורקית) וקדימה... 

היו עצירות במטעים ועצירות בחוות אורגניות, עצירות להתפעלות מהנוף ועצירות רק כדי למשוך זמן כפרי מול כל היופי, הכה נעדר אורבניות הזה.

האופן שבו לוקחים ברצינות בעלי החוות את עבודתם, ומטפלים בכל אחד מן הירקות והפירות במלוא תשומת הלב, הפינות המטופחות בכל אחת מן החוות שבדרך, הליווי הירוק בשולי הדרכים בתוספת לעננות לבנה, עוצמתית, על רקע תכלת, עשו את כל החוויה הזו לחוויה פסטורלית נפלאה.

וממש ממש לפני שנפרדתי, עצרנו להפסקה אחרונה, ופתאום לכד את עיני מראה החוטמית הזיפנית, שסבתא שולמית גידלה, במסירות, בין יתר הפרחים בגינתה ברחובות. שנים שחלמתי למצוא את הפרח, הכה ישראלי הזה, בניו יורק, והנה הוא נגלה לי במלוא תפארתו ובאופן הכי פחות צפוי בעולם!

רואד טריפס הם תמיד מתכון להפתעות!

[yuliandthecity]

משל היינו העורב או היונה, אמנם לא נשלחנו על ידי נח, אולם בחלוף הסערה יצאנו לבדוק הקלו המים...טוב נו, לא בדיוק, פשוט יצאנו להנות מן המראות בשוך הסערה.

[yuliandthecity]

כך נראה חלון של מי שהרוחות שורקות לו בחוץ, ובבית חמים ונעים. שלג ראשון ב-2016

[yuliandthecity]

אמנות הרחוב שמחוץ לגלריות בצ׳לסי...

[yuliandthecity]

רק להביט בעיר הזו: למעלה, למטה, לחפש...

אני אוהבת את ניו יורק!

[yuliandthecity]

עונת הקיץ נפתחה אצלי באופן רשמי...

ואם כבר פתיחה - אז באמריקאית ובאמנותית ובמלוא ההדר והקסם! אלא מה

במטרופוליטן נפתחה השבוע תערוכה, שעוד ידובר בה רבות, של הצייר האמריקני ג׳ון סרג׳נט ״סרג׳נט: דיוקנאות של ציירים וחברים״.

אמנם מרבית חייו התקיים סרג׳נט בזכות ציורי הדיוקנאות אותם רכשו פטרוניו, אבל עיקר משיכתו והקסם של עבודותיו טמון בעיני, דווקא בציורי הנוף מלאי החיות והצבע שלו.

בתערוכה אוגדו עבודות ממוזאונים רבים וכן מאספנים בעולם והן כוללות עבודות בצבעי שמן, מחברות רישום, סקיצות וצבעי מים. סרג׳נט מכר למט מספר רב של עבודות שלו (בינהן כמובן מאדאם אקס), אבל מה שנסתר מעיני רבים הוא האוסף המרשים של ציורים בצבעי מים שצייר במסעו לאורך החוף המזרחי של ארה״ב.

התערוכה מחולקת לגלריות על פי סדר כרונולוגי וגאוגרפי - היא מקיפה, מרתקת וממצה (ומקווה להקדיש לה פוסט נפרד משפצחתי זה עתה בחופשת הקיץ).

http://www.metmuseum.org/exhibitions/listings/2015/sargent-portraits-of-artists-and-friends

התמונות בפוסט לקוחות מתוך ציורי שמן שצייר סרג׳נט באירופה בין השנים 1903-1914. כל הזכויות שמורות למט ואין לעשות בהן כל שימוש.

[yuliandthecity]

טיול אמריקני...

[yuliandthecity]

[yuliandthecity]

שרים וזוכרים

תמיד אני אומרת, שהרגעים הכי קשים בנכר, הם דווקא אלו של העצב.

נכון, שברגעי האושר אנחנו מצטערים שבני המשפחה האהובים לא זוכים ליהיות חלק אינטגלי משמחותינו הקטנות (לגדולות הם תמיד מצטרפים) - אבל שמחה היא שמחה, על כך המשתמע מכך, וכמה שניהיה בה נטולי חלק מיקירינו, עדין נשמח...

