rabash-maamarim - Tumblr blog

[rabash-maamarim]

כי יעקב בחר לו יה

תשמ"ו - מאמר ט"ז 1986 - מאמר 16

בזהר תרומה (דף א' ובהסולם אות א'), מפרש רבי חייא את הפסוק, "כי יעקב בחר לו יה".

וזה לשונו, רבי חייא פתח, "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו". כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם, ועשה אותם עם יחיד בעולם,

שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", והם רצו בו ונתקשרו בו, זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה". וכתוב, "כי חלק ה' עמו". ונתן לשאר עמים שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל.

ויש להבין במאמר הנ"ל של רבי חייא:

א. שמתחיל לפרש, "כי יעקב בחר לו יה", שפירושו, כי הקב"ה בחר ביעקב, כי אומר שרצה בהם, ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם. ואח"כ הוא מפרש להיפך, ואומר, "והם רצו בו, ונתקשרו בו", זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה".

ב. מהו הפירוש שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם", שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הלא הם עם בתוך ע' אומות העולם, אם כן מהו הפירוש, עם אחד, שמשמע, שעשה שהם יהיו עם אחד.

ג. במה שמפרש, "כי חלק ה' עמו", שהכוונה היא, שלשאר עמים נתן שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל. יש להבין זה, מהו שנתן לשאר עמים שרים ומושלים, מה שאין כן עם ישראל לקח לחלקו.

ידוע שיש ב' הנהגות:

א. נקרא, השגחה פרטית.

ב. נקרא, הנהגת שכר ועונש.

והם בסתירה זה לזה. ואאמו"ר זצ"ל פירש, שאין בידי אדם להשיג זה עם השכל החיצוני, אלא רק בזמן שהאדם הגיע לשלימותו במדרגתו הפנימית, אז הוא יכול להשיג את זה. ובסדר עבודת האדם הוא, שניתנה לנו עבודת ה' בהנהגת שכר ועונש, לכן אסור לו לאדם שיאמר, אני מחכה שה' יתן לנו רצון וחשק לעסוק בתורה ומצות. ובזמן שירגיש שאני מרגיש הרגשה טובה, אז אקיים את התו"מ. ואסור לומר, היות שאנחנו, "כחומר ביד היוצר", בידי הקב"ה, ומה מועילה ההתגברות שלנו לעבוד נגד דעתו של הגוף שלנו. ואומרים לנו, שאל יסתכל האדם על הגוף שלו, מה שהוא דורש למלאות את רצונו, אלא צריכים להרגיל ולשכנע את הגוף שילך לפי חוקי התורה, בין שהוא מסכים או לא.

אלא אנו צריכים להאמין בשכר ועונש, שהכל תלוי לפי מעשינו, עד כמה שאנחנו מכניעים את הגוף שלנו ללכת לפי חוקי התורה. וחז"ל אמרו, "לפום צערא אגרא" (אבות פרק חמישי), "בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא".

והוא זצ"ל אמר, שצריכים לקיים ב' הנהגות הנ"ל באופן כזה:

לפני המעשה, היינו בהכנה, שהוא הולך לקיים את התו"מ, הוא צריך להאמין בהנהגת שכר ועונש, אז, "כל מה שתמצא בידך ובכוחך לעשות עשה", היינו שהכל תלוי בעבודת האדם, לפי כוח התגברותו בתו"מ, בשיעור הזה הוא יקבל שכר.

אבל אחר העשיה הוא צריך לומר, שהוא מאמין בהשגחה פרטית. נמצא, היות שקשה לאדם לומר אחרי רבוי כוחות שהשקיע ביגיעה רבה, ואיך הוא יכול לומר אח"כ על זה, שהיא השגחה פרטית. נמצא, שגם אחר כך הוא עובד בשכר ועונש. היינו אם הוא ישתדל להאמין, שזו היתה השגחה פרטית, הוא מקבל שכר על זה, ואם לא יכול להאמין בהשגחה פרטית, נמצא, שהוא מקבל עונש על זה שהוא לא רוצה להאמין בהשגחה פרטית.

ומשום זה, היינו בזה שמאמין בהשגחה פרטית, ואין זה תלוי במעשה ידיו, אלא הקב"ה בחר בו להתקשר עמו, אז הוא צריך לתת שבח והודיה לה' בזה שבחר בו. וזה נוהג בכל בחינה ובחינה. היינו אפילו עשיה קטנה ברוחניות שזכה לעשות, הוא גם כן צריך להודות לה' בזה שנתן לו מחשבה ורצון לעשות את הדבר הזה.

וכדאי להרגיל את עצמו בעבודה זו, טוב הוא בשעה שקם לפנות בוקר, בין שקם מעצמו או ששעון מעורר אותו, או שחבירו מעוררו והוא קם, אז הוא צריך להאמין, שהגם שהוא התגבר על עצלותו וקם מהמיטה בהתאמצות גדולה, ובודאי מגיע לו להאדם תודה רבה ושכר גדול עבור עבודה רבה זו, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' נתן לו רצון להתגבר על כל המחשבות שהיה לו בעת קומו מהמיטה.

ולפי זה יוצא להיפך ממה שהאדם חושב, היינו שמגיע להקב"ה תודה עבור זה שנתן לו כח ורצון להתגבר על כל מחשבותיו ורצונותיו. נמצא, שמצד אחד, הקב"ה בחר בו, נקרא, השגחה פרטית, ומצד שני, "יעקב בחר בה'", וזה ענין שכר ועונש.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהי הכוונה בזה שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם". הלא בעולם יש עוד ע' אומות, והכתוב אומר, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הנה ידוע, כי יחיד ורבים ברוחניות מתפרש זה בשנוי צורה ובהשתוות הצורה. כמו שכתוב (שמות י"ט, ב'), "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירש רש"י, "כאיש אחד בלב אחד". לכן כתוב, ויחן, לשון יחיד. אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת, לכן כתוב שם, ויחנו, לשון רבים. ולפי זה יוצא, שענין יחיד הכוונה על השתוות הצורה.

ובהאמור יש לפרש, שה' עשה את עם ישראל, אף על פי שהם רבים, היינו, "כשם שאין פרצופיהן דומות זו לזו, כך אין דעותיהן דומות זו לזו", (ברכות נ"ח), ומכל מקום עשה אותם עם יחיד בעולם, שזהו חידוש גדול, זאת אומרת, אף על פי שהם עם, היינו רבים, ומכל מקום יש להם צורת יחיד, וזהו ע"י השתוות הצורה. כעין שהיה במתן תורה, כך צריך להיות השלימות של עם ישראל, היינו להגיע לבחינת אחד.

ומובא בספר "מתן תורה" (דף מ"א אות כ"ב), וזה לשונו, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההוא בלשון יחיד, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל, "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה.

הרי אנו רואים, שהקב"ה עשה שעם ישראל יגיעו לשלמותן, היינו ע"י שיתן להם הכח להיות כולם בהשתוות הצורה, שהוא לעשות נחת רוח ליוצרו.

וכמו כן יש לבאר שאלה הג', ששאלנו, מה הענין שלשאר אומות נתן שרים ומושלים, והוא לקח לעצמו ישראל לחלקו. על דרך העבודה נבאר זה באדם אחד, היינו בגוף אחד. בזמן שהאדם מיחס כל מה שנעשה בעולם, שרק הקב"ה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא נבחן אז לחלקו של הקב"ה, כי אין רשות אחר בעולם, אז הוא נבחן לחלקו של הקב"ה. ובזמן שהוא לא מייחס את כל מה שמתרחש בעולם להקב"ה, אלא שאומר, שזה שאר כוחות ואינם של קדושה, נמצא, שהוא במצב של אומות העולם, היינו שיש ממונים ושרים, שזה הוא בזמן שנמצא במצב של שאר אומות העולם.

מקור

[rabash-maamarim]

ענין למעלה מהדעת

תשמ"ו - מאמר כ"א 1986 - מאמר 21

בענין למעלה מהדעת. יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אבל יש הבדל ביניהם. כי בין אדם למקום, הכלי הזו צריכה להישאר לעולמים. היינו, שאף פעם אסור לזלזל בכלי זו שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.

אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.

אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. נגיד דרך הציור, אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.

בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.

והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.

וזה שאמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.

זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.

נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.

נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.

אולם זה ניתן להיאמר, אם באמת שהוא רואה, שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה, ונותן לו להבין, אדרבה, החברה הזאת, שאתה רוצה להתחבר עמהם, זהו לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתך. אם כן מחברה כזו, לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה, גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, שהם כוחות קטנים, אבל החברה הזו, יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך. אם כן, אדרבה, תתרחק מהם. ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות, שכולם ישמעו בקולך. היינו, כפי מה שאתה מבין, שהחברה צריכים להתנהג. היינו, איך באיזו צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזו צורה ילמדו ויתפללו. היינו, או שיהיו כולם רציניים, וחס ושלום לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד, אם לא מצערים אותו משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם, כי זה הוא רק עניני גשמיים. והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת.

נמצא, שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו נוגעת לו עד הלב, ועם כל זה הוא מוותר ואינו רוצה לזכור, באים חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו. שזה לא מעניין לו מגשמיות של חבירו, כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים, מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה. אם כן, יותר טוב, אומר לו הגוף, תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובודאי יותר תצליח, אם כן מה לבלבל את ראשך עם שטויות כאלו.

נמצא, בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.

ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.

וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וח��זוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.

אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.

זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.

כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היי��ו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.

ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".

אמנם בין אדם למקום, זהו ענין אחר לגמרי. היינו, שלמעלה מהדעת הוא יותר משובח. שאם הוא, הוא מקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, אז עבודתו היא בדרך הנכונה. מה שאין כן בתוך הדעת, הגם שהשכל של האדם מבין אחרת. זאת אומרת, כל אדם יודע ומבין, אם הוא לא היה צריך להאמין, אלא שהיה מגולה לכל השגחתו יתברך בעולם כולו, היינו אצל כל הנבראים, בטח שכל העולם היו עוסקים בתורה ומצות, ולא היה אז מקום לחילוניים, אלא כולם היו דתיים.

אבל היות שגילוי השגחתו יתברך אינו מגולה לתחתונים, אלא שצריכים להאמין, וענין אמונה זהו דבר קשה, היות שהבורא נתן לנו שכל ודעת לראות כל דבר ודבר לפי ראות עיניו, וכל ענינינו בין אדם לחבירו אנו מסתכלים רק לפי ראות השכל שלנו, ואין לנו שום דבר שיתן לנו הבחנה, רק השכל שלנו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קל"א) "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", נמצא לפי זה, שכל הענינים אנו הולכים לפי השכל, שהוא בתוך הדעת, ולא למעלה מהדעת.

ומשום זה, בזמן שאדם מתחיל בעבודת ה', ואומרים לו, שהוא צריך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, הוא מתחיל להרהר, הלא אני רואה, שהבורא נתן לנו דעת להבין כל דבר ודבר לפי השכל, היינו לפי מה שהדעת שלנו מבין. ואיך אני יכול לקבל על עצמי דבר שהוא נגד השכל שלנו. ודבר זה הוא קשה מאוד, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד את עבודת הקודש בלמעלה מהדעת.

וענין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא ובין בליבא. וזו היא הסיבה שלא כל אחד ואחד מסוגל להכנס לעבודת הקודש בבחינת השפעה, שהיא עבודה דלמעלה מהדעת. ומשום זה, כשמלמדים את כלל העולם בעבודת ה', הסדר הוא, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שמתחילים בשלא לשמה, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלים להם, שעיקר עבודה הוא בעמ"נ להשפיע, שהיא נקראת "עבודה לשם שמים".

אבל יש להבין, מדוע דוקא בעמ"נ להשפיע הוא יותר משובח. והלא הדעת מחייבת ההיפך, שאם עבדות ה' היתה מלובשת בתוך הדעת, היו אז באים יותר אנשים, שירצו להיות עובדי ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאל יחשוב אדם, שהבורא נתן לנו את עבודתו, שיהיה בלמעלה מהדעת, שזהו מדרגה שפלה. אלא שאנו צריכים להאמין, שזוהי מדרגה גבוהה מאוד, שדוקא ע"י יש להאדם הזדמנות, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא מוכרח לעבוד בעמ"נ לקבל.

אי לזאת, הגם אם היתה העבודה בבחינת הדעת, בטח שהיו אז יותר עובדים, אבל אף פעם לא היו יכולים להגיע לידי דביקות ה', שהיא עבודה בעמ"נ להשפיע. לכן, הגם שהיה ריבוי כמות, אבל מבחינת האיכות לא היתה שום מציאות, שהאדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא היה רוצה לתת להנבראים, כידוע, שרצונו יתברך הוא "להטיב לנבראיו".

אלא בכדי שהטוב והעונג שיקבלו הנבראים לא יהיה בהם שום חסרון, דהיינו שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, היה תיקון הצמצום, שלא יאיר השפע העליון, אלא במקום שתהיה השתוות הצורה. שזה נקרא, שהנבראים יקבלו את השפע בכלים דהשפעה. ובזמן שהכלים דהשפעה לא יהיו נמצאים אצל הנבראים, אז הם מוכרחים להישאר בחושך, שזה נקרא "וימותו ולא בחכמה".

אבל צריכים לדעת, שגם בהשלא לשמה יש שם מאור תורה. שעל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום המאור שבה מחזירו למוטב". אבל אח"כ צריך האדם להגיע לשמה, היינו שיעבוד בבחינת מוחא וליבא בלמעלה מהדעת.

מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לעבוד באהבת חברים בתוך הדעת, היינו אם הוא משתדל לראות אצל החברים, שהם נמצאים במעלות הקודש יותר ממנו, בטח שזה יהיה יותר משובח. זאת אומרת, אם הוא רואה בתוך הדעת, שהחברים נמצאים קרובים לדביקות ה' יותר ממנו, בודאי זהו משובח יותר, מכפי שהיה צריך להאמין בלמעלה מהדעת.

