fiftyshadesofliterature - Tumblr blog

[fiftyshadesofliterature]

תפוזי דם / עמ' 18

"אפילו בונבוניירה בצורת לב מישהו הביא לנו, אללה איסטור, דודה רוחה מעקמת את האף ואומרת שזה הכי בטעם רע, מי מביא בונבוניירה לשבעה? מה זה פה, שי לחג? אני לוקחת את הבונבוניירה...אני מתפללת שכל אחד מהם בטעם אחר, כמו הבונבוניירה שפעם אבא שלי הביא לנו מיוון כשהיינו ילדות... ועכשיו אני פותחת אחד מהלבבות... נוגסת בו. הוא ממולא בשוקולד אגוזים שאני לא אוהבת. פותחת שני ושלישי, אותו דבר. הם כולם באותו טעם מגעיל, כוס-אמ-אמא של מי שהביא את השוקולד פיכסה הזה, אני מתחילה לבכות".

וואו איזו כתיבה מחרפנת הלוואי שיכולתי לכתוב ככה. איזה דיוק, ממש מילים חדות כל כך שתוך כמה שורות הבנתי הכל על הכל.

איזה רגע קשה זה כשהכל מציף, והכל נורא, ואת מנסה בכח לאסוף את עצמך ולעשות דברים שאנשים שרוצים לחיות עושים, ואת לוקחת ביס מהשוקולד - וגם זה מאכזב? איך תוך שניה מה שמפיל לבכי זה לא המוות, ולא השכול, ולא העצב התהומי והנורא, זה השוקולד המזדיין והמגעיל הזה שמישהו הביא לשבעה. זה הקש ששבר את גב השבורה.

[fiftyshadesofliterature]

הלהב עצמו / עמ' 14

"המדרגות שיורדות הן תמיד הכי גרועות. זה אחד הדברים שאנשים אף פעם לא מבינים. בדרך כלל, בעלייה נופלים פחות רחוק".

[fiftyshadesofliterature]

עסקת הדוכסית / עמ' 48-50

"כלתו לפתה את היצור בשתי ידיה והחזיקה אותו לפניה כמעין זר כלולות... אש הושיט יד, חילץ את היצור מאחיזתה והניח אותו על הרצפה. החיה האפורה ברחה מיד... הוא משך את קדמת המותניה שלבש ונפנה להביט כראוי בכלתו. מכל פשעיו הרבים של החתול, החמור ביותר היה שהסתיר אותה... צעדיה לא היו בדיוק קלילים, והוא לא ראה בכך שום דופי...".

אילו תיאורים יפים.

[fiftyshadesofliterature]

אהובת הצייר / עמ' 134

"כשאנשים מאוהבים, המחושים שלהם דרוכים לכל דבר שעלול לאיים על אושרם. אבל היפוכו של הדבר הוא שאנחנו גם מתרצים בקלות, ולו רק מפני שהאמת כואבת מידי".

משפט יצוק אמת. כמה קל להסיט את המבט כשנוח, להעלים עין מבעיות שעמוק בלב אנחנו שמים לב אליהן - והן טורדניות ומציקות מתחת לשמיכת הלב העבה שכיסינו בה אותן. וכל זאת אכן מפני שהאמת כואבת מידי בכדי להתמודד איתה, פנים מול פנים מול עצמי. עין בעין וראש בראש עם הכאב הנכון הזה. אז עדיף להתרצות, ולהעמיד פנים שהכל מתנהל כסדרו על מי מנוחות, ולקוות שהקולות העמומים מתחת לשמיכה לא יפריעו, חלילה, למצג השווא שאני מנסה להציג.

[fiftyshadesofliterature]

אהובת הצייר / עמ' 111

"מעולם לא ראיתי את רמברנדט צייר ברוחו ושמח כל כך. זיכרונות ימי נעוריו ריככו את קמטיו, כמעט הפכו אותו לאדם אחר".

בתיאור הזה אני ממש יכולה להרגיש בשינוי שבהבעתו של רמברנט בעת שהחל לספר על זכרונות ילדותו. זוויות עיניו שמתחייכות והקמטים ש-'מתרככים' יכולים אכן להפוך אותו לאדם חדש, שמח, כמעט להחזיר אותו בזמן, אל ימים יפים יותר, אל השיא.

[fiftyshadesofliterature]

אהובת הצייר / עמ' 33

""אובדן ועצב הם חלק מהחיים," השיב פיטר. "אין טעם לבקש לדעת מדוע הדברים מתרחשים כך ולא אחרת, כשם שאין טעם להאשים את עצמך או את אלוהים"."

הקלות שבה האני והאלוהים מופיעים זה לצד זה מפתיעה אם כי הגיונית, משום שאלה שני הגופים אותם אנשים נוהגים להאשים בעת אובדן ואבל.

