#כתבי מקובלים

[rabash-maamarim]

815. בא

"בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי את אותותי אלה בקרבו".

והקשו המפורשים על מה שכתוב "כי אני הכבדתי": כיון שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכבדת הלב, היינו שהקדוש ברוך הוא נטל ממנו כוח הבחירה, אם כן מה הוא אשם בזה.

וכמו כן הקשו על לשון "בא אל פרעה": לך אל פרעה היה צריך לומר, כי לשון בא משמע, שנלך ביחד, היינו שהקדוש ברוך הוא ילך ביחד עם משה.

ולהבין הנ"ל נקדים במה שכתוב, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ' ע"ב).

ויש לשאול:

א. איך יכול האדם לומר, שהוא חציו וכו', בו בזמן שהוא יודע בעצמו, שיש לו יותר עבירות ממצוות.

ב. "עשה מצוה אחת", אמרו שהכריע את עצמו לכף זכות. והם אמרו "לעולם", משמע שאפילו לאחר שהכריע את עצמו לכף זכות, הוא צריך גם כן לראות את עצמו, כאילו הוא מחצה על מחצה. ואיך אפשר לומר דבר כזה, בזמן שכבר עשה מצוה אחת.

ג. אם הוא יודע בעצמו, שיש לו רוב זכיות ומיעוט עונות, איך חייב לומר, שהוא מחצה על מחצה.

והנה חז"ל אמרו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב ע"א). ויש לשאול, מדוע מגיע לו כל כך עונש גדול, אם הוא גדול, שנותנים לו יצר הרע יותר רע מה שנותנים לאיש קטן.

והענין, שחז"ל באין להורות לנו את הדרך בעבודת ה', לתת עצות לאדם, איך לצאת מרשות היצר הרע.

לכן הם הורו לנו, שאל יאמר האדם, היות שיש לו מיעוט זכיות והרבה עונות, אם כן אין כבר בידי להכריע, שאקבל עלי ללכת מכאן להבא בדרך הטוב, מאחר שהוא רואה, שנמצא תחת שליטת הרע, היות שיש לו הרבה חובות ומיעוט זכיות, ועושה חשבון לעצמו, שכל זה נמשך מטעם שנולד במידות רעות, ואין לו עצה להיחלץ משליטת הרע.

כי ענין הבחירה, שניתן לאדם להכריע את הכף לזכות, שייך דווקא לגבי מי שכח הטוב והרע הם שווים, אזי יש יכולת להכריע לטוב. אבל למי שהרע יותר גדול מהטוב, אין כבר בידו להכריע.

ועל זה אמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב", היינו על דרך, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". מטעם שאם מי שנעשה גדול וישאר בהרע שמטרם שנעשה גדול, אז יש לו ריבוי טוב ומיעוט רע, ובאופן זה אי אפשר לעשות בחירה. כי כמו שאין שייך בחירה אם הרע יותר גדול מהטוב, כמו כן אין שייך בחירה, אם הטוב הוא יותר גדול מהרע.

לכן מי שהוא גדול, היינו שבחינת הטוב שלו הוא גדול, מוכרחין מן השמים להגדיל את הרע שלו, בכדי שיהיה בדיוק באותה מידה של הטוב. ואז כששניהם שווים - שייך בחינת בחירה.

נמצא לפי זה, שאם האדם רואה בעצמו, שהטוב שלו הוא בתכלית המיעוט, אזי הוא צריך לדעת, שגם הרע שלו הוא בתכלית המיעוט.

ואף על פי שיודע בעצמו, שכבר עשה הרבה עבירות, מכל מקום הוא צריך לדעת, שמן השמים הקטינו אצלו את הרע לבחינת מיעוט, מטעם שהטוב נתקטן אצלו. והוא מטעם, כדי שיהיה לו בחינת בחירה. ומה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה יש תיקונים, היינו על ידי גיהינום, או על ידי תשובה מיראה, או מאהבה.

אבל לגבי עשיות, מכאן ולהבא יש תיקונים, שממעטים את הרע, שלא יהיה יותר גדול מהטוב, בכדי שיהיה לו כוח הבחירה.

נמצא לפי זה, שלעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה, כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כוח שליטת הרע אינו יותר גדול משליטת הטוב, אף על פי שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה, אזי מגדילים לו את הרע, היינו שנותנים כוח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחינת מחצה על מחצה.

ובזה נבין את הפסוק "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו", כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר "ה' הצדיק", אם כן כבר היה בחינת גדול, אם כן כבר לא היה אצלו מקום לבחירה, לכן היה צורך, שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה.

נמצא לפי זה, שעל ידי הכבדת לב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום, שיוכל לעשות בחינת בחירה.

מקור

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | אות ט"ו

הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.

[bs-maamarim]

אהבת ה' ואהבת הבריות

ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. (ב"ר כ"ד)

כלל ופרט

המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?

דעלך סני לחברך לא תעביד

ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "... גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור".

הרי אנו רואים להדיא שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו, נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה.

והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך".

ואהבת לרעך כמוך

עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ��מלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו".

מצוה אחת

וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?

ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה.

וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?

יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו.

ולדבקה בו

אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר.

ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית.

ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. - כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה.

וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית" מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו".

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

כל ישראל ערבים זה לזה

ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

[anaelllllla]

וכבר דברתי מזה, שיש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטֹם ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.

ותורה זו של השואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר: "והיה באחרית הימים וגו' והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה וגו' ושפט בין עמים רבים", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים", דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים ע"י המלחמות ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים" וגו'.

ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו התבלין מוטב, ואם לאו תלכו בדרך יסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם ואז יחפשו כל אומות העולם עצה איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא ילמד אותם את התורה הזאת.

[bs-pticha-kolelet]

פתיחה כוללת

להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר:

(אות א') אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.

והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידרא, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. [היה בוכה ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. אם לא אגלה, יאבדו הידיעות מהחברים. ואם אגלה, ידעו הרשעים איך לעבוד את אדונם]. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי [אנשים שאינם ראויים], שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה.

וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'.

ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים גדולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר.

והנה כייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ומלכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות.

וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך.

והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור.

וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה.

דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש.

וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה.

וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א.

ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוּכָּמָא [שחור] היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוּכָּמָא [שחור], משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצ��רה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה.

ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב.

(אות ב') ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא.

וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:

הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה.

הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה.

הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.

וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל.

אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל.

אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ כנ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה הגבורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו.

וספירת ת"ת דז"א, הוא יחודם דחו"ג הנ"ל לפעולת הכלי מלכות, ונק' ת"ת, על שם שהאור מתפאר בעצמו על בחי' הא', שהוא החכמה שלא הספיקה בהתגברות רצונה לעשות כלי, אבל בחי' הג', שהוא חו"ג המתפשטים מהבינה ולחוץ, הספיקו לעשות כלי מלכות, שז"ס כתפארת אדם לשבת בית. ובזה נתבאר ג' הספירות חג"ת דז"א, והמה נק' ג' אבות, להיותם עיקר אצילותו של הז"א, ונצח הוד יסוד, נקראים בנים, להיותם מתפשטים מן החג"ת.

והענין שמסבת הצמצום הא' המתבאר בפנים הספר היטב, נעשה מסך קשה בכלי המלכות, פירוש אשר בחי' הד' שבכלי מלכות, מעכבת האור העליון, שלא תתפשט לבחי' הד', והיא מסבת השינוי צורה שיש שם, כמו"ש במקומו. והנה האור מתפשט ורוצה לבוא גם בבחי' הד', כי כן טבע האור העליון להתפשט אך לתחתונים עד כמעט שהוא נפרד ממקומו, כמו"ש בפמ"ס שם, וע"כ נעשה בין האור העליון המתפשט לכלי מלכות, ובין המסך המעכב שבכלי המלכות, בחי' זווג דהכאה. כעין אור השמש המכה בעששית וחוזרים הניצוצים לאחוריהם. ולכן יצא מבחי' זווג דהכאה הזאת, עשר ספירות חדשות, שנקראים ע"ס דאור חוזר. ונמצא שיש ב' פעמים ע"ס בכל נאצל, שהם ע"ס דאור ישר ע"פ ד' הבחי', וע"ס דאור חוזר כנ"ל.

ודע שזה אור העליון שהתפשט שוב מחג"ת דז"א, לזווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, המה נקראים נצח הוד יסוד. ובזה תבין המובא בתיקוני זוהר, דהמלכות היא רביעי לאבות, ושביעי לבנין, דהיינו שהמלכות מתחילת אצילותה נבחנת מפעולת התפארת דז"א כנ"ל, ונמצאת נמשכת אחר החג"ת, שנקראים אבות כנ"ל, ומצד הארת או"ח שבהמסך שלה, נמצאת נמשכת אחרי הנה"י שהתפשטו אליה לזווג דהכאה כנ"ל, והנה"י נקראין בנין דחג"ת, כנ"ל, ע"כ הוא שביעי לבנין, והרי נתבארו מהותם של עשר הספירות כח"ב חג"ת נה"י מלכות, בשורשם לנכון, שהוא ידיעה הראשונה בחכמת האמת, המחוייבים להמצא לעיני המעין תמיד בעיונו בחכמה הזו.

ועתה מובן הזהרה הנאמנה של ספר היצירה, עשר ולא תשע. פי' דכיון דמהצמצום ולמטה נעשה מסך המעכב בבחי' הד' כנ"ל, א"כ אפשר ח"ו לטעות ולומר, שבחי' הד' נדחית מעשר הספירות, ונשאר בקדושה ח"ו זולת תשע הספירות. ע"כ עומד ומזהיר עשר ולא תשע. ומזהיר עוד, עשר ולא אחד עשר, פי' דאל תטעה לומר שבחי' הד' נעשה לכלי קבלה אחר הצמצום. וא"כ יש ב' ספירות במלכות אחת היא בחי' המסך המעלה או"ח תמיד, וכלי קבלה לקבל ג"כ אור ישר, ע"כ אומר, עשר ולא י"א, ודו"ק.

(אות ג') והנה ה' הבחנות גדולות יש בע"ס הנ"ל, שאל יליזו מעיניך ויישירו אורחותיך לנגדך בעיון החכמה.

הבחן א' הוא אור העצמות שהוא כללות האור מא"ס ב"ה שמצוי בנאצל ההוא, והוא העיקר, להיות שאין ענין התחתון משותף כאן כלל וכלל. שנק' חכמה דאור ישר.

הבחן הב', הוא אור דחסדים הנמשך מעילא לתתא, שהוא אור המשותף בהתעוררות גבורת הנאצל דבחי' ב' שהוא אור הבינה שמשכה כנ"ל.

הבחן ג', הוא אור דחסדים העולין מתתא לעילא ע"י זווג דהכאה כנ"ל, והוא נקרא אור חוזר, שעולה ונמשך מצד הנאצל לבד, בסיבת העיכוב כנ"ל.

הבחן ד', הוא אור הגבורה עילאה. דהיינו בחי' ב' שהיא עביות הבינה, שקנתה בהתגברותה כנ"ל.

הבחן ה', הוא גבורה תתאה והיינו הבחי' ד' אשר התגברות הרצון נתפעל באור דחסדים המשותף מצד הנאצל, כנ"ל, שנקרא כלי מלכות דאור ישר, אשר גבורה זו ה"ס הכלי דע"ס, כנ"ל וזכור זה.

ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך. על אור העליון שלא יתפשט בבחי' ד' והוא השורש ג"כ ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחי' פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחה ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטין ענפים לעולמות ה��חתונים. עד שנמשך ונגלה לנו בעוה"ז. והנך רואה שכללות העבודה והיגיעה, מושרשת בהמסך שבכלי מלכות, המעכבת לאור העליון הנחמד לה, מפאת המאציל שרוצה להנות כנ"ל, וכל מה שהוא מחשבה בהמאציל, הוא חוק מוכרח ומחויב בהנאצל, כמובן שאין צריך לכלי מעשה, אלא מחשבתו ית' גומרת, ועכ"ז היא בוחרת בעצמה שלא לקבל אור העליון, שלא יבוא לידי שינוי צורה כנ"ל, ועי' בפמ"ס ע"א. ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה. וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאו"ח, נמצא בזה שחוזרת להיות כתר לע"ס הללו דאו"ח וגם לאו"י, כמו שיתבאר עוד, אשר כל הריוח הזה הגיעה לה, מסבת פעולת העיכוב כנ"ל.

המתבאר מהנ"ל, שכל ענין עשר הספירות אינם אלא כלי האחת הנקרא מלכות, אלא להשתלמות צורתה, נבחנים לה ג' שורשים, שהם ג' בחי'. חכמה, ובינה, וז"א, הנמשכים זה מזה כנ"ל. ודע שהמלכות הזו עדיין כלולה באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שנקראת מלכות דא"ס. שבה היתה ענין הצמצום הא', כמו"ש בפנים מסבירות ענף א', שלסבת השתוות הצורה להמאציל, נתעלה רצונה מלקבל בבחי' הד', ואז נמשך לה מא"ס ב"ה אור הקו, שאור הקו הוא כולל לכל האור הנמשך בה' עולמות, שנק' אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה, שאור הזה בכללותו, מכונה בשם קו, מלשון קו המידה, להיותו נמשך בהעולמות, במדה ומספר קצוב בכל עולם ועולם, כצורת כלי מלכות דאותו עולם, כמו"ש בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה.

וענין חמשה העולמות הנ"ל, הם ממש ענין הכתר וד' הבחי' הנודעים שבעשר הספירות אשר עולם הא"ק הוא עולם הכתר, ועולם האצילות הוא עולם החכמה, ועולם הבריאה הוא עולם הבינה, ועולם היצירה הוא עולם של זעיר אנפין, ועולם העשיה הוא עולם המלכות, אלא שבכל עולם ועולם יש ע"ס, וכל ספירה וספירה מע"ס של העולם, כלולה ג"כ מע"ס, כמו"ש בפנים.