היינו, שבאמת הוא רואה, שהוא נמצא במדרגה יותר נעלה מהחברים, ובתוך הדעת הוא רואה תמיד, שהחברים נמצאים בשפלות, אלא למעלה מהדעת הוא מאמין, שיש לו לומר מטעם מצוה, שהוא צריך להאמין, שאיננו כך כמו שהוא רואה. בטח שבתוך הדעת, אם הוא יכול לראות שהחברים הם במעלות קודש, הוא יותר משובח.

וכעין זה יכולים לפרש את הכתוב (שמואל ט"ז, ז') "ויאמר ה' אל שמואל, אל תבט אל מראהו, ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

רואים אנו, שבזמן שה' שלח את שמואל למשוח למלך את אחד מבניו של ישי, שמואל הבין לפי ראיית עינים שלו, כי אליאב בן ישי ראוי לפי ראות עיניו להיות מלך לישראל במקום שאול המלך, וה' לא הסכים על מה שהוא מבין. אלא לבסוף כשהביאו את דוד, שהוא היה רועה בצאן, ודוד היה אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי, "ויאמר ה', קום משחהו כי זה הוא".

ומה מלמדנו זה. אנו רואים כאן שני דברים:

א. מצד שמואל, שהוא הבין לפי שכלו את המעלות של אליאב, שהוא ראוי להיות מלך על ישראל. וה' אמר לו "לא, אל תלך לפי הדעת שלך". כי מה שנוגע כלפי ה', אז אין הדעת מועילה כלום. אלא כיון שה' רצה למלוך מלך. זה נקרא "בין אדם למקום", ששם אין ענין לדעת, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם". אלא מה אמר לו ה' "כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

ולפי הנ"ל יכולים לפרש "כי האדם יראה לעינים" זהו טוב בין אדם לחבירו. אז הוא טוב, שיכולים ללכת בתוך הדעת, שזה הוא לפי ראות עיני האדם. מה שאין כן "וה' יראה ללבב". זאת אומרת, מה שנוגע לעניני ה', הוא למעלה מהדעת, אין להאדם להסתכל לפי ראות עיניו אלא למעלה מהדעת. לכן יוצא כאן שיש להבחין ב' דברים:

א. בין אדם למקום למעלה מהדעת יותר משובח,

ב. בין אדם לחבירו בתוך הדעת הוא יותר משובח.

לכן אמר לו ה' "אל תביט אל מראהו". כי בענין, ללכת לפי ראות עיניו, זה הוא טוב בין אדם לחבירו. אם אתה יכול לראות את המעלות של החבר בתוך הדעת, הוא יותר משובח. מה שאין כן כאן, שאני רוצה למשוח אותו בתור מלך, הפעולה זו שייכת לי, אני רוצה שיהיה מלך. נקרא זה "בין אדם למקום". כאן דוקא בלמעלה מהדעת היא העבודה הנכונה, שדוקא ע"י זה תהיה האפשרות להגיע לידי קבלה בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יפול לתוך מקבל בעמ"נ לקבל, שזהו גורם פירוד וריחוק מהקדושה.

אבל כאן נשאלת השאלה, היות לאחר שהאדם החליט ללכת למעלה מהדעת, ושלא להסתכל על כל הקושיות, מה שהגוף מתחיל לשאול, בזמן שהוא מתחיל לעבוד בדרך השפעה ואמונה למעלה מהדעת, והוא מתגבר על כל המכשולים, מה שהגוף מביא לו קושיות מכל העולם, והוא סוגר את העינים, ואינו רוצה להסתכל על שום דבר, שהוא בסתירה לבחינת מוחא וליבא, אלא החליט ללכת רק בלמעלה מהדעת.

ואחר החלטה זו, יש לפעמים, שבאים לו פתאום תירוצים יפים, שהגוף מוכרח להסכים להתירוצים שלו. אם כן הוא רואה, שהוא הולך עכשיו בתוך הדעת. ומה יש בידו לעשות, בזמן שהוא רואה עכשיו, ע"י התירוצים שקיבל מלמעלה. והוא אומר לעצמו, ומה עלי לעשות, שאין לי עכשיו מקום, שאני אוכל לעבוד למעלה מהדעת. הלא אני רואה עכשיו, שכל מה שאני עובד בעמ"נ להשפיע, אני מבין, שכך צריך להיות.

שכבר אין לו עכשיו שום קושיות על עבדות ה', שיהא מוכרח לעבוד למעלה מהדעת. והיות שעיקר עבודה הוא בלמעלה מהדעת, אם כן מה יש לו לעשות במצב כזה, שהוא נמצא בו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שאדם זכה לאיזה גילוי מלמעלה, ועכשיו הוא מרגיש, שכדאי להיות עובד ה', נמצא, שעד עכשיו, שהיתה לו עבודה בבחינת למעלה מהדעת, שהגוף לא היה מסכים לעבודה כזו, והיה צריך תמיד להתגבר, והיה זקוק שהבורא יתן לו כח להתגבר למעלה מהדעת. מה שאין כן עכשיו כבר הוא לא צריך לעזרת הבורא, היות שעכשיו הוא מרגיש, שיש לו יסוד על מה לבנות את בנין שלו. היינו, שכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך. נמצא, בזה שעכשיו הוא פוגם באמונה, ממה שהיה משתמש מקודם, שעתה הוא כבר יכול לומר, ברוך ה' שנשתחררתי מהעול אמונה, שהיה עלי בבחינת לעול ולמשא. מה שאין כן עתה, כבר יש לי בסיס בתוך הדעת, כיון שקיבלתי עתה איזה התעוררות מלמעלה, שהגוף גם כן מסכים, שכדאי לקיים תורה ומצות. נמצא בזה, שהוא פוגם בהאמונה.

ואמר זצ"ל, שאז מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. וה��איה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה.

וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת.

ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.

היוצא מהנ"ל, בענין למעלה מהדעת יש הבדל מבין אדם למקום, לבין אדם לחבירו. כי בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות את מעלות חברים בתוך הדעת, הוא יותר משובח. אבל אם בתוך הדעת הוא רואה רק חסרונות של החברים, אז אין לו ברירה, אלא מוכרח ללכת למעלה מהדעת, ולומר, מה שאני רואה, ושומע, ומרגיש, כל זה אינו נכון ואמת. כי אי אפשר להיות, שהחברים, שאני בחרתי בהם, להתחבר עמהם, היתה לי טעות, היינו שהחישוב שלי היה בטעות.

היינו, אני חשבתי, שאני אוכל להתעשר מהם ברוחניות, משום שיש להם רכוש מה שאין בידי. לכן אם אני אתחבר עמהם, אז אני אוכל לעלות בדרגה יותר גבוהה, מכפי שחשבתי. ועכשיו אני רואה, שלמעשה אני רואה אחרת. והיות ששמעתי, שבעל הסולם זצ"ל אמר, שהעצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים.

אי לזאת, אין לי שום ברירה, אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אף על פי שלפי ראות עיני, יותר טוב יהיה בשבילי, אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם. אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוהה. אלא עם עינים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם. לכן הוא מוכרח להאמין למעלה מהדעת. אבל בזמן שהוא רואה מעלת חברים בתוך הדעת, בטח שהוא היה יכול לקבל מהחברים תועלת גדולה. אמנם מה לעשות, אין ברירה.

אולם בין אדם למקום הוא סדר אחר. כי במקום שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא יותר משובח. ומשום זה, במקום שהאדם יכול לקבל איזה סיוע מתוך הדעת, היינו אם זכה לקצת הארה מלמעלה, אז יש לו האפשרות לומר, עכשיו אני רואה, שכדאי להיות עובד ה', היות שאני מרגיש טעם בעבודה. נמצא, שהוא לקח את ההרגשה זו, שמרגיש טעם בעבודה, לבסיס ויסוד שעל זה הוא בונה את היהדות שלו. ועכשיו הוא כבר מבין עם הדעת שלו, כדאי לקיים תורה ומצות. נמצא, שכל הבסיס שלו נבנה על התנאי הזה. זאת אומרת, שבזמן שיש לו טעם בעבודה, אז הוא כדאי לשמוע בקול ה'. משמע מזה, שאם לא כן, היינו שבאם אין לו טעם בעבודה, אין הוא מסוגל לקיים מצות ה'.

וידוע, שקבלת מלכות שמים צריכה להיות "בכל נפשך ובכל מאודך". היינו, אפילו שנוטל ממנו את נפשו. שמשמע, שאפילו אין לו שום חיות, אפילו בחינת נפש אין לו, גם כן מחויב להיות עובד ה', ולא להעמיד תנאים להבורא, ולומר לו, אם אתה תמלא את רצוני, מה שאני מבין שזה חסר לי, היינו שבדבר זה אני מרגיש חסרון, אם תמלא את חסרוני, אני מבטיחך שאני אהיה עובד ה', ובאם אין אתה תמלא את כל חפצי, מה שאני מבין, שזה נחוץ לי, אין אני יכול לקבל עלי את כל מה שאתה ציווה אותי על ידי משה רבנו עליו השלום.

אלא האדם צריך לקבל עול מלכות שמים בלי שום תנאים. היינו, אפילו למעלה מהדעת. ויותר מזה, שעל האדם לומר, שזה שאנחנו מוכרחים לעבוד בלמעלה מהדעת, זה הוא לא מטעם שאין הבורא יכול לתת לנו דעת. אלא אנו צריכים להאמין, שכל זה הוא לתועלת שלנו. נמצא, שבין אדם למקום צריכים דוקא להשתדל, שיהיה בלמעלה מהדעת. ואם הוא מקבל איזה דעת, הוא צריך לנהוג כנ"ל.

מקור

[rabash-maamarim]

ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י' 1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וי��ך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

מקור

[rabash-maamarim]

936. זמן הגאולה

"ליום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי".

הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.

הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה. וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים.

ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.

הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה.

ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים.

וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם.

ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם.

וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.

נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה.

[rabash-maamarim]

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ז' 1984 - מאמר 7

לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.

אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים.

הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין". וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא.

מקור

[rabash-maamarim]

ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י' 1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מ��יד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

מקור

[rabash-maamarim]

אגרת מח

ב"ה ה' ניסן תשי"ט פה ת"א יע"א

שלום וכל טוב סלה לידידי ...

בספר מה שכתבת לי עיינתי בו ונהנתי מזה כי זה ממש כמו שאמרת.

וענין הפסח שממשמש ובא. הנה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', ושאינו יודע לשאול את פתח לו". ויש לפרש את מילת לשאול, מלשון: "שואלים על הגשמים", שפירושו הוא תפילה. היינו: מי שאינו יודע להתפלל, והסיבה היא - מטעם שאין לו חסרון, כי תפילה שייך דוקא במקום חסרון, אז "את פתח לו", היינו שיפתח לו מקום חסרון, ואז יהיה לו על מה להתפלל, ואז ה' יתברך יכול להשפיע לו את אור התורה. ולכן דוקא כנגדו דברה תורה, כי מי שאין לו חסרון נקרא שאין לו כלי לקבל, וממילא לא יכולים לתת לו.

ו"דברה תורה" פירושו שהיא מלמדת אותנו איך להכשיר את עצמנו לזכות לאור ה' ית', שזהו כל היקר שניתן לנו, כמ"ש: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". שענינו הוא, שה' יתברך קרוב אלינו בזה שרוצה להשפיע לנו כל טובו ית', רק מה חסר - הקריאה, שהיא החסרון, שרק במקום שיש חסרון אז יש מקום לשאלה, שהוא ענין של תפילה, שזהו הכלי לקבלת השפע. וזהו פירוש: "שאינו יודע לשאול - את פתח לו", שיפתח לו מקום חסרון.

וכשיש לו החסרון, ושואל ומבקש שה' יתברך ימלא לו את החסרון, אז נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", נמצא שעל ידי מילוי מקום החסרון שיש לו על רוחניות נעשה אח"כ חסרון יותר גדול, היינו שמשיג אחר כך כלים יותר גדולים, שעל ידי הכלים הללו הוא מקבל אורות יותר גדולים משום שכבר יש לו מקום לקריאה לה'. כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" וכו', היינו שהאדם צריך לקיים את פתח לו אפילו שהוא רק כחודה של מחט.

ויש בזה שתי משמעויות: א) שהוא קטן כחודה של מחט. היינו שרק אם יש מקום חסרון על רוחניות, ואפילו שהחסרון הוא קטן, אבל כבר יש מקום שיכול לקרוא לה' שיעזור לו שימלא לו את החסרון. וכשה' יתברך ממלא לו את החסרון, אז "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ממילא זוהי סיבה שהאור בעצמו עושה את הכלי, היינו מקום החסרון, עד שה' יתברך מבטיח לו שהוא - היינו האור בעצמו - "יפתח לו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".

ב) ועוד משמעות יש במילים "כחודה של מחט", היינו שהחסרון הקטן ידקור לו ויכאב לו כמו חודה של מחט שדוקרין בה. כי מי שיש לו חסרון ואינו מרגיש את חסרונו זה לא מועיל לו עוד, אלא אם החסרון שיש לו כואב לו אז הוא שואל ומבקש לה' יתברך שימלא לו את חסרונו.

ה' יתברך ימלא את חסרוננו לטובה בגשמיות וברוחניות, ויהיה לנו חג כשר ושמח.

מאת ידידו המאחל לו ולמשפחתו כל טוב

ברוך שלום הלוי אשלג

מקור

[rabash-maamarim]

930. ענין ראש החודש

"החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.

והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה.

אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים.

ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה.

מקור

[rabash-maamarim]

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

תשמ"ה - מאמר י"ב 1985 - מאמר 12

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

ויש להבין דבריו:

א. שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות", הוא צדיק. ומי שאינו סובל "רעות רבות", אינו צדיק.

ב. מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות".

ג. הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם". ולאדם אחר משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.

ד. ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומצד השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן "רעות רבות". אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר הרע.

ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני (קידושין ל' ע"ב) "ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

הנה במסכת סוכה (דף נ"ב) יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כ"ה), אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך".

ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט') לכו לחמי בלחמו, השקהו מים תורה, דכתיב בה (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד מן העולם".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם שבראה, כידוע (עיין בהקדמות). וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת.

והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה תספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.

אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו החשיבות היא גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה". ובטח שיש הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת. אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, בריאים ושלמים.

ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מורם מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.

אבל בעבודת ה', שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש מורם מעם. וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם שלא לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו", שפירושו הוא, "בלתי ה' לבדו", היינו, שלא תהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.

אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למוות, כדי לעשות טובה להכל.

אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא העבודה היא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד. לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, (הוא יכול לעשות להמולדת נחת רוח), הוא גם כן מוכן לזה.

מה שאין כן באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.

מה שאין כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.

ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.

ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע". אחרת יכול להיות, שהוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא על דרך "משפיע בעל מנת לקבל". מה שאין כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי "בלתי ה' לבדו", אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.

ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות ס"א ע"ב), שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה".

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו (אלא) רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.

ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל:

שאלה א': שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא צדיק. ומי שאינו סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצר הרע. זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצר הרע, שגורם לו רעות רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא "צדיק". מה שאין כן אם האדם לא מרגיש, איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.

שאלה ב': מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות", שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצר הרע. ואם לא מרגיש, שהיצר הרע עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו ליצר הרע, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. מה שאין כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצר הרע גורם לו, אז הוא לא משתתף עמו.

שאלה ג': שהסובל "רעות רבות", אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצר הרע, שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה', שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ. מה שאין כן, כשאינו מרגיש שהיצר הרע עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.

שאלה ד': אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצר הרע.

תשובה, ההצלה שבאה מה', היא ענין אחר, מהצלה שנוהג בגשמיות. כי ענין הרע, שנוהג בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע, שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח כאן, בעבודת ה', האדם צריך להיבטל נגד ה', "כנר בפני אבוקה". והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שע"י זה הוא מתרחק מכל הרוחניות.

נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ד) וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

ועיין שם (באות נ"ו) וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה", כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד.

ובזה תתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצר הרע, שלא יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו רעות, אם כן שוב ישתתף עמו היצר הרע, כיון שכל הסיבה שהיצר הרע עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי חוזר למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', כנ"ל, "אם אין אחוריים אין גילוי פנים". נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה', אז הכל כסדרן.

מקור

[rabash-maamarim]

921. הצורך במעשה דלמטה

"ויקחו להם איש שה לבית אבות. אמר קודשא בריך הוא עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא. וכמה דתעבדון בנורא אתון, דכתיב כי הם צלי אש, אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור" ["אמר הקדוש ברוך הוא: עשו אתם מעשה למטה, ואני אשׁבֵּר את כוחם למעלה. וכמו שתעשו אתם באש, שכן כתוב כי הם צלי אש, גם אני אעביר אותו באש בנהר דינור"] (בא, אות קס"ב).

להבין למה צריך הקדוש ברוך הוא במעשה דלמטה, ומהו ענין שבירת ושריפת הכח של הקליפות למעלה, מהו הכח של הסטרא אחרא.

ויש להבין כמו כן מה שכתוב "תנא, לא נפקיה ישראל ממצרים עד דאיתברי כלהו שלטונין דלעילא משילטוניהון, ונפקו ישראל מרשותיהון ואעלו לרשותא קדשא עלאה בקודשא בריך הוא ואתקטירו ביה, הדא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם. מאי טעמא עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דאפיקת להו מרשותא אחרא ואעלית לון ברשותי" ["מלמד, שלא יצאו ישראל ממצרים עד שנִּשְׁבְּרוּ כל השלטונות שלמעלה משלטונם, ויצאו ישראל מרשותם ועלו לרשות הקדושה העליונה בקדוש ברוך הוא והתקשרו בו, זהו שכתוב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם. מה הטעם שהם עבדים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, שהוצאתי אותם מרשות צד הרע והעליתי אותם לרשותי".[

להבין כל הנ"ל על דרך המוסר. הנה ידוע שתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובעבור זה נטבע באדם רצון לקבל תענוג, וכח הזה שולט על האדם. ומשום זה נקרא יצר הרע "מלך", מטעם שהוא שולט בכח הזה, היינו שמשפיע להאדם תענוגים, ובגללם נעשה האדם משועבד אליו, והוא בבחינת עבד, והיצר הרע הוא המלך.

וכח זה של השפעת התענוג זהו שליטתו של יצר הרע, והוא נמצא בגלות תחת שליטתו. ובו בזמן שאין לו מה לתת לאדם, אז אין לו שום שליטה על האדם. וכמו כן אם היה יכולת שאדם יוכל לוותר על התענוגים שלו, גם אז לא היה משועבד אליו.

לכן בגלות מצרים שפרעה היה משפיע להם את התענוגים שלו, אזי הם היו משועבדים לפרעה, ולא היו יכולים לצאת מהגלות. אבל לאחר שהם עשו מעשה, היינו שנתעוררו לצאת מהגלות, כי מעשה זה הוא נבחן לבחינת בחירה, אז הקדוש ברוך הוא שבר את כוחותיו למעלה, היינו שלקח ממנו את התענוגים שעמהם היה משעבד את עם ישראל.

ובזמן שאין לו מה לתת, זה נקרא שהקדוש ברוך הוא שבר כחו ושרף אותו בנהר דינור, היינו שנטל ממנו את כל השפעותיו. נמצא שאין להסטרא אחרא במה לשלוט על האדם. לכן היה ביכולתם כח לצאת מהגלות. ואז נכנסו לרשות הקדושה, היינו שהתחילו להרגיש טעם בכח דהשפעה. נמצא שנעשו אחר כך עבדים להקדושה.

היוצא מזה כי השולט על האדם הוא התענוג, והעבד נקרא מי שמשועבד להתענוג. ובזמן שהתענוג של האדם הוא מקבלה, נקראים "עבדי פרעה". ובאם התענוג שלו הוא מהשפעה, הוא נקרא "עבד ה'". ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.

ואין בכח האדם לשבור את התענוג, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לשבור אותו, במה שלוקח ממנו את השפע, שאין לו מה לתת להנבראים. וזה נקרא שבירת כח הסטרא אחרא. והאדם צריך רק לגלות שהוא רוצה בכח דלהשפיע. ושיבקש מה' שיתן לו הכח הזה. וזה נקרא בחירה מצד האדם, שרק זה הוא בחינת אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה].

מקור

[rabash-maamarim]

ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י' 1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יצ��את צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

מקור

[rabash-maamarim]

ענין למעלה מהדעת

תשמ"ו - מאמר כ"א 1986 - מאמר 21

בענין למעלה מהדעת. יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אבל יש הבדל ביניהם. כי בין אדם למקום, הכלי הזו צריכה להישאר לעולמים. היינו, שאף פעם אסור לזלז�� בכלי זו שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.

אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.

אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. נגיד דרך הציור, אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.

בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.

והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.

וזה שאמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.

זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.

נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.

נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.

אולם זה ניתן להיאמר, אם באמת שהוא רואה, שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה, ונותן לו להבין, אדרבה, החברה הזאת, שאתה רוצה להתחבר עמהם, זהו לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתך. אם כן מחברה כזו, לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה, גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, שהם כוחות קטנים, אבל החברה הזו, יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך. אם כן, אדרבה, תתרחק מהם. ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות, שכולם ישמעו בקולך. היינו, כפי מה שאתה מבין, שהחברה צריכים להתנהג. היינו, איך באיזו צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזו צורה ילמדו ויתפללו. היינו, או שיהיו כולם רציניים, וחס ושלום לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד, אם לא מצערים אותו משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם, כי זה הוא רק עניני גשמיים. והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת.

נמצא, שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו נוגעת לו עד הלב, ועם כל זה הוא מוותר ואינו רוצה לזכור, באים חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו. שזה לא מעניין לו מגשמיות של חבירו, כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים, מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה. אם כן, יותר טוב, אומר לו הגוף, תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובודאי יותר תצליח, אם כן מה לבלבל את ראשך עם שטויות כאלו.

נמצא, בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.

ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.

וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.

אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.

זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.

כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.

ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ��מעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".

אמנם בין אדם למקום, זהו ענין אחר לגמרי. היינו, שלמעלה מהדעת הוא יותר משובח. שאם הוא, הוא מקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, אז עבודתו היא בדרך הנכונה. מה שאין כן בתוך הדעת, הגם שהשכל של האדם מבין אחרת. זאת אומרת, כל אדם יודע ומבין, אם הוא לא היה צריך להאמין, אלא שהיה מגולה לכל השגחתו יתברך בעולם כולו, היינו אצל כל הנבראים, בטח שכל העולם היו עוסקים בתורה ומצות, ולא היה אז מקום לחילוניים, אלא כולם היו דתיים.

אבל היות שגילוי השגחתו יתברך אינו מגולה לתחתונים, אלא שצריכים להאמין, וענין אמונה זהו דבר קשה, היות שהבורא נתן לנו שכל ודעת לראות כל דבר ודבר לפי ראות עיניו, וכל ענינינו בין אדם לחבירו אנו מסתכלים רק לפי ראות השכל שלנו, ואין לנו שום דבר שיתן לנו הבחנה, רק השכל שלנו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קל"א) "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", נמצא לפי זה, שכל הענינים אנו הולכים לפי השכל, שהוא בתוך הדעת, ולא למעלה מהדעת.

ומשום זה, בזמן שאדם מתחיל בעבודת ה', ואומרים לו, שהוא צריך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, הוא מתחיל להרהר, הלא אני רואה, שהבורא נתן לנו דעת להבין כל דבר ודבר לפי השכל, היינו לפי מה שהדעת שלנו מבין. ואיך אני יכול לקבל על עצמי דבר שהוא נגד השכל שלנו. ודבר זה הוא קשה מאוד, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד את עבודת הקודש בלמעלה מהדעת.

וענין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא ובין בליבא. וזו היא הסיבה שלא כל אחד ואחד מסוגל להכנס לעבודת הקודש בבחינת השפעה, שהיא עבודה דלמעלה מהדעת. ומשום זה, כשמלמדים את כלל העולם בעבודת ה', הסדר הוא, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שמתחילים בשלא לשמה, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלים להם, שעיקר עבודה הוא בעמ"נ להשפיע, שהיא נקראת "עבודה לשם שמים".

אבל יש להבין, מדוע דוקא בעמ"נ להשפיע הוא יותר משובח. והלא הדעת מחייבת ההיפך, שאם עבדות ה' היתה מלובשת בתוך הדעת, היו אז באים יותר אנשים, שירצו להיות עובדי ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאל יחשוב אדם, שהבורא נתן לנו את עבודתו, שיהיה בלמעלה מהדעת, שזהו מדרגה שפלה. אלא שאנו צריכים להאמין, שזוהי מדרגה גבוהה מאוד, שדוקא ע"י יש להאדם הזדמנות, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא מוכרח לעבוד בעמ"נ לקבל.

אי לזאת, הגם אם היתה העבודה בבחינת הדעת, בטח שהיו אז יותר עובדים, אבל אף פעם לא היו יכולים להגיע לידי דביקות ה', שהיא עבודה בעמ"נ להשפיע. לכן, הגם שהיה ריבוי כמות, אבל מבחינת האיכות לא היתה שום מציאות, שהאדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא היה רוצה לתת להנבראים, כידוע, שרצונו יתברך הוא "להטיב לנבראיו".

אלא בכדי שהטוב והעונג שיקבלו הנבראים לא יהיה בהם שום חסרון, דהיינו שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, היה תיקון הצמצום, שלא יאיר השפע העליון, אלא במקום שתהיה השתוות הצורה. שזה נקרא, שהנבראים יקבלו את השפע בכלים דהשפעה. ובזמן שהכלים דהשפעה לא יהיו נמצאים אצל הנבראים, אז הם מוכרחים להישאר בחושך, שזה נקרא "וימותו ולא בחכמה".

אבל צריכים לדעת, שגם בהשלא לשמה יש שם מאור תורה. שעל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום המאור שבה מחזירו למוטב". אבל אח"כ צריך האדם להגיע לשמה, היינו שיעבוד בבחינת מוחא וליבא בלמעלה מהדעת.

מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לעבוד באהבת חברים בתוך הדעת, היינו אם הוא משתדל לראות אצל החברים, שהם נמצאים במעלות הקודש יותר ממנו, בטח שזה יהיה יותר משובח. זאת אומרת, אם הוא רואה בתוך הדעת, שהחברים נמצאים קרובים לדביקות ה' יותר ממנו, בודאי זהו משובח יותר, מכפי שהיה צריך להאמין בלמעלה מהדעת.

היינו, שבאמת הוא רואה, שהוא נמצא במדרגה יותר נעלה מהחברים, ובתוך הדעת הוא רואה תמיד, שהחברים נמצאים בשפלות, אלא למעלה מהדעת הוא מאמין, שיש לו לומר מטעם מצוה, שהוא צריך להאמין, שאיננו כך כמו שהוא רואה. בטח שבתוך הדעת, אם הוא יכול לראות שהחברים הם במעלות קודש, הוא יותר משובח.

וכעין זה יכולים לפרש את הכתוב (שמואל ט"ז, ז') "ויאמר ה' אל שמואל, אל תבט אל מראהו, ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

רואים אנו, שבזמן שה' שלח את שמואל למשוח למלך את אחד מבניו של ישי, שמואל הבין לפי ראיית עינים שלו, כי אליאב בן ישי ראוי לפי ראות עיניו להיות מלך לישראל במקום שאול המלך, וה' לא הסכים על מה שהוא מבין. אלא לבסוף כשהביאו את דוד, שהוא היה רועה בצאן, ודוד היה אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי, "ויאמר ה', קום משחהו כי זה הוא".

