#הקצה

[gal-gabot]

כלבים שאתם פשוט רואים אותם ככה על הקצה של המיטה או הספה שאתם עליה.

רבלגו אם אתם מסכימים.

[paam-halamti-be-ivrit]

חלמתי שאני במין פסטיבל כלשהו במקום רגוע יותר שלו, והיה שם מן בובה של הצמח פרה מהסימס? אבל גרסא מאוד פרוותית ורכה שלו שממש דורשת ליטופים, והבובה הייתה ספק רובוטית או אולי מישהו הפעיל אותה מבפנים?, היא לא הייתה "בחיים" אבל היא זזה בצורה כלכך חמודה והסיבה שהיא הייתה שם הייתה שאפשר לשלם למישהו ולגשת אליה, ובהתחלה אנשים קצת התביישו ורק ליטפו את הקצה שלה בעדינות, אבל זה כאילו היה מצופה שמשהו יותר אינטנסיבי יקרה עם הזמן ואז לאט לאט אנשים התחילו ממש ללטף אותה ולגרד אותה בצורה שהביאה להם הנאה והבובה זזה כאילו זה מביא לה אושר והנאה והפרווה שלה זזה בצורה כלכך מקסימה וכולם צחקו והסתכלו עליה בפליאה ורק רצו לגשת אליה וללטף אבל ולגרום לה לזוז והאווירה הייתה חמה ואוהבת

✨

[eshcolit-sgula]

מה הטופ 5 ערים בישראל לשרוד בהן באפוקליפסת זומבים

אוקיי אז ככה:

לדעתי מקום ראשון שדרות, כל העיר הזאת מלאה מקלטים ובונקרים והיא הכי מורגלת לסיטואציות חירום, אפוקליפסת זומבים זה סתם עוד משהו בבאקט ליסט.

משהו בי רוצה להגיד פתח תקווה כי היא לא באמת קיימת אבל אני גם די בטוחה שהאפוקליפסה תתחיל שם אז אולי לא.

אולי ירושלים זאת אופציה, הרבה אנשים גם ככה על הקצה מחשש למחבלים אז מרגיש לי שניטרול זומבי לא מאוד שונה מזה. גם יש לנו את משמר הגבול וזקנות עם ספריי פלפל.

אילת גם יכולה לעבוד, משתי סיבות: אחת, חם שם למות אז הזומבים בייסיקלי יימסו. שתיים, ותקחו אותי בעירבון מוגבל, יש סטראוטיפ נפוץ שאילתים מטומטמים. זומבים ניזונים ממוחות, אז כאילו לא יהיה ממש מה לאכול שם והם יגוועו או משהו. לא יודעת אני לא שלמה עם התשובה הזאת.

ולבסוף, רמלה ולוד. שתי ערים שיש בהן כל כך הרבה כאוס שאני די בספק שישימו לב לזומבים ברחובות, וגם אם כן ישימו לב הם עדיין יתמודדו עם זה יותר טוב מכולנו.

תודה על האסק שישאיר אותי ערה בלילות, אנון! /j

[noalevitan]

אני מקווה שנועה ושימרית יפגשו בפרק של היום

אני גם! לגבי איך זה ישפיע על נועה עוד מוקדם להגיד אבל אני מחזיק אצבעות לסוף שהוא לא רע לגמרי. באופן אישי חשוב לי יותר שנועה תתקדם לקראת הבנה עצמית מאשר שתהיה בכל זוגיות שהיא כרגע. אבל עטרה פריש יודעת להחזיק אותנו על הקצה 🫠

[jewvian]

ראית כבר את הפרק של המפקדת? ממש כואב לי הלב על כולם שם

היי אמנון! כן, ראיתי וגם לי כואב הלב :(

קודם כל סוף סוף הקונפליקטים מגיעים לנקודת רתיחה ואלוהים כמות הכוויות שהולכת להיות לכולם.... בעיקר לטולי. וואו.

זה רק אני או שצימר יצאה כלבה רצח מול טולי? כאילו נשמה שחררי, את עדיין במסגרת צבאית ויש דברים שאי אפשר לעשות. פתאום מרגיש לי שכל ההתאהבות הזאת שלה בטולי הייתה סתם, כאילו היא רצתה אותה רק בגלל הכוח והאסרטיביות. כשטולי סירבה להציג את ההילטונים בפני מפקד מגל זה כאילו שהרגשות של צימר עשו 180 מעלות. אני מבינה שכואב לה ושהיא מאוכזבת, אבל בחייאת דינאק צימר, את בעצמך אמרת שכשאוהבים באמת אז סולחים על הכל, וטולי לא עשתה שום דבר רע. תתגברי על הילדותיות שלך לפני שתגמרי כמו כפיר.

וטולי בכללי הפרק הזה? כל כך הרבה מורכבות פאק איזו דמות. זה כאילו שהמסיכה שלה מתפוררת ואנחנו רואים את הגירלבוס האמיתית שיש בה, זאת שדורסת את כולם בשביל המטרה. הסצנה שהיא יוצאת על נועה למרות שהיא רצתה להזהיר אותה? טולי על הקצה וכל הפלוגה הדפוקה הזאת חירפנה לה את החיים אז אני מבינה את ההתפרצות, אבל הכאב על הפנים של נועה גמרו אותי.

והסצנה שלה עם מייקי!! מסכן שלי. נועה צדקה בסוף לגביו, הוא באמת מפקד טוב.

כפיר אידיוט כרגיל אז תודה לאל שיש את דורין. למרות שכולנו יודעים שספיר הייתה שמה ברקס לכפיר עוד לפני שכל הבלאגן הזה היה קורה. בחיי פלוגה של דפוקים.

הדינמיקה של צליל וחגו??? פרייסלייס. מי המפקדת ומי הפקודה?? ראינו את זה עוד בעונה הקודמת וזה המשיך גם לעונה הזאת, אבל בפרק הזה זה ממש התפרץ. צליל איבדה את עצמה, היא כבר לא יודעת מה היא רוצה להיות: ראש לשועלים או זנב לאריות. כל החיים היא חשבה שהיא הכי טובה, שמגיע לה להיות קצינה, שאף אחד לא יעשה את התפקיד טוב כמותה. אבל האמת המרה היא שיש עוד הרבה אריות, ושאולי עדיף לה להתחבר לשועלים. הנאום שחגו דפקה לה היה אחד הרגעים הטובים של העונה. חגו בכללי אלופה, בואו, והיא בעצמה עוברת תהליך כמו של צליל אבל הפוך: היא טיפסה מהשועלים והגיעה לאריות. אני רק מקווה שצליל תתאפס על עצמה, כאילו להוריד את הרגל מהגז זה סבבה לגמרי! מגיע לה להירגע ולצחוק להשתחרר, אבל הדרך משם לאיבוד עצמי טוטאלי קצרה, וטוב שיש לה את חגו.