ימי שואה וזכרון וימי עצב משפחתיים הם ימים מציפים. אנו מתמלאים באחת בפקעת גדושה וסבוכה של רגשות. פתאום נאספים וצפים כל הזכרונות והסיפורים, התמונות ומילות השירים המלוות אותנו מילדות - ובאותה העת ממש, העולם סביבנו ממשיך לתפקד במלוא עוזו, כאילו אנחנו לא עומדים להתפקע מבפנים עוד רגע.

לתוך הוואקום הכמעט אומלל הזה נכנס משה בונן, שאין אף מילה אחרת אשר תיטיב לתאר אותו חוץ ממופלא. הוא מוסיקאי מוכשר (שלמרות שאינו קורא תוים, הוא יכול לנגן על כל כלי נגינה באופן מרשים), ידען גדול (שחקר וראיין את מרב היוצרים והמבצעים המוסיקליים בארץ בתכניותיו בגלי צה״ל), מקצוען אמיתי (שיתאמן שעות וידאג לסאונד משובח לפני כל הופעה, קטנה כגדולה), אבל הכי הרבה בעולם - הוא נשמה רגישה (ויקרה לנו עד מאד).

לפני חמש שנים מוש הזמין אותנו אל סלון דירתו הלופטית לערב זכרון. שירה, השכנה שלו עוד רצה ברגע האחרון להדפיס מהר מילים לשירים בצורה הכי מאולתרת בעולם. באו חברים קרובים ונגנים נהדרים וכולנו דמענו בקול ולא רצינו לעזוב. את הריגוש העמוק הזה, השכיל משה להעביר אל אולם הג׳י.סי.סי במנהטן, בשל הביקוש הרב להצטרפות. יושבים אמנם באודיטוריום מסודר, אבל התחושה נינוחה כמו בסלון ההוא בבית. משה שר ומנגן בפסנתר ובגיטרה ובבוזוקי והקהל מצטרף. הוא מזמין לכל ערב נגנים נהדרים (גם כאלה הנמצאים בעיר לרגע) ותמיד נותן במה גם לזמרת מוכשרת.

בשנה שעברה היו אלה מיקה הרי ויועד ניר.

השנה, בנוסף לנגנים הנהדרים יותם זילברשטיין (גיטרה) וליאור קורן (בס) צרף את הזמרת המוכשרת אף היא - שירה אוורבוך. לא מוחאים כפיים (למרות שהיטיב לתאר זאת אחד הנוכחים אתמול באומרו: ״משה, קשה שלא למחוא לך כפיים, אז מוחאים בלב״).

מה שהשירה, והפסנתר והבוזוקי עושים לנו, זהו חיבוק ישראלי חם, ובעיקר האפשרות להתחבר לרגע קט אל הרגשות הפורצים מן המעמקים. אנחנו יושבים בחיק אנשים אהובים, ושרים בחום את כל המילים הללו שביומיום אינן חלק משפתנו כאן. על הרעות, והחיטה ועל העמק.

היה עמוק, היה מדמיע, היה בדיוק הדבר המזוכך הזה שכל כך עוזר לנו ליהיות כאן ולהרגיש שם. שרים וזוכרים.

ותודה לאלינור, האישה הנפלאה שאיתו, על התמונות והוידאו.

[yuliandthecity]

משה בונן - שרים וזוכרים

[yuliandthecity]

[yuliandthecity]

לאבא שלי יש סולם (ולא רק בכמעט).

,אני באמת באמת לא יודעת, כמה התמודדויות בחיים גורמות לשיתוק כתיבתי. אבל ברור לי שיש ארועים מכוננים, שמצריכים לאסוף את כל הלב והנשמה ולא מותירים כלל מקום לפעולה חוץ-גופית כמו כתיבה.

במשך חודשים רבים חוויתי דאגה עמוקה לנוכח מצוקתו של אבי. לדאגה נוסף גם חוסר אונים גדול באי יכולתי לסייע לו ובהיותי כה רחוקה. כמי שמעולם לא גדלה על רגשות אשם, לא הבנתי בתחילה מהיכן הם הגיחו לחיי וכיצד להתמודד עימם. ועוד, כמישהי שנטתה להאמין שיש לה סוג של שליטה על חייה, עברתי תהליך מאד משמעותי בשנה האחרונה של הבנה אמיתית של המושג ״קטונתי״.