וענין התחלקותם לה' העולמות הנ"ל, הוא משום שמתחילה צריכה הכלי מלכות, להכלל בכל ספירה וספירה עד הכתר, וזה מתהוה:

א. בהתפ"א דאח"פ דא"ק, ששם נכללה בזו"ן.

ב. ובהתפ"ב, דאח"פ נכללה בבינה.

ג. ובעולם הנקודים, נכללה בחכמה.

ד. ובעולם האצילות נכללה בכתר.

וכיון שנכללה המלכות בכל ספירה וספירה אז מתחיל עולם התיקון, שראשם הוא עולם האצילות הנ"ל, דהיינו ששם מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' א', ואח"כ מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' ב', וברא עולם הבריאה. ואח"כ מתלבש בבחי' ג', ויצר עולם היצירה. ואח"כ מתלבש בבחי' ד', וברא עולם העשיה. כמו שיתבאר בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה, איך כל אלו יוצאים זה מזה, ע"ד החיוב דקודם ונמשך, ונקשרים אלו באלו.

(אות ד') וצריך מקודם להבין תכונת כל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. שאבארם אחד לאחד. ונתחיל מעולם הכתר, שהוא עולם אדם קדמון. וכלי ראשון שלו הוא עולם העקודים. וז"ל הרב ז"ל בשער עקודים פ"ג בא"ד. והנה כל עשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם. רק מתחילה יצאה בחי' מלכות מעולם העקודים. ומלכות הזו יצאה בבחי' נפש וכו'. ואח"כ נמשכו ו��צאו שאר החלקים עד הכתר וכו'. ובבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכו'. והיו חסרים עדיין כל הספירות הנ"ל. שיצאו בלי תשלומין. לכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל תשלומיהם. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם. והנה בהתעלם הכתר עלתה אור החכמה במקום הכתר. ובינה במקום חכמה. וז"א במקום בינה. ומלכות במקום ז"א. ואח"כ נתעלם גם החכמה להמאציל. ועלתה הבינה אחר החכמה לכתר. והז"א לחכמה. ומלכות לבינה. ואח"כ נתעלם גם הבינה. ועלה הז"א לכתר. והמלכות לחכמה. ואח"כ נתעלם גם הז"א. ועלה המלכות לכתר. עד שנסתלקה גם המלכות למאציל. ואח"כ שוב חזר האור מהמאציל, והתפשט בהם. אמנם לא על סידורם כבתחילה. אלא אור הכתר לא חזר ויצא ונשאר נעלם. וע"כ יצא אור החכמה בכלי הכתר. ואור הבינה בכלי חכמה. ואור ז"א בכלי בינה. ואור מלכות בכלי ז"א. ונשאר כלי מלכות בלי אור כלל עכ"ל בקיצור. עוד שם: עשר ספירות דעקודים יצאו מתתא לעילא, מתחילה יצא המלכות. ואח"כ הז"א. ואח"כ הבינה. ואח"כ החכמה. אח"כ הכתר עכ"ל.

וצריך להבין היטב, ענין יציאת הספירות מעילא לתתא ומתתא לעילא. הנזכר בדברי הרב. דודאי, שאין המדובר בערכי מעלה מטה, קודם ואח"כ, שבזמן ומקום. אלא בערך קודם ונמשך, עילה ועלול. וא"כ איך אפשר שהמלכות תצא בתחילה, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, עד הכתר שהוא השורש לכולם, יצא לאחרונה. שהוא תמוה לכאורה. ומי ומה נתן והיפך העליונים למטה והתחתונים למעלה.

והענין דכבר נתבאר סדר ע"ס דאור ישר. שהם ה' מדרגות זה למטה מזה. דהיינו על פי שיעור הזדככות דכל או"א מאור העב שנשתנה צורתו, דהיינו הבחי' הד'. אשר בחי' א', להיותה בבחי' העלם בכח, היא חשובה במדרגה. ובחי' ב' שכבר יצאה מכח אל הפועל ע"י שהתגברה ברצון, גרוע מבחי' א'. ובחי' ג' גרוע מבחי' ב'. עד שבחי' ד' שהיא המלכות. גרוע מכולם בשביל העוביות שבה שהיא יותר מכולם. כנ"ל ע"ש.

גם נודע, שאחר שיצאה כלי המלכות עבר עליה צמצום הא'. שלא לקבל בבחי' ד'. שזה הכח העיכוב נקרא מסך. ואשר האור ישר יורד מא"ס ב"ה, ופוגע במסך שבהמלכות, אז נעשה זווג דהכאה, ויוצא ע"י זה ע"ס דאור חוזר. כמו"ש בפנים בענף ג' ע"ש. והנה בע"ס דאור חוזר האלו, נהפכו המדרגות בערך ע"ס דאור ישר. דע"ס דאו"י יהי' כל היותר זך, יותר עליון במעלה ויותר משובח כנ"ל. אמנם בע"ס דאור חוזר, יהי' כל היותר עב, יותר עליון ויותר משובח. והוא משום שהמלכות היא הכתר והשורש לע"ס דאו"ח האלו, לסבת מסך העב שלה המעכב על האור מלירד על הבחי' ד' שלה, וע"כ שב המלכות להיות כתר, בסוד נעוץ סופו בתחילתו. כמו"ש בענף ג' בפמ"ס ע"ש. ונמצא שהז"א מקבל האור מהכתר דאו"ח, וע"כ נחשב הז"א לדרגת חכמה. והבינה נחשבת לדרגת בינה משום שמקבלת מז"א השב להיות חכמה כנ"ל. והחכמה דאו"י, נחשב באו"ח, לז"א. להיותו מקבל האו"ח מהבינה. וכתר דאור ישר, נחשב למלכות באו"ח. להיותו מקבל מהז"א כנ"ל. והנך מוצא, שכל הזך בהמדרגה, יהי' יותר נמוך במעלה ושבח. והבן היטב.

אמנם ע"ס דאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד בעשר הכלים. ובחיבורם כאחד, נמצאים כל המדרגות בערך השוה. כי המלכות, יהי' קומתה שוה עם הכתר מצד האו"ח ששב המלכות להיות כתר כנ"ל. וכן הז"א, שוה עם החכמה להיות הז"א בחי' חכמה דאור חוזר כנ"ל. והחכמה, שוה קומתה עם הכתר להיות הכתר מקבל ממנה האו"ח, כמו שהחכמה מקבל מהכתר את האור ישר. וכיון שהז"א שוה קומתו עם החכמה כנ"ל והחכמה עם הכתר. נמצא גם הז"א, שוה קומתו עם הכתר. והבן. ונמצא בזה, שבסיבת יציאת הע"ס דאו"ח מבחי' הד', הושוו כל המדרגות שבע"ס, בקומה שוה עד הכתר.

(אות ה') והנה עשר ספירות דעולם העקודים חזרו ונתעלמו. וצריך להבין סיבת הסתלקות שלהם. והנה הרב אומר הטעם דבעת שיצאו לא יצאו שלימים, וע"כ חזרו והסתלקו כדי לקבל תשלומיהם כמו שמובא דבריו לעיל.

אמנם צריך להבין ענין החסרון, וענין התיקון שהגיע להם ע"י הסתלקותם הזה, וכאן כתב הרב שהחסרון היה מפני שהכתר לא יצא אלא בבחי' נפש, ובמקום אחר כתב שהחסרון היה מפני שאור פנימי ואור מקיף יצאו מנקב אחד, והיה מבטשים זה בזה, וז"ל בהיכל א"ק שער ו' שער העקודים פ"א בא"ד ואח"כ באו הטעמים התחתונים, שהם מתחת לאותיות, שהם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן התחברו האורות חיבור גמור, כי הרי הם יוצאים דרך צנור א' לבד וכו', וכיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימיים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים וכו'. לכן ה' אורות פנימיים והאורות מקיפין יצאו קשורים יחד, וע"כ נקראים עקודים מלשון ויעקוד את יצחק וכו', ולכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים וכו' עכ"ל. פי', דאורות דאוזן ודחוטם הי' האור פנימי מתפשט דרך נקבים השמאלים דאוזן ודחוטם, ואור מקיף היה מתפשט דרך נקבים הימנים דאוזן ודחוטם. וע"כ נתקיימו ולא נסתלקו, משום שיש כלי מיוחד לאו"פ, וכלי מיוחד לאו"מ. אמנם באורות דפה, שאין שם אלא נקב אחד. והיו האו"פ והאו"מ בכלי אחד, ע"כ היו מבטשים זב"ז וע"כ הי' מסתלק האור ונפלו הכלים למטה. כלומר דנפלו ממעלתם, וניתוסף עיבוי על עיבוי הקדום, ובזה נעשו כלים, כי הסתלקות האור גומר ומשלים בחי' הכלים.

וכדי להבין היטב ענין הב' נקבים, דאוזן, וחוטם דא"ק. וענין נקב אחד, דפה דא"ק. וענין ה' פנימיים וה' מקיפין. וענין הביטוש, וענין הכלים והעיבוי, צריך אני להאריך, להיות שדברי הרב בענינים האלו נאמרים בקיצור נמרץ, ומכ"ש בעניני המקיפין, שלכאורה סותר את עצמו בכל דרוש ודרוש, דפעם אומר שמחוטם, ולמעלה מחוטם, הי' בהם ה' אורות פנימיים כח"ב זו"ן וה' אורות מקיפין כח"ב זו"ן, אמנם מפה ולמטה, נפסקו מקיפי בינה זו"ן, ולא נשאר אלא ב' מקיפין כתר חכמה, וה"פ כח"ב זו"ן, ופעם אמר שמעולם הנקודים ולמטה, נפסקו המקיפין התחתונים, אבל באורות דפה, יש עוד ה' אורות מקיפין וה' אורות פנימיים, ופעם אומר שבכל אבי"ע יש ה"פ וה"מ, ועוד סתירות כאלו.

(אות ו') ובפנים הספר [פנים מאירות ומסבירות] באתי בארוכה, ופה אקצר ועולה כדי שלא לצאת מהענין, ועי' בענף א' וענף ד', בסדר עשר הספי' בסוד ד' הבחי' דע"ס דאור ישר ואו"ח, ונתבאר שם, שבכל עשר ספי', נמצא ב' בחי' התפשטות וב' בחי' התעבות, המתפשטים מהשורש, שהוא הכתר דע"ס האלו, דמתחילה מתפשט החכמה, והיא בחי' התפשטות בהרחבה, כלומר שהתפשטות הזה כולל כל האור הנמשך מא"ס אל הנאצל ההוא, והכלי שנק' אור העב, דהיינו הרצון לקבל הכלול בהתפשטות האור, שמחמת זה קונה שינוי צורה מהמאציל שאין בו בחי' קבלה, וע"כ נעשה כהה מן האור, עדיין איננה מגולה, בהתפשטות הזה דהרחבה, כל עוד שאינו מתגבר ברצונו אחר תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, אמנם כלול הוא מאור העב הנ"ל, מצד המאציל שרצונו להשפיע אליו. ולפיכך הוא מחויב לגלות כלי קבלה שלו, ולהוציאה מכח אל הפועל, ולפיכך היא מתעבה בדרך התפשטותו, כלומר שמתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, וזה ההתעבות שנעשה בהתפשטות הזה, נגדר בשם לפי עצמו, מסבת התגברותו, ונקרא בינה, דכהה מן אור החכמה, שבה נגלה הרצון לקבל בפועל. ובינה זו, אינה ראויה עוד לבחי' כלי ממש, להיות עצמותה מעצם החכמה כנ"ל, אלא היא שורש לכלי, כי אין הכלי יכול להתגלם בשלימות, זולת מהתעבות הנעשה בהתפשטות השני, שהיא נק' התפשטות ע"י חלון, פי' שתוספת השפע שהמשיכה הבינה ע"י התגברותה, מתפשט הימנה ולחוץ, ונקרא אור דחסדים, לאפוקי מהתפשטות דהרחבה הא', שנקרא אור העצמות.

והנה התפשטות דע"י חלון המתפשט מהבינה נקרא ז"א, והוא מתעבה ג"כ בדרך התפשטותו, כמו התפשטות הא', והיינו, שגם הוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מן הבינה, שבזה הוא מוציא כלי הקבלה הכלול בו אל הפועל כנ"ל, והנה ההתעבות השני הזה, נקרא בשם לפי עצמו, משום דע"י ההתגברות נעשה כהה מן האור דהתפשטות, ונקרא מלכות.

והנה בחי' ד' שהיא ההתעבות שנעשה בהתפשטות שע"י חלון שנק' מלכות, היא הכלי קבלה הגמורה, ולא ג' בחי' שקדמו לה שהמה נשתלשלו רק לגלות בחי' זו הד', על דרך הנ"ל.

ועליה עובר סוד הצמצום הא', ומונעת את עצמה שלא לקבל שפע בבחי' זו הד', מטעם שינוי הצורה שמתגלה בה, וכח העיכוב הזה, נק' מסך או פרגוד, כלומר כי מעכבת את השפע להאיר ולהתפשט בעצמה, והבן.

וזהו כל ההבחן מן התעבות הא' שנעשה בהתפשטות דהרחבה, בין התעבות שנעשה בהתפשטות ע"י חלון, כי בהתעבות הא' אין הצמצום שולט שם. וע"כ היא ראויה לקבלת אור, וע"כ נקראת חלון, כלומר מקבלת, כמו הבית המקבל אור יומם ע"י החלון שבו.

משא"כ התעבות ב', שולט, עליה כח הצמצום, ומונעת את עצמה מלקבל השפע בעוביות שלה, וע"כ נקראת מסך, כלומר מעכב על האור, והבן.