אה והג'וינט שהופיע במערכה הראשונה יחזור גם במערכה השלישית. בהצלחה לנו.

לא זוכרת מה עוד קרה... אה, הילל הזה דפוק ברמות אבל לא בקטע חביב. אם עוד הייתה לי סימפטיה קטנה אליו היא התפוגגה. קריפ.

וצריך עוד סצנות של אפי בהול!!!!

והסצנה שנועה מנסה להיפתח לצליל ולדבר איתה וליישר את ההדורים ביניהן הייתה כזאת חמודה! נועה באמת מנסה, וכן היא אולי הבדיחה של הבסיס, אבל היא לפחות מנסה להשתפר! ואחרי פרק 7, כשראינו מאיזה בית היא באה, אז באמת כאילו... כל הכבוד לה. שאפו ענק. בומבו קומבו.

אני לא מאמינה שרק עוד שני פרקים נשארו לנו זה לא פייר 😭😭

[israelplays]

IPTV 2024: מהפכה בשידורי הטלוויזיה בעידן הדיגיטלי

בעשור האחרון, חוויית הצפייה בטלוויזיה עברה שינויים מהותיים, כשאחת ההתפתחויות המרכזיות היא המעבר לשירותי IPTV (Internet Protocol Television). טכנולוגיית IPTV משנה את הדרך שבה אנחנו צורכים תכנים טלוויזיוניים, ומציעה אלטרנטיבה גמישה ודינמית לשיטות השידור המסורתיות. במאמר זה, נחקור את עולם ה-IPTV, נבין כיצד הוא פועל, נסקור את היתרונות והחסרונות, ונתייחס להשלכות של טכנולוגיה זו על שוק הטלוויזיה בישראל. מה זה IPTV? IPTV היא טכנולוגיה שמאפשרת שידור תכנים טלוויזיוניים דרך רשת האינטרנט, במקום שיטות שידור מסורתיות כמו כבלים או לוויין. באמצעות IPTV, תוכן וידאו מועבר ברשת בפרוטוקול IP, דבר שמאפשר לצופים גישה לתכנים במגוון מכשירים, כולל טלוויזיות חכמות, מחשבים, טאבלטים וסמארטפונים. תכני IPTV כוללים שידורים חיים, תוכן לפי דרישה (VOD), וסדרות מוקלטות, מה שמעניק לצופים חופש וגמישות בצריכת התוכן שלהם.

כיצד IPTV פועל? טכנולוגיית IPTV משתמשת בפרוטוקול האינטרנטי (IP) כדי להעביר תוכן וידאו דיגיטלי אל המשתמשים. הנה התהליך בקצרה: - העברת תכנים דיגיטליים: התכנים משודרים ומקודדים לצורת נתונים דיגיטליים, המועברים דרך רשת האינטרנט. - שידור ברשת: התכנים מופצים דרך שרתי IPTV ייעודיים, אשר מאפשרים לצופים לגשת לתכנים באופן ישיר על פי דרישה או לצפות בשידורים חיים. - קבלה ופענוח: במכשירי הקצה (כגון טלוויזיות חכמות, מחשבים או ממירים מיוחדים), התכנים הדיגיטליים מפוענחים ומוצגים כוידאו באיכות גבוהה על גבי המסך.

היתרונות של IPTV IPTV מציעה יתרונות רבים שהופכים אותה לאופציה מועדפת עבור מיליוני צופים ברחבי העולם: 1. גמישות בצריכת תוכן אחד היתרונות המרכזיים של IPTV הוא הגמישות שהיא מעניקה לצופים. בניגוד לטלוויזיה המסורתית, שבה הצופים כפופים ללוח שידורים קבוע, IPTV מאפשרת צפייה בתכנים לפי דרישה (VOD). צופים יכולים לבחור מה לראות, מתי לראות ואיך לראות – בין אם מדובר בשידור חי, תכנים מוקלטים או סדרות שזמינות במאגר VOD. 2. איכות שידור גבוהה IPTV תומכת באיכות שידור גבוהה, כולל HD ו-4K, בתנאי שחיבור האינטרנט מהיר מספיק. כתוצאה מכך, הצופים נהנים מתמונה חדה וברורה, שיכולה להגיע לאותה איכות כמו בקולנוע הביתי. 3. צפייה מרובת מכשירים IPTV מאפשרת גישה לתכנים במגוון רחב של מכשירים. בין אם מדובר בטלוויזיה חכמה, מחשב נייד, טאבלט או סמארטפון, הצופים יכולים לצפות בתכנים מכל מקום ובכל זמן, וליהנות מחוויית צפייה נוחה וגמישה. 4. בחירת תכנים מותאמת אישית ב-IPTV, הצופים יכולים לבחור חבילות תוכן לפי תחומי העניין האישיים שלהם. אין צורך לשלם עבור ערוצים שאינם בשימוש, וכך הצופים יכולים לחסוך בעלויות חודשיות תוך שהם נהנים מתכנים שמעניינים אותם במיוחד. 5. אינטראקטיביות ושליטה מלאה טכנולוגיית IPTV מאפשרת לצופים שליטה מלאה בחוויית הצפייה שלהם. ניתן לעצור שידור, להחזיר אחורה, לדלג קדימה, ואפילו להתחיל מחדש תכנים שכבר החלו. זה מעניק חוויית צפייה מותאמת אישית ונוחה הרבה יותר.

החסרונות והאתגרים של IPTV לצד היתרונות הרבים, ישנם גם אתגרים וחסרונות שחשוב להיות מודעים להם בעת השימוש בשירותי IPTV: 1. תלות בחיבור אינטרנט איכותי אחד החסרונות המרכזיים של IPTV הוא התלות באיכות חיבור האינטרנט. כדי ליהנות מחוויית צפייה חלקה וללא הפרעות, יש צורך בחיבור אינטרנט מהיר ויציב. בעיות בחיבור האינטרנט עלולות לגרום לקיטועים, השהיות ואיכות תמונה נמוכה. 2. סיכונים משפטיים ותכנים לא חוקיים בישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם, קיימים שירותי IPTV שמציעים גישה לתכנים פיראטיים או לא חוקיים. שימוש בשירותים אלו עלול להוביל לבעיות משפטיות ולסיכון באבטחת המידע של המשתמשים. חשוב להקפיד להשתמש בשירותי IPTV חוקיים ומורשים בלבד כדי להימנע מבעיות אלו. 3. אבטחת מידע ופרטיות כמו כל שירות מבוסס אינטרנט, IPTV עשוי להיות חשוף לסיכוני אבטחת מידע. שימוש באתרים מפוקפקים עלול לחשוף את המשתמשים לתוכנות זדוניות, גניבת נתונים וחדירה לפרטיות. יש להשתמש בשירותי VPN, לדאוג לתוכנת אנטי-וירוס מעודכנת ולהימנע מאתרים חשודים כדי לשמור על אבטחת המידע. 4. פגיעה בשוק הטלוויזיה המסורתי הצמיחה המהירה של IPTV ושירותי סטרימינג עלולה לפגוע בשוק הטלוויזיה המסורתי, במיוחד בערוצי השידור הפתוחים ובערוצי הכבלים והלוויין. שינוי בהרגלי הצפייה יכול להוביל לירידה ברווחים של חברות הטלוויזיה המסורתיות ולהשפיע על התכנים המופקים.