אבא שלי היה דמות משמעותית בחיי. הוא ייצג עבורי שמחת חיים, יצירתיות, פעלתנות ובעיקר היה אדם בעל נדיבות עצומה.

האבא הזה, שגידל אותי בתחושה, שיקטוף עבורי כוכבים מן השמים, הלך ונחלש, וימי זקנתו לא עשו עימו חסד. יש משהו מאד קשה בדעיכה, בהיעלמות האיטית. הקושי לא נמוג ומלווה גם לאחר מכן במחיקת רגעי הסבל, ופריצת מסלול בהיר חדש אל ימיו הטובים.

אבא שלי היה איש אדמה והיה מחובר אליה בעבותות. הוא זרע וחרש והישקה וקצר. הוא שתל ונטע וטיפח. הוא הכיר כל עץ ופרח והקירבה אליהם היתה מקור לאושר גדול עבורו.

בילדותי, אבא שלי היה לוקח אותנו לואדיות לחפש מטבעות, ומבחינתי זה היה מסע אלדיני לחיפוש אוצר. לעיתים מתסכל, לעיתים מלא אושר. חיפשנו גם אורניות בחורשה מתחת לעצי אורן, נסענו לטיולים (גם טיולי אופניים, הרבה לפני שכבישי הארץ התמלאו ברוכבי שישבת) והיינו מבין המשוגעים, שלובשים מעיל ונוסעים בערב חורף גשום לראות איך נחל הבשור או הגרר עולים על גדותיהם. מי היה מאמין, שמראה שיטפון יכול כל כך להמם!

לאבא שלי היה דמיון מפותח והוא הגה לא מעט רעיונות טיפה משונים. לפעמים זה הטריד, במובן שהפיזור הרעיוני לא בהכרח תאם דיוק אוניברסלי - אבל היתרון הגדול הוא שאבא שלי העז לנסות ולחלום. כשהוא התחיל לגדל ליצוא כל מיני פרחים אוסטרליים (בעלי שמות אקזוטיים כמו בנקציה, פרוטאה ולפטוספרמום), הוא פשוט הקדים את זמנו...

כצלם רגיש הוא צילם בשחור לבן, תמונות חדות ועמוקות שיש לחזור ולהביט בהן שוב ושוב. לא פחות מן השיטוט (ברחובות ערים וכפרים בכל העולם), החיפוש אחר האובייקטים, פיתוח הפילם וברירת התמונות - הוא אהב מאד להציג. בזכותו ביקרתי בשלל גלריות, נחשפתי לערבי פתיחה ופיתחתי את החיבה העמוקה אליהן כיום.

הימים האחרונים של אבא שלי היו רוויי סבל. לא הגיע לו (כמעט תמיד לא מגיע...). הוא, שהיה כל כך אופטימי. שהאמין בטוב. כשהייתי מתקשרת לשאול מה שלומו הוספתי: ואיך מזג האויר? הוא תמיד צהל כשירדו מה שהוא כינה ״גשמי ברכה״. גם ממש בסוף. חורף לא היה עונש בעיניו, נהפוכו - האדמה רוויה, היבולים מוריקים, הכל רענן ונקי.

ביום של הלוויה ירדו גשמי זלעפות. הרבה הרבה ברכה :-) הגשם פסק רבע שעה לפני הלוויה וצלף במלוא עוזו בשניה שסגרנו את שער בית הקברות. כולנו התפעלנו מהתיזמון המושלם. איכשהו היה ברור לי, שזהו הסולם הזה לשמים, בעזרתו סידר לנו אוירה קסומה...

[yuliandthecity]

במילה אחת - מרגש! בשתים - מרגש מאד! ובשלוש מילים - מרגש באופן מיוחד!

וזה, כאשר בכלל לא צריך לנסות לחפש מילה אחרת. פשוט כי אין.

אספן האמנות הנדיב, לאונרד לאודר, תרם את אוסף האמנות הקוביסטי, היוצא מן הכלל שלו, למטרופוליטן. האוסף יפתח לקהל הרחב בשבוע הבא (מהעשרים לאוקטובר ועד השישה עשר לפברואר).