ואחר שנגלה בחי' ד' עם המסך שלה כנ"ל, שוב מתפשט האור אליה, והמסך מעכב עליו כנ"ל, ואז נעשה מזה בחי' זווג דהכאה, ויוצא מזה עשר ספירות דאור חוזר כמו"ש בענף ג' עש"ה. וסידור ע"ס האלו, הם בהיפך מן הע"ס דאו"י, שהם יוצאים מתתא לעילא, כי המסך שהוציא את האור הגדול הזה, והוא שורש לו, נעשה לכתר, שז"ס נעוץ סופן בתחילתן, דכמו שהכתר הוא תחילה וראש לע"ס דאו"י, כן הסוף שהיא המלכות נעשה תחילה וראש לע"ס דאו"ח, ושב המלכות להיות כתר לע"ס ההם, וז"א דע"ס דאו"י נעשה עכשיו לחכמה, כי המקבל הראשון מן השורש נקרא חכמה, ועד"ז השאר, עד הכתר דאו"י, שנערך למלכות בע"ס דאו"ח, להיותו מקבל מן הז"א דאו"ח, שהוא חכמה דאו"י, והבן.

ונמצא דע"ס כח"ב זו"ן דאו"י, נבחנים המדרגות בערך הזכות מאור העב, שכל הזך ביותר הוא עליון וחשוב ביותר, ובע"ס כח"ב זו"ן דאו"ח, נבחנים המדרגות בערך העוביות, שכל מדרגה שהיא עב ביותר, יהי' עליון וחשוב ביותר כנ"ל, ובזה נמצאים העליונים דע"ס דאו"י, יהיו למטה בע"ס דאו"ח, והתחתונים דע"ס דאו"י, יהיו למעלה בע"ס דאו"ח.

והנה ע"ס הראשונים המתפשטים מא"ס ב"ה, נק' אדם קדמון, והם שורשים לכלים דראש, וע"כ נק' הע"ס ע"ש כלי הראש, דהיינו גולגלתא, עינים, אזנים, הם כח"ב דע"ס דא"ק, וחוטם, ופה, ה"ס ז"א, ומלכות, דע"ס דא"ק, ונודע שע"ס נכללים זה מזה, כמו"ש בפנים, ע"כ נתפשטו כל או"א מגולגלתא ועינים ואח"פ הנ"ל, על ע"ס. ומע"ס שנתפשטו בגולגלתא ועינים, שהם כתר וחכמה דע"ס דא"ק אסור בהם הדיבור, ואין לנו עסק בהם, ואנו מתחילים לדבר מאח"פ ולמטה, דהיינו מבינה וזו"ן דא"ק.

ונודע שעשר הספי' ה"ס כתר וד' הבחי' חו"ב וזו"ן, ויש בהם או"פ, ואו"מ, פי' מה שכבר התלבש בכלי נקרא או"פ, ומה שעוד לא התלבש בכלי נק' אור מקיף, ונמצא שבכל או"א מע"ס דאח"פ דא"ק יש ה' פנימיים כח"ב זו"ן. וה' מקיפין כח"ב זו"ן.

(אות ז') עתה נבאר תכונתם עצמם של או"פ ואו"מ דכללות ע"ס דא"ק. והנה כבר נתבאר ענין ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח שיש בכל ע"ס, שגם בע"ס דא"ק האלו יש ע"ס דאו"י מכתר עד מלכות ועד"ז ע"ס דאו"ח ממלכות עד הכתר, והנה ה��ור ישר נמשך ובא בשלימות אל הנאצל ההוא. אמנם ע"ס דאו"ח לא נמשך במילואו תיכף אל הנאצל ההוא אלא הוא נמשך באמצעות כל הפרצופין הנאצלים אחר אדם קדמון.

והענין דכל הנמשך מצד המאציל נמשך בכל השלימות, ובכל המילואים, שהוא ע"ס דאור ישר. משא"כ ע"ס דאו"ח, שנמשכים מצד הנאצל דהיינו מכח העיכוב שבבחי' ד' שנק' מסך כנ"ל, זה אינו יוצא תיכף בכל מילואו, אלא כל נאצל ונאצל יש לו חלק בו, והוא נפרה ונרבה לפי ריבוי הנאצלים, כמו"ש בפנים; ובזה תבין, שע"ס דאור ישר וחלק מע"ס דאו"ח ה"ס או"פ, וכללות האו"ח ה"ס או"מ.

וכבר נתבאר לעיל, שיש ב' נוקבין בע"ס, דהיינו ההתעבות שבהתפשטות דהרחבה, וההתעבות דהתפשטות ע"י חלון, שנק' בינה ומלכות ותדע שבחי' בינה ה"ס כלי פנימי, שבה מתלבש כל או"פ. והמלכות, ה"ס כלי חיצון, שבה מתלבש כל או"מ, כלומר שהאו"מ נקשר בה, להיותה בעלת המסך שאינו ראוי לקבלה מפני כח העיכוב שבו, אלא הוא השורש לע"ס דאו"ח כנ"ל.

והנה נתבאר היטב תוכנם של או"פ ואו"מ, ותוכנם של כלי פנימי וכלי חיצון, ובזה מובן לשון הרב ז"ל המובא לעיל באות ה' בענין ה"פ וה"מ שיצאו קשורים זה בזה וכו' דרך פה דא"ק וכו' עש"ה פי' דסובב על מה שביאר בשער טנת"א פ"א, אשר אור פנימי ואו"מ דע"ס דאזנים, וכן או"פ ואו"מ דע"ס דחוטם, יצאו בב' כלים, כלי פנימי לאו"פ וכלי חצון לאו"מ, והם מרוחקין זה מזה, כי מנקב אזן ימין יוצאים ה' מקיפין כח"ב זו"ן, ומנקב אוזן שמאל יוצאים ה' פנימיים כח"ב זו"ן, ועד"ז בחוטם ולפיכך משמיענו כאן בע"ס דפה דא"ק, שאין כאן ב' כלים מיוחדים, אלא שניהם, הן ה"פ והן ה"מ, יצאו מקושרים בכלי אחד, שהוא הפה שנק' מלכות דא"ק, דהיינו בחי' ד' כנ"ל, אבל כלי פנימי שהיא בחי' ב' ובחי' בינה, אין כאן. כנ"ל ודו"ק.

ואין להקשות ע"ז, איך אפשר לאו"פ שה"ס ע"ס דאו"י, להתלבש בכלי דפה שה"ס בחי' ד', שהותקנה בסוד המסך ואינה ראוי' לקבלה, כנ"ל. והענין, דהמלכות עצמה, נבחנת על ד' בחינות מיוחדות, שנקראים, עצמות, גידין, בשר, עור. העצמות דהמלכות, יורה על עצם בנינה. שהוא בחי' ז"א ממש, דהיינו ההתפשטות ע"י חלון, אלא שנתעבה בדרך התפשטותו מסבת התגברות הרצון להמשיך תוספת שפע יתר מכפי התפשטותו מהבינה. וע"כ נגדר בשם לפי עצמו כנ"ל, ולכן נבחנים בה ב' הבחי', בחי' א', הוא העצמות שבה, שהוא חלק הז"א. ובחי' ב', היא העוביות הנוסף בה מחמת התגברותה, ונקרא גידין. ומה שנוטלת מכח הצמצום, דהיינו כח העיכוב שלא לקבל שפע באור העב הזה, אשר נק' מסך, שהיא בעל הזווג דע"ס דאו"ח כנ"ל, הוא בחי' ד' דהמלכות, ונקרא עור. ואו"ח העולה מהמסך מכח הזווג, נקרא בשר, והוא בחי' ג' דהמלכות.

והנך מוצא, אשר המלכות היא כלולה ג"כ מהתפשטות הבינה, ואדרבא היא עצם בנינה כנ"ל, ותבין אשר בחי' העצמות שבמלכות נעשית לכלי פנימי לה"פ דאורות דפה, ובחי' העור שבה נעשית לכלי חיצון לה"מ דאורות דפה. ונתבאר היטב, איך ה"פ כח"ב זו"ן וה"מ כח"ב זו"ן, יצאו בכלי אחד שהיא המלכות, ובה עצמה יש ג"כ ב' כלים פנימי וחצון, אמנם מקושרים זה בזה, דהא כל הד' הבחי' המה רק כלי א' שהיא המלכות.

(אות ח') ועתה נבאר ענין ההכאה והביטוש, שהי' בין או"מ לאו"פ בסבת עקודתם בכלי אחד, ועיין בעה"ח בהיכל א"ק ש"ב ע"ג, וגם בשער עקודים פ"ב, שטבע של או"פ לזכך את הכלי שהוא מלובש בה ע"ש. לפיכך, כיון שבע"ס דפה דא"ק היו האו"פ והאו"מ קשורים בכלי אחד דמלכות, היה האו"פ הולך ומזכך את הכלי מלכות דרגא אחר דרגא, וזהו סיבת הסתלקות של ע"ס דפה, שנק' עולם העקודים.

והענין דכבר נתבאר לעיל באות ו' ואות ד', אשר ע"ס דאו"ח הם בערך ההפכי מע"ס דאור ישר, כי בע"ס דאור ישר, יהי' המדרגות מתעלים זה על זה לפי הזכות שלהם. עד השורש שהוא הזך שבכולם. אבל בע"ס דאו"ח, יתעלו המדרגות זה על זה לפי העוביות שלהם, עד השורש שהוא היותר עב מכולם. שהיא בחי' הד', ומלכות ששב להיות כתר. ובחי' ג' חכמה, ובחי' ב' בינה, ובחי' א' ז"א, והכתר לבחי' מלכות.

ומתחילה נזדכך המסך בדרגא אחת, דהיינו שנזדכך צורת אור העב דבחי' ד' שבו וקיבל צורת העוביות דבחי' ג', וזה נקרא שאור המלכות נסתלקה ממקומה ועלתה לכלי דז"א, מפני שגם אז נתפשט האור ישר מהא"ס על המסך, וגם אז שלט בהמסך כח העיכוב עד שנעשה זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דאו"ח מהמסך דבחי' ג', אמנם אינם עוד בקומת הכתר כבתחילה אלא הם בקומת חכמה, והיינו משום דהעוביית דבחי' ז"א ובחי' ג' דאור ישר יש לו ערך חכמה באו"ח כנ"ל, ונמצא שהמסך לא שב להיות כתר בסבת האו"ח. אלא שב להיות חכמה. ואח"כ נזדכך עוד, וקיבל הזיכוך דבחי' ב', שהיא בחי' בינה, וגם שם נתפשט אליה האור ישר עד לזווג דהכאה והעלאת או"ח, אמנם בקומת בינה, וכמו שאבדה לה העוביות דבחי' ג' ובחי' ד' כן נחסרו לה ב' ספירות הראשונות דאו"ח כנ"ל. ואח"כ נזדכך עוד וקיבל הזיכוך דבחי' א', וגם נזדווג בו האו"י מהא"ס ועלה אור החוזר, אמנם בקומת ז"א, ונחסר לה גם בחי' בינה. ואח"כ נזדכך עוד עד לצורת השורש, שעלתה למעלת הכתר, ואז אין עוד עוביות כלל בהמסך, וא"כ אין עוד עמה בחי' זווג דהכאה מאור ישר, וע"כ נעלם האו"ח לגמרי מע"ס דעקודים, ועיין בפנים בענף ג' וענף ד' שנתבאר כ"ז בארוכה.

והנה נתבאר שכיון שגם או"פ מלובש בכלי מלכות, לכן הוא הולך ומזככו דרגא אחר דרגא, ובדרך זיכוכו הולכים ונעלמים הע"ס כח"ב זו"ן דאור חוזר. מפני שבעת עלייתה לבחי' כתר שוב נאבד מהמסך כל הסגולה שלו להעלות או"ח כנ"ל, אמנם גם הע"ס דאור ישר ג"כ נסתלקו עמו, והוא מפני שהאור ישר והאו"ח קשורים ותלויים זה [בזה].

בחי' א', הוא כללות כל האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל ההוא, שנק' חכמה.

ובחי' ב', היא בחי' ההתעבות, שנקנה לו ע"י התגברות הרצון להמשיך שפע חדשה, ונקרא בינה כנ"ל.

וע"כ יש בספי' בינה ג' הבחנות:

הבחן א', הוא עצם בנינה, שהיא חלק מהחכמה עצמו.

הבחן ב', היא אור שנתעבה בה, דהיינו ע"י התגברותה להמשיך שפע חדשה מהכתר.

הבחן ג', היא מהות השפע שהיא יונקת מהכתר, שנקרא אור דחסדים, שהוא שפל הרבה מאור החכמה הנמשך ישר מהמאציל, משא"כ אור הבינה שיונקת מהכתר, הוא משותף ע"י הקדם ההתגברות שלה שנתעבה בשבילו, כנ"ל.

והנה בעת שהבינה יונקת אור דחסדים מהכתר, אינה יונקת אז אור החכמה מספי' החכמה, וע"כ נחשבת עם החכמה אחור באחור. ונמצא, שאור החכמה, שהוא אור העצמות דכללות הע"ס שבנאצל ההוא נפסקת הימנו, בשביל הבינה שהסבה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, אמנם בעת שמתגלה בחי' הד', וע"ס דאו"ח היוצאים הימנה, שהיא ג"כ בחי' אור דחסדים, עוד במדה יתירה מאור דחסדים שבבינה, אז אין הבינה צריכה עוד אל יניקת אור דחסדים מהכתר, כי מגיע לה מאו"ח דמלכות בשפע גדול, וע"כ מחזרת פניה אל החכמה, ושוב יונקת אור החכמה, ואז נמשך גם אור החכמה בשפע, בכללות הע"ס שבנאצל ההוא, וזה נק' פנים בפנים דחו"ב, שהרויחו בסבת או"ח העולה מהמלכות. אמנם מטרם הגלות הכלי מלכות, היה הבינה נותנת פניה אל הכתר, שזהו מצב הסגולתא דטעמים, אשר הבינה נמצא מתחת הכתר כמו החכמה, אלא שהחכמה יונקת מהכתר אור דעצמות, והבינה יונקת מהכתר אור דחסדים, וכיון שאור העצמות הוא כללות האור שבהנאצל, ע"כ נבחן החכמה לבחי' ימין, ואור דחסדים נבחן לבחי' שמאל להיותו משותף בגבורה, כנ"ל.