[fiftyshadesofliterature]

אהובת הצייר / עמ' 26-27

"אברהם... לקח אותי לשם כמה פעמים. הים היה אהבתו הגדולה, גם אם היה מודע לסכנותיו. פעם אמר לי, שהוא יודע שלא יאריך ימים. האם התכוון לכך ברצינות? האם הייתה לו תחושת בטן, או שזאת הייתה אמירה סבירה לאור הסיכון במשלח היד שבחר? האם היה מדיר רגליו מן הים אילו ידע שאכן ימות צעיר? האם הייתי נישאת לו אילו ידעתי, שבתוך זמן קצר כל כך אהיה אלמנה?"

זאת לא פעם ראשונה שאני שומעת על אנשים שמעידים על עצמם שהם ימותו צעירים. אכן מעניין אם במקרה הזה זו תחושת בטן או אמירה מבוססת על המקצוע המסוכן (יורד ים במאה ה-17) שאברהם בחר לו. אני מרגישה שכל השאלות שחירטייה שואלת מובילות בסוף לשאלה האחרונה - האם הייתי נישאת לו אם הייתי יודעת שהוא ימות בזמן כל כך קצר. שאלה נהדרת על גורל ועל תמרונו בדיעבד, שאלה שרבים שואלים בתצורות שונות. גם אני שואל. את עצמי - האם הייתי נכנסת לסוגיות איתו אם הייתי יודעת שזה יגמר?

מחד גיסא לומדים מכל דבר, וכל דבר משאיר עלינו חותם וחריץ, ומאידך היה אפשר לחסוך את כל זה אם בסופו של יום חוזרים לנקודת ההתחלה.

דיון מעניין על חוכמת הבדיעבד.

נ.ב. מעניין שבציטוט הקודם דיברתי על עגיל הכסף שנועד להציל את המלחים במקרה של טביעה - אולי זה היה רמז מטרים.

[fiftyshadesofliterature]

אהובת הצייר / עמ' 21

"הוא הצביע על עגיל הכסף שבאוזנו ואמר שכל מלח עונד כזה למקרה שיפול מהסיפון, כי אז יוכל אל הים נפטון לדוג אותו בקלות מהמים".

כך מספקת חירטייה מתוך שיחתה עם אברהם יורד הים.

מעבר לזה שזה פרט טריוויה מעניין, זה קצת מנחם לדעת שגם יורדי הים הקשוחים של המאה ה-17, גדולים ואכזריים ככל שיהיו, האמינו אמונות פשוטות על ישועה.

[fiftyshadesofliterature]

All The Bright Places / Page 4

"...but it's only when I'm awake that I think about dying".

כבר בתחילת הספר מובן שיש כאן עסק עם דיכאונית. שישה ימים אחרי שהיא התעוררה מקומה של חודשים היא כבר מטפסת על בניינים ומשחקת עם הרעיון של לקפוץ ולמות. ומי יכול להאשים? בטח לא אני.

הספר נפתח בציטוט:

"Is today a good day to die?... Is today the day? And if not today - when?"

שאלה קשה.

ושגרתית מאוד.

לצערי

[fiftyshadesofliterature]

The Perks Of Being A Wallflower / Page 6

"Michael never left a note... It might make me miss him more clearly. It might have made sad sense".

געגועים צלולים. היגיון עצוב.

איזה חלום וסיוט בלהות מהולים זה בזה.

להתגעגע בצלילות, בבהירות, להתגעגע בדיוק... זה יותר קל בטווח הארוך אבל כל כך קשה בטווח הקצר - להתגעגע עכשיו בגלל סיבה ברורה זה קשה יותר מאשר געגועים עמומים ועכורים, לא חדים.

געגועים צלולים זה מושג יפה.

והיגיון עצוב הוא בכלל שילוב מעניין, שכן היגיון הוא הישר והבלתי מתפשר, החד והברור, ואילו העצב הוא אמורפי בעל גבולות חלקלקים וצבע משתנה.

איך נראה היגיון עצוב? האם הוא יותר הגיוני או יותר עצוב? האם אפשר בכלל לקרוא לו היגיון?

[fiftyshadesofliterature]

את הציור הזה ראיתי במוזיאון בלוודר בוינה, ומיד חשבתי על קאיה והצריף.

הסתכלתי על הצריף בתמונה והוא היה לי מוכר, איכשהו, הרגשתי שראיתי את הצריף הזה כבר. דרך המילים, כנראה. במציאות מאגר המים הזה הוא אגם, אבל צבעו החומחומי והעכור הזכיר לי את הביצה שדמיינתי; הצריף המתפרק והטבע הבלתי מופרע השתלבו יפה גם כן.