במסיבת העיתונאים הוא הסביר ״למה דווקא למט?״ כי היה חשוב לו להחזיר לעיר הזו בה גדל, בה נולדו הוריו, אליה היגרה אשתו ז״ל לאחר השואה ובה חינכו את ילדיהם ונכדיהם. ואם ניו יורק הינה בחירה טבעית אזי למה דווקא למט? מר לאודר ענה כי רבים טוענים שהמט הינו אחד מן המוזאונים החשובים בעולם. הוא טוען שלא כך הדבר רק מפני ש...הוא הגדול והחשוב מכולם! לכן היתה זו בחירה טבעית - לחשוף את האוסף האדיר והמרכזי בעיר המרכזית ובהיכל האמנות המרכזי.

אני מעריכה אנשים שמדברים על מרכזיות וחשיבות, כל עוד לא מדובר בחשיבות עצמית - אלא בעשיה למען הכלל, בה ציבור רב נהנה מפירות הנדבנות!

ומה באוסף - כשמונים עבודות (ציורים,קולאז׳ים, פסל והדפסים) המסבירות את הזרם הקוביסטי: התהוותו, חבריו, ההשפעות האמנותיות עליו וגווניו הרבים.

את האוסף מלווה קטלוג הדור ואיכותי, אשר מחולק לשלושה חלקים: מר לאודר מסביר בראיון איתו כיצד נוצר האוסף, הסברים על הזרם הקוביסטי, מצד חוקרי אמנות מן השורה הראשונה, והסברים על פרטי האמנות באוסף.

לרוץ לראות...למרות, שתמיד אפשר להתנחם בעובדה שהאוסף נתרם כמתנת קבע.

ארבעת האמנים הדגולים אשר עבודותיהם מוצגות באוסף הינם:

Georges Braque (French, 1882–1963), Juan Gris (Spanish, 1887–1927), Fernand Léger (French, 1881–1955), and Pablo Picasso (Spanish, 1881–1973).

ועל התערוכה בפירוט - בפוסט נפרד.

*

בתמונה העליונה משמאל לימין - מר תומאס קמפבל (מנהל המוזאון), מר לאונרד לאודר (תורם האוסף), פרופסור אמילי בראון (עורכת הקטלוג ואוצרת בתערוכה) וד״ר רבקה רבנאו - אוצרת במחלקה המודרנית של המט, אשר אצרה גם את התערוכה הזו.

[yuliandthecity]

כשמוזאון נכבד כמו המט מוציא אפליקציה, הוא עושה את זה בגדול וכמו שצריך. צעד נוסף במהפכה שמוביל מנהל המוזאון, מר תומס קמפבל.

אחרי מסיבת עיתונאים, הוזמנו בלוגרים, צעירים משפיעים, אנשי אמנות ורבים נוספים -לראות את המוזאון בלילה (ונהנו מהופעה מוסיקלית במקדש דנדור). כמה אמנותי...

לאפליקציה הזו הוקדשה מחשבה רבה. היא ריכזה צוותי היגוי, צוותים טכניים ונסיינים שונים, והיא נבנתה על סמך שאלונים שהועברו למבקרים במשך תקופה ארוכה.

תפקיד האפליקציה ברור - הוא נועד לשמש מענה לצורך במידע - איזו תערוכה מוצגת כעת? מתי היא נסגרת? מה יפתח בהמשך השנה? שעות פתיחת המוזאון, אלו ארועי אמנות מתקיימים החודש? ועוד תשובות לאלף שאלות נוספות. 

האפליקציה שימושית, לא תופסת הרבה מקום, ניתנת להורדה (מהירה וחינמית) באפפ סטור. מומלץ!

[yuliandthecity]

אמנות טכנולוגית

סוג של השראה אייפדית...