ומה מלמדנו זה. אנו רואים כאן שני דברים:

א. מצד שמואל, שהוא הבין לפי שכלו את המעלות של אליאב, שהוא ראוי להיות מלך על ישראל. וה' אמר לו "לא, אל תלך לפי הדעת שלך". כי מה שנוגע כלפי ה', אז אין הדעת מועילה כלום. אלא כיון שה' רצה למלוך מלך. זה נקרא "בין אדם למקום", ששם אין ענין לדעת, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם". אלא מה אמר לו ה' "כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

ולפי הנ"ל יכולים לפרש "כי האדם יראה לעינים" זהו טוב בין אדם לחבירו. אז הוא טוב, שיכולים ללכת בתוך הדעת, שזה הוא לפי ראות עיני האדם. מה שאין כן "וה' יראה ללבב". זאת אומרת, מה שנוגע לעניני ה', הוא למעלה מהדעת, אין להאדם להסתכל לפי ראות עיניו אלא למעלה מהדעת. לכן יוצא כאן שיש להבחין ב' דברים:

א. בין אדם למקום למעלה מהדעת יותר משובח,

ב. בין אדם לחבירו בתוך הדעת הוא יותר משובח.

לכן אמר לו ה' "אל תביט אל מראהו". כי בענין, ללכת לפי ראות עיניו, זה הוא טוב בין אדם לחבירו. אם אתה יכול לראות את המעלות של החבר בתוך הדעת, הוא יותר משובח. מה שאין כן כאן, שאני רוצה למשוח אותו בתור מלך, הפעולה זו שייכת לי, אני רוצה שיהיה מלך. נקרא ��ה "בין אדם למקום". כאן דוקא בלמעלה מהדעת היא העבודה הנכונה, שדוקא ע"י זה תהיה האפשרות להגיע לידי קבלה בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יפול לתוך מקבל בעמ"נ לקבל, שזהו גורם פירוד וריחוק מהקדושה.

אבל כאן נשאלת השאלה, היות לאחר שהאדם החליט ללכת למעלה מהדעת, ושלא להסתכל על כל הקושיות, מה שהגוף מתחיל לשאול, בזמן שהוא מתחיל לעבוד בדרך השפעה ואמונה למעלה מהדעת, והוא מתגבר על כל המכשולים, מה שהגוף מביא לו קושיות מכל העולם, והוא סוגר את העינים, ואינו רוצה להסתכל על שום דבר, שהוא בסתירה לבחינת מוחא וליבא, אלא החליט ללכת רק בלמעלה מהדעת.

ואחר החלטה זו, יש לפעמים, שבאים לו פתאום תירוצים יפים, שהגוף מוכרח להסכים להתירוצים שלו. אם כן הוא רואה, שהוא הולך עכשיו בתוך הדעת. ומה יש בידו לעשות, בזמן שהוא רואה עכשיו, ע"י התירוצים שקיבל מלמעלה. והוא אומר לעצמו, ומה עלי לעשות, שאין לי עכשיו מקום, שאני אוכל לעבוד למעלה מהדעת. הלא אני רואה עכשיו, שכל מה שאני עובד בעמ"נ להשפיע, אני מבין, שכך צריך להיות.

שכבר אין לו עכשיו שום קושיות על עבדות ה', שיהא מוכרח לעבוד למעלה מהדעת. והיות שעיקר עבודה הוא בלמעלה מהדעת, אם כן מה יש לו לעשות במצב כזה, שהוא נמצא בו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שאדם זכה לאיזה גילוי מלמעלה, ועכשיו הוא מרגיש, שכדאי להיות עובד ה', נמצא, שעד עכשיו, שהיתה לו עבודה בבחינת למעלה מהדעת, שהגוף לא היה מסכים לעבודה כזו, והיה צריך תמיד להתגבר, והיה זקוק שהבורא יתן לו כח להתגבר למעלה מהדעת. מה שאין כן עכשיו כבר הוא לא צריך לעזרת הבורא, היות שעכשיו הוא מרגיש, שיש לו יסוד על מה לבנות את בנין שלו. היינו, שכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך. נמצא, בזה שעכשיו הוא פוגם באמונה, ממה שהיה משתמש מקודם, שעתה הוא כבר יכול לומר, ברוך ה' שנשתחררתי מהעול אמונה, שהיה עלי בבחינת לעול ולמשא. מה שאין כן עתה, כבר יש לי בסיס בתוך הדעת, כיון שקיבלתי עתה איזה התעוררות מלמעלה, שהגוף גם כן מסכים, שכדאי לקיים תורה ומצות. נמצא בזה, שהוא פוגם בהאמונה.

ואמר זצ"ל, שאז מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה.

וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת.

ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.

היוצא מהנ"ל, בענין למעלה מהדעת יש הבדל מבין אדם למקום, לבין אדם לחבירו. כי בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות את מעלות חברים בתוך הדעת, הוא יותר משובח. אבל אם בתוך הדעת הוא רואה רק חסרונות של החברים, אז אין לו ברירה, אלא מוכרח ללכת למעלה מהדעת, ולומר, מה שאני רואה, ושומע, ומרגיש, כל זה אינו נכון ואמת. כי אי אפשר להיות, שהחברים, שאני בחרתי בהם, להתחבר עמהם, היתה לי טעות, היינו שהחישוב שלי היה בטעות.

היינו, אני חשבתי, שאני אוכל להתעשר מהם ברוחניות, משום שיש להם רכוש מה שאין בידי. לכן אם אני אתחבר עמהם, אז אני אוכל לעלות בדרגה יותר גבוהה, מכפי שחשבתי. ועכשיו אני רואה, שלמעשה אני רואה אחרת. והיות ששמעתי, שבעל הסולם זצ"ל אמר, שהעצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים.

אי לזאת, אין לי שום ברירה, אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אף על פי שלפי ראות עיני, יותר טוב יהיה בשבילי, אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם. אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוהה. אלא עם עינים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם. לכן הוא מוכרח להאמין למעלה מהדעת. אבל בזמן שהוא רואה מעלת חברים בתוך הדעת, בטח שהוא היה יכול לקבל מהחברים תועלת גדולה. אמנם מה לעשות, אין ברירה.

אולם בין אדם למקום הוא סדר אחר. כי במקום שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא יותר משובח. ומשום זה, במקום שהאדם יכול לקבל איזה סיוע מתוך הדעת, היינו אם זכה לקצת הארה מלמעלה, אז יש לו האפשרות לומר, עכשיו אני רואה, שכדאי להיות עובד ה', היות שאני מרגיש טעם בעבודה. נמצא, שהוא לקח את ההרגשה זו, שמרגיש טעם בעבודה, לבסיס ויסוד שעל זה הוא בונה את היהדות שלו. ועכשיו הוא כבר מבין עם הדעת שלו, כדאי לקיים תורה ומצות. נמצא, שכל הבסיס שלו נבנה על התנאי הזה. זאת אומרת, שבזמן שיש לו טעם בעבודה, אז הוא כדאי לשמוע בקול ה'. משמע מזה, שאם לא כן, היינו שבאם אין לו טעם בעבודה, אין הוא מסוגל לקיים מצות ה'.

וידוע, שקבלת מלכות שמים צריכה להיות "בכל נפשך ובכל מאודך". היינו, אפילו שנוטל ממנו את נפשו. שמשמע, שאפילו אין לו שום חיות, אפילו בחינת נפש אין לו, גם כן מחויב להיות עובד ה', ולא להעמיד תנאים להבורא, ולומר לו, אם אתה תמלא את רצוני, מה שאני מבין שזה חסר לי, היינו שבדבר זה אני מרגיש חסרון, אם תמלא את חסרוני, אני מבטיחך שאני אהיה עובד ה', ובאם אין אתה תמלא את כל חפצי, מה שאני מבין, שזה נחוץ לי, אין אני יכול לקבל עלי את כל מה שאתה ציווה אותי על ידי משה רבנו עליו השלום.

אלא האדם צריך לקבל עול מלכות שמים בלי שום תנאים. היינו, אפילו למעלה מהדעת. ויותר מזה, שעל האדם לומר, שזה שאנחנו מוכרחים לעבוד בלמעלה מהדעת, זה הוא לא מטעם שאין הבורא יכול לתת לנו דעת. אלא אנו צריכים להאמין, שכל זה הוא לתועלת שלנו. נמצא, שבין אדם למקום צריכים דוקא להשתדל, שיהיה בלמעלה מהדעת. ואם הוא מקבל איזה דעת, הוא צריך לנהוג כנ"ל.

מקור

[rabash-maamarim]

גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד

תשמ"ז - מאמר ט' 1987 - מאמר 9

הזה"ק (בשלח דף ס"ד, ובהסולם אות רט"ז) אומר "אז ישיר משה. שר, היה צריך לומר. ומשיב, אלא דבר זה תלוי לעתיד לבוא, שהשלים לאותו זמן, והשלים לעתיד לבוא, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. השירה הזאת, לשון נקבה. שיר זה, היה צריך לומר לשון זכר. ומשיב, אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך. אמר רבי יהודה, אם כן שהיא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל. והרי המטרוניתא היתה צריך לשבח. ומשיב, אלא אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי".

ויש להבין התשובה, שהוא נותן, על מה שכתוב בלשון עתיד, שהכוונה לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו לבחינת עבודה. עוד יש להבין על התשובה, שנותן, למה כתוב "שירה" בלשון נקבה, שמפרש, הכוונה על מלכות, היינו שמלכות משבחת אל המלך, שעל זה רבי יהודה שואל. אם כן אם כוונתו על המלכות, למה כתוב "משה ובני ישראל". ומשום זה הוא צריך לפרש, שכוונתו על משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך בשביל המלכות. גם זה צריכים להבין, מהו הפירוש, שמשה וישראל צריכים לשבח אל המלך בשביל המלכות. ומדוע הם לא צריכים לשבח אל המלך בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות.

ידוע, שמשה נקרא "רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שמשה היה מפרנס את ישראל עם בחינת האמונה, שאמונה נקראת "מלכות". היינו, שהוא הכניס יראת שמים, הנקראת "מלכות שמים", לעם ישראל. ומשום זה נקרא משה "רעיא מהימנא", "רועה נאמן", על שם האמונה. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, על מה שמשה הכניס בתוכם אמונת ה'.

זה ידוע, כי אין האדם יכול לחיות מבחינת השלילה, אלא מבחינת החיוב. כי "פרנסה" נקראת מה שהאדם מקבל, והוא נהנה מזה, שהוא מקבל. וזה בא לנו ממטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". אי לזאת, האדם מוכרח לקבל הנאה ותענוג, שיהיה לו עם מה להנות את גופו. וזה נקרא "חיוב", היינו מילוי, שעם המילוי הזה הוא ממלא את חסרונותיו.

אבל גם לחסרון האדם צריך. אחרת אין לו מקום, שיוכל לכנס אור החיים. וחסרון נקרא "כלי". זאת אומרת, שאם אין לו כלים, אין הוא יכול לקבל משהו. וחסרון נקרא "רצון", היינו שיש לו רצון לאיזה דבר, והוא מרגיש, שדבר זה חסר לו, ורוצה למלאות את החסרון. וכפי שיעור הרגשת חסרונו, וכפי נחיצות מילוי חסרונו, בשיעור זה נמדד חסרונו. היינו, מה שנקרא "חסרון גדול" ו"חסרון קטן", זה תלוי במידת הרגשת הנחיצות למלאות את החסרון.

זאת אומרת, אם האדם בא לידי הרגשה, שחסר לו משהו, וההרגשה זו הוא מרגיש בכל רמ"ח אבריו, אבל למלאות את חסרונו, אין לו רצון חזק, זה שאין לו כל כך רצון גדול למלאות חסרונו, יש הרבה גורמים:

א. שהוא סיפר להחברים, מה שחסר לו, והוא מרגיש את הנחיצות שבדבר. אולם החברים נתנו לו להבין, שאין זה בגדר, שתוכל להשיג את הדבר, שחסר לו. אז החברים שלו השפיעו עליו את דעותיהם, שהוא מוכרח להשלים עם המצב, שבו הוא נמצא. כי הם החלישו את כח ההתגברות, שיוכל להתגבר על המכשולים, שמפריעים לו, בכדי להשיג את מבוקשו. וממילא גם החסרון וההשתוקקות גם כן נחלש, מסיבה שהוא רואה, שאף פעם לא ישיג את מבוקשו. ומשום זה, היינו כיוון שאין הוא רואה שום מציאות, שיוכל למלאות את חסרונו, זו סיבת אי השגת המטרה שלו, גורם שיחליש את חסרונו. נמצא, שהרצון הגדול נתמעט מסיבת היאוש.

ב. ויש לפעמים, אפילו שהוא לא מספר להחברים, למה הוא משתוקק, ורק הוא שומע מחברים, שאחד מדבר להשני, ושומע, איך שהם כבר באו לידי יאוש, ומזה גם הוא מקבל השפעה, שהיאוש שלהם משפיע עליו, שנאבד לו כבר ההתלהבות, שהיתה לו, שיגיע לדביקות בהקדם האפשרי, ונאבד לו כח הרצון הזה.

ג. ולפעמים האדם חושב לעצמו, בלי שום לשון הרע מבחוץ. אלא הוא רואה, שכל פעם, שהוא רוצה להתקרב לקדושה, וכשמתחיל לעשות בקורת, הוא ראה אז להיפך, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. ומשום זה נאבד לו כח העבודה.

נמצא, שאז הוא רובץ תחת משאו, כי אין לו ממה להתפרנס, כי הוא רואה רק שלילה וחושך. אי לזאת, הוא מאבד את רוח החיים שלו, שהיתה לו כאילו קצת פרנסה, הנקראת "להחיות את נפשו". ועכשיו הוא מרגיש עצמו למת מרוחניות. היינו, שאינו יכול לעשות שום תנועה בעבודה, ממש כאילו היה מת ממש.

זאת אומרת, אף על פי שהוא רואה עכשיו את האמת, היינו הכרת הרע, אבל זהו שלילה, מזה אין האדם יכול לקבל שום חיות, כי לפרנס את הגוף היא דוקא מחיוב, כנ"ל. ומשום זה מוטל על האדם ללכת בקו ימין. מב' סיבות:

א. שלא יחלש לו הרצון, היינו עם זה ששומע לשון הרע.

