#ספוקן וורד

[ultimate-toad-but-greener]

פואמה.

נכתבה בסדנה על ילדות.

בדידות//קאי

יש לי כל כך הרבה חלומות, ולכם? הרי אתם לא אוהבים אותו הדבר כמו פעם. האם ויתרתם?

נראה שויתרתם, עליי. וזה מפחיד, להישכח. אני מקווים שאתם כבר לא מכירים את ההרגשה,

אני גם, גם לא מכירים את ההרגשה, הרי לא נשכחתי, כי לא נשכחתי- פשוט, לא הוכרתי מלחתחילה.

ולכן- אני בסדר, וגם אתם. אנחנו לא מכירים את ההרגשה.

[oy-vey-zmir]

אתה מתעורר באמצע הלילה מהחלום.

זה החלום האחרון. אתה יודע שזה החלום האחרון. חיכית לו כבר ארבעים ושמונה שנים. תמיד ידעת שהוא יגיע.

אתה מרים את היד, מגשש את דרכך אל הטלפון שמונח על השידה ליד המיטה שלך, כמעט מעיר בטעות את הילד שלך שעדיין מפחד לישון לבד בחדר שלו. אתה לא מאשים אותו. אתה מבין. גם אתה מעולם לא הצלחת ללכת לישון לבד, אבל טוב, נו, כל אחד וסיבותיו שלו. לילד יש סיוטים על להיכשל באנגלית, ולך יש סיוטים על... חלום.

אתה מדליק את המסך בשתי לחיצות ולוחץ על האייקון הצהוב של אפליקציית הפתקים, נכנס לקובץ המתויק בתור 'החורבן', ומתחיל לכתוב.

במשך השנים הקובץ הזה החליף שמות כמו גרביים; פעם קראו לו בשם של החתול של השכנה ממול שנכנס לדירה דרך החלון ואכל את דג הזהב של אחותך, ואז בשם של המורה שהכשילה אותך בהיסטוריה כשהיית בן עשר, ואז בשם של ראש הממשלה. בסוף החלטת על שם קצר, קלאסי, ישיר. החורבן. אם כבר לדבר על זה, למה לא לקרוא לילד בשמו?

אתה כותב את התאריך והשעה ואת פרטי החלום, והשמיים מהחלון של חדר השינה שלך מתחילים להבהב באפור-כחול. עומד לרדת גשם, אתה חושב.

לא כל יום מישהו חולם את סופה של מדינת ישראל ויודע במאת האחוזים שפרי דמיונו יהפוך למציאות. אבל לא חלמת על הגשם. ולא קנית מטרייה.

מה הטעם בלהיות נביא אם אני לא מצליח לנבא את מזג האוויר, אומר בראש שלך הקול העייף שאין לו כוח לעמוד בפקקים של תשע בבוקר בזמן שמבול מכה בגג של המכונית שלקחת לשטיפה אתמול. ואם את הגשם לא הצלחת לנבא נכון, אולי גם שארית הנבואה הזו...

לא. אתה יודע שזה נכון.

אתה יודע כבר ארבעים ושמונה שנים. תמיד ידעת.

מתחיל לרדת גשם בחוץ.

אתה קם מהמיטה, מדליק את האור במסדרון ונכנס למקלחת בפעם האחרונה בהחלט.

אתה תקוע בפקקים של כביש ארבע, לוגם מכוס הקפה שביד שלך, שמפזרת ניחוח מר ועשיר בכל המכונית; היד השנייה מונחת על ההגה.

הפקק בטח נראה כמו מצעד נמלים לבחור מלמעלה, אתה חושב בעגמומיות ולוקח עוד שלוק מהקפה. מצעד נמלים שטובעות במזג האוויר הלא החלטי וההסעות המייגעות לחוגים של הילדים והמסים המוגזמים. מצעד נמלים שיפסיקו לחכות בפקקים אחרי היום, אתה מבין ברגע דוקר וחריף של הארה, כי כבר לא יהיו יותר נמלים.

אנשים, אתה מתקן את עצמך. אנשים. כשהיית בן עשרים ואחת הייתה תקופה בה פיתחת שיגעון גדלות מזעזע ואתה לא מוכן לחזור לתקופה הזו. חוץ מזה, אתה לא יותר טוב משאר האנשים שעומדים בפקק המזעזע הזה; הדבר היחיד שמבדיל בינך וביניהם הוא היכולת שלך לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר ספציפית, בעתיד של מדינת ישראל.