והנה נתבאר אשר אור העצמות אינו יכול להתפשט בכללות ע"ס דאור ישר, לסיבת הבינה שהיא עמו אחור באחור, זולת ע"י זווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, שאז אין הבינה צריכה עוד לאור דחסדים, ושבה פב"פ עם החכמה, ונמצא אשר בעת שהסתלקו הע"ס דאו"ח מעולם העקודים כנ"ל, נמצא שגם אור העצמות דע"ס דאור ישר ג"כ הסתלקו עמו, כי אור החכמה והאור חוזר תלויים זב"ז כנ"ל, ולא נשאר שם בעולם עקודים זולת בחי' אחוריים דבינה, דהיינו אור דחסדים וגבורה שלה, כנ"ל.

ובזה תבין דברי הרב ז"ל שהבאנו לעיל, אשר מטבע של האור פנימי לזכך הכלי שהוא מלובש בו כנ"ל, כי סובב על אור החכמה שמתלבש בפנימיות הנאצל, ע"י הבינה ששב עמו פב"פ, כנ"ל, שעל ידי זה נמצאים מזדככים אחוריים דהבינה. וכיון שאחורים דבינה שהיא בחי' ב', הוא השורש לבחי' ד', כנ"ל, א"כ, כיון שמזדכך השורש, מזדכך עמו גם הענף ובחי' הד'.

(אות י') ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות:

אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות.

ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', ��כ"ל.

פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפיכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים.

והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצו�� הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב.

ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ושוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומחזיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור.

ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב.

(אות י"א) וע"ז נבין אור הרביעי, שנפלו ע"י ביטושם דאור הרשימו עם אור הנקודות, שנקראים אותיות, שהם דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבה"כ דעולם הנקודים. וצריך שתדע, שבכל מקום שמובא בזוהר, תיקונים ובכהאר"י ז"ל לשון ניצוצין או נצצין או התנוצצות, יורה על בחי' אור חוזר. כי הארות אור ישר, מוגדר בשם אורות או נהורין וכדו', והארות או"ח מוגדר בשם ניצוצין או זיקין או התנוצצות וכדומה. ובזה תבין דענין הניצוצין שנפלו ע"י ביטוש דהרשימו באו"ח היורד, הוא ג"כ בחי' רשימו, אלא שהיא רשימו דאור חוזר, וע"כ מוגדר בשם נצוצין.

והנה נתבאר לעיל אות ח', סדר הירידה דאו"ח, שמתחילה קיבל לזיכוך דז"א ונמצא נעתק מבחי' ד' שהוא כלי מלכות האמיתית, וכשאור א"ס ב"ה התפשט ושוב להמסך שבכלי ז"א, יהי' אור המלכות הזה בקומת חכמה, ונגרע מכללות האור דהעקודים בחי' הכתר, מפני שהמלכות שבז"א לא שב להיות כתר אלא חכמה, [ונתבאר שעיקר נותן מדת הקומה בכללות הע"ס של הנאצל הוא אור המלכות כנ"ל ועי' בפנים מסבירות ענף ד'] ונמצא כלי מלכות האמיתיית בלי אור, והיה צריך להשאר בה ב' רשימות, רשימו א' מאור הטעמים, שהוא מקיים ומחזיק העוביות דבחי' ד' כמה שיכולה, ורשימו הב' מאור הנקודות, דהיינו מזה האור המיוחס להמסך וחפץ בהזדככות כנ"ל. אמנם שניהם אינם יכולים להשאר ביחד, שהמה הפכים זה לזה, כי במקום שנמצא הרשימו דהטעמים נקרא כלי דכתר, על שם שע"ס שלו המה בקומת הכתר כנ"ל, ובמקום שנמצא רשימו דאור חוזר היורד, נקרא כלי דחכמה, או דלמטה מכתר, וע"כ נסתלקה מהמלכות גם הרשימו שלה, ועלתה ג"כ לכלי ז"א, ורשימו דאו"ח היורד נשאר על מקומו. ונמצא, שכאן נדחה הרשימו בשביל הניצוצין דאו"ח, אמנם מכאן ולהלן נדחין הניצוצין דאו"ח, בשביל אור הרשימו.

ואחר זה בעליית המסך למקום בינה, כלומר שקיבל זיכוך דבחי' ב', ואור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר לבינה ומבינה לכתר, אז נגרע ג"כ בחי' חכמה, ונמצא כלי ז"א נשארים בלי אור, ונשאר גם שם ב' רשימות, מאור הטעמים, ומאור חוזר ההפכים זל"ז, וכאן גבר הרשימו על הניצוצין דאו"ח, שהרשימו דטעמים נשאר בכלי ז"א, וע"כ נשאר בבחי' כלי דכתר. אמנם הרשימו דאו"ח, שהיא הניצוצין דכלי חכמה, המה נדחין למטה מטבור, כלומר למטה מכלי דכתר, כי התפשטות עולם העקודים היא עד הטבור, דמלכות דעקודים נקרא טבור. וכבר נודע ששם נשארין ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שערכם בחי' כתר דחכמה, דהרשימו דמלכות דטעמים שהמה בחי' כתר ממש, עלה לז"א כנ"ל, וניצוצין שנפלו מכלי ז"א שהמה ניצוצין דחכמה שבחכמה, נפלו למטה מטבור, ששם כתר חכמה כנ"ל.

ועד"ז, בעליית המסך לחכמה, כלומר שנזדכך לבחי' א', עדיין הי' אור א"ס מתפשט ושוב מכתר לחכמה ומחכמה לכתר, שאור הזה הוא בקומת ז"א, ונגרע ג"כ קומת הבינה, ונשאר כלי בינה ריקנית בלי אור ונשארו ב' רשימות כנ"ל ורשימו דטעמים נשארו במקומם, ורשימו דאו"ח היורד נדחין ונפלו, למטה מניצוצין דחכמה שלמטה מטבור, כנ"ל.

ואח"ז נזדכך עד לבחי' הכתר שהוא השורש, וממילא אבד כל בחי' העוביות שבו, וממילא בטל הזווג דהכאה, ואין עוד או"ח, ונמצא שלא נפל כלל ניצוצין מבחי' הכתר, אלא נשאר שם רשימו דהטעמים לבדה.

והנה נתבאר היטב, ענין ההפכיות בין הרשימו ואו"ח היורד, דע"כ נתפרדה החבילה, ורשימו דע"ס דהטעמים נשארים במקומם, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דכתר עד הטבור דא"ק, והניצוצין שהם רשימו דאו"ח היורד, נפלו לחוץ ממדרגתם שהיו בו, ומכונים למטה מטבור, כלומר למטה ממלכות דעקודים, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דחכמה, כנ"ל שהם נקראים אותיות.

(אות י"ב) והנה סיבת ההזדככות כבר נתבאר לעיל אות ט' בסופו, משום דאו"פ קשור בכלי מלכות, שהוא באמת רק כלי חיצון לאו"מ, כמו"ש באות זיין ע"ש, ועל כן בהיות האו"ח עולה ומשיב חו"ב פנים בפנים כנ"ל באות ט', נמצא בחי' עוביות דבינה הלכה הימנה, דחזרה ומתעצמת עם החכמה לעצם אחד כמו שהיו מתחילה, ובהבטל העוביות שבשורש בטל עמו ממילא גם העוביית שבענף, ובזה תשכיל שסדר התעצמות הבינה עם החכמה היא מזככת עמה גם המסך, וגם הוא עולה על ידה ובסבתה, מדרגא לדרגא עד שמתעלם. שמתחילת ביאת האו"ח אל הבינה והיא מתחלת להחזיר פניה אל החכמה, עולה בזה המסך מבחי' ד' ובחי' ג'. וכשיונקת אור החכמה מפנים דחכמה, נמצא המסך מתעלה לבחי' ב'. וכשמתעצמת עם החכמה לעצם אחד, אז עולה המסך לבחי' א' עד שמתעלה לבחי' השורש, שז"ס המוזכר באד"ר, ואשתאיב ניצוצא. ואכמ"ל.

היוצא מזה, שאור החכמה שהוא כללות אור העצמות שבהנאצל הא'. דהיינו עולם העקודים, ואור חוזר העולה מכלי מלכות. נמצאים קשורים זה בזה, ורדופים זה מזה. כי בלעדי האו"ח לא יוכל אור החכמה להתפשט בהנאצל, מסיבת הבינה שמשימה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, ואחוריה לחכמה, כלומר שלא תינק ממנו אור העצמות, אלא בצאת האו"ח, נמצאת הבינה משיבה פניה אל החכמה, ורק אז יכול אור העצמות להתפשט בהנאצל. ונמצא אור העצמות תלוי באו"ח. אמנם, בעת שיבת חו"ב פב"פ, ופסקה יניקתה מהכתר, נמצא מתבטל העוביות שבה, וממילא בטל ג"כ העוביות שבהענף שהוא המסך, וממילא נעלם ג"כ האו"ח, ונמצא שהאו"ח נדחה ונרדף בסבת אור העצמות.

ובזה יתבאר היטב לשון הרב ז"ל שהבאתי לעיל אות ה', אשר או"פ ואו"מ מבטשים זה בזה, ומהכאתם אתייליד הויות הכלים. כי או"פ, ה"ס אור החכמה המתפשט בהנאצל בסיבת האו"ח כנ"ל, ואו"מ ה"ס המסך שהוא כלי חיצון שקשור בו כל האו"מ העתיד לצאת בעולמות מבחי' האו"ח, כנ"ל באות ז' ע"ש. ואעפ"י שהמה תלויים זה בזה, מ"מ האו"פ המתפשט ע"י השבת חו"ב פב"פ מבטש באו"מ, שמזכך להמסך וגורם להסתלקות האור מעולם העקודים, ובזה נתפרדו ג"כ הרשימות דטעמים ודאו"ח זה מזה כנ"ל, ורשימו דאו"ח נדחה חוץ ממחיצתה, דהיינו למטה מטבור, שנקראים אותיות, והמה הם הכלים כנודע, ודו"ק היטב.

(אות י"ג) והנה נתבאר היטב סיבת הסתלקות, מפאת הזדככות המסך ע"ד המדרגה, עד שנעלם כל האו"ח, ועמו גם אור העצמות דכתר וחכמה דאור ישר. אולם עוד לא נשאר כך, אלא אחר העלמת אור העצמות, מפאת הבינה שהחזירה פניה אל הכתר לשפע אור דחסדים, נמצא שחזר אליה האחוריים והעוביות כמקדם, ואם כן חוזר העוביות שלה גם אל המסך שהוא ענף שלה. כנ"ל. ונודע שאור הישר מן המאציל אינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע, ולפיכך אחר שהמסך חזר ונתעבה, שוב נתחדש עליו אור ישר דא"ס, על ד' הבחי' הנודעים עד לזווג דאו"ח, ושוב מתפשטים הע"ס דאו"י ואו"ח בעולם העקודים, וזה נקרא התפשטות ב' דעולם העקודים.

אמנם, מאחר שהחו"ב שבו להיות פב"פ ע"י האו"ח כנ"ל, נמצא שוב מזדככת העוביות ואחורים דבינה, כנ"ל, ועמה גם העוביות דהמסך שהוא ענף שלה, ושוב מתבטל זווג דהכאה והאו"ח, וחוזרת הבינה לינק אור דחסדים מהכתר, ונמצא שוב מסתלק אור העצמות כמקדם. וכמו כן על דרך זה, אחר ששב האחורים והעוביות אל הבינה, חוזר ונמשך העוביות גם על המסך, וממילא שוב מתחדש האו"י על המסך, שבסגולתו מתפשט ג"כ אור העצמות כנ"ל. ועד"ז, תמיד חוזר חלילה, שבביאת האו"ח, שב ומתפשט אור העצמות, ובביאת אור העצמות, מסתלק האו"ח, ובהסתלקות האו"ח, שוב מתעבה המסך, ושוב מתחדש האו"ח, ושוב מתפשט אור העצמות, וחוזר חלילה. וכו', כנ"ל. ונמצא התפשטות הב' הזה, תמיד כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. והיינו שאומר הרב, שאו"פ ואו"מ הנעקדים בכלי אחד, הם מכים זב"ז, ומבטשים זב"ז.

ומובן הבחן הגדול מן התפ"א דעקודים, שהיה בקומת הכתר משום דאו"י מזדווג עם המסך דבחי"ד, לההתפשטות של עתה, שהוא רק בקומת החכמה, להיות כל עוביות דהמסך הוא רק התפשטות מעוביות הבינה, ע"ד עוביות דז"א, שע"כ אינו ממשיך אלא קומת אור החכמה, כנ"ל באות ח', וגם אור הזה אינו קבוע וקיים, אלא כשלהבת המתנענע לכאן ולכאן, והנה נתבאר היטב, שענין התפ"ב דעקודים. היא ענין נמשך מהסתלקות דהתפ"א גופיה. ודו"ק.