ב. בכדי לקבל חיים, שזהו דוקא מחיוב. היינו, שהוא ענין חיוב, שיש כאן ענין של שלימות.

אבל קשה להבין, איך בזמן שהוא עשה בקורת על סדרי עבודה שלו, וראה את האמת, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שזהו אמת, איך יכולים לומר לו, שילך בקו ימין, הנקרא "שלימות". הלא זהו שקר גמור, לפי ראות עיניו, שעשה חשבון של אמת.

ידוע, שהכלל והפרט שוים זה לזה. היינו, שאותו סדר, שנוהג בהכלל, לפי אותם סדרים מתנהג הפרט. ובענין הכלל ניתן לנו להאמין בביאת המשיח, כמו שכתוב (בתפילה "אני מאמין") "אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא".

לכן אסור להאדם להתייאש, ולומר "אני רואה, שאין אני מסוגל להגיע לדביקות ה'". שזה נקרא, שהוא יוצא מגלות של אומות העולם, הנקרא "אהבה עצמית", ולכנס לרשות הקדושה, ויגיע לתקן את שורש נשמתו, להידבק בחיי החיים.

ובהאמו�� יוצא, אם האדם מאמין בהגאולה, שיבוא בבחינת הכלל, הוא צריך להאמין, שהגאולה יבוא לו בבחינת הפרט. נמצא, שהאדם צריך לקבל שלימות לעצמו מבחינת העתיד. באופן, שהאדם צריך לצייר לעצמו את מידת הטוב והעונג והשמחה, שהוא יקבל בזמן שיקבל מילוי על כל חסרונותיו. שבטח שזה נותן לו סיפוק נפשי וכח לעבודה, להשיג המטרה זו, שהוא מקוה להשיג אותה.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך מקודם לצייר לעצמו, למה שהוא מקוה. שזה יתן לו, אם הוא ישיג, אושר וחדוה, בזה שהשיג למה שהיה מצפה. אבל האדם צריך מקודם לדעת היטב את המטרה, שהוא רוצה להשיג. ואם אין האדם נותן תשומת לב ועיון רב למה הוא מצפה בחיים שלו, היינו שיגיד לעצמו "עכשיו אני באתי לידי החלטה, מה אני רוצה, לאחר שביררתי את חדות חיים, מה שיש להשיג בעולם".

אם יהיה לו האפשרות להשיג את זה, אז הוא יהיה לו כח ותבונה להגיד "עכשיו אני יכול לתת תודה לבורא עולם, על מה שברא עולמו". פשוט שעכשיו הוא יכול לומר בכל לבו "ברוך שאמר והיה העולם", היות שאני מרגיש את הטוב והעונג, שבאמת כדאי לי ולכל הנבראים, שנבראו לקבל את הטוב והעונג הזה, מה שאני קבלתי עכשיו ממטרת הבריאה, שנקראת "רצונו להטיב לנבראיו".

והגם שעדיין הוא רחוק מהשגת המטרה, ובכל זאת אם הוא יודע בידיעה ברורה, ממה הוא יכול לקבל את האושר שלו לעתיד. שזה כמו שכתוב (אבות, פרק ששי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר".

ובזמן שהוא שם לב לזה, היינו למה הוא יכול להגיע, זאת אומרת, שהוא מרגיש את חשיבות המטרה, ומצייר לעצמו, לאיזה אושר ושלימות הוא יגיע, ובטח השמחה והחדוה, שיהיה לו בעת שישיג זה, אין לשער, כנ"ל.

לכן, לפי שיעור שהוא מאמין בחשיבות המטרה, ובשיעור שהוא מאמין ב"אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא", הוא יכול לקבל מילוי של אור החיים מהמטרה העתידה. כידוע, שיש אור פנימי ויש אור מקיף. ופירש אאמו"ר זצ"ל, שאור פנימי פירושו, מה שהוא מקבל בהווה, ואור מקיף נקרא, מה שעתיד להאיר, אבל עדיין לא השיג את האור. אבל האור מקיף מאיר בשיעור מה בהווה, לפי מידת הבטחון שהוא מאמין שישיגו.

ואמר, שזה דומה לאדם, שקנה סחורה מהשוק. והיות שהיו הרבה אנשים, שהביאו מן הסחורה הזו להשוק, ואז הסחורה ירדה מערכה, וכל הסוחרים היו בדעתם למכור את הסחורה בכל מחיר שהוא. אבל ואין קונה, שכולם היו מפחדים לקנות, אולי יהיה עוד יותר בזול.

ואיש אחד קנה את כל הסחורה בזילי זול. וכשבא לביתו וסיפר להם מה שהיה בהשוק, כולם צחקו ממנו "מה עשית. הלא בטח שכל הסוחרים ירצו למכור את כל הסחורות, מה שיש להם בהמלאי שלהם, ואז יהיה הכל יותר בזול. נמצא, שאתה תפסיד את כל הכסף שלך.

אבל הוא באחד, שאומר "אני שמח עכשיו יותר מתמיד, היות שאני ארויח עכשיו מהסחורה זו, לא כמו תמיד, שהייתי יודע, שאני צריך להרויח מהסחורה עשרים אחוז, אלא אני ארויח חמש מאות אחוזים. אולם אני לא אמכור את הסחורה בזמן הזה, אלא אכניס את הסחורה במחסן, ואני אוציא את הסחורה לשוק בעוד שלש שנים, כי אז הסחורה הזו כבר לא תהיה נמצאת כאן במדינה. ואז אקבל את המחיר, כפי שאני מבין". נמצא, שבהווה, היינו בשנה זו, כשיעשה חשבון, כמה שהרויח, אז אין לו כלום. וזה נקרא, שבהווה אין לו שום דבר, שיהיה לו במה לשמוח.

וזהו משל לאור פנימי, שהוא מאיר בהווה. אבל ענין אור מקיף, הנקרא "אור, שמאיר דוקא בעתיד". אבל הוא מאיר גם כן בהווה. וזהו לפי מה שהוא מאמין בעתיד, שאז הוא יקבל את השכר, למה שהוא מקוה. ואז תהיה השמחה שלו בשלימות, והוא מקבל עכשיו שמחה ומצב רוח מרומם, מזה שהוא יקבל בעתיד.

וזהו המשל הנ"ל, שהסוחר הזה, שכולם צוחקים ממנו, שלא היה לו לקנות סחורה בשוק דוקא מסחורה שירדה מהפרק, שאף אחד לא רצה לקנותה. והוא קנה, רק בדבר שאחרים השאירו אותה, מטעם שאין לה ערך. והוא שש ושמח עכשיו, ממה שהוא מאמין ובטוח מאה אחוז, שבעוד שלש שנים הסחורה הזו לא תהיה בנמצא, ואז הוא יתעשר. נמצא, ממה שיהיה בעתיד, מזה הוא נהנה בהווה.

ובהאמור יוצא, בשיעור שהוא מאמין, ולא מתייאש מהעתיד, שיגיע לו, כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו שיבוא", הוא יכול להנות בהווה, מכל מקום שעתיד לבוא. נמצא לפי זה, כשאומרים לאדם, אף על פי שהלך בקו שמאל, היינו שעשה בקורת, ורואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, והוא רואה את האמת הזה, היות שהוא לא רוצה לרמות עצמו, להצדיק את מחשבותיו ומעשיו, אלא הוא מבקש את האמת, ולא איכפת לו אם האמת היא מרה, אלא הוא משתוקק להגיע להמטרה, שבעבורה הוא נולד, אולם מכל האמת הזו, הוא לא יכול להמשיך בקיומו, כי אי אפשר לחיות בלי תענוג, הנקרא "חיות וחיים", ובכדי לחיות צריכים אור, המחיה את האדם, וע"י זה שיחיה, יש לו אפשרות לעבוד ולהגיע להמטרה, ומשום זה הוא מוכרח אז לעבור לקו ימין, הנקרא "שלימות".

אבל השלימות הזו, ממה שהוא מקבל עכשיו חיות, שמהחיות הזו הוא מפרנס את גופו, צריכה להיות בנויה על "אדני אמת". ��מעוררת השאלה, איך הוא יכול לקבל שלימות, בזמן שהוא רואה את האמת, איך שהוא נמצא בשפל המצב, ומשוקע באהבה עצמית מראשו עד רגליו, ואין בו שום ניצוץ של השפעה.

ועל זה הוא צריך לומר, הכל נכון מה שהוא רואה, אולם זהו מצד אור פנימי הוא כך. פירוש כנ"ל, שמבחינת ההווה הוא בשפלות, ואין לו ממה לקבל שמחה וחיים. אבל מבחינת אור מקיף, שהוא בחינת העתיד, בזה שהוא מאמין כנ"ל "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא". נמצא, ע"י האור מקיף, שמאיר בבחינת העתיד לבוא, הוא יכול להמשיך אותו, שיאיר בהווה. וכפי שיעור אמונה ובטחון, שיש לו בביאת המשיח בבחינת הפרט כנ"ל, הוא יכול להמשיך חיים ושמחה, שיאיר עכשיו בהווה.

ונמצא, שעכשיו, שהולך בקו ימין, בכדי לקבל שלימות, הוא אמת אמיתי. היות שהאור מקיף מאיר בהווה כנ"ל. וחוץ מזה, שהיא דרך אמת, אלא היות שע"י זה שהוא מאמין בביאת המשיח באופן פרטי, זוהי סגולה גדולה, שע"י מצות האמונה יתקרב אצלו את העתיד לההוה, שפירושו, שהאור מקיף יהיה פנימי, שזה נקרא, שהאור מתלבש בהווה ממש, שזה נקרא "שעתיד המקיף להיות פנימי".

ומכאן, היינו מבחינת האמונה, שמאמין, שסוף כל סוף הוא יבוא להמטרה, ואף על פי שמצד הדעת הוא רואה כל פעם, איך שהוא מתרחק מהמטרה אחורה ולא קדימה, מכל מקום הוא מתגבר והולך למעלה מהדעת. אז האמונה בעצמה מצטרפת כל פעם בבחינת "פרוטה - פרוטה מצטרף לחשבון גדול". עד שיזכה לאמונה שלימה בקביעות, שהיא השגת אור דחסדים בהארת חכמה, כמו שכתוב בהסולם.

ובהאמור נבין על מה ששאלנו, מה שהזהר מתרץ, שמשום זה כתוב "ישיר" לשון עתיד. שמרמז בזה, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. כי בעניני עבודה אנו צריכים לדעת, מה יש לנו עכשיו, בהווה. לדעת, מה שאנו צריכים לעשות. אם כן מה אנו יכולים ללמוד, מה שיהיה בעתיד לבוא.

וכפי שהסברנו, צריכים ללכת בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, ולקבל מזה חיים, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן יש עצה, להרגיש שלימות, ממה שיהיה בעתיד. וזה שצדיקים אומרים "שירה לעתיד לבוא". היינו, שאומרים עכשיו, בהווה, שירה, על מה שיקבלו בעתיד. זאת אומרת, כפי מה שהם מציירים לעצמם מהטוב והעונג, שיקבלו בעתיד, הם יכולים להרגיש זה בהווה, אם יש להם את האמונה שיש עתיד, שבעתיד כולם יתקנו.

על זה הוא כבר יכול לתת תודה לה' בהווה, כפי שיעור הרגשתו, כך שיעור השבח שלו, שיכול לתת בהווה. וחוץ מזה שמקבל עכשיו חיים, מחויב הוא מרויח, מזה שהמטרה בכללה מקבלת אצלו חשיבות, מטעם שהוא מוכרח לצייר לעצמו, מהו הטוב והעונג, שמוכן להנבראים לקבל.

ובכל פעם שמעיין בדבר, הוא רואה לאט לאט כל פעם יותר, מה שהוא יכול לקבל בעתיד. היינו, מה שמוכן לנו מצד מטרת הבריאה. הגם שהוא רואה במצב שבו נמצא, עדיין יש מרחק גדול ממנו עד להמטרה, אבל זה תלוי בשיעור, שהוא מאמין בהמטרה, כדוגמת המשל הנ"ל. וזה כפי הכלל "כל העומד לגבות כגבוי דמי" (יבמות ל"ח).

ובהאמור נבין מה שהזהר מתרץ, שהטעם הוא שכתוב "ישיר" לשון עתיד, הוא לרמז, שעתידים ישראל לשבח שירה זו לעתיד לבוא. מטעם, שצריכים לדעת זאת, בכדי שנוכל לקבל עכשיו שמחה וחיות, מזה שיהיה בעתיד לבוא. וע"י זה יכולים לומר עכשיו שירה בהווה, כאילו היינו מקבלים עכשיו בהווה את כל הטוב והעונג.

וזה נקרא, שיכולים לקבל הארה ממקיף. זאת אומרת, שהמקיף מאיר מרחוק בפנימי, היינו שהגם שהאדם עדיין רחוק מלהשיג את הטוב והעונג, מכל מקום הוא יכול להמשיך הארה מהמקיף גם בהווה.

ועתה נבאר מה ששאלנו על מה שהזהר מתרץ, מדוע כתוב "השירה הזאת" לשון נקבה, מטעם, שמשה וישראל יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי. ושאלנו, מדוע משה וישראל לא משבחים את המלך בשביל עצמם.

אולם מקודם צריכים להבין, מהו הענין, שצריכים לשבח את המלך. בגשמיות אנו מבינים, שמלך בשר ודם הוא נצרך לכבוד שיכבדוהו. וע"י השבחים, שהעם נותנים לו, הוא מקבל הנאה מזה. אבל לגבי הבורא יתברך, בשביל מה הוא צריך, שאנחנו ניתן לו שבחים, ולזמר לפניו זמירות ושירות.

ידוע הכלל, בכל מה שאנו מדברים מהבורא, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אבל בו יתברך עצמו אין שום השגה. אלא כל מה שמדברים, הוא רק בערך השגת התחתונים.