IPTV בישראל: המצב הנוכחי והשחקנים המרכזיים IPTV בישראל נמצאת במגמת עלייה, כאשר יותר ויותר צרכנים מעדיפים לעבור לשירותי טלוויזיה מבוססי אינטרנט. בשוק הישראלי ישנם מספר ספקי IPTV מובילים: 1. סלקום TV סלקום TV הייתה אחת החברות הראשונות שהציעה שירותי IPTV בישראל, והיא ממשיכה להוביל את השוק עם חבילות תוכן מגוונות וגמישות. השירות כולל גישה לערוצים חיים, תכנים לפי דרישה, וסדרות וסרטים מהארץ ומהעולם. 2. פרטנר TV פרטנר TV מציעה גם היא שירותי IPTV עם חבילות מותאמות אישית, הכוללות ערוצים בינלאומיים ותכנים לפי דרישה. בנוסף, השירות משולב עם שירותי סטרימינג כמו נטפליקס, מה שמגדיל את אפשרויות הצפייה. 3. Yes+ Yes+, שירות הטלוויזיה של חברת Yes, מציע גרסה משודרגת של שירותי הלוויין המסורתיים, עם דגש על ת��ני IPTV. השירות כולל שידורים חיים, תכנים לפי דרישה, והפקות מקוריות ברמה גבוהה.

מגמות עתידיות והאתגרים הצפויים העתיד של IPTV בישראל נראה מבטיח, עם המשך פיתוח תשתיות אינטרנט מהיר ושיפור בטכנולוגיות השידור. עם זאת, ישנם אתגרים שצפויים לעמוד בפני התעשייה: - התקדמות טכנולוגיות ה-5G: הפיתוח של טכנולוגיות 5G יאפשר שידור IPTV באיכות גבוהה ובמהירות משופרת, מה שיקל על הצרכנים להשתמש בשירותים אלו גם באזורים בהם חיבור האינטרנט היה מוגבל עד כה. - אבטחת מידע ופרטיות: עם הצמיחה של שירותי IPTV, יגדל גם הצורך בשמירה על אבטחת המידע והפרטיות של המשתמשים. שירותים חוקיים ומורשים יצטרכו להשקיע בטכנולוגיות הגנה מתקדמות כדי לשמור על ביטחון המשתמשים. - התגברות התחרות בשוק: ככל שהביקוש לשירותי IPTV יגדל, כך תתחזק התחרות בין ספקי התוכן. זה צפוי להוביל לשיפורים בשירותים המוצעים ולהוזלת מחירים, אך גם יאתגר את השחקנים הקיימים להמשיך ולהתחדש. סיכום IPTV משנה את הדרך שבה אנחנו צורכים תוכן טלוויזיוני ומציעה גמישות ונוחות שלא היו קיימות בטלוויזיה המסורתית. עם היתרונות של גישה לתכנים מותאמים אישית, איכות שידור גבוהה וצ Read the full article

[theanexacheterfr]

סקירת  Theanex: האם גלולת Theanex בטוחה לשימוש?

Theanex Avis הוא תוסף תזונה השואף לעזור למשתמשי הקצה להוריד עודפים. משקל על ידי שיפור הגוף להיכנס ולהישאר בקטוזיס. לדברי היצרן, אם הסתמכת על פעילות גופנית ודיאטה סטנדרטית בלבד, תכונות התמיכה במשקל עשויות לעזור לך לשרוף שומנים מהר יותר. יפה, ישנם תוספי בריאות קטוגניים רבים זמינים בשוק, שיש להם יתרונות נוספים דומים.

פריט Veelobooster טוען את הייחודיות שלו מכיוון שהוא גם מפחית את הסיכויים לתופעות לוואי שיכולות לכלול שמירה על כל הגוף בקטוזיס לתקופות ממושכות. הוא מתפקד כקטן BHB מכיוון שהמרכיב העיקרי שלו, שמחקרים מדעיים שונים ממליצים עליו בחום, יכול לשרת קטוזיס טבעית בלבד.

איך Theanex Avis עובדת?

Nexalyn הוא תוסף הרזיה טבעי המאפשר לך להפחית במשקל בדרכים טבעיות. מלכתחילה, זה מוריד את רמת התיאבון שבאמצעותה אתה יכול לשלוט בחבילות החשק שלך. באופן זה, אתה יכול לצרוך שומן, ופחות תהליך אובדן משתפר עם התמיכה של פריט זה.

שנית, תוסף זה מתמקד בשיפור חילוף החומרים במערכת העיכול. מטבוליזם ממלא תפקיד חשוב בתהליך הפחתת המשקל. לאחר שיפור העיכול, אתה יכול לעכל את הארוחה שלך בצורה אידיאלית, והשומן מתחיל להתמוסס בגוף.

NexaSlim מסייע בשיפור ביצועי הגוף ושומר אותך אנרגטי על ידי הגברת רמת הסיבולת. בעבר, פורמולה זו אפשרה את תהליך הקטוזיס בתוך הגוף. תהליך הקטוזיס הוא תהליך יעיל להפחתת משקל שמטרתו שומן כמקור אנרגיה במקום פחמימות. ברגע ששומן הופך בסופו של דבר למקור החיוניות, הגוף שלך מבטל בקלות רעלים מזיקים בגוף.

התהליך הנ"ל הוא כל כך חזק ומדהים שהוא יכול להפוך את הגוף השומני שלך לרזה. לכן, מבלי לבזבז את זמנכם, השתמשו בכדורי Testo Plus והפכו את גופכם בריא ובכושר מתמיד תוך מספר ימים בלבד.

האם Theanex Avis בטוח לשימוש?

תוספי תזונה כמו Keto Plus Sverige תמיד טומנים בחובם סיכון לתופעות לוואי עבור אנשים רבים. הם לא יקרו עבור כל המשתמשים, וברוב המקרים, התוצאות בדרך כלל צנועות וניתנות לניהול. עם זאת, מכיוון שהם עשויים להתרחש, אנו נספק לך את כל מידע הבריאות והבטיחות שאתה רוצה לשמור על הבריאות.

השתמש בנוסחת Keto Plus Sverige בדיוק לפי ההוראות. אנשים מתחת לגיל 18 לא צריכים לקחת את הנוסחה הזו. הפסק להשתמש בכל תוסף הרזיה אחר לפני נטילת זה.