(אות י"ד) ובזה נבוא להבין דברי הרב ז"ל בשער נקודים פ"א וב'. אשר הא"ק צמצם א"ע, והעלה כל האורות שמטבור ולמטה למטבור ולמעלה, ועלו למ"ן לע"ב דגולגלתא, ופריס שם חד פריסה בגוי מעוהי, והאור שעלה מנה"י יצא דרך עינים, עד שנמשך למטה מטבור, ונתפשטו לע"ס דעולם הנקודים, ומן האור שנתחדש ע"י עליית מ"ן, נמשך ג"כ ובקע להפרסא וירד למטה מטבור, שמתפשט דרך נקבי הטבור ויסוד לע"ס דעולם הנקודים. ומב' אורות אלו, נבנו הע"ס דהנקודים, ע"ש. וענין ב' אורות הללו, וענין הצמצום החדש הזה, צריך ביאור רחב, שיתבאר במקומו אמנם נבאר כאן בהם לפי הצורך במקום הזה.

והנה האורות שלמטה מטבור דא"ק; כבר נתבאר לעיל אות י"א, שה"ס האותיות והניצוצין, שנפלו ע"י הביטוש דהרשימו דכתר וטעמים ברשימו דחכמה ונקודות, עד שיצאו למטה מכל הרשימו דכתר, שמקום יציאה הזה, נק' נה"י ולמטה מטבור, עש"ה. והנה עתה אחר שחזר התפשטות הב' לעולם העקודים, כנ"ל, שהיא רק אור החכמה בכלי דכתר, א"כ נעשה שוב השתוות, בין רשימות דטעמים לרשימות דנקודות, דשניהם בחי' חכמה ולפיכך נמשכו ועלו כל הכח"ב זו"ן דרשימות הנקודות דמלמטה מטבור, ונתחברו שוב עם הרשימות שלמעלה מטבור. והיינו שאומר הרב, שהא"ק העלה האור שמטבורו ולמטה, למעלה מטבורו.

אמנם צריך להבין למה נקרא זה צמצום. והענין, משום דב' בחי' יש בהניצוצין שעלו:

הא', הוא ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שנשארו בטבור גופי', שהוא מלכות דעקודים, ובחי' הד'. אשר אור דהתפשטות ב' אינו מגיע אליה, להיותו מבחי' ג' ועוביות מהתפשטות אחורים דהבינה כנ"ל.

הבחן הב'. היא ניצוצין דחו"ב וזו"ן, שהמה מבחי' ג'. כנ"ל באות י"�� וי"ב עש"ה.

ולפיכך, אחר שעלו חו"ב זו"ן דניצוצין, נתרבו שם האורות יותר מקדם, לסיבת העוביות שנתוסף עליהם מחמת נפילתן למטה מטבור, וע"כ נמשך שם ג"כ ניצוצין דהכתר שבטבור, שהמה בחי' הד', וממילא נתפשט ונתחדש עליהם האו"י דא"ס ב"ה, שאינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע כנ"ל, ונעשה הזווג דאו"ח בבחי' הד' וע"כ יצאו ע"ס חדשים בקומת כתר, כמו בהתפשטות הא'.

והנך רואה, איך שנעשה מהניצוצין שעלו ב' בחי' ע"ס: דמחו"ב זו"ן דניצוצין, שהתתקנו בעלייתם לבד, להיותם מבחי' ג' כמו התפשטות הב', נמצאים מתוקנים בבחי' ע"ס בקומת חכמה. ומניצוצין דכתר, הותתקנו ע"ס חדשים בקומת כתר. וב' פרצופים האלה, המה שורשים לפרצופי או"א וישסו"ת דאצילות, שפרצוף החדש בקומת הכתר ה"ס או"א, ונקרא חכמה, ואבא דאצילות. ופרצוף דאור הישן, שהיא בקומת חכמה, ה"ס ישסו"ת. ונקרא בינה, ואימא דאצילות. ובשורשים אלה, תבין המוזכר באידרא זוטא, דאבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו התתקן כעין דו"נ. כי פרצוף העליון שהוא בקומת כתר. שנקרא אבא, התתקן כעין דו"נ, כי העלה אליו בחי' הד', שה"ס הנוקבא והמלכות. והבינה, שה"ס פרצוף התחתון, שקומתו למטה מכתר. נמצא שיצאה חוץ מאבא, לסיבת הנוקבא, שה"ס בחי' הד', אשר מעכבת ומסיימת על אור העליון, שלא יתפשט למטה הימנה, דע"כ נקראת בחי' ד' הזו פרסא, בלי נקב הנוהג בבחי' ב', ואין ישסו"ת מלבישין לאור הכתר מסבת הפרסא הזו, והבן.

ונמצא שבחי' ב' שה"ס בינה שעליה לא הי' כלל הצמצום הא' נמצאת נגרעת עכשיו, שנתצמצמה ג"כ, לסיבת מציאותה למטה מבחי' ד'. והיינו שאמר הרב, שהא"ק צמצם את עצמו בהעלאת אור דמטבור ולמטה, דסובב על בחי' ב' שנתצמצמה עכשיו, בסבת העליית מ"ן, כנ"ל והבן זה.

(אות ט"ו) וצריך שתדע, ההבדל הגדול בין ראש לגוף, שהראש נקרא ג"ר, והגוף נקרא ו"ק או ז"ת או זו"ן. וגם הגוף עצמו נחלק לג"ר וזו"ן. ושורש ההתחלקות הזה, הוא משום דעד הפה, שה"ס מלכות, נמצא האו"י בעיקר הבנין, והאו"ח העולה ומתחבר עמו, הוא רק בחי' לבוש אליו, והפכי לו, הגוף, שהיא התפשטות המסך עצמו, באותו שיעור שמלביש לספירות דראש, וע"כ יהיה האו"ח, עיקר בנינו, וע"ס דאו"י כמו ענפים אליו. אמנם נקרא זו"ן, אע"ג שעיקרו אינו אלא מלכות כנ"ל. והוא משום דאין לך אור המלכות כלל בהמציאות, זולת עם נה"י דז"א המתחברים עמה בזווג דהכאה כנ"ל, וע"כ נחשבים שניהם לאחד, המתפשטים בסוד האו"ח. וכבר נתבאר לעיל, שענין המסך המעכב, והאו"ח היוצא בסבתו, אינו נחשב על המאציל. רק על הנאצל לבד, ולפיכך הראש נבחן שהוא עצמות אור המאציל, והגוף נבחן על פעולת הנאצל עצמו לבד והבן היטב.

ובזה יתבאר לך, ה' פרצופין הכוללים דא"ק, הנקראים, גולגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, על סדר אצילותם, והלבשתם זא"ז ואיך הם נקשרים זב"ז, ויוצאים זה מזה ע"ד קודם ונמשך, מחמת מחשבתו ית' היחידה ומיוחדת, שמתבארת היטב בפמ"ס בענף א', שה"ס להנות לנבראיו, אשר מחשבתו ית' זו ה"ס השורש לבחי' הכלי, ולבחי' הצמצום הא', שנעשית בבחי' הד'. אמנם בהמשכה בלתי ישרה, כמ"ש שם באות ז' ע"ד משל מעשיר וכו'. וע"ש באות ח'. אשר מחשבה היחידה הזאת, מקפת כל המציאות וכל העולמות, וכל ריבוי הבחי' והצורות וההנהגות עד גמר התיקון, שכולם יחזרו ויתיחדו באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, ביחודו הפשוט בצורה האחת שעומדת עלינו "להנות לנבראיו". עש"ה.

והנה תיכף מסוד הצמצום בבחי' הד', שה"ס גדלות הרצון, בערך מלכות דא"ס, נתגלו בהרשימו שנתרוקנה מהאור, ד' צורות של הדרגה, בבחי' הכלי. שנק' חו"ב וז"א ומלכות. ובהם או"פ ואו"מ. הרי י"ב צורות. ואח"כ שנמשך האור על בחי' הרשימו הנ"ל. עד לנקודת הצמצום, כי אורו ית' אינו נפסק כלל כנ"ל וזכור זה, אז נמשך הקו הדק לתוך הרשימו, ונקרא דק, משום דאור העצמות אינו מתפשט להנאצל, זולת בהאו"ח העולה בזווג מהמסך כנ"ל, ובסגולת האו"ח נתגלה צלם א"ק בסוד פרצוף גולגלתא, שנק' בדוגמא, תחילת הקו. והוא מתפשט על כ"ה בחי', דיש כח"ב זו"ן באורך וכן בעובי יש כח"ב זו"ן כנ"ל שמשום דהמלכות שב להיות כתר, ע"כ מתפשט כל אחד מכח"ב זו"ן לע"ס עד הכתר, ונקרא בדוגמא, גולגלתא, עינים, אח"פ, או גולגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שכאו"א קומתו עד הגולגלתא, והבן. ומפנימית הנאצל הזה יוצאים הארותיו לחוץ, ע"ד שנתבאר בדף ל"ב בפמ"ס בענף ג' אות ב', ע"ש היטב סדר יציאת האורות לחוץ בסיבת הזדככות המסך.

(אות ט"ז) ולפיכך מתחילה יצא הע"ב לחוץ, ויציאה היא ענין גרעון שמסבת הזדככות בחי' הד' דא"ק הפנימי שנק' פה קיבלה לעוביות דבחי' ג', ואחר שאור א"ס נמשך על מסך זה. יוצאים ע"ס חדשים בקומת חכמה כנ"ל, שנקרא ע"ב.

ונמצא, שע"ב היוצא לחוץ נגרע מע"ב הנשאר בפנימיות הא"ק, בקומת כתר.

ונמצא שכתר דע"ב החיצון מלביש על חכמה דגולגלתא, ומתפשט עד הטבור דא"ק הפנימי, ויש בו ג"כ כ"ה בחי', דע"ס דאו"י שלו שהם, גולגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה שלו, מתפשטים כאו"א בסגולת האו"ח על ה' בחי', עד כתר ע"ב. אמנם כתר כללי דא"ק הפנימי, נשאר מגולה כנ"ל.

ונבחן בו ג"כ ראש וגוף, כנ"ל, שמפה ולמטה נק' גוף, להיותו רק התפשטות המסך לבד, וע"כ נעקדים שם האו"פ והאו"מ בבחי' הד' דע"ב לבד, דע"כ היו מוכרחים לחזור ולהסתלק, כנ"ל, שהם נק' עולם הנקודים, שהוא בחי' זו"ן וגוף דע"ב החיצון, כנ"ל.

וכבר נתבאר, שמן ההסתלקות גופי', חזר העוביות אל המסך, והגיע שם התפשטות ב', כנ"ל אות י"ג וי"ד, שהוא הממשיך האורות דלמטה מטבור למעלה מטבור, שמהעלאה הזו מתתקנים או"א עילאין, והופרס פרסא מתחתיהם, וישסו"ת מהפרסא עד הטבור, אשר כל העלאה הזו, נקרא פרצוף ס"ג החיצון, כלומר, שיצא מדרגתו הקודמת, שבע"ב החיצון הי' הבינה, בקומת כתר חכמה, שה"ס אור האוזן עד שבולת הזקן, אמנם בפרצוף זה, שנעשה מניצוצין, שנפלו מאורות דפה דע"ב החיצון, נמצא שהבינה דפרצוף זה הוא מתחת כל ע"ס דאו"א עלאין, ונגרעת משום זה בבחי' הכתר כנ"ל. ומקומו, מפה ולמטה, כלומר משבולת הזקן שהוא סוד גולגלתא שלו, וכמו שהע"ב החיצון מלביש רק למלכות דכתר הכללי. וט"ר נשארים מגולים, כן הס"ג החיצון, אינו מלביש רק למלכות דכתר דע"ב, דהיינו מפה ולמטה, וט"ר שלו שה"ס כללות הראש, נשאר מגולה. וכמו שהע"ב הוציא ענפיו דרך שערות רישא, כן ס"ג הזה הוציא ענפיו דרך שערות אח"פ, שית' במקומם, שה"ס האור הנגרע מהם בסבת יציאתם, בערך העליון, שנשאר שם בהשערות, בסוד מקיפים, ע"ד מקיף חוזר. והס"ג הזה מלביש להא"ק משבולת הזקן עד סיומו, דהיינו בחי' הראש שלו שה"ס ג"ר, נמשכין עד הטבור, שהם בערך, גולגלתא, עינים, ואוזן, וחוטם; ופה שלו מתפשט בעצמו לע"ס דגופא, ע"ד הפה דע"ב החיצון כנ"ל. ומקרה אורות דפה דס"ג החיצון, כמו מקרה אורות דפה דע"ב החיצון, שמסבת עקידתם בכלי אחד, נעשה גם בהם הזדככות המסך בדרך המדרגה, עד שנזדכך לבחי' הכתר ונעלם כל ההתפשטות. שז"ס שבירת הכלים ונפילת רפ"ח ניצוצין כמ"ש במקומו. אמנם זה קרה רק בבחי' זו"ן שלהם, ולא בג"ר שלהם, והיינו משום תיקון הפרסא, כמו שית' במקומו.

ואח"כ נמשכו ועלו גם הניצוצין שנפלו מפה דס"ג החיצון, בסוד עליית מ"ן, כמ"ש במקומם, שאז יצא המ"ה החדש, והותתקנו ע"ס דאצילות בסוד י"ב פרצופין. אשר כל הבחי' הקודמות נכללים בעולם האצילות, כמ"ש בע"ה, ומעולם האצילות נחתם עולם הבריאה, באופן שכל שנמצא באצילות נחתם בהבריאה ומהבריאה נחתם היצירה, ומהיצירה נחתם העשיה, וע"כ אין לך שום מציאות או הנהגה בתחתונים שאין לה יחס ישר להעליונים, שממנו יוצא ונמשך עד למהות תחתון.