ומשום זה צריכים, שהאדם יתן שבח והודאה לה'. כי בזה האדם יכול למדוד ולשער את גודל וחשיבות הנתינה, מה שהבורא נתן לו. שבערך זה האדם יכול לבחון עצמו, כמה הוא מרגיש את חשיבותו וגדלותו של המלך.

כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהנבראים יהנו ממנו. ולפי גדלותו של הנותן, כך בשיעור הזה מרגישים טעם והנאה בהנתינה, שנתנו לו בכדי להנות. וכשהוא משתדל לתת תודה, אז יש לו מקום וסיבה לעיין ולהסתכל בהנתינה, מה שקבל, וממי קבל. היינו גודל הנתינה וגודל הנותן.

נמצא, שהתודה, מה שהתחתון צריך לתת, הוא לא משום שהעליון יהנה, אלא שע"י זה התחתון יהנה. אחרת זה דומה להמשל, שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר לא נשא לשוא נפשי".

ושאל, מהו הפירוש, שהאדם נושא לשוא, היינו בחינם את הנפש שלו, שנתנו לו משמים. ואמר, שזהו דומה, שנותנו שק דינרי זהב לילד, והוא שש ושמח בהדינרים, משום שיש להם מראה יפה, שמושך את העינים לראות. אבל מהו הערך של דינרי זהב, אין הילד מוכשר להעריך.

ומזה יכולים להבין, שענין התודה והשבח, שנותנים להבורא, הוא רק לטובת הנבראים. היינו, שיש לו מה לשבח להמלך. הכוונה, שבעת שהוא משתדל לתת השבחים להבורא, אז הוא הזמן, שמוכשר להרגיש את חשיבות המתנה. וחשיבות של נותן המתנה. ומשום זה יש בעיקר לתת תשומת לב על השבח, שנותנים להמלך. וזה גורם, שתהא אפשרות לתת לו כל פעם נתינה חדשה. אחרת, אם האדם לא יכול להעריך את מתנת המלך, אי אפשר לו לתת משהו, כי זה נכנס בגדר "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו" (חגיגה ד' ע"א).

ומהו הטעם ששוטה מאבד מה שנותנים לו. וזה פשוט, היות שהוא שוטה, שאינו יודע להעריך את החשיבות שבדבר. לכן אין הוא שם לב לשמור את המתנה, שנתנו לו. ומשום זה, כפי חשיבות המתנה, כך הוא שומר אותה. וממילא הוא יכול להיות תמיד במצב של התעלות לעולם, כי רואים שהוא לא מאבד, מה שנותנים לו, כי הוא יודע להעריך אותה.

ומזה יוצא, שיש לאדם הרבה ירידות, שזהו מטעם, שהוא לא מעריך את מתנת המלך. זאת אומרת, שאינו יודע להעריך את שיעור חשיבות של ההתקרבות, שנתנו לו מלמעלה מחשבה ורצון, שכדאי להיות עובד ה'. והיות שלא יודע להעריך את חשיבות שבהדבר, היינו הכרוז, שקוראים לו, שיכנס לשרת את המלך. והאדם יכול עוד לקלקל, אם הוא יהיה נמצא בשרות המלך, ולא ידע, איך לשמור עצמו, שלא יפגום במשהו. אז מלמעלה זורקים את האדם חזרה, למקום אשפה וזבל.

ואוכל במצב הזה, היינו, שהוא מפרנס את עצמו מאותה פסולת, שחתולים וכלבים מחפשים להמציא להם מזונות, גם הוא מחפש שם פרנסה לפרנס את גופו. היות שלא רואה, שתהיה לו פרנסה ממקום אחר. שפירוש, אותם דברים, שהיה אומר עליהם, שהם פסולת, ואינם ראויים למאכל אדם, אלא שזה מתאים רק לאכילת בעלי חי, עכשיו, בזמן ירידה, הוא בעצמו רודף אחר פרנסה זו, ואין לו השתוקקות למאכל אדם, מסיבת שאינו מוציא בו שום טעם.

ומשום זה, עיקר יציבות המצבים של עליות, תלויה בחשיבות הדבר. לכן עיקר הוא תלוי בשיעור, שנותן תודה ושבח על זה, שמקבלים אותו מלמעלה. כי השבחים בעצמם, מה שהוא נותן להבורא, זהו עצמו מגדיל את חשיבותו ויוקרתו. וזוהי הסיבה, שאנו מצווים לתת כובד ראש בענין נתינת השבח. ויש ג' הבחנות בנתינת השבח:

א. גודל הנתינה. היינו, שלפי חשיבות המתנה, כך הוא שיעור השבח וההודאה, שנותנים עבור המתנה.

ב. גודל הנותן. היינו, אם הנותן הוא אדם חשוב. למשל, אם המלך נותן איזו מתנה למי שהוא. ואז יכול להיות, שהמתנה הוא דבר קטן, מכל מקום היא חשובה מאוד. זאת אומרת, שיעור השבח והתודה אינה באה בחשבון גדלות המתנה, אלא נמדדת לפי גדלות הנותן. היינו, שיכול להיות אותו אדם, שנותן לשני אנשים. אלא אצל אחד מהם הנותן יותר חשוב, שהוא מכיר בחשיבותו ובגדלותו של הנותן. ובטח שהוא נותן "תודה" יותר גדולה מהשני, שאינו מכיר כל כך את חשיבות הנותן.

ג. גודל הנותן, ולא חשוב אם הוא נותן. דהיינו, יש לפעמים, שהמלך הוא כל כך חשוב אצל האדם, והאדם משתוקק רק לדבר עם המלך. ולא מטעם, שרוצה לדבר עם המלך, בכדי שהמלך יתן לו משהו, הוא לא רוצה שום דבר, אלא כל ההנאה שלו, היא בזה שיש זכיה לדבר עם המלך. אלא שאינו מדרך הנימוס, לכנס להמלך ושלא לבקש איזו בקשה.

ואי לזאת, הוא מחפש איזו בקשה, שהמלך ימלא לו את בקשתו. היינו, שהוא אומר, שהוא רוצה לכנס להמלך, בשביל איזה דבר, שהמלך יתן לו. אבל לאמיתו של דבר, זה שאומר, שהוא רוצה, שהמלך יתן לו משהו, זה רק משפה ולחוץ. אבל באמיתות הלב הוא לא רוצה שום דבר מהמלך. אלא זה שיש לו היכולת לדבר עם המלך, זה מספיק לו, ולא חשוב לו, אם המלך נתן לו משהו, או שלא נתן לו שום דבר.

אנשים מבחוץ, שרואים שהוא לא קבל שום דבר מהמלך, ומסתכלים עליו, כשהוא יוצא מבית המלך, שהוא שש ושמח, ומרגיש עצמו בהתרוממות הרוח, הם צוחקים ממנו, ואומרים לו "אתה טיפש גדול, ואין לך שום הבנה ושכל, היות שאתה רואה בעצמך "בגפו יבוא ובגפו יצא". היינו, כשנכנסת להמלך לבקש משהו מהמלך, ויצאת מבית המלך בידים ריקות, אם כן לשמחה מה זו עושה".

וזה ניתן לנו להבין, אם האדם, בזמן שהוא מתפלל לה', שיתן לו משהו, יש להבחין בזה:

א. שהאדם מתפלל לה', שיתן לו, מה שהוא דורש מה'. ואם הוא מקבל את דרישתו על קבלת התפלה, היינו בעת שהוא מקבל את מבוקשו, הוא מוכן אז לתת תודה לה', וכפי ערך גודל הישועה, שקבל מה', בשיעור זה השמחה וההתרוממות רוח, ונתינת השבח והודאה, זאת אומרת, הכל נמדד בשיעור גדלות הישועה, מה שקבל מה'.

ב. בשיעור גודל הנותן. פירוש, לפי שהוא מאמין בגדלות ה', זה הוא הקובע אצלו, מה שהוא מקבל משהו מהבורא יתברך. היינו, אפילו שלפי דעת המקבל, הוא דבר מועט, אבל על כל פנים קיבל משהו מה', כבר יש לו מקום להיות בשמחה, ולתת שבח והודאה לה', היות שהנותן הוא חשוב אצלו, כדוגמת המשל הנ"ל.

ג. בגדלות הנותן בלי נתינה. גם כן יש לו חשיבות גדולה, כנ"ל, שאם כל כך חשוב אצלו המלך, עד כדי כך שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך, אלא לזכיה גדולה ולהון תועפות יחשב לו, אם הוא יכול לדבר כמה מילים עם המלך, ומה שהוא בא עם איזו בקשה, הוא רק לפנים, מטעם "שאין לבוא להמלך אלא עם איזו בקשה". אבל הוא לא בא בשביל שהמלך ימלא לו את בקשתו. ומה שאמר, שהוא דורש משהו, הוא רק עבור החיצונים, שלא מבינים, שלדבר להמלך זוהי הנתינה הכי חשובה, אולם החיצונים לא מבינים זה.

וכשאנו מדברים מגוף אחד, צריכים לומר, "החיצונים" נקראים המחשבות, הבאות אל האדם מהעולם החיצון. שאין להם מושג מפנימיות, אין להם כלים להבין, שהפנימיות המלך זהו הוא חשוב. אלא הם מחשיבים את המלך, רק ממה שנמשך מהמלך אליהם, שזהו נקרא "חיצוניות המלך". אבל פנימיות המלך, היינו המלך בעצמו, ולא מה שנמשך מהמלך ולחוץ, אין להם שום מושג. לכן המחשבות האלו צוחקות מהאדם, בעת שהאדם אומר "היות שאני דברתי עכשיו עם המלך, לא חשוב אם המלך נותן לי את מבוקשי". אלא כל חפצו הוא רק את פנימיות המלך, ולא ממה שנמשך ממנו.

אי לזאת, אם האדם התפלל להקב"ה, והוא לא רואה, שהקב"ה נתן לו משהו. והיות שאצלו חשוב פנימיות המלך, ומשום זה הוא יכול להיות שש ושמח, בזה שהוא זכה לדבר עם המלך. אבל מחשבות חיצוניות שבו, רוצים לבטל ממנו את השמחה הזאת, משום שהם מסתכלות רק על כלי קבלה, מה הוא קיבל מיד המלך בכלי קבלה שלו. והוא אומר להן "אני שש ושמח, ואני נותן שבח והודאה להמלך רק בזה שנתן לי ההזדמנות לדבר עמו, זה מספיק לי".

ויותר מזה הוא אומר להחיצונים שלו "תדעו, שבזה שאני לא רוצה שום דבר מהמלך, רק לתת לו שבח והודאה, בזה אני עכשיו דבוק עם המלך. מטעם שאני רוצה להשפיע לו, בזה שאני משבח אותו. ויותר מזה אין לי מה לתת לו. נמצא לפי זה, שעכשיו אני נקרא "עובד ה'", ולא עובד את עצמו. ומשום זה אין אני יכול לשמוע את מה שאתן אומרות לי, מה הרוחת.

למשל, כל השנה, שעסקת בתורה ותפלה, וקיימת את כל המצות, הלא אתה עומד על אותה מדרגה, שמלפני שנה ושנתיים. אם כן, מהי השמחה שלך, שאתה נותן שבחים לה', ואומר, זהו הרווח שלי, שהרבה פעמים דברתי עם המלך, ומה נחוץ לי יותר. זאת אומרת, אם המלך היה נותן לי משהו ביד, יכול להיות, שהייתי מקבל את זה בעמ"נ לקבל. מה שאין כן עכשיו, שאין לי שום דבר ביד, אזי אני שמח ונותן תודה לה', משום שכוונתי בעבודה היתה רק בעמ"נ להשפיע".

אמנם, שהיות שהאדם אומר אז דבר אמת, לכן באה לו התנגדות גדולה מצד החיצונים, שהם לא יכולים לסבול למי שהולך על דרך האמת, אם כל כוונתו היא רק להשפיע. ויש לו במצב הזה מלחמה גדולה, ורוצים לשבור את השמחה שלו. והם נותנים לו להבין, שהדבר הוא להיפך. היינו, מה שהם אומרים לו, זו היא דרך אמת, והוא מרמה עצמו, וחושב שהצדק עמו.

ובדרך כלל השקר מצליח בעולם הזה. לכן הוא צריך אז להתחזקות יתירה. ולומר להם "אני הולך בדרך אמת, ועכשיו אני לא רוצה לשמוע שום בקורת. ואם יש אמת בדבריכם, אני מבקש מכם, שתבואו עם הטענות שלכם, להראות לי את האמת, בזמן שאני קבעתי אותו לבקורת. ורק בזמן הזה אני מוכן לשמוע דעתכם".

ובהאמור יוצא, שלא חסר להאדם, שיהיה לו שמחה בעבודת ה', רק אמונה. היינו בו בזמן שהוא מאמין בגדלות ה', הוא לא צריך לשום דבר, שיתן לו המלך. רק מזה שהוא יכול לדבר עם המלך, זהו כל מה שהוא היה משתוקק. דהיינו, לדבר עם ה', כנ"ל בבחינה הג' דנתינת השבח.

ואם יתן יותר תשומת לב, בזה שהוא משבח את המלך, אז ממילא באה אליו השראה עליונה, מסיבת שהוא לא רוצה שום דבר מהמלך. וזהו דומה לספירת הבינה. כידוע, שחכמה בסופה אינה רוצה לקבל את אור החכמה, אלא החכמה רוצה להשפיע להמאציל, כדוגמת המאציל משפיע לחכמה. והיא רוצה בהשתוות הצורה.

ואז באה מאליו שפע, המכונה "אור דחסדים", על שם הכלי. היינו, המקבל רוצה לעסוק בחסד. לכן נקרא השפע "אור דחסדים". כעין זה כאן, כשהאדם לא רוצה שום דבר מהמלך, רק הוא רוצה להשפיע להמלך. והוא נותן תשומת לב, למה שהוא חושב. אז מאליו באה לו השראה עליונה, כפי הכנתו, בעת שהוא עוסק בשירות ותשבחות להמלך.