אם אתה מודע לבעיות בריאותיות חמורות כלשהן כאשר אתה מתחיל לקחת פורמולה זו, הפסק להשתמש בה ודבר עם רופא. יש אנשים שמחליטים לדבר עם הרופא שלהם לפני תחילת השימוש בתוסף כדי לקבל מידע טוב יותר על מצבם הקיים.

היכן ניתן לקנות את Theanex Avis?

אתה יכול לקנות את Sarah's Blessing רק מהאתר הרשמי שלה. אין תחליף זמין לכן לחץ כאן כדי לבקר באתר הרשמי של Theanex Avis

https://ecuadortransparente.org/nexalyn-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/

https://ecuadortransparente.org/nexaslim-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/

http://testoplus.com.se

http://ketoplussverige.com.se

https://sarahsblessing.se

[rabash-maamarim]

מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים

תשמ"ו - מאמר י"ד 1986 - מאמר 14

הכתוב אומר "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" (שמות י"א).

הנה דרשת חז"ל (ברכות ט' ע"ב) "אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

העולם מקשים, וכי אם הקב"ה רצה לקיים הבטחתו לאברהם, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא היה בידו להעשיר את עם ישראל בלי שאילת כלים ממצרים, שנראה שהוא דרך רמאות, שלכאורה נראה, ששאלו תחילה בשקר, היינו על הכוונה שלא להחזיר.

עוד יש להבין, בזה שהקב"ה אמר למשה, להפציר בישראל לשאול כלים אצל המצרים, כנ"ל, שאין "נא" אלא לשון בקשה. ומה היא ההפצרה הזאת, שמשמע, שהקב"ה היה יודע, שהם יתנגדו לזה. לכן בקש ממשה, שידבר עם ישראל. אם כן יש להבין, מהי סיבת התנגדותם של ישראל לדבר זה.

עוד יש להבין מה שכתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני המצרים". איך יכולים להבין דבר זה, שהוא מקצה אל הקצה, הגם שמצד ה' הכל יכול להיות, אבל במובן הפשוט קשה להבין את זה, במה שכתוב (שמות א' י"ב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ודרשו חז"ל, "מלמד שהיו בעיניהם כקוצים" (סוטה י"א).

נמצא, שנהפכו מ"קוצים", היינו במקום שלא היו יכולים לסבול את עם ישראל, והיו בעיניהם כקוצים, נהפך עכשיו מקצה אל הקצה, שכן מצא עם ישראל חן בעיני המצרים.

והנה בהבטחת הקב"ה לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", גם כן יש להבין את כל הענין שמובא שם (בראשית ט"ו, ו') "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

וגם כאן יש להבין, איזו תשובה קבל אברהם על השאלה "במה אדע כי אירשנה". כי תשובת הקב"ה היתה על שאלה זו, כמו שכתוב "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אם כן השאלה היתה על בטיחות הירושה. והתשובה על הבטיחות היתה, שעם ישראל יהיו בגלות. וכי הגלות היא הבטיחות על ירושת הארץ.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש של השאלה היה, כי ידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין חסרון. וחסרון נקרא כלי. וכשראה, מה שהקב"ה רוצה לתת לבניו, אז אמר אברהם, הלא אני לא רואה, שבני, יהיה להם צורך לאותה ירושת הארץ הרוחנית. כי אמר, אם הם יקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם סיפוק, כי מדרגה הכי קטנה ברוחניות, מביאה לאדם יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים, שישנם בעולם. ולפי זה, מתי שיקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם מקום לחשוב, שאין מדרגות יותר גדולות, מזה שהשיגו. אם כן לא יהיה להם צורך לבקש עוד משהו.

ומשום זה היתה שאלת אברם להקב"ה, "במה אדע", שיהיה להם צורך לאותה ירושת ארץ הרוחנית. אם כן הוא ביקש מה', שיגיד לו, באיזה אופן יכולה להיות מציאות זו, שיהיה להם אור בלי כלי. ואברם הבין, שאור נותן הקב"ה, אבל כלים, היינו רצון לאורות יותר גדולים מכפי שכבר קיבלו, מי יתן להם להבין, שהם עוד צריכים להגיע להתעלות יותר גדולה, מכפי שהם מרגישים עכשיו.

היות שיש כלל ברוחניות, שכל דבר רוחני שבא לאדם, הוא מרגיש בו שלימות, שאין למעלה ממנו. כי כל דבר רוחני, הוא הרגשה שלימה, בלי שום חסרון, אחרת הוא לא נקרא רוחני. כי רק בדבר גשמי יכול להיות תענוג, ומכל מקום מרגישים, שיש תענוג יותר גדול, מה שאין כן ברוחניות.

אם כן היה אברהם תמה על עצמו, איך ובמה יהיה להם צורך, לבקש מה', שיתן להם מדרגות יותר גדולות, הנקראות "ירושת הארץ". ואמר, שמה שהשיב לו הקב"ה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זוהי תשובת הקב"ה לאברם, מכאן, היינו מגלות מצרים, יהיה להם צורך לבקש מה', שיתן להם כל פעם כוחות יותר גדולים.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק, "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".

אי משום זה, כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ, כמו שאומר בענין שבנו את פיתום ורעמסס, היינו כל יום היו צריכים להתחיל עבודתם מחדש, כי כל מה שבנו, הכל נכנס לתהום, ותמיד הם היו רואים את עצמם, כמי שאף פעם לא התחיל בעבודה, כי כאן שאין הם זוכרים שום דבר תורה, מה שנוגע לעניני עבודה, ותמיד כשעושים חשבון לעצמם, איפה עבודה שלנו, מה שאנחנו הכנסנו כוחות בעבודה, ולאן הם הלכו.

ועוד יותר מזה היה קשה להבין, איך היתה היכולת לקליפת פרעה לבלוע את כל עבודתם, אשר עבדו. עד כדי כך, שהם לא מרגישים, שהיתה פעם, שעסקו בעבודת ה', ושהיתה להם מטרה להגיע לשלימותם, וידעו מה שהם רוצים. פתאום באו לידי מצב, ששכחו הכל, ולא נשארו בהם שום רשימות מעבודתם.

וזה היה הכל בכוונה תחילה, שהקב"ה הכין קליפה לצורך זה, בכדי שכל פעם יהיו במצב של התחלה. וכידוע, כל התחלות קשות. אז יהיו מוכרחים לבקש מה', שיעזור להם כנ"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכדברי הזה"ק, שכל פעם הם מקבלים בחינת "נשמתא קדישא", שזה נבחן כח מלמעלה, שזה אחר זה בכל פעם מקבלים תוספות נשמה. וזה מתקבץ אחר כך לחשבון גדול, כידוע ש"גמירי משמיא מיהב יהבינין משקל לא שקל" (חולין ס') ]למדנו מן השמיים נותנים. לקחת בחזרה לא לוקחים].