וזה שאמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל. כי כל הנמשך מעולם עליון לתחתון, הוא נמשך ע"י זווגים, אלא העולמות נחלקים לפנימיות וחיצוניות, אשר בחי' הפנימיות של העולמות, מאצילות ולמטה, אינו נמשך דרך זווג דהכאה בהמסך כנ"ל, אלא דרך זווג יסודות, כמ"ש במקומו, אמנם בחי' החיצוניות שנמשכים מעולם לעולם, נמשכים ע"י זווג דהכאה. שז"ס ע"ה מכה וכו', וזה שדקדקו חז"ל, שהמלאך שבעולם היצירה, שהוא השורש העשב דבעולם עשיה, הוא משפיע לה ומגדלה, בבחי' זווג דהכאה, והיינו מכה ואומר לה גדל, דאמירה ה"ס השפעה, כנודע. ונתבאר היטב ענין קודם ונמשך, דגולגלתא, ע"ב, ס"ג, דא"ק. ואיכות הלבשתם זה על זה, ושכל תחתון הוא בערך זו"ן דעליון, שנמשך רק מניצוצין דאורות הפה דעליון.

ונתבאר, שביציאת הע"ב לחוץ, נכלל המסך בבחי' ג' וביציאת הס"ג לחוץ נכלל המסך בבחי' ב', לנוק' דאבא, וביציאת המ"ה מפנים לחוץ, נכלל המסך בבחי' א', שזה ית' עוד במקומו. ומלכות דבחי' ג' נק' טבור, ודבחי' ב' נקרא פרסא, ודבחי' א' נקרא קרומא, ואכ"מ להאריך יותר, רק קשרתי הענינים בשורשם, בדרך קצר וקל, שזהו כונתי במקום הזה, ובפנים הספר מתבארים הדברים בהרחבה בע"ה.

[rabash-maamarey-hachevra]

מה לדרוש מאסיפת חברים

תשמ"ח - מאמר ל' 1988 - מאמר 30

חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". ויש להבין, מהו הסמיכות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל - "קנה לך חבר". ובספר "מתן תורה" (דף ל') כתוב שם "דענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה'". שהוא הדבקות בו יתברך. וזה לשונו "הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאין כן המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה. ועל כן סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה", עד כאן לשונו.

ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. כמבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים.

זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו. אלא מטעם שלא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכוונה להנות להבורא. אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע. והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה. כמו שאמרו חז"ל (זהר, חלק א', בראשית, דף קט"ו) וזה לשונם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא".

רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם. כלומר, בזה שרצונו להשפיע היתה לו שמחה. נמצא לפי זה, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה. הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזה צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה. אם כן חסרה כאן ההשתוות של שמחה.

לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים:

א. אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה. אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים. מכל מקום האדם מוכרח לעבוד על דרך הכפיה. וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו.

אמנם כנ"ל, כאן חסרה השמחה, מה שצריכה להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע. ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמחה במקום שהוא מעשה של כפיה. כי שמחה היא תוצאה מזה שהאדם נהנה. ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר "כפיה". לכן מכפיה לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

ב. בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה. אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא "מעשה". "מעשה" נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה. וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר".

ומה חסר עוד. רק דבר שיעורר לו שמחה. על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו". ומה הסיוע. אומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה. נמצא לפי זה, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע.

ובאמת נשאלת כאן שאלה, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה. ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה. מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה. מה שאין כן אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה.

אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה. כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור. האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגחת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב.

נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה. כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה. לפי זה יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב. ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת.

הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה. אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא "בתוך הדעת". כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כולו רק לטוב.

אם כן למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת. אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתית. שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל "בשתי יצריך. ביצר טוב וביצר הרע". שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת. נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא "בתוך הדעת", היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה חס ושלום.

ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו. וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מהנהגת ה', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא בחינת "ימין".

וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להשתדל ללכת בקו ימין, שנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת אמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב.

אם כן יש לשאול, מדוע אנו צריכים ללכת גם בקו שמאל, אם העיקר הוא קו ימין. ולאיזו תועלת משתמשים עם קו שמאל. התשובה היא, בכדי שנדע בתוך הדעת, איך המצב שלנו. כלומר, מהו שיעור אמונה שיש לנו, כמה תורה רכשנו, ואיך אנו מרגישים את ה' בזמן התפלה, וכדומה.

ואז באים לידי הרגשה, איך שאנו נמצאים בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. זוהי הסיבה, שאח"כ, שאנו עוברים לקו ימין, יש לנו העבודה דלמעלה מהדעת. זאת אומרת, כפי שהקו שמאל מראה לנו את מצבנו בתוך הדעת, יש כאן מקום ללכת למעלה מהדעת. מה שאין כן אם היינו נמצאים תמיד בתוך קו ימין, לא היה זה נבחן לבחינת ימין, אלא לבחינת קו אחד.

כלומר, היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים כך. כלומר, שאנחנו היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים בתוך הדעת, בתכלית הגדלות. והאמת היא, שרק למעלה מהדעת אנו נמצאים בשלימות. לכן כשיש לנו ב' הקוים, אז שייך לומר, שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא קו ימין.

נמצא לפי זה, שהקו ימין עוזר לקו שמאל. כי לאחר שהוא מצייר לעצמו, שהוא כבר בשמחה, ונהנה משלימות עבודתו, וכשהוא עובר לקו שמאל, אז הוא רואה, איך שהוא נמצא בעולם שכולו חושך. כלומר, שהוא רואה ומרגיש, איך שהוא משוקע עדיין באהבה עצמית. ואין הוא רואה שום תקוה לצאת מאהבה עצמית.

ואז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא. היות שהמצב של הימין, שהיה מצייר לעצמו, איך שהוא נמצא, בזמן שהיה מצייר לעצמו "מהי נקראת שלימות העבודה". כלומר, מה שהיה מאמין למעלה מהדעת במצות "אמונת רבו", שאמר לו ללכת במצב הזה, הגם שהשכל אומר לו, למה אתה מדמה את מצבך לאדם שכבר זכה לאמונה שלימה, בו בעת שהוא ידע בעצמו, שהוא נמצא בתכלית השפלות שאפשר להיות בעולם. כי הוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של שפלות, שלא מתאים לאדם, שרוצה להיות פעם עובד ה'.

ואח"כ הוא עובר לקו ימין. וזה השמאל נותן לו מקום לעבוד בקו ימין. אבל צריכים לזכור, כל דבר שהוא דרך אמת, הוא קשה ללכת בו בלי יגיעה. לכן אחר ב' קוים האלו הוא בא לקו האמצעי, שזהו שנקרא "הקב"ה נותן לו הנשמה". ואז הוא בא לידי אמונה שלימה. ודוקא ע"י ישועת ה'. אבל האדם בעצמו אינו מסוגל מצד הטבע להגיע לזה.

ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.

ובענין "קנה לך חבר" יש לפרש ענין "קנה" פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו. ומהו משלם לו. יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה. כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפיים דולר. והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי חודש. לכן תמורת תשלום כסף עבור הארון, אני אעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך. ובטח המוכר יסכים. רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה.

כמו כן אצלנו באהבת חברים. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.

אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.

ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. ובזה אין הבדל בין "עני בדעת" ל"עשיר בדעת". היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו. ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות.

[vlad-newreality]

היום מציינים יום להסתלקותו של המאור הגדול, הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שכתב על ספר הזוהר. מה תרומתו של המקובל הזה לדורנו?

בעל הסולם (1884—1954) היה אחד מגדולי המקובלים בתולדות האנושות. נשמה מיוחדת שירדה לעולם כדי להביא לנו את חכמת הקבלה ולקרב אותנו לחיים של אושר, שלום ואחדות. בעל הסולם זכה להשׂגה רוחנית גבוהה מאוד. אך מהצד השני, הוא התפלל על כך שיורידו אותו ממדרגתו, כדי שיוכל להביא את שיטת הקבלה לבני האדם. והדבר העיקרי שעזר לו בכך, הוא התלבשות של נשמת האר"י בתוכו (עיבור הנשמה).

▪️ "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות." (בעל הסולם. אגרת ל"ט)

▪️ "..אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. (בעל הסולם. "נבואתו של בעל הסולם")

בעל הסולם הכיר את מהותו הפנימית ואת ייחודו של עמנו. הוא ידע שעם ישראל יכול להתקיים רק על בסיס החוק הרוחני של אהבת הזולת. בפגישותיו עם בן גוריון הוא חזר והדגיש: "כדי להצליח במשימתנו המשותפת ולבנות כאן חברה מאושרת" אמר, "אנו צריכים לעורר בתוכנו את ניצוץ האהבה לזולת, אחרת, במוקדם או במאוחר, לא יהיה לנו יסוד משותף".

בעל הסולם קיבל מהבורא, בתשובה לבקשתו, את גילויה של נשמת האר"י בתוכו, לכן יכול היה לכתוב את פירוש הסולם על ספר הזוהר ואת "תלמוד עשר הספירות" על כל כתבי האר"י, המדבר על מבנה העולם הרוחני.

החל מאדם שהיה הראשון שחזר להכרה, ועד היום הזה, ישנה שרשרת ארוכה של מקובלים שהשׂיגו את החיים האמיתיים. אך היום כולנו חייבים לחזור להכרה. והרופא שלנו הוא בעל הסולם עם עוזרו הרב"ש, הם משקיעים את כל הכוחות להחזיר אותנו להכרה. הם אלו שמזמינים את קרן האור שפורצת מהמציאות האמיתית אל ההכרה המנותקת שלנו.

▪️ "בעזרת ה' מצאתי חן בעיני בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לשרשה בתכלית המהירות." (בעל הסולם. אגרת ט')

[anaella]

View this post on Instagram

A post shared by משלי מקובלים (@mishleymekubalim)

Это очень красиво!↓

Книга небес

��ааль Сулам, "Введение в Книгу "Зоар"

Книга мудрости этого мира  - это белый фон и краска букв, в которых нет духа жизни. И раскрытие мудрости, - не в их сути, а за их пределами,  т.е. в разуме изучающего их. Тогда как в книге небес, – вся мудрость существующая действительности, как духовной, так и материальной, находится в них и проистекает из них.

[levtov1]

כתבי מקובלים מביאים לנו השפעה עליונה #קשר #ספר #ישראל #עולםחדש #חינוךאינטגרלי #ואהבתלרעך #תפקידעםישראל #חכמתהחיבור #משפטים #משמעות #רוחניות #מודעות #חיבור #אהבה #אנושות #משפחה #יחסים #התפתחות #שלום #אחווה #אחדות https://www.instagram.com/p/COzL5YZlADF/?igshid=19ithejhsrhvc<

[hoshvilim]

״הושבילים״ כבר ביקר בעיירה ג׳ש – גוש חלב – الجش, בביתו של ידידינו שאדי חלול. הפעם שאדי אירח אותנו בכנסיית מר מרון – הכנסייה הארמית מרונית בגוש חלב. משם המשכנו ל״גבעה הלבנה״ ואפילו גילינו כמה מקברי הצדיקים בגוש חלב.

[שתי צורות הכתיב ״מרונים״ ו-״מארונים״ מקובלנם בעברית]

מגדל הכנסייה המארונית החדשה בגוש חלב

כנסיית מר מרון – הכנסייה הארמית מרונית בגוש חלב – הכנסייה החדשה

הכנסייה המרונית הגדולה בג׳ש היא המודרנית.כנסייה זו הוקמה בשנות ה-90 ומשמשת כמקום התפילה המרכזי של תושבי הכפר. בכנסייה זו נערכים הטקסים הדתיים, חתונות ואירוסין. חצר הכנסייה מטופחת מאד. בית הנזירות צמוד לכנסייה. במבט מלמעלה הכנסייה בנויה בצורת צלב.

פסל מר מרון (מארון)

פסל מרים בכנסיית מר מרון הארמית – מארונית

פסל מרים הקדושה שומרת על השער.

מרים הקדושה

חלונות ויטראז’ בכנסייה

כדאי לראות אל חלונות ה-ויטראז’.

גג הכנסייה

גג הכנסייה עם פסוק בכתב ארמי

קירות הכנסייה

חזית הכנסייה

המזבח

המזבח

גינת הכנסייה

גינת הכנסייה

קישוטי חג המולד בכנסיית מר מרון

קישוטי חג המולד בכנסית מר מרון

התנועה הארמית בישראל

בגוש חלב המרונים אינם ערבים אלא צאצאי סורים – ארמים. ראש התנועה הארמית בישראל הוא שאדי חלול. שאדי הוא נוצרי- מרוני – ארמי ששרת בצה”ל והגיע לדרגת קצין.

The Peshitta is the standard Syriac Bible, used by the Maronite Church, amongst others. The illustration is of the Peshitta text of Exodus 13:14–16 produced in Amida in the year 464.

הוא הראה לי בביתו ובכנסייה כתבי הקודש שלהם (הכוללים את התנ״ך היהודי), בכתב ארמי. שאדי יזם לימוד ארמית בבית הספר היסודי, הקמת קייטנה בשפה הארמית, ומכינה קדם-צבאית לנוער נוצרי. אפילו בבית הקברות הנוצרי-מארוני, בבירעם, הכתובות על הקברים כולן בארמית.

שאדי מרצה בפני מטיילים על מדרגות הכנסייה

  ישובים ערביים נוצריים בגליל

ערב חג המולד 2018 חיים בישראל כ-175 אלף נוצרים שהם כ-2% מאוכלוסיית המדינה. 77.7% מהנוצרים בישראל הם נוצרים ערבים. רוב הנוצרים הערבים מתגוררים בצפון המדינה: 70.6% מתגוררים במחוז הצפון.