לדיויד הוקני ולי יש לפחות שישה דברים במשותף (במלוא הצניעות, ואם יורשה לי) - שנינו אספנו ראשנים משלוליות כשהיינו קטנים, שנינו מעריכים את פיקאסו לכדי הערצה אמנותית והכרה בגאונותו הרב תחומית של האמן, שנינו משוגעים על אייפון, אייפד ותוצריה, הנהדרים במיוחד, של ממלכת התפוחים. שנינו נמשכים לצבעים עזים ובוהקים, המשדרים חדוות חיים, שנינו מוצאים איזו נחמה בטבע של גבעות אינסופיות או יערות ענק ושנינו חושבים שניו יורק היא מקום נפלא, אבל אל.איי אפילו עוד יותר. וזהו, לצערי, כנראה...

תערוכתו של דיויד הוקני, האמן האנגלי-קליפורני, אשר נפתחה לאחרונה בגלריה פייס האהובה בצ׳לסי, הינה מיוחדת ומפתיעה בשונות שלה. בתערוכה מוצגים כעשרים וחמישה רישומי פחם, אשר הוקני צייר בוולדגייט, אשר במחוז יורקשייר באנגליה, בחודשים פברואר עד מאי 2013. הוקני הקדיש יומיים לכל אחד ואחד מהם. בהתיחסו לעבודות אלו, האמן מאמץ את אמרת הסינים, כי ״שחור ולבן מכילים צבע״, ומוכיח כי רישומיו עשירי גוונים ומלאי ״צבע״.

6-7 February, 2013. Charcoal on paper.

26, May, 2013. Charcoal on paper.

במקביל לסדרת הרישומים המרתקת הזו (שאגב, הצריכה מהוקני סבלנות רבה, על מנת להתבונן היטב בכל יום ולהבחין בשונות אמיתית ומשמעותית), מציגה הגלריה תצוגת וידאו. אלו תשעה מסכי וידאו עליהם מוקרנים, בו זמנית, סרטים המשדרים את תמונת יער וודגייט, כפי שצולמו במולטי מצלמה בעשרים ושישה בנובמבר 2010.

25, April, 2011. ipad drawing printed on paper. 55X41 1/2".

ולבסוף - הסיבה בעתיה התערוכה כה ייחודית בעיני - הינה אוסף, מרשים במיוחד, של כעשרים עבודות: ״בוא האביב לוולדגייט״.  ציורי צבע ענקיים, אותם צייר הוקני על האייפד שלו בשנת 2011, והם הודפסו על גליונות נייר (ארבע מן העבודות הודפסו על ארבעה גליונות נפרדים אשר חוברו זה לזה).

 כאשר עבד הוקני על ציוריו באייפד, הוא לקח בחשבון, כי הוא ידפיס אותם לגודל עצום ולכן עבד עם מגוון של קוים ויצר ענין חזותי, שאיננו נעלם עם ההגדלה.

להתחיל בסביבות גיל שבעים להתחבר לטכנולוגיה חדשנית, ולקחת את האמנות הטבעית שלך למקום כה בלתי מוכר - זהו אתגר יצירתי וזו יכולה להחשב, בעיני, לגאונות.

16, May, 2011. iPad drawing printed on paper. 55X41 1/2"

הוקני, שהתחבר אל האייפון ואל תוכנות הציור שניתן לבצע בעזרתו, קיבל ביוני 2010 את האייפד הראשון עם צאתו, והמשיך ליצור באמצעותו באופן טבעי. אמנם הוקני עצמו, מסרב להכתרתו כ״אמן האנגלי החשוב ביותר החי כיום״ (וטוען שזהו קשקוש עיתונאי) אבל בעיני הוא בדיוק כזה - אמן שעבר מסלול הכשרה קלאסי בקולג׳ המלכותי לאמנויות של לונדון, ומתאים את עצמו להלכי הרוח של העת הנוכחית. מקסים!

5 May, 2011. iPad drawing printed on paper. 55X41 1/2"

אין להעתיק או לשכפל תמונות מפוסט זה. הרשות לפרסמן ניתנה לי על ידי גלרית פייס. ©

http://www.pacegallery.com

ו...הנה הציור הראשון שציירתי על האייפד שלי :-)

[yuliandthecity]

לפעמים קשה להאמין ששטח כה פצפון יכול להכיל אוצרות בלתי נדלים - הלוואי וימשיכו לשמש לי כמקור השראה וגירוי חושי.

שנת יצירה וחלום!

[yuliandthecity]