אלא כל הארה, שמקבלים מלמעלה, אף על פי שנסתלקת לפי שעה, אבל לבסוף, היינו כשגומר סכום יגיעה, מה שמוטל על האדם לגלות בבחינת "כל מה שבידך ובכוחך עשה", אז הוא מקבל בפעם אחת את כל מה שקיבל בזה אחר זה. והוא חשב, שהכל נכנס להקליפות. אז הוא מקבל הכל חזרה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל ענין גלות מצרים היה בכדי לקבל כלים וצורך לאורות הגדולים, הנקראים "ירושת הארץ", שעל זה היה אברהם תמה ואמר, שהוא לא רואה שיהיה להבנים שלו צורך לאורות הגדולים האלו. והיות שאין אור בלי כלי, נמצא, אפילו שרוצים לתת להם, אבל אין להם כלים לקבל.

ומשום זה הוכנה להם גלות מצרים, שעל ידי השאלות והטענות של המצרים, שע"י זה יתרוקנו כל פעם ממה שכבר רכשו לעצמם קצת קדושה, והם היו יונקים מהם, ומשום זה יהיה להם תמיד צורך לבקש מה', שיאיר להם הדרך, שיוכלו ללכת קדימה. והם ראו, שכל פעם הלכו אחור. וזה שכתב האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ולכאורה זה נגד השכל. הלא ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה.

וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא, כנ"ל. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות.

ובהאמור נבאר את הענין של "גלות מצרים", ואת ענין "השאלת כלים אצל המצרים". הנה אנו רואים, בזמן שמשה ואהרן באו לבני ישראל, כמו שכתוב (שמות ד' כ"ט) "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים, אשר דבר ה', אל משה ויעש האתות לעיני העם, ויאמין העם וישמעו".

מכאן אנו רואים, שתיכף, שבאו משה ואהרן לבני ישראל, קיבלו עליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה באמונה למעלה מהדעת. וכל, מה שהמצרים היו נותנים להם להבין עם כל השאלות וקשיות על אמונת ישראל, לא עלה בשם, כי הם הלכו למעלה מהדעת. ומשום זה, זה שהיו בגלות כל הזמן, לא היה יכול עכשיו לפעול בהם כלום.

היינו לאחר שבאו משה ואהרן לבני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם מהגלות, תיכף קיבלו עליהם שלא לשמוע מכאן ולהבא את טענותיהם של המצרים, שבאו בשם פרעה מלך מצרים, שיותר כדאי להם שישארו תחת שליטתם, ורצו לתת להם להבין את אמיתיות הדרך של המצרים, ואל להם לשמוע במה שמשה ואהרן אומרים להם. שאנו רואים, שאתם צועקים לאמר "נלכה נזבחה לאלקינו". שזה נתן לכם להבין, שאתם צריכים לעזוב את מצרים וללכת אחריהם. ומה שהם אומרים לכם, מובן לנו, שאתם רוצים לשמוע את כל דבריהם בעיניים עצומות. היתכן לעשות כדבר הזה, ב�� בזמן שאנחנו מדברים אליכם דברים של טעם. ואין לכם שום דבר להשיב לנו, ומכל מקום אתם מתעקשים, שאתם מוכנים ללכת עד הסוף, כדברי משה ואהרן.

מזה אנו רואים, שלאחר ביאת משה ואהרן עם בשורת הגאולה, שהם יוצאים עכשיו מהשעבוד, שלא היו יכולים לעבוד עבוד�� הקודש, שמחו עכשיו עם הבשורה הזו, ולא צריכים לשום הפלגות של טעמי תורה וטעמי מצות. אלא הם היו שמחים בזה לבד, היינו ממה שיכולים עכשיו לקיים בבחינת מעשה לבד, מזה היה להם סיפוק גמור, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמו שכתוב "הם צועקים לאמר, נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה', ח').

נמצא עכשיו, כשהם יוצאים מגלות מצרים עם כלים, שלא צריכים כלום, אלא כמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו", ואין להם שום צורך לירושת הארץ, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב "כי ידוע תדע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כנ"ל שענין הגלות היה בטיחות, שיהיה להם צורך לקבל את הטוב והעונג, שהיא בחינת ירושת הארץ, שהקב"ה אמר לתת לזרעיו, ועדיין אין להם כלים לזה, אלא שהם מסתפקים במיעוט.

ומשום זה "ויאמר ה' אל משה, דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב". ולפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, צריכים לפרש, שהכוונה היא, שיקחו את הכלי כסף וכלי זהב, מה שיש להמצרים. זאת אומרת, שיקחו את הרצונות והכסופים, שיש להם, היינו כל הקושיות, שהיו להם על דרך של עם ישראל.

ותמיד המצרים היו דורשים מכם, שבכל דבר שאתם עושים, צריך להיות עם דעת והבנה, ומה שאתם עוסקים בהתגברות, בכדי לצאת מאהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, זוהי דרך לא נכונה, כי הבורא הוא טוב ומטיב, וכשברא העולם, בטח שהוא להטיב לנבראיו, היינו שאנו הנבראים נהנו מהטוב ועונג. ואתם עוזבים את הדרך הנכונה ולוקחים לעצמכם דרך אשר היא ממש נגד מטרת הבריאה. ואתם אומרים לנו, שזו היא דרך אמת, שלא צריכים שום דבר בשביל אהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

ותמיד, כשעם ישראל היו שומעים את הלשון הרע של המצרים, שדברו סרה על דרך של השפעה, היו בורחים מהם, היינו שהיו בורחים מהמחשבות האלו, בזמן שהיו באים לבלבל את המחשבות של בני ישראל, ולהשפיע דעותיהם ללבות בני ישראל.

ומשום זה שהקב"ה היה יודע, שהם לא ירצו לשמוע את השאלות והקושיות של המצרים, שהיו שואלים את הקושיות מי ומה, אבל אין להם כלים, לתת להם את הרכוש הגדול, כי אין אור בלי כלי, היינו שלא יכולים לתת לאדם דבר, שאין לו רצון לזה, לכן אם ישאל את בני ישראל, מה אתם רוצים, שאני אתן לכם, בטח הם יגידו, אין אנו רוצים ממך שום דבר, אלא להיפך, אנחנו, כל שאיפתנו היא לתת לך, ולא שאתה תיתן לנו. אם כן איך הם יכולים לקבל את הטוב והעונג, הנקרא רכוש גדול, שזה נקרא, שהוא רוצה לתת להם בחינת נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. הלא אין להם צורך בזה.

לכן רצה הקב"ה, שהם יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים. אבל לא שבאמת הם יקחו את הכלים האלו, אלא שזה יהיה רק בתור שאלה. זאת אומרת, שהם יקחו הכלים של המצרים רק בכדי שיהיה להם צורך למלאות את החסרונות האלו, אבל לא שבאמת ישארו הכלים אצלם, כי הכלים, היינו המחשבות והרצונות האלו, לא שייכים לעם ישראל, אלא זהו רק שאלה לפי שעה.