יישובים ישראליים בהם העדה הערבית-נוצרית היא העיקרית ביישוב: ג’ש (גוש חלב), כפר יאסיף, מוקייבלה, מעיליא, עיילבון, פסוטה, ראמה. במעיליא ובפסוטה מגוררים רק נוצרים.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

המרונים – موارنة בישראל

הכנסייה המרונית (Syriac Maronite Church of Antioch) היא כיום חלק מהכנסייה הקתולית. הנוצרים המרונים בישראל משתמשים בארמית כשפה הליטורגית, שהיא השפה בה נכתבים כתבי הקודש ונאמרות התפילות. היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המרונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, שפה שהמרונים עצמם דיברו בה עד המאה ה-18. חברי הדת המרונית הם נפוצים בלבנון ומהווים מיעוט גדול. מרונים מתגוררים גם בסוריה, קפריסין, ירדן, וישראל. רבים מן המרונים של לבנון היגרו לאירופה, צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה, ואפריקה.

ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מרונים. הכפריים בהם ישבו המרונים היו בשלושה כפרים בלבד: כפר בירעם, גוש חלב, ומנסורה (לשעבר כפר ליד מע’אר ועכשיו שכונה של מע׳אר). העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם בחיפה. המרונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית נגד היהודים.

על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון הקדוש , נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה⁻4 עד תחילת המאה ה⁻5 לספירה. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמרו על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים.

איור של מארון הקדוש, מייסד הכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית. החל מהמאה ה-17 יום החג שלו נחגג ב-9 בפברואר

בשנת 1996 נפרדהArchieparchy of Haifa and the Holy Land (שמרכזה ב- הכנסייה המרונית סנט לואי‎ בחיפה) מן הפטריארכיה של צור,בלבנון, והופרדו הכנסיות בירושלים ובירדן.

התישבות המרונית בגוש חלב

משחר קיומם התבלטו המארונים כעדה בדלנית: בשעה שעדות נוצריות אחרות התפזרו בארצות שונות (למשל: יוונים קתוליים), התרכזו המארונים כולם בהר הלבנון הצפוני, למעט שוליים קטנים בצפון סוריה, מושבת סוחרים בקפריסין ושני כפרים בגליל – ג’ש (גוש חלב) ובירעם.

בתחילת המאה ה-18 התיישבו בגוש חלב נוצרים מרונים, קתולים, ומספר משפחות מוסלמיות שהגיעו מלבנון. ערב מלחמת השחרור הייתה רוב האוכלוסייתה של גוש חלב – ג׳יש (כ-55%) היו מוסלמית.

ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: כפר בירעם, גוש חלב, ומנסורה (שכונה במזרח מע’אר שהייתה בעבר כפר נפרד).

לאחר כיבוש הכפר גוש חלב על ידי צה”ל ב-29 באוקטובר 1948 במבצע חירם,  עזבו רוב התושבים המוסלמים את הכפר ובמקביל פליטים נוצרים הגיעו אליו מכפרי הסביבה שנהרסו, ביניהם עקורי הכפר בירעם ואיקרית, מארונים גם הם. עקורי הכפר המארוני כפר בירעם, אשר עדיין מצפים לשוב לאדמתם וכן כפריים מוסלמים מכפרי הגליל העליון. עפ”י עדותו של נשיא המדינה יצחק בן צבי אחת המשפחות המרוניות היא ממוצא יהודי.

כיום חיים בגוש חלב כ- 3,000 תושבים,נוצרים מארונים (55%) , נוצרים קתולים (10%)  ומוסלמים (35%). זהו יישוב משגשג מבחינה כלכלית. רוב תושבי גוש חלב-ג’ש  הם נוצרים-מארונים. זה זרם בנצרות הקתולית שמקורו בלבנון. זהו הכפר היחיד בישראל שרוב תושביו מארונים. קהילה מארונית של כ-6,700 אנשים מתקיימת בגליל, כולל קהילה מארונית משמעותית ותיקה הקיימת בגוש חלב, מעל 1,000 נפש. כ-2,000 מהמארונים בגליל ה�� חיילי צד”ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.

בכפר נמצאים שתי כנסיות לעדה המרונית.

כנסייה קתולית על שם סנט בוטרוס ובולוס ולפי המסורת משפחתו של בולוס הקדוש גרה בגוש – חלב.

בכפר נמצא מנזר מארוני.

  כנסיית מר בוטרוס (פטרוס) ובולוס ושרידי בית הכנסת העליון

מעל כל בתי הכפר נישאת כנסיית בוטרוס של הקהילה היוונית קאתולית של גוש חלב. הכנסייה סגורה. בסמוך לכנסייה, חורבותיו של בית כנסת קדום ומפואר, כנראה מתקופת בית שני. ממערב למבנה ניתן לראות עמודי אבן גדולים שחלקם מעוצב בצורת לב, שהיו חלק ממבנה בית הכנסת.

התצפית מהגבעה הלבנה

התצפית מאפשרת מבט אל נופי הגליל העליון, לבנון, הר מירון, הר חירם, הר אדיר. ניתן לזהות את יישובי הספר (ממערב למזרח), סאסא, דוב”ב, ברעם, יראון ואביבים, רכסי הר חרמון, וכרם בן זמרה.

נוף מן הגבעה הלבנה

  נוף מן הגבעה הלבנה מבנה המיועד לבית אבות נוצרי

  נוף מן הגבעה הלבנה

כנסייה המרונית הקטנה בגוש חלב – הכנסייה המרונית על שם מרים הקדושה

בראש ההר, בגרעין העתיק של הכפר, שוכנת הכנסייה המרונית הקטנה. לראשה פעמון. מספרים שברעש האדמה הגדול שפקד את הגליל במחצית המאה ה-19 הכנסייה נהרסה כליל ואף קברה מתפללים תחתיה. בתיעוד מאז מסופר כי היו 235 הרוגים בכפר. היום הכנסייה המרונית הקטנה סגורה במהלך שעות היום ולעת אחר הצהריים מתפללת בה הקהילה בעזרתו של אבונה בשארה אב הקהילה המרונית בכפר.

הכנסייה הישנה

קבר הנביא יואל בן פתואל

בוואדי ממערב לכפר, ליד הכניסה המערבית לגוש חלב,  בין עצי הזית נמצא ציון מקום קבורתו של הנביא יואל בן פתואל. מסורת המקובלים ובעיקר עדותו של רבי חיים וויטל תלמידו של האר”י יכולה אולי לחזק את המקום בגוש חלב. “בלכתך מגוש חלב צפונה, בבקעה אחת אשר שם, קבור יואל בן פתואל”. הכיפה הכחולה בולט למרחוק. חשוב לדעת – הקברים בגוש חלב נמצאים בחצרות של בתים פרטיים.

קבר רבי מאיר בן יצחק נהוראי

בחצר בית מול כנסיית מר מרון החדשה נמצאת אחוזת קבר קטנה. מצידו האחד של הקבר כתוב שמו של רבי מאיר בן יצחק נהוראי ומצידו השני רבי מאיר (אביו של רבי יצחק). כאן כנראה התבלבלו בשמות. מסורת אחרת קובעת שבדיוק במקום זה טמון גם רבי מאיר אחר, הלא הוא רבי מאיר קצין ״בעל הנס”.

קבר יוחאי ואשתו, הורי הרשב”י

בסמטא מאחרי הבנק, המסתעפת מהרחוב הראשי, קיים ציון קבר שלפי המסורת מצויים בו יוחאי ואשתו, הורי הרשב”י.

קברי שמעיה ואבטליון

לפי המסורת נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון, , נמצא ליד הכניסה המערבית לגוש חלב. , בסמוך לכניסה לכפר גוש חלב. זהו מבנה קטן ובו סרקופג כפול. קבריהם היו מקובלים על עולי הרגל בימי הביניים. שמעיה היה נשיא הסנהדרין ואבטליון אב בית הדין בסוף תקופת הזוגות. עולי רגל כבר מימי הביניים נהגו לעלות על קברם. גם מקובלי צפת נהגו כן. האר”י הקדוש נהג לבקר בקברים.

קבר שמעיה ואבטליון צילום: אריאל פלמון

זאב וילנאי מביא בשם “עמק המלך” ושבחי האר”י הקדוש שני סיפורים מפי תלמידיו:

בשנת 1572 הלך הרב להשתטח על ציון שמעיה ואבטליון… כדי לשאול אותם רז מרזי התורה. שכן היה דרכו תמיד כל זמן שהיה מצטרך לדבר עם נביא או תנא אחד, היה הולך על קברו ומשתטח עליו בפישוט הידיים והרגלים ושם פיו על פיו”.

ופעם אחת שהאר”י בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון והתלמידים עמו ואמר אל התלמידים: בני ! תדעו ששמעיה ואבטליון צוו לי לאמר לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות…ומרוב טפשותינו לא היה דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן יוסף, ולא עמד אלא ימים מועטים ונתבקש רבנו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף ומרוב ענוותו לא רצה לגלות את עצמו.

לפי המסורת קבורים כאן בגוש חלב אדרמלך ושראצר בני סנחריב. בניו באמת לא היו דומים לסנחריב, שמבני בניהם למדו תורה ברבים, והם שמעיה ואבטליון. והאחד נקרא אדר מלך, שהיה לו הדר מלכות, ונכתב בא’ רמז לאבטליון. והשני שר אצר, שר באוצר התורה ומתחיל שמו בש’ רמז לשמעיה.”

בית הכנסת בנחל גוש חלב

בנחל נמצאות חורבותיו של בית הכנסת הקדום בן המאה השלישית לספירה, שנהרס כנראה במאה השישית. בית הכנסת נהרס ונבנה מספר פעמים, עד שנעזב אחרי הרעש של 551.

  שרידי בית הכנסת בגוש חלב צילם: שמואל מגל, http://www.sitesandphotos.com

בשנת 1905 ערכו היינריך קוהל וקרל וטצינגר חפירה ארכאולוגית ראשונה במקום, במסגרת הסקר המקיף שלהם על בתי הכנסת העתיקים שבגליל. סקירת השרידים העלתה שמדובר בבית מרובע, בעל פתח אחד, לדרום – דהיינו לכיוון ירושלים. במקום נמצא משקוף ובו תבליט עיט פרוש כנפים המחזיק מקלעת במקורו.

תבליט העיט על משקוף בית הכנסת צילום: עמית אבידן

בית קברות יהודי עתיק

במדרון המערבי של הכפר נחשף בשנת תשל”ג (1973) מאוזוליאום מהמאה הד’בנוי היטב. המבנה בנוי גזית וניצב בחצר אליה ירדו בגרם מדרגות. המאוזולאום הוא מצוי בדרום חצר, אשר ממנו מסתעפים פתחים למערות קבורה. במעל המערה הצפונית מצוי חדר ובו סרקופג גדול עם שני תאי קבורה ומעל כל אחד מהם מכסה אבן גמלוני. המואוזליאום נמצא היום במרתף בית שנבנה מעליו וניתן לבקר בו.

קישוטי חג במולד בגוש חלב

הכנסייה הארמית מרונית בגוש חלב – ג׳ש – الجش * ״הושבילים״ כבר ביקר בעיירה ג׳ש - גוש חלב - الجش, בביתו של ידידינו שאדי חלול. הפעם שאדי אירח אותנו בכנסיית מר מרון - הכנסייה הארמית מרונית בגוש חלב.

[rabash-maamarim]

מי שחיזק לבו

תשמ"ה - מאמר כ' 1985 - מאמר 20

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, אם מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

מקור

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ענין עלית מ"ן דז"ת דנקודים לאו"א וביאור ספירת הדעת | אות צב

כבר נתבאר, שבסבת עלית ה"ת לנקבי עינים שנעשה בצמצום ב', דהיינו לעת יציאת הקטנות דע"ס דנקודים, נחלקה כל מדרגה לב' חצאים: גלגלתא ועינים נשארים במדרגה ונקראים משום זה כלים דפנים, ואזן חוטם פה, הנפולים מהמדרגה להמדרגה שמתחתיה, נקראים משום זה כלים דאחורים. כנ"ל באות ע"ו, באופן שכל מדרגה ומדרגה נעשית כפולה מפנימיות וחיצוניות, באשר הכלים דאחורים דעליונה נפלו בפנימיות הכלים דפנים של עצמה, ונמצאים אח"פ הנפולים דכתר נקודים מלובשים תוך גלגלתא ועינים דאו"א, ואח"פ הנפולים דאו"א מלובשים תוך גלגלתא ועינים דז"ת דנקודים, עש"ה.

[bs-maamarim]

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר.

יח) ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"

יט) ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?

כ) אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל.

כא) ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור "נעשה ונשמע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר' אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז"ל, "שכל ישראל ערבים זה לזה". אלא ר' אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

כב) וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

כג) ובדברים הללו מתבארים היטב, מה שעמדנו לעיל באות ה', במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.

אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.

מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, כנ"ל באות ט"ז, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל באות ט"ז, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב.

ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה, כמבואר.

כד) ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת, ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית, כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות, לכל מין האנושי שבהעולם כולו.

באופן, שניצוצי הזדככות הללו, הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה, השרויים בהגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות, ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', והכף חובה יתבער מן הארץ.

כה) עתה נשאר לנו להשלים, מה שביארנו בקונטרס הקודם "מתן תורה", אות ט"ז. שמשום זה לא ניתנה התורה להאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הקוטב של התורה כולה, אשר כל המצות מסבבות עליה, כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה.

ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה. ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה, מסכים לקבל על עצמו מצוה הזאת. ואח"כ, שהסכימו לדבר, ניתנה להם התורה, עש"ה.

אולם עדיין צריך לבאר: היכן מצינו בהתורה, שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה, קודם קבלת התורה?

כו) ותדע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא, ששלח הקב"ה לישראל, ע"י משה רבינו, קודם קבלת התורה, כמ"ש (יתרו, י"ט פסוק ה'): "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש. אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה, ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה, אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'". ע"כ.