ועתה נבין את ענין, מה שמשה וישראל אמרו שירה שבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, ולא המטרוניתא בעצמה. ידוע, שכל מה שמדברים מעולמות עליונים, מדברים רק בערך הנשמות, שמלכות נקראת "כללות נשמת ישראל" או "כנסת ישראל", כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז), שנשמת אדם הראשון יצא מפנימיות עולמות בריאה יצירה עשיה, שמשם קיבל נפש, רוח, נשמה. וכולם יצאו ממלכות דאצילות, המכונה בשם "שכינה". וזעיר אנפין, שהוא המשפיע להמלכות, נקרא בשם "מלך".

והיות שמלכות היא המקבלת עבור הנשמות, נמצא, בזמן שהמלכות אינה יכולה לקבל שפע עבור עם ישראל, מסיבת שעדיין אין הם מוכשרים, שיהיו להם כלים דהשפעה, אחרת הכל הולך לסטרא אחרא, שהם נקראים "מתים", משום שבהם נוהג ענין של מקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "פירוד והתרחקות מה'", הנקרא "חיי החיים". ומשום זה הם נקראים "מתים".

וזה נקרא בזה"ק, שהאדם צריך לדאוג עבור "צער השכינה", ששם שייך צער, מסיבת שהיא לא יכולה לקבל שפע עבור הבנים שלה, שהם עם ישראל. והיא נקראת "כנסת ישראל", שהיא כונסת בתוכה השפע, מה שהיא צריכה לתת לכלל ישראל. אי לזאת, כשעם ישראל הם עוסקים בבחינת השתוות הצורה, יש מקום למלכות לקבל השפע עליון מהמלך, הנקרא "המשפיע", בשם "ז"א", בכדי לתת לעם ישראל.

וזה נקרא שהמלכות, הנקראת "מטרוניתא", משבחת את המלך על השפע שקבלה ממנו. וכנ"ל, שבזמן שאין היא יכולה לקבל מהמלך שפע עבור ישראל, נקרא זה "צער השכינה". וממילא, כשכן יכולה לקבל שפע, היא נקראת אז בשם "אם הבנים שמחה". והיא נותנת שבח להמלך. אבל כל הצער והשמחה מדובר רק בערך כלל ישראל.

וזהו שאומר הזה"ק, "שמשה וישראל אומרים השירה, שנותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא". שפירושו הוא, מה שמשה וישראל נותנים שבח להמלך בשביל המטרוניתא, שהכוונה היא, זה שתקנו עצמם לומר שבח להמלך, על מה שהמלך יתן למשה וישראל, לא היה בשביל עצמם, אלא בשביל מלכות. היינו, שהם לא יכולים לסבול צער השכינה. ומשום זה הם עוסקים בהשתוות הצורה, בכדי שמלכות תהיה לה היכולת להשפיע. וזה שאו��ר "אשרי חלקם של משה וישראל, שהם יודעים לשבח אל המלך, בשביל המטרוניתא, כראוי".

מקור

[rabash-maamarim]

מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל' 1991 - מאמר 30

הזה"ק אומר (בהעלותך דף כ"ב ובהסולם אות ס"ו) וזה לשונו "אמר רבי יוסי "איש איש" ב' פעמים. למה. ומשיב, איש שהוא איש, דהיינו שהוא ראוי לקבל נשמה עליונה, והוא פגם עצמו, משום שהוא גרם, שהוא טימא את עצמו. איש איש שפירושו, שראוי להיות איש, או בדרך רחוקה, הוא משום, שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום, והדרך שזרע ישראל אחוזים בו. אמר רבי יצחק והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שזה משמע משכתוב או. אמר רבי יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהיא הסטרא אחרא. ומשמע, שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

חז"ל אמרו (שבת ק"ד) "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". ויש להבין מה שכתוב כאן, "שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה" ולא אומר שפותחין לו, אלא מטמאים אותו למעלה. ועוד יש להבין, מדוע פותחין לו, והלא "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ופרש רש"י, שאין הקב"ה בא בעלילה עם בריותיו (ע"ז ג'), אם כן מדוע נותנים לו מלמעלה איזה סיוע לרעתו של אדם. אדרבה מלמעלה צריכים לתת לו סיוע, כמו שאמרו "הבא ליטהר מסייעין אותו", ואם לא נותנים עזרה לטובתו, על כל פנים לא יעשו למעלה איזו פעולה לרעתו. ובטח יש הרבה תירוצים על דרך הפשט.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. ידוע, שבזמן שהאדם מקיים תו"מ בבחינת הכלל, היינו בכדי לקבל שכר, ואינו שם לב לענין בעל מנת להשפיע, אז האדם רואה, שבכל יום ויום הוא מתקדם בעבודה. משום שכך הוא האמת, שבבחינת חלק המעשה, כל מה שהאדם עושה, נרשם לשמו. ובמצב הזה, הנקרא "שלא לשמה", אין האדם מסוגל לראות שזה שלא לשמה. כלומר, שאין האדם מסוגל לראות, שיש כאן ענין חסרון, שצריך להיות לשמה, והוא עושה שלא לשמה. אלא באופן כללי מאירים לו המעשים, שהוא עושה.

ובשביל זה, אין האדם מסוגל לראות איזה חסרון על עצמו. זאת אומרת, שבבחינת הכלל יש תיקון, שהמעשים, מה שהוא עושה, מאירים לו בבחינת אור מקיף, שזהו תיקון בבחינת המעשה. לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל במעשי התו"מ, אפילו שהם בתכלית המעשה לבד, ואין שם שום כוונה, כלומר אפילו שהאדם עושה את המעשים בבחינת הכפיה, גם כן לדבר גדול יחשב.

לכן האנשים, שעדיין אינם מסוגלים לעבוד בבחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע, יש להם תיקון כנ"ל, שלא רואים שום חסרון במעשיהם שהם עושים, בכדי שיהיו בשמחה בעבודתם, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". מה שאין כן בזמן שבאה לאדם מחשבה ורצון, שהוא מתחיל להרגיש, שבטח יש בקיום תו"מ ענין כוונה גם כן, והוא מתעורר לעשות מעשים שלא על מנת לקבל שכר אלא בעל מנת להשפיע, אז מתחיל סדר חדש.

והסדר הוא, שהאדם עובר אז לעבוד בבחינת השמאל, שאז הוא מתחיל לעשות בקורת על מעשיו אם הם בעל מנת להשפיע, והוא נכנס לעבודה, הנקראת "טומאה וטהרה", שפירושו, שהוא מתחיל לעבוד בענין טהרת הכלים. ואי אפשר לעבוד בענין טהרה, אם לא יודעים מקודם מהו טומאה. כלומר, לא מספיק מה שכתוב, שיש ענין טומאה, אלא שהאדם צריך להרגיש, מהם ההפסדים מטומאה, כלומר מה הוא מפסיד, בזה שהוא יודע שהוא נטמא. זאת אומרת, אם הוא לא היה טמא, מה הוא היה מרויח. ועכשיו, כשנטמא, מה הוא הפסיד.

היינו, הגם מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה יודע שיש ענין טומאה וטהרה, אבל הוא לא היה יודע, מדוע טומאה הוא דבר רע, וטהרה הוא דבר טוב. לכן מוטל על האדם לעסוק בענין הכרת הרע, היינו שישתדל להשיג, שענין רצון לקבל לתועלת עצמו נקרא "טומאה". זאת אומרת, שהטומאה הזו מרחקת אותו מקדושה, היינו מה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלקיכם", שפרושו "פרושים תהיו", היינו כמו שהבורא הוא המשפיע, כן האדם, צריכים כל מעשיו שהוא עושה שיהיו בבחינת משפיע, שזה נקרא "קדושה". וההיפך מזה נקרא "טומאה".

והאדם צריך לבקש מה', שיעזור לו להשיג את הרע, הנמצא ברצון לקבל לעצמו. כלומר, שה' יעזור לו להרגיש את ההפסד, שהרצון לקבל לעצמו מביאו. מה שאם כן אם היה לו הכח של הרצון להשפיע, כמה שהוא היה יכול להרויח. זאת אומרת, טומאה גדולה או טומאה קטנה, וכן להיפך, קדושה גדולה וקדושה קטנה, אינה נמדדת עם גדלה של טומאה וקדושה, אלא בשיעור היזקות, שהטומאה מביאה, ובשיעור החשיבות, מה שהקדושה מביאה. כלומר, כמה יסורים הוא מרגיש, כשהוא יודע שהוא טמא, וכמה תענוג הוא היה מרגיש, בזמן שהוא יודע, שהוא נמצא בקדושה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל "הבא לטמא פותחין לו". ושאלנו, "הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", אם כן מדוע "פותחין לו", שמשמע שמראים לו שהוא יכול להכנס הלאה בפנים הטומאה. מה שאין כן מטרם שבא לטמא, היה מקום הטומאה סגור. אלא רק בזמן שבא לטמא, פותחין לו. הלא מלמעלה היו צריכים לרחם על האדם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו".

ויש לפרש את ענין "הבא לטמא", שפרושו, האדם, שהוא רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, ובטח אי אפשר לעבוד בעל מנת להשפיע אם הוא לא יודע את ההפסד של העבודה בעל מנת לקבל, לכן הוא בא עכשיו לדעת את שיעור הרע שישנו בהרצון לקבל לעצמו. היינו, מהו שיעור הרע, הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טומאה", שהוא ההפך מהקדושה. והוא מבקש מה', שיודיע לו את שיעור הרע, הנמצא בהרצון לקבל, שהוא נקרא "טמא", היינו טמא לנפש. וכשהוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו, על זה באה התשובה, "פותחין לו" לראות את הרע שיש בהטומאה של הרצון לקבל.

יש ב' בחינות:

א. הבא לטמא.

ב. שכבר רואה שהוא טמא, ורוצה לראות יותר מכפי שהוא רואה עתה. ואם הוא מבקש יותר לראות, נותנים לו עזרה מלמעלה, היינו כמו שכתוב כאן בזהר הקדוש "אדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה". היינו, לאחר שפותחין לו, שאז הוא רואה שנטמא, והוא מבקש הלאה, שיראו לו את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מהקדושה. אז מטמאים אותו מלמעלה, היינו שהוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שמראים לו את ההפסד שיש בהרצון לקבל לעצמו. וזה נקרא שהוא בא למצב של "הכרת הרע". ואז נולד בו צורך, הנקרא "כלי", שה' יעזור לו ויתן לו את הטהרה, כמו שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע אומר הזה"ק "אדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה". הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. והתשובה היא, זה שמטמאים אותו למעלה זה נקרא "עזרה", היינו שמסייעין לו מלמעלה לראות את האמת, איך שהרצון לקבל הוא רע וטמא, היות שהוא מבקש עכשיו את העזרה הזו, היינו לראות את האמת מהו רע.

ובהאמור יש לפרש מה שרבי יצחק שואל על רבי יוסי, שאומר על הכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", שדרך רחוקה גם כן היא בחינת טומאה, אלא מה שמטמאים אותו למעלה נקרא "דרך רחוקה". הלא כתוב "או בדרך רחוקה", משמע שהם ב' דברים, כלומר, שדרך רחוקה אין זה בחינת טומאה. ומתרץ רבי יוסי "כשאומר טמא לנפש", הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר "בדרך רחוקה" הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, שהוא הסטרא אחרא.

ויש לפרש, שיש ב' בחינות בטומאה בדרך העבודה:

א. הבא לטמא, היינו הבא לראות אם הרצון לקבל, הוא בחינת טומאה, היינו שהוא מביא טמטום הלב. אז פותחין לו לראות את הרע. מה שאין כן מטרם שהאדם בא לטמא, היינו לראות את הרע שבו, יש תיקון מלמעלה, שאין האדם מסוגל לראות את הרע. כי יש כלל, ש"אין מראים לאדם את הרע יותר מכפי שמסוגל לתקן את עצמו", כמו בגשמיות, שאין אומרים לאדם את מחלתו האמיתית, אם אין האדם מסוגל לרפא את המחלה.

לכן דוקא מי שבא לטמא, היינו שהוא רוצה לראות את האמת, אז פותחין לו. ואם האדם רוצה ללכת קדימה, ומתפלל שיגלו לו את שיעורו האמיתי של הרע שיש בהרצון לקבל לעצמו, אז נותנים לו הסיוע מלמעלה, היינו שמטמאים אותו למעלה, כלומר ששולחים לו מלמעלה לראות, מהו ההיזק של טומאה. אז הוא מתחיל להתפלל מעומק הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע במקום הרצון לקבל, שיש לו מצד הטבע, ושיתנו לו טבע שני, שהוא מתנה מלמעלה.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "ומשמע שהן זה והן זה לא ישרה עליו הקדושה למעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו". כלומר, שהן כשהאדם נמצא בבחינה א', שהוא הבא לטמא, והן שנמצא במצב הב', שהוא בדרך רחוקה, שהראו לו מלמעלה איך שהוא מרוחק מקדושה, אין הוא יכול לעשות את הפסח בזמן שישראל עושים.

ויש לפרש, שבחינת "ישראל" הכוונה שכבר הוא בחינת "ישראל", היינו שהוא כבר במצב של ישר-אל, שפירושו שכל מעשיו הם ישר לה', שזה נבחן שהוא נמצא בבחינת קו ימין שהוא בחינת טהרה, היינו טהרת הכלים, שכל מעשיו הם לשם שמים. וזה נקרא בחינת "לשמה" כמו שאמרו "רבי מאיר אומר, הלומד תורה לשמה, מגלין לו רזי תורה", שיש לפרש, כיון שהאדם זכה לבחינת "ישראל", אז הזמן להקריב את קרבן פסח. שענין ישראל הוא בחינת טהרה. ובזמן שאדם נטהר, אז הזמן הקרבת הקרבן לה', שענין הקרבת הקרבן הוא בחינת שלמות.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) וזה לשונו "פתח רבי יהודה ואמר, עבדו את ה' בשמחה, ואם תאמר העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, אלא במה מתתקנות, הוא באלו הכהנים והלווים, שהם משלימים שמחה ורננה בשבילו".

ומפרש שם בהסולם, שענין זה יתוקן בסדר של ג' קוין. לכן משמע, כשמדברים בקרבן פסח, שהוא ענין של יציאת מצרים, לכן מוכרח להיות הרמז אצלנו בעבודה, שמקודם צריכים להגיע לטהרה, ואח"כ בא ענין של התקרבות, וזוכים לקדושה. אולם האדם צריך להאמין, בזמן שהוא נתעורר להכנס לעבודה, שזה בא לו מלמעלה, היינו מלמעלה מקרבין אותו, שיהיה לו קשר עם הקדושה.

ובטח הוא צריך לתת תודה לה', בזה שהוציאו ממצב השפלות, והעלה אותו לרשות דקדושה, היינו שהתחיל להרגיש, שיש מקום יותר גבוה לקבל ממנו פרנסה, שלאו דוקא שהפרנסה שלו תהיה כמו בעלי חיים, אלא שהוא צריך לקבל פרנסה מבחינת "מדבר". וכפי שהוא מרבה בהודיה, כך בשיעור הזה הוא מגדיל את ההרגשה.

אבל יחד עם זה עליו לדעת, שיש לבקש מה', שיעלה אותו למצב יותר גבוה מכפי שהוא נמצא. היינו, שיזכה לבחינת "תורה". זאת אומרת, הגם שהוא מצייר לעצמו, שהמצב שבו הוא נמצא, הוא חשוב מאוד, כלומר שאין בידו לצייר חשיבות יותר גדולה בעולם, מכל מקום הוא צריך לומר, שעד כמה שאני מצייר לעצמי את מצבי שאני נמצא עכשיו, שהוא חשוב מאוד, מכל מקום אין בידי לצייר את החשיבות האמיתית, שעד כמה שאני מצייר מצב של גדלות, אז אני צריך לומר, הגם שאני נותן תודה לה' עד כמה שאפשר, ומכל מקום למעלה מהדעת אני מאמין, שיש מצב יותר גדול מזה שאני נמצא עתה, ואני מבקש ממך, שתיתן לי מתנה יותר גדולה.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהלים ע"א) "ואני תמיד אייחל", היינו שיש מדרגות יותר גדולות, מכפי שאני יכול לצייר לעצמי, הגם שהאדם צריך לדעת, שעד כמה שהוא מחשיב את המצב של עכשיו, הוא באמת יותר חשוב, משום שאין בהשגת האדם להעריך רגע קטן של רוחניות, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין, ועל זה הוא מבקש.

וזה שכתוב "ואני תמיד איחל". היינו, שיהיה בידי לצייר, שיש יותר גדלות מכפי שאני יכול לצייר. וזה שכתוב "והוספתי על כל תהלתך". זאת אומרת, הגם שעתה אני מהלל אותך, אולם אני מבקש ממך, שאוכל להלל אותך יותר מכפי שאני מסוגל, ואני רוצה להוסיף על תהלתך.

אולם בזמן שהאדם צריך לעשות דין וחשבון על מצבו הרוחני, והאדם מביא לפני השופט שבלבו, שהוא יתן את הפסק דין, אם האדם חייב או זכאי. היינו, שהשופט לפעמים מזכה אותו, מטעם שאין ביכולתו לשלם את החובות, מה שהאדם צריך לתת. אז האדם צריך לרחמים. כלומר, שיש לפעמים שהשופט שבלבו שייך לרשעים, היינו לאלו אנשים שמרשיעים את קונם ולא את עצמם. נמצא, שהשופטים האלה גורמים, שהאדם ילך לבית הסוהר של פושעי המלך, כמו שכתוב (תהלים ק"ז) "ישבי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל, כי המרו אמרי קל ועצת עליון נאצו".

והגם שיכולים להיות שופטים טובים, אבל הם מקבלים שוחד, היינו שהשופט שבלבו הוא דואג לתועלת עצמו. לכן הוא מצדד תמיד לרעתו של אדם, ואין לאדם עצה אחרת אלא שיבקש רחמים מה', שיתן לו שופט אמיתי. והאדם רואה, שאין שופט אמיתי אלא הקב"ה בלבדו. ועל זה יש לפרש מה אמר דוד המלך (תהלים פ"ב) "קומה אלקים שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגוים", שפירושו, שה' יהיה השופט. ואז האדם מקבל את הכח מה', "כי אתה תנחל בכל הגוים", כי אז האדם יורש את כל הגוים, שיש בלבו של אדם.

וסדר העבודה צריך להיות בעיקר על דבר אחד, שהוא לעבוד עבודה שהיא נגד דעתו של אדם. כלומר, זה שאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זהו נגד דעתו של אדם. הלא כתוב "וחי בהם ולא שימות". נמצא, שזהו בסתירה למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

וזה אפשר לפרש בענין נסיון של אברהם, שמצד אחד אמר לו הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואח"כ כתוב "ויאמר, קח נא את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה". יש לפרש על דרך עבודה. "בנך" מלשון בינה, היינו הבנה. "יחידך", היינו הבנה היחידה שיש באדם, שאותה האדם שומר בלב ונפש, שלא יאונה להן שום רע חס ושלום, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו. "והעלהו לעולה", היינו שישחוט את הרצון לקבל לתועלת עצמו, היינו לבטל אותו. ושיעבוד רק עם הרצון להשפיע לבד, ולא עם הרצון לקבל.

ואח"כ אמר "אל תשלח ידך אל הנער", שיש לפרש, שאין לומר שיבטל את הרצון לקבל, אלא האדם צריך לעבוד, שיוכל להשתמש עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. ואלו החלקים שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בהם אסור להשתמש. וזה יכולים לפרש במה שאמר לו "וילך אברהם ויקח את האיל תחת בנו". "איל" נקרא בשם בינה, כמו שכתוב בזה"ק, ששאל "למה איל ולא קרן". ומתרץ, שאיל הוא בחינת בינה, וקרן הוא בחינת מלכות. שיש לפרש, "מלכות" נקרא הרצון לקבל, לכן מה שלא יכולים לכוון בכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, אסור להשתמש. ובמקומם משתמשים בכלים דבינה, הנקראים "כלים דהשפעה".

ובהאמור נבין, זה שהאדם מרגיש שהוא לא בסדר היינו שהוא חוטא, זה לא בא לו מטעם שעשה הרבה מעשים רעים. היות שיש כלל "עבר ושנה נעשה לו כהיתר". לכן הרבה חטאים אינם גורמים לאדם שירגיש בחסרונו. אלא גודל החטא נמדד לפי הרגשת האדם, כמה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כלומר, כפי שיעור שהאדם מרגיש ומאמין בה', בשיעור זה האדם מרגיש איך שהוא מרוחק ממלך גדול.

זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם. והרגשה זו, שקבל מלמעלה, זה גורם לו, שהוא מרגיש, שהוא חוטא. מה שאין כן בזמן שאין לו שום קשר עם ה', איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה', ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו בגדלות המלך, כך האדם יכול להרגיש את גודל החטא. זאת אומרת, גודל החטא הוא נמדד במי שפגם.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא פ"ג) "שענין בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש". שיש לפרש, אם המבייש הוא בעל שכל, אז הוא יכול לדעת, שאם מביישים את מי שהוא גדול, הוא חטא גדול. היינו, שיש להמבייש שכל להעריך את גודל וחשיבות של המתבייש. נמצא שהוא עשה חטא גדול.

אולם אם המבייש אין לו שכל להעריך את חשיבותו של המתבייש, לא יכולים לומר עליו שעשה חטא גדול, וצריך כפרה גדולה על הפגם שפגם במישהו. לכן לפי גודל הרגשה בגדלות המלך, כך הוא החטא. נמצא, אם האדם הוא צדיק, היינו שיש לו הבנה קצת בגדלות המלך, בטח שהפגם שלו הוא יותר גדול מאדם פשוט.

נמצא לפי זה, שתמיד מודדים בהרגשת האדם את גודל חשיבות המלך שיש לאדם. לכן אם האדם מרגיש שהוא חטא, בטח מלמעלה נתנו לו קצת התקרבות לקדושה, לכן הוא מרגיש שהוא חטא. וזהו כמו שאאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שאמרו חז"ל "שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", כמו שכתוב "וסביביו נשערה מאוד". הוא שאל, מדוע מגיע להם יותר עונש מאחרים. ואמר, שמי שהוא צדיק, הוא אומר שהקב"ה מדקדק כחוט השערה. לכן כשהאדם מרגיש שהוא חוטא, אל יתבהל, אלא אדרבה, זהו סימן שמקרבים אותו מלמעלה. לכן מוטל עליו להתגבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, ויצליח.

מקור

[rabash-maamarim]

מדוע חג המצות נקרא "פסח"

תשמ"ז - מאמר י"ג 1987 - מאמר 13

העולם מקשים, מדוע יום טוב, המכונה בתורה "חג המצות", אנו קורין אותו "פסח" (קדושת לוי, בא). תירוץ, משום שכתוב "אני לדודי ודודי לי", היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל. ולזה בתורה נקרא, יום טוב זה בשם "חג המצות", כביכול ה' מספר שבח ישראל, היינו שישראל ואנו קורין היום טוב בשם "פסח", כמו שכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל".

וכעין זה אנו מוצאים במלחמת מדין (מטות שני) "וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וידבר משה על העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". יש להבין, מדוע ה' אמר למשה, שמלחמת מדין היא נקמת בני ישראל, ומשה אמר להעם להיפך, ממה שאמר לו ה'. והוא אמר, שמלחמת מדין היא נקמת ה'. וגם זה יש לתרץ באותו אופן, שה' דיבר בשבח ישראל, שהוא נקמת בני ישראל, ומשה דיבר לישראל בשבח הקב"ה. ומשום זה שינה את הלשון ממה שאמר לו ה'.

אולם גם זה יש להבין, מהו הפירוש שהקב"ה מדבר בשבח ישראל, ועם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. וכי אנו מדברים מבני אדם, שהם בשר ודם, שכל אחד נותן כבוד להשני, וכי יעלה על דעתך, שהקב"ה צריך שיכבדו אותו. וכבר אמרתי על זה משל, לאדם שנכנס ללול של תרנגולים, והיות ששמע מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ג ע"א) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותו (כלומר, כשאדם מתלבש בבדים נאים, מכבדים אותו). ומשום זה, כיון שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו, לכן הוא לובש לבושים יקרים. ובטח שמי שרואה אותו, שהוא עושה כך, יצחקו ממנו. וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים.

ולפי זה, איך אנו יכולים לומר, שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו. ובטח הקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק מדרגה אחת, שהתרנגולים נקראים בעלי חי ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות. אבל איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא, שיהיה אפשרות לומר, שהבורא מתפעל מהשבח שלנו, שבשביל זה משה רבנו עליו השלום שינה את לשון הבורא, שאמר "נקום נקמת בני ישראל" ואמר "לישראל נקמת ה'".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה מה שהוא רוצה לתת לנבראים, תהיה בה שלימות, כלומר שלא תהיה בה בחינת בושה, נעשה תיקון, המכונה "העלם והסתר", שבזמן שהאדם עוד לא מסוגל לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע, ורק בזמן שהוא מתקן מעשיו, ויוצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה יוצא מהחושך ונכנס להאור, שזה נקרא שיוצא מאפילה לאורה, כי אז כל קבלותיו הן רק משום שרוצה להשפיע תענוג להבורא, בזה שהוא עוזר לו, שיוכל להוציא לאור את מטרתו, שהוא הטבה בלי שום חסרונות, היינו מתנה בלי שום בושה בעת קבלת התענוג מהבורא.

ובזה נבין מה שהבורא מדבר בשבח ישראל. כלומר, שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מדבר בשבח ישראל, שהכוונה היא להטיב לישראל. ומזה נברא רצון לקבל בהנבראים, שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא שרוצים לקבל מטעם אהבה עצמית, היות שהרצון לקבל, שהבורא ברא בנבראים, הם משתוקקים לקבל טוב, בכדי להרגיע את מחסורם, מה שההשתוקקות גורמת להם. זהו הסיבה שמקבלים. וזה מכונה "עמ"נ לקבל".

אבל מזה נמשך בחינת פירוד, מטעם שינוי הצורה, כידוע. ומשום זה עם ישראל מקבלים עליהם בחינת צמצום, שלא יקבלו טוב ועונג אף על פי שמתחשק להם, מכל מקום לא רוצים לקבל, אלא אם יודעים שיכולים לכוון קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, היות שרצונו יתברך הוא שרוצה לתת, ומשום זה הם מקבלים את הטוב. אבל מטעם תועלת עצמם הם מוותרים על התענוגים. נמצא, שעם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. כלומר, על רצונם של עצמם הם מוותרים, וכל ענינם הוא בשבח המלך, היינו מה שהמלך רוצה, הם מקיימים.

ומשום זה משה שינה במה שאמר הקב"ה "נקום נקמת ישראל", כי הקב"ה מה שאומר שישראל יעשו, הוא רק לטובת ישראל. אולם משה שינה במה שאמר לו הקב"ה. וזה לא נקרא, שינה מהמטרה להטיב לנבראיו, אלא שסיבת ה"שינה" היתה גם כן להטיב. וגם שלא מטעם, שאי אפשר שיהיה טובה לעם ישראל, שיקבלו טוב ועונג, אם אין הם מכוונים במעשיהם אך ורק לטובת ה', שזה נקרא, שכל מה שהם עושים הוא מטעם שבח ה', היינו מטעם יראת הרוממות, שהוא משום גדלות וחשיבות המלך.

אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.

ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.

ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').

ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.

ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.

אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.

על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.

ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לב��", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות.

אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.

אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.

ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.

וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.

לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.

ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.

ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:

א. מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.

והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע.

לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע. וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.

ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".

ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.

טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופָסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.

ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".

מה שאין כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.

ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.

מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".

אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות.

מקור

[rabash-maamarim]

מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ג 1989 - מאמר 23

הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.

לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.

ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:

א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.

כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.

נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.

וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה לה��פיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים.

מקור

[rabash-maamarim]

וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז 1985 - מאמר 16

הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, זה היה היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא" [אחר העני הולכת העניות], לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל.

מקור