ואח"כ להחזיר להם. שהמשמעות היא, שאח"כ, היינו לאחר שקבלו המילוי, מה ששייך להשאלות האלו, שדוקא על ידם יש יכולת להשפיע להם המילוי. וזה דומה, כאילו הם קיבלו האורות השייכים לכלים שלהם, שנקרא "כלי קבלה בעמ"נ לקבל". אבל תיכף זרקו את הכלים שלהם, אלא שהשתמשו עם האורות, השייכות להכלים שלהם, אבל קיבלו הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזהו דומה כמו שפירש אאמו"ר בענין המן ומרדכי. הוא שאל, אנו רואים, בשעה שאחשורוש רצה לעשות איזה יקר למרדכי, כמו שכתוב (מגילת אסתר ו', ג') "ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה. ויאמר לו המלך, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. ויאמר המן אל המלך, יביאו לבוש מלכות".

ולפי זה שאל, איך יכול להיות דבר כזה, אם המלך רוצה לעשות "יקר" למרדכי, אז הוא שואל את המן, "מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו". ותירץ, שכאן הוא רמז לסדר השפעת השפע לתחתונים. כי בטח הקב"ה רוצה לתת יקר וגדולה לצדיק, וזה ענין מרדכי הצדיק. אבל אם הוא ישאל את הצדיק, מה אתה רוצה, שאני אתן לך, הצדיק יגיד, שהוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא להיפך, הוא רוצה רק להשפיע להמלך.

לכן היה צריך לשאול את בחינת המן שבו, מה שהוא מבין שכדאי לקבל. ואח"כ אמר, "ועשה כן למרדכי היהודי", היינו שיקבל את היקר וגדולה לא בכלים של המן, שנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא ב"מקבל בעמ"נ להשפיע".

ובאותו אופן יש להסביר כאן, בענין שאילת כלים אצל המצרים, שה' אמר למשה, שיבקש מישראל, שישאלו כלים אצל המצרים. ושאלנו, מדוע היה ה' צריך לבקש מישראל דבר זה. ומדוע לא ירצו עם ישראל ללוות הכלים האלו. והתשובה היא, היות שעם ישראל, בזמן שמשה ואהרן באו בשליחות ה', שיוציאו אותם מהגלות, כתוב "ויאמן העם וישמעו", היינו באמונה למעלה מהדעת, ולא צריכים לשום דבר, ואין להם שום צורך למדרגות גבוהות, אלא מספיק להם בזה שיוכלו לעסוק בתורה ומצות בלי שום הפרעה מצד המצרים.

וזה דומה למה שאמרנו לעיל, שאמר, שאם המלך ישאל את מרדכי הצדיק, מה אתה רוצה, שאני רוצה לעשות לך איזה יקר וגדולה, אז בטח ישיב, שהוא לא רוצה שום דבר לקבל מהמלך, אלא להיפך, הוא רוצה לתת להמלך. ומשום זה המלך שאל את המן, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. והמן כן יודע מה לבקש. ומה המן אמר, "יביאו לבוש מלכות, אשר לבש בו המלך, וסוס, אשר רכב עליו המלך, ואשר נתן כתר מלכות בראשו". ומשום זה היה המלך צריך לכלים דהמן, היינו מה שהמן מבין שצריכים לקבל מאת המלך.

ומשום זה היה ה' צריך לבקש ממשה, שיבקש טובה מישראל, שהם יקחו הכלים דמצרים בהשאלה, היינו לפי שעה, שיהיה להם רצון וחשק למלאות את כל החסרונות, מה שהמצרים דורשים למלאותם. והיה מוכרח לבקש, משום שלעם ישראל היו מסתפקים במה שיש להם, ותמיד היו בורחים ממחשבותיהם ומרצונותיהם. ועכשיו אומרים, לשמוע את שאלותיהם וקושיותיהם של המצרים.

והיות שהבטיח לאברהם, שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן היה לו צורך, שיקחו את הכלים של מצרים רק בהשאלה. ואח"כ לתת להם בחזרה, היינו, שאין להם שום עסק בהשאלות שלהם, ומה שלקחו, הוא רק לפי שעה, היינו בכדי שיוכלו לקבל האורות, הנקרא "ירושת הארץ", מה שהבטיח הקב"ה לאברהם.

ובהאמור יובן לנו מה ששאלנו, איך נתהפך הענין מקצה אל הקצה, כי הכתוב אומר "ויקוצו מפני בני ישראל", שהיו כקוצים, ואח"כ "ויתן ה' חן העם בעיני המצרים". אלא בזה שראו, שרוצים לשמוע את שאלותיהם, זה נתן "חן", שחשבו, שהולכים ללכת בדרכם. "ויתן ה' חן" בזה שאמר להם, לשאול מהם הכלים, כי זה רצו המצרים.

מקור

[anaelllllla]

הקדמה לספר הזהר

א) רצוני, בהקדמה זו, לברר איזה דברים, פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם, לידי ידיעה, ברורה ומספקת.

שאלה א'. מה מהותנו?

שאלה ב'. מה תפקידנו, בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?

שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו, מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם, תצאנה פעולות שלמות?

ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב? ועכ"פ, לא להרע כל כך?

ה'. איך אפשר, שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות?

ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום ��אסור, דהיינו, בעצמותו של הבורא ית', אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל [אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל]. ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית', כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך".

והנה:

חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו, דבר חדש, שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו? בו בעת, שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו.

חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת?

חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם, היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש, בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' "כל", והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן, הנחצבת מהר, שאין הפרש, בין האבן לבין ההר, אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן, הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר, על ידי גרזן, המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל, איך יצוייר זה בו ית' וית', שיפריד חלק מן עצמותו ית', עד שיצא מעצמותו ית', ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו, לנשמה, עד שיתכן להבינה, רק כחלק מעצמותו ית'?

ג) חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?

חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו? ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?

חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו (זהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה, בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה, לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה?

ד) ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי, שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית.

ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות, ועזב אותה לנפשה. כי מחמת האפסיות, שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית', לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן, הפעוטות והמגונות. אכן, לא מדעת דברו זאת. כי לא יתכן, להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו.

אבל בה בעת, שאנו מחליטים, אשר הבורא ית', השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת. וכל פעולה, מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו, של בגד מקולקל, אם איזה חייט, לא יוצלח תפר אותו?

ועיין כגון זה (במס' תענית, כ'): מעשה, שבא ר"א בר"ש וכו'. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו'. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש וכו'". אמר לו: "לך, ואמור, לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה, שעשית וכו'". עש"ה.