והנה לכאורה, הדברים אינם מותאמים לתפקידם. כי השכל מחייב, באם אחד מציע לחבירו, איזו עבודה לעשות, ורצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה ומעין של תוכן העבודה ההיא. וגם שכרה. אשר אז נמצא מקום להמקבל, לעיין בה, אם למאן אם להסכים.

וכאן, בב' מקראות האלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא שום דוגמא של העבודה, ולא שום שכר חלף העבודה. כי אומר: "אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". ואינו מפרש לנו, לא את הקול, ולא את הברית, על מה שיחולו. אח"כ אומר: "והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ". שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו. דהיינו, להתאמץ להיות סגולה מכל העמים, או הוא הבטחה טובה אלינו.

גם יש להבין, הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ". אשר ג' התרגומים: אונקלוס, ויונתן בן עוזיאל, והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה. וכל המפורשים: רש"י ורמב"ן וכו'.

והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס, אשר "כי" הזה הוראתו אע"פ. ויפרש: "והיתם לי סגולה מכל העמים, אע"פ שלי כל הארץ". ולזה נוטה גם דעתו עצמו, עש"ה.

אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י. ואח"כ מסיים הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה, וחובה להתאמץ בדבר זה, או הוא הבטחה טובה.

גם מלות הללו "ממלכת כהנים", אין לו פירוש, ואין לו חבר בכל התנ"ך. ובעיקר צריך להגדיר כאן, על כל פנים, איזה הבחן, בין "ממלכת כהנים" ובין "גוי קדוש". שהרי, לפי המשמעות הרגילה של כהונה, הרי זו בחינה אחת עם קדושה. וממילא מובן, שממלכת, שכולה כהנים, הרי זה גוי קדוש. ואם כן, המלות "גוי קדוש" מיותרים.

כז) אולם, על פי כל אותם הדברים, שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה. דהיינו, שמציע להם באמת, בדברים האלו, כל צורתה ותוכנה, של ענין העבודה של התורה ומצות, ואת כל מתן שכרה, הראוי להשמע.

כי צורת העבודה שבתורה ומצות, מתבטא בהכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי "ממלכת כהנים" פירושו, שתהיו כולכם, מקטון ועד גדול, כמו כהנים. דהיינו, כמו שהכהנים, אין להם חלק, ונחלה, ושום קנין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה. באופן, אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדש לה' ית'.

ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצות השי"ת, ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו. באופן, שלא יהיה לשום פרט, לדאוג מה לצרכי עצמו. שבאופן זה, נמצאו אפילו העבודות של חולין, מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות, שהכהנים היו עושים בבית המקדש.

כי מה לי העסק, בהמצוה של הקרבת עולה לה', שהוא מצות עשה? ומה לי, אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"? ונמצא, שהקוצר שדהו, כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקרב קרבן לה'.

ולא עוד, שהסברא נותנת, אשר המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קרבן, שהוא משום, מה שהוכחנו לעיל באות י"ד וט"ו, עש"ה.

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצות, אינם נתונים, אלא לצרף בהם את ישראל, שהוא הזדככות הגוף, כנ"ל באות י"ב. אשר אח"כ, יזכה בגללם את השכר האמיתי, שהוא הדבקות בו ית', שהוא תכלית הבריאה, כנ"ל באות ו', עש"ה.

והנה השכר הזה מתבטא בהמלות "גוי קדוש". שע"י הדביקות בו ית', נעשינו קדושים, כמ"ש: "קדושים תהיו לה' אלקיכם, כי קדוש אני ה' מקדישכם".

והנך רואה, שבמלות "ממלכת כהנים", מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך". דהיינו, ממלכה, שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קנין עצמי, מכל קנינים הגשמיים. ובעל כרחינו יש לנו להודות, אשר זהו ההגדרה היחידה, שאך אפשר להבין בענין "הממלכת כהנים" הזו. כי לא תוכל לפרשה, בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים?

וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים. הלא כבר נאמר "וגוי קדוש". אלא בהכרח, שכל המשמעות שבהדבר, אינו אלא, רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם. והיינו, השיעור של "ואהבת לרעך כמוך", הכולל כל התורה כנ"ל.

ובמלות "גוי קדוש" מתבטא כל צורת המתן שכר, שהיא הדביקות כנ"ל.

כח) ועתה מובן לנו היטב, גם המלות הקודמות, בכל שיעורם. כי אומר: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית, על זה שאני אומר אליכם כאן. דהיינו, "והיתם לי סגולה מכל העמים". כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם, תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף, אל כל העמים ואומות העולם. בהיות, שכל אומות העולם, עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה. וצריך אני לאומה אחת, על כל פנים, להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים.

ועל כן מסיים על זה: "כי לי כל הארץ". כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי, כמותכם. וסופם להדבק בי, כנ"ל באות כ'. אלא עתה, באותה שעה, שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצוה אתכם, אשר "ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים", שהוא בחינת אהבת זולתו, באופיה האחרון של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא קוטבה של כללות התורה והמצות. "וגוי קדוש", שהוא השכר, בצורתו האחרון של "ולדבקה בו ית'", הכולל כל השכר, שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיענו חז"ל, בביאור הסיום "אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל". שדייקו "אלה הדברים", "לא פחות ולא יותר". שקשה מהיכי תיתי, שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה', עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו. שלא מצאנו דוגמתה בכל התורה. ואדרבה, מקרא כתוב עליו: "בכל ביתו נאמן הוא".

כט) ובהאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה, על אפיה האחרונה, כמבואר בהמלות של "ממלכת כהנים", שהוא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך", הנה באמת, שהיה אפשר למשה רבינו, להעלות על דעתו, להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת, צורת העבודה בהפלגה הגדולה והרמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק, מכל קנינים הגשמיים, ולמסור כל הונם ורכושם לה', כהוראת המלות של "ממלכת כהנים".

בדומה, למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים, אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה, שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס. רק להמתין, עד שיוגדלו ויתחכמו, ויהיה להם האומץ, להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך, הקדים אליו השי"ת, האזהרה הנ"ל: "לא פחות", אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה, המתבטאה בהמלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין המתן שכר, המוגדר בהמלות "וגוי קדוש". היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר, את הנועם והעידון הנשגב, הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם, שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו, להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה, כבחינת כהנים.

ולפיכך הגיע אליו ההזהרה: "ולא יותר". רק לסתום, ולא לפרש כל בחינת המתן שכר, הכלול בהמלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם, ההפלגה הנפלאה, שבמהות השכר, הנה אז בהכרח, שהיו משתבשים, ומקבלים את עבודתו ית', על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה. שזה היה נחשב לעובד את עצמו, ולאהבה עצמיית, שנמצאת כל הכונה מסורסת, כנ"ל באות י"ג, עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור המלה של צורת העבודה, המתבטא ב"ממלכת כהנים", נאמר לו: "לא פחות". ועל שיעור הסתום של מתן השכר, המתבטא בהמלות: ו"גוי קדוש", נאמר לו "ולא יותר".

Sourse

[rabash-maamarey-hachevra]

סדר ישיבת התועדות

תשמ"ו - מאמר י"ז 1986 - מאמר 17

חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:

א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.

ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.

ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.

ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.

ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.

וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכר�� רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".

אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.

אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.

אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.

ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.

ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".

וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.

אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.

אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את ע��מו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה.

[rabash-maamarim]

בא אל פרעה - ב

תשמ"ו - מאמר י"ג 1986 - מאמר 13

הזה"ק שואל: "בא אל פרעה", הלא "לך אל פרעה", היה צריך לומר וכו'. כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה מלך מצרים", התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שכתוב "אני ה'", שדרשו "אני ולא שליח". עד כאן לשונו (בתחילת פרשת בא).

וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו "בא".

ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר. אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה. הלא הכתוב אומר "אני ולא שליח". אם כן איזו תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה. הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.

ויש עוד להבין מה שאמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) וזה לשונו, "אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".

וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי. היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל. ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה. וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.

הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.

ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.

אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.

אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).

ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').

וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.

אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.

כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.

וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.

אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.

ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.

וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאין כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון ��ק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמו��ר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.

והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאין כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.

אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.

אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.

וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.

הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.

ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.

והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.

ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.

נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.

וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.

ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא).

וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וזה לשונם: "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ורבנן ההוא, כי הכי קאמר להו קודשא בריך הוא [כך אמר להם הקדוש ברוך הוא] לישראל: כד מפיקנא לכו [כאשר אוציא אתכם], עבידנא לכו מלתא [אעשה לכם דבר] כי היכי דידעיתו דאנא [כדי שתדעו שאני] הוא דאפיקית יתכון [שהוצאתי אתכם] ממצרים, דכתיב "כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם". עכ"ל.

משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם. וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק. מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.

אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש. והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדימה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורה, כי תמיד היו מתעוררות להם שאלות חדשות בענין "מי ומה".

ולפי זה יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היתה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים. אם כן הידיעה הזו, שכתוב "וידעתם", מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים. ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.

ומהי עבודת פרך. הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. רבי אלעזר אומר בפה-רך".

ויש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א. המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב. הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאין כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.

ועתה נוכל לפרש את ענין "עבודת פרך", שאמרו, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.

אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.

מה שאין כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.

וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". במקום שהיו צריכים לעבוד עבודה השייכת לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, יעבדו עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.

ו"מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.

באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה. לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שללמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה. ואתם רוצים להשתדל לענות "ברוך הוא" ו"ברוך שמו" ו"אמן", ושלא לדבר באמצע "חזרת הש"ץ". ומי צריך את זה.

עיקר היא הכוונה לשם שמים. שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם. ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של "מה בכך", הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זו לא עבודה בשבילכם. זה מתאים לעבודת נשים. אבל אתם צריכים לעבוד במלאכה של אנשים. וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם. הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים. אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה'. אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקראת שכל מעשיכם יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

והיות שהם במדרגת "נשים", היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת "תשש כוחם כנקבה". ואז המצרים נתנו להבין, שעיקר היא הכוונה שהיא לשמה, בזה היו המצרים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.

וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"י) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

והמצרים הלכו לייעץ להם לאלו בבחינת נשים, שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאף על פי שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה. ובזה היו המצרים בטוחים, שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.

נמצא, שזאת נקראת "עבודת פרך", היינו דפירש רבי שמואל בר נחמני "בפרך בפריכה". ופירש רש"י "בפריכה ובשברון הגוף ומתנים". והטעם הוא, שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו, כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה. והם החלישו אותם בעבודה זו, כי המצרים היו מתנגדים לעבודה זו. לכן, חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות, שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע, היתה להם עוד עבודה, בזה שהמצרים נתנו להם להבין, שכל עבודה זו היא עבודה מיותרת. שהעבודה דלהשפיע לא שייכת אליהם, אלא ליחידי סגולה. וממילא נקראת זה "עבודה כפולה":

א. עבודה בהתאמצות, שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע.

ב. ולהילחם עמהם ולומר, שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים, שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים. וזו היתה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.

וכמו כן היו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו, עבודת נשים כלום לא שווה, כי זה שמקיימים תורה ומצות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם היא רק על המעשה, ולא כדברי הרמב"ם, שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשיית מעשים ולא ללמוד אותן שצריכין לכוון לשמה.

אי לזאת, כשבאו המצרים, ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכון בעמ"נ להשפיע, היתה להם עבודה קשה:

א. בענין לשמה, בכלל אין אתם מסוגלים לעבוד,

ב. להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין, שמעשה המצות בלי כוונה, כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצות של שלא לשמה. נמצא, שעכשיו ע"י המצרים נעשתה עבודה של בחינות נשים בבחינת השפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל, שהיא בחינת שברון הגוף ומותניים.

נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במילת "פרך". ואין שום סתירה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היו שם, אלא כל אחד תופס פירוש לפי ענינו.

א. הנה פירוש א' ב"פרך" רבי אלעזר אומר ב"פה-רך".

ב. רבי שמואל בר נחמני אמר ב"פריכה" (שהוא לשון שבירה).

ג. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.

אולם כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל.

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.

מזה משמע, זה שאומר, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, הוא נותן הסבר, מדוע היו שומעים להמצרים. והתשובה הוא, מטעם "פרך", שהיו מדברים לישראל ב"פה-רך". נמצא, שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד "עבודת פרך", שהיא כמו שאומר רבי שמואל בר נחמני, "פרך" היינו עבודת פריכה, שהיא עבודה שמשברת את הגוף.

ולפי זה יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל, בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם, והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצריים לא היתה להם כח להתנגד לעבודה שלהם. עד כמה הוא גודל הנס. ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר. כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שהוא מונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצריים, ולפי מה שמשער בלבו שיעור החושך "את פתום ורעמסס", שהיו בונים, כנ"ל.

ועכשיו, בפעם אחת נפתחו השערים של קליפת מצריים, ויצאו לחופשי, ונכנסו ברשות עצמם. זאת אומרת, שהיתה להם עכשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם, בלי שום הפרעות. איזו שמחה ורוממות רוח היא מביאה לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה, בין זמן החושך לזמן שהוא מאיר. וזהו, כמו שאומרים, "המבדיל בין אור לחושך".

ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת, שרק כי ה' הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל, "כד מפקינא לכו עבדינא, לכו מלתא, כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצרים", דכתיב "כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

והענין, שצריכים תמיד לזכור את המטרה שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא, שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדינו. אולם, לצורך תיקון, הנקרא "דביקות", שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלימות. והשלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".

ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה.

מקור