אין לי עוד מה להוסיף, אין אנקדוטה או מסקנה... רק שאין מקריות בעולם. ושהצריף ישנו - גם אם בציור.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 240

"ג'ודי הרגיש את החיים הבודדים תלויים בחלל המטבח שלה. הם היו שם באספקה הזעירה של בצלים בסל הירקות, הצלחת היחידה המתייבשת על מעמד הכלים, בלחם התירס העטוף בקפידה במגבת מטבח, כפי שאלמנה הייתה עשויה לעטוף אותו".

יום גשום אחד, ג'ודי חזר הביתה - כאיש לבוש מדי צבא. הוא חזר עם חדשות רעות על אמם שנפטרה לפני שנתיים מסרטן הדם בשיגעון ובדידות אחרי שעזבה אותם. קאיה אמרה ש-'זה אחד הימים המאושרים ביותר והעצובים ביותר בחיי' (עמ' 239). קיבלה אח ואיבדה אם.

בקטע הזה ג'ודי מתאר את הבדידות שבמטבח של קאיה. ברצוני להתעכב על בחירת התיאור של אופן העטיפה של קאיה את לחם התירס - 'כפי שאלמנה הייתה עשויה לעטוף אותו'. מתבקשת השאלה, מדוע דווקא אלמנה? כיצד שונה דרך אלמנה לעטוף לחם תירס במגבת משל כל אחד אחר? מה באלמנותה משנה?

הייתי מנחשת שהשוני טמון בהיות האלמנה אשת משפחה לשעבר שנותרה לבדה. שפעם הייתה עוטפת את הלחם בקפידה לבעלה ולילדיה (בין אם כדי לשמש דוגמה, לשמור על בית מסודר או על טריות הלחם), ועכשיו משנשארה לבדה, חלק מההרגלים דבקו בה.

ואולי אין שוני - וההדגש בשימוש במילה 'אלמנה' נועד כדי לתאר את העובדה שקאיה עברה דבר או שניים בחיים, כדי לתאר את ניסיונה שנובע מהתמודדות קשה ובודדה.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 223

"...קאיה הפליגה אל המזח של קפוצי כשעותק נוסף מספרהּ תחוב בתרמיל... היא עלתה וניגשה אליו, הרימה את ידו והניחה בה את הספר... "אני בסדר עכשיו, קפוצי. תודה לך, ותודה למייבל על כל מה שעשיתם בשבילי"... ובכל פעם שבאה למזח שלו, ראתה את הספר שלה ניצב בחלון הזעיר שכולם יראו. כמו שאב היה מציג אותו לראווה".

זה לדעתי אחד הקטעים הכי יפים בספר.

אחרי שטייט עזר לה להוציא את הספר שלה לאור, קאיה העניקה במתנה עותק לקפוצי. קאיה הודתה לו ולמייבל על כל שעשו בשבילה, ונץנה לו את הספר במתנה. היא מספרת שבכל פעם שבאה למזח, ראתה את הספר שלה מוצג בחלון הקטן של החנות של קפוצי, 'כמו שאב היה מציג אותו לראווה'. מעניין (אך לא מפתיע) איך קאיה מוצאת באנשים חיצוניים ובעצמים דוממים דמויות שחסרות לה המשפחה (הביצה, לאמהּ; קפוצי לאביהּ).

קפוצי הוא אחת הדמויות האהובות עליי בספר. הוא רואה את קאיה באמת, רואה דרך השמועות הודעות הקדומות על 'ילדת זבל הביצות'. הוא נוהג בה בכבוד (אולי משום שהוא בעצמו גר ב-'כפר הצבעוניים' וסופג כינויי גנאי גזעניים באופן שגרתי. ואולי כי הוא איש טוב). מעבר לכך, הוא ומייבל אשתו דואגים לקאיה לבגדים ול-'נדבות' כפי שקאיה מכנה אותם - חפצים שונים הנדרשים לה תמורת הדגים או הצדפות שהיא מספקת (גם אם לא בהכרח היו זקוקים להם).

כשאני מדמיינת את קפוצי מציג בחזה מתוח את הספר של קאיה בחלונו הזעיר, הלב שלי מתמלא בחום ואהדה עבור האיש הזקן.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 222

"תודה, קאיה," הוא אמר כשפתח ודפדף בו... "אה, לא חתמת עליו. את צריכה להקדיש לי אותו. בבקשה."

היא הקפיצה את ראשה לעברו. לא חשבה על זה. אילו מילים תוכל בכלל לכתוב לטייט?

הוא שלף עט מכיס הג'ינס ונתן לה אותו.