הרי, שמתחכמים האלו, לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו, אין מתאים לו ית', להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם, אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך: אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו, לברא בריות, מלכתחילה בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם, כמונו. ולא עוד, אלא להשליך אותן, אחר גיוו, מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט. כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת, כזה, על מחויב המציאות ית' וית'?

ה) ולפיכך, השכל הבריא, מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת, בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים, לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון, שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו, ואת כל הטבעים שבנו. שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע, כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת, מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות, שנטע בנו. אלא הוא הדבר, אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו".

ו) וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם.

ויש להתבונן: כיון שמחשבת הבריאה, היתה, בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות, מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל, את אשר חשב ליתן להן. שהרי, מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה, במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה, בעצמה, מחייבת בהכרח, לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב, לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד.

ז) ואחר שידענו זה, כבר הגענו, להבין חקירה הב', עד סופה, בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת: מה היא המציאות, שאפשר להחליט עליה, בבירור, שאינה מצויה, ואינה נכללת, בעצמותו ית', עד שנאמר, שהיא בריאה מחודשת, יש מאין?

ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא, בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח, מדת רצון לקבל, ממנו ית', את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם. הנה, הרצון לקבל הזה, ודאי, שלא היה כלול בעצמותו ית', מטרם שבראו בנשמות. כי ממי יקבל? הרי, שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'.

ויחד עם זה, מובן, על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל, לברוא משהו, יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית', למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו, להנות אותנו.

אבל, כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל".

ח) ומכאן באנו, גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם: איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן, אלא שזה "חלק" וזה "כל"?

ותמהנו: תינח, האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו, על ידי גרזן, מוכן לכך. אבל בעצמותו ית', איך יתכן לומר כזה? ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית', ויצאו מכלל בורא ית', להיות נבראים?

ובהמתבאר, מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן, מחתך ומבדיל, בדבר גשמי, לחלקהו לשנים, כן שינוי הצורה, מבדיל ברוחני, לחלקהו לשנים.

למשל, כשב' אנשים, אוהבים זה את זה, תאמר, שהם דבקים זה בזה, כגוף אחד. ולהיפך, כשהם שונאים זה את זה, תאמר, שהם רחוקים איש מרעהו, כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום, או ריחוק מקום, אלא הכונה היא, על השתוות הצורה: שבהיותם, שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב, כל מה שחברו אוהב, ושונא, כל מה שחברו שונא, וכדומה, נמצאים אוהבים זה את זה, ודבוקים זה בזה.

ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה.

ואם, למשל, הם בהפכיות הצורה, דהיינו, כל מה שזה אוהב, נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא, נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה.

ט) והנך מוצא, שברוחניות, פועל שינוי הצורה, כמו גרזן, מפריד בין הגשמים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות, הרצון לקבל הנאתו כנ"ל, אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם, מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר.

באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. אמנם, כל מה שמשיגות הנשמות, מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית', שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל, ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן, יש מיש, ישר מעצמותו ית'.

וכל ההפרש, שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות, הן חלק מעצמותו ית'. דהיינו, ששיעור האור, שקבלו תוך הכלי, שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא, תוך שינוי הצורה, של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה, עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחינת "כל", ונעשו לבחינת חלק. הרי, שאין ביניהם, אלא שזה "כל", וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב, כי אי אפשר להאריך יותר, במקום גבוה כזה.

יוד) ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה? ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה?

אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'.

ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה.

והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.

והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.

ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ��ת', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה.

יא) ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה.

יב) והנה נתבאר היטב, דבר התיקון של הרצון לקבל, המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה. כי הכין הבורא ית', בשבילן, ב' מערכות הנ"ל, זה לעומת זה, שעל ידיהן עוברות הנשמות, ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה.

וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל, כמו צורת הרצון להשפיע. ואז, יכולים לקבל כל הטוב, שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה, זוכים, לדבקות חזקה בו ית'. מפאת, שזכו, ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון.

ואז, כיון שלא יהיה עוד, שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ, ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם, במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט, במשך שבעים שנות חייו, אינה, אלא להביאם, לגמר התיקון, של השואת הצורה האמורה.

גם נתבאר היטב, ענין התהוות, ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו, ע"י תורה ומצות. ואם לא היו נמשכים לנו הגופים, ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו, לתקנו לעולם, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

יג) אמנם עדיין, נשאר לנו להבין, סוף סוף: כיון שהרצון לקבל לעצמו, הוא כל כך פגום ומקולקל, איך יצא, והיה במחשבת הבריאה, בא"ס ב"ה, שלאחדותו אין הגה ומלה לפרשה?

והענין הוא, כי באמת, תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית', גומרת הכל. כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בעדן. עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל, שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלימות, ונתהפך, להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל ית'.

והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד. והעתיד, משמש לו כהוה. ואין ענין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. (זהר משפטים אות נ"א. ז"ח ברא' אות רמג). ומטעם זה, לא היה כלל, ענין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'.

ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): "קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד". ועי' בתע"ס ענף א'.

יד) והנך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:

מצב הא' - הוא מציאותן בא"ס ב"ה, במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם, צורה העתידה, של גמר התיקון.

מצב ב' - הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו, ע"י ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה, בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל, שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר, בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים, לא תוכלנה להתענג בגן עדן, אחר פטירתן, אלא, אחר ככלות כל גופן, להרקב בעפר.

מצב הג' - הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז, יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה, מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם, להשפיע נ"ר ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה, שמקבלים ממנו.

ולשם הקיצור, אשתמש מכאן ואילך, בשמות ג' המצבים הללו, דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן, בכל מצב ומצב.

טו) וכשתסתכל, בג' מצבים הללו, תמצא, שמחייבים זה את זה, בהחלט גמור. באופן, שאם היה אפשר, שיתבטל משהו מאחד מהם, היו מתבטלים כולם.

כי, למשל, אם לא היה מתגלה מצב הג', שהוא התהפכות, צורת הקבלה לצורת השפעה, הרי בהכרח, לא היה יכול לצאת, מצב הא' שבא"ס ב"ה. שהרי לא יצאה שם כל השלמות, אלא מפני, שהעתיד להיות במצב הג', כבר שימש שם בנצחיותו ית', כמו הוה. וכל השלימות, שנצטיירה שם באותו המצב, היא רק כמו העתקה מהעתיד לבא, אל ההוה, אשר שם. אבל, באם היה אפשר, שיתבטל העתיד, לא היתה שם, שום מציאות בהוה. הרי שמצב הג', מחייב כל המציאות שבמצב הא'.

ומכ"ש, בהתבטל משהו ממצב הב', ששם מציאות כל העבודה, העתידה להגמר במצב הג'. דהיינו, העבודה בקלקול ותיקון, ובהמשכות מדרגות הנשמות, ואיך יהיה מצב הג'. הרי שמצב הב', מחייב את מצב הג'.

וכן מציאות מצב הא', שבא"ס ב"ה, שכבר נוהגת שם, כל השלמות שבמצב הג'. הרי הוא מחייב בהחלט, שיותאם זה, דהיינו, שיתגלה מצב הב' ומצב הג'. דהיינו, ממש בכל אותה השלמות, אשר שם, לא פחות משהו ולא יותר משהו. הרי, שמצב הא' עצמו, מחייב בהכרח, שתתפשטנה מערכות זו לעומת זו, במציאות הב', כדי לאפשר מציאות גוף, ברצון לקבל המקולקל, ע"י מערכת הטומאה. ואז אפשר לנו לתקנו. ואם לא היתה, מערכת העולמות דטומאה, לא היה לנו, הרצון לקבל הזה. ולא היה אפשר, לתקנו, ולבא למצב הג'. כי אין אדם מתקן, מה שאין בו. הרי, שאין לשאול, איך נתהותה ממצב הא' מערכת הטומאה, כי אדרבה, מצב הא', הוא המחייב מציאותה, ולהתקיים כן, במצב הב'.

טז) ואין להקשות לפי"ז: א"כ נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו? כיון שאנו מוכרחים, להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח, שכבר הוא מצוי, במצב הא'?

והענין הוא, כי ב' דרכים, הכין לנו השי"ת, במצב הב', כדי להביאנו אל מצב הג':

הא' - הוא דרך קיום התורה ומצות, ע"ד שנתבאר לעיל.

הב' - הוא דרך יסורין. אשר היסורים בעצמם, ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו, לבסוף, להפך את הרצון לקבל, שבנו, ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו ית'. והוא ע"ד שאמרו חז"ל (סנהדרין, צז ע"ב): "אם אתם חוזרים למוטב, טוב, ואם לאו, אני מעמיד עליכם מלך, כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב".

וזה שאמרו ז"ל, על הכתוב: "בעתה אחישנה. אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה". פירוש:

אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא ע"י קיום תורה ומצות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים ליסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן, שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כרחנו.

ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת, שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם. אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון, שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'.

וכל הבחירה שלנו, היא רק, בין דרך יסורין לבין תורה ומצות.

והנה נתבאר היטב, איך ג' המצבים הללו, של הנשמות, קשורים זה בזה, ומחייבים בהחלט זה את זה.

יז) ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית.

יח) ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, ��חייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח.

וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל.

ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן.

יט) ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן?

כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.

ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום.

כ) ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו: מה מהותנו? כי מהותנו, היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר, מהרצון לקבל, כנ"ל באות ז'. אלא, לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה, במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, כפי שעומד וקיים, במצב הא', בא"ס ב"ה, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כנ"ל באות י"ג.

ואע"פ, שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן, מכל מקום, אין זה פוגם במשהו, בעיקר מהותנו, משום שמצבנו הג', מתחייב לנו בהחלט גמור, מצד מצב הא'. לפיכך, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי". ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא, רק במקום, שיש ספק של משהו, אם ישלים את הצריך, להשלים באותו זמן.

וכיון, שאין לנו שום ספק בזה, הרי זה דומה עלינו, כמו שכבר באנו למצב הג'. ואותו הגוף, בצורתו הרעה, הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו, עומדים להתבטל לגמרי, יחד עם כל מערכת הטומאה, שהיא מקורם. ו"כל העומד להשרף, כשרוף דמי", ונחשב, כמו שלא היה מעולם.

אמנם הנפש, המלובשת בגוף ההוא, שמהותה היא ג"כ בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו, ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, כנ"ל באות י"א, היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל ח"ו בת חילוף. ותשלום הענין, הוא להלן, מאות ל"ב ואילך.

כא) ואל יסור לבך, אחר דעת הפלוסופים, האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה, רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת, והן כל הויתה. וענין השארת הנפש, אחר פטירת הגוף, תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות, שקבלה. עד, שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש.

אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב. וכל חי, שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש, שהשכל הוא קנין, ואינו עצם הקונה.

אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים, והן חומר העצמים הגשמיים, אינו לא פחות ולא יותר, מבחינת רצון לקבל.

ואע"פ שאמרנו, שהנפש היא כולה, רצון להשפיע, הוא רק מכח תיקונים, של לבוש אור חוזר, המקובל לה מעולמות העליונים, שמשם באה אלינו. שענין לבוש הזה, מבואר היטב, בפתיחה לחכמת הקבלה, באות יד, טו, טז, יט. אמנם, עצם מהותה של הנפש, היא ג"כ רצון לקבל. ע"ש ותבין זה.

וכל ההבחן, הניתן לנו להבחין, בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד. כי הרצון, שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים, מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם.

וכשם, שרצונות בני אדם, שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, שונים זה מזה.

למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם, מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה, בכל מלואו הבהמי. ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ "דיו לעבד להיות כרבו". והוא כשכל בהמי, להיות השכל, משועבד ומשמש לרצון הבהמי.

ואותם, שהרצון לקבל שלהם, מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, רק בכדי למלאות להם, הרצון ההוא, בכל מלואו האפשרי.

ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם, למלאות להם הרצון הזה, בכל מלואו.

כב) ואלו ג' מיני רצונות, מצוים על פי רוב, בכל מין האדם. אלא, שמתמזגים בכל אחד, בשיעורים אחרים. ומכאן כל השינוים, שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות, יש להקיש, ג"כ למדות העצמים הרוחניים, לפי ערכם הרוחני.

כג) באופן, שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר, שמקבלות מעולמות העליונים, שמשם באות, אין להן, אלא רצון להשפיע נ"ר ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל. נמצא, אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו, צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה, בכל מלואו. דהיינו, להשפיע נ"ר ליוצרה, כפי מדת גדלו של הרצון שבה.

כד) ובהיות, עצם ומהות הגוף, רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו, הם מלואים, של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם, בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון. ע"כ הוא בן תמותה, כלה ונפסד. הוא, וכל קניניו עמו, כצל עובר, שאינו מניח אחריו כלום.

ובהיות, עצם ומהות של הנפש, רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה, הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד, במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג', העתיד לבא, לפיכך אינה כלל, בת תמותה ובת חילוף.

אלא היא, וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד, ואין ההעדר פועל עליהם כלום