אתה מגביר את החימום וחלונות המכונית נאטמים לאט לאט בצבע אפור חלבי, מפרידים בינך ובין שאר הנהגים העייפים שבחוץ, שחושבים שהם בדרך לעוד יום עבודה נורמטיבי ולא מעלים בדעתם שזו הפעם האחרונה שיחכו בפקק של תשע בבוקר. מצעד הנמלים זוחל לאט לעבר הרמזור והגשם דופק על גג המכונית, דופק חזק מדי - ואתה לא יכול שלא לחשוב שזו הדרך שלו להגיד לך, וואלה, דפקת אותם. תראה מה עשית. כל שאר הנביאים שלי הזהירו אותם בזמן, ואתה לא אמרת מילה.

צפירה רועמת מחזירה אותך מהמחשבות אל הכביש ואתה לוחץ על דוושת הגז, לוגם מהקפה שהתקרר בינתיים.

יותר מדי סוכר, ופחות מדי אומץ.

אתה עומד בין כל המוניות הצופרות מחוץ לשדה התעופה, מנסה נואשות לתפוס את תשומת הלב של אחד מהנהגים הזועפים כדי לקחת מונית הביתה. אתה מקלל את הרגע שבו החלטת שאין מספיק מקום בבגאז' של המכונית שלך למזוודות של אשתך ושל הילד והחלטת להזמין מונית לשדה.

הגשם מצליף בפנים שלך; אתה מנגב את עדשות המשקפיים בשרוול החולצה שלך, וחוזר על הפעולה, ושוב, ואז מוותר. אתה מועד לעבר אחת מתחנות האוטובוס הריקות ובוחן את הלוח שמציג את מסלולי קוי האוטובוס בעיניים מצומצמות. יש לך רק אוטובוס אחד, והוא מגיע פעם בשעה.

אתה מתיישב בכבדות על הספסל הרטוב ומביט בעוברים ושבים שממהרים להיכנס לתוך שדה התעופה ולהימלט מהמבול.

אתה מרגיש דקירת אשמה כשאתה נזכר בנסיעה לשדה, כשהילד שלך ניסה לשכנע אותך בפעם השמינית לבוא איתם לצ'כיה. הסברת לו שיש לך יותר מדי עבודה, וכבר אין זמן לקנות עוד כרטיס טיסה, וטיול שורשים זה ממש כיף והוא יהיה בסדר גמור עם אמא.

אבל אתה לא חושב שהצלחת לשכנע אותו עד הסוף. מעולם לא ידעת להתחמק משאלות בצורה מדויקת, אבל איך אפשר להאשים אותך? איך מסבירים לילד בן תשע שאבא שלו מרגיש אשמה על כך שלא הספיק להזהיר את תושביי מולדתו ולכן הוא נשאר מאחור בגלל תקווה קטנה, מזערית, חסרת סיכוי, שיספיק לתקן את מה שעשה?

אתה לא יודע.

אתה בוהה במדרכה המוכתמת בבוץ, ותחושה משונה של השלמה מהורהרת מציפה אותך. טיפות הגשם שמכות בלבנים המלוכלכות יוצאות שלוליות בצבע כהה, כמעט ארגמן.

זה הסוף, אתה חושב. זה הסוף. זה החורבן.

אתה יושב בתחנת האוטובוס בעשר בלילה,

וצופה בסוף של מדינת ישראל.

[ultimate-toad-but-greener]

פואמה.

אזהרת טריגר: איזכור של מוות ושריפה (המשפט הראשון שחוזר על עצמו) בקטנה, רק איזכור, בלי פרטים.

יער נשרף//קאי

יער נשרף ובו נלקחו חיים.

קול כאב נישא על רוח אל מקומות אחרים,

קדושים.

הקדושים שומעים,

הם יודעים.

יער נשרף ובו נלקחו חיים.

הקדושים מתפללים, עיניהם עצומות.

קול כאב נישא אליהם, חודר דרך עצמות.

הקדושים שומעים,

הם יודעים.

יער נשרף ובו נלקחו חיים.

הקדושים מפנים עורפם, שלווים בקדושתם.

קול כאב נישא להתחנן לעזרתם.

הקדושים שומעים,

הם יודעים.

יער נשרף ובו נלקחו חיים.