היא לקחה אותו, וכעבור כמה שניות כתבה:

לילד הנוצות

תודה

מילדת הביצות".

זו ההקדשה שקאיה כתבה על עותק הספר שלה שהעניקה לטייט. ההקדשה כל כך קצרה ומתומצתת, אומרת הכל בחמש מילים. אלו מילים ש-'מחזיקות כל כך הרבה'.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 213

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה".

אחרי שגילתה דרך העיתון המקומי שצ'ייס מאורס לפרל סטון (תמידעונדתפנינים) תוך כדי שהוא מפזר הבטחות על נישואים לקאיה, קאיה ההמומה יוצאת בסערת רגשות אל הים בסירה הקטנה שלה. והים כמו הים, לא צפוי, פתאום משנה את פניו וניהיה סוער. אחרי מאבק לצאת מזרם הסחף ולהתגבר אל הגלים האימתניים, מצליחה קאיה לעגון על רצועת אדמה קטנה וחולית. היא נשכבת על החול, ומתאבלת.

אני כל הזמן חוזרת לחשוב על הילדה הקטנה שבקאיה, ששוב ושוב נותנת אמון באנשים, ושוב ושוב מתאכזבת ואוספת מחדש את הלב שנשבר. קאיה הקטנה בטוחה שהיא הבעייתית, שזו דרכו של עולם, שאנשים הם רעים. לעומת זאת (ולא בניגוד מוחלט) קאיה האישה מרגישה שחייה מוגדרים בידיי דחייה. משפט כל כך עצוב לומר, אם כי במקרה הזה אי אפשר שלא לשים לב לדפוס הזה (ואחר כך יבואו חכמים ויגידו שהיא מוזרה ומתחבאת בצריף הביצה - אם היו עוזבים אתכם כך, חכמים, כולם בזה אחר זה, גם אתם הייתם מסתתרים בצריף מרוחק).

אני רוצה לחבק את קאיה ולומר לה שהיא צודקת. אין טעם ללטף את ראשה וחומר שיהיה בסדר. מאין לי? כל שאני יודעת הוא שהרגשות שלה מוצדקים ושאני גאה בה שהיא חווה אותם במלואם ולא מדחיקה.

אני מקווה שטייט יהיה שם כדי להרים אותה. נחכה ונראה.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 199

""מה אתה רוצה עכשיו, טייט?"

"אם רק היית יכולה, איכשהו, לסלוח לי." הוא שאף אוויר וחיכה. קאיה נעצה מבט בבהונותיה. מדוע צריכה הפצועה, זאת שעדיין מדממת, לשאת את נטל הסליחה? היא לא ענתה."

ואני שואלת, קאיה, איפה נצעק את מילותייך? בחרי כיכר עיר ואבוא! הלוואי וידעתי מדוע המדממת צריכה לשאת את נטל הסליחה, שידוע שהוא כבד מנשוא. סליחה אמיתית לכאב שכזה דורשת תעצומות נפש של ממש. מדוע היא נדרשת לכך? באיזו חוצפה?

��קודה מעניינת נוספת היא - מדוע קאיה עודנה מדממת? הרי טייט עזבהּ לפני שנים, וברגע שחזר, הפצע נפתח והדם זורם, הרגש גואה ומציף. אני חושבת שזה בפני עצמו אומר משהו על מה שהלב שלה מנסה להטביע.

בינינו, אני די שמחה שצ'ייס מת (או יותר נכון, עוד ימות). אם ההאשמות של טייט נכונות (ויש לי הרגשה שהן נכונות) והוא באמת בוגד בה ומדבר עליה כעל 'פרוצת ביצות' אני מאחלת לו את הרע ביותר. הרע שברעים.

[fiftyshadesofliterature]

שירת סרטני הנהר / עמ' 192

"מה עשו האנשים לאדמה? כל בית בדמות קופסת נעליים זהה לבית הבא רבץ על מדשאה קצוצה".

כשקאיה וצ'ייס יוצאים ליומיים מחוץ לביצת החוף, קאיה נדהמת ממבנה ההתיישבות המסודרת.

מעניין הניסוח של המשפט - מה עשו האנשים לאדמה. כשואלת, מה עוללו לה האנשים? עוללו, מלשון התעללות.

האסוציאציה שעולה ברוחי היא של פיל קרקס; חיה עצומה ואדירת מימדים, מאופרת ומקושטת בצורה מעוררת גיחוך ורחמים. הפיל המצועצע והעצוב איבד מכוחו, סורס ואולף בדממה. כך עשו האנשים לאדמה - קישטו את החצרות ב-"פלמינגו ורודים מפלסטיק" (192) ובנו עליה בתי-קופסאות-נעליים, וכך סירסו את כוחה האדיר והדומם של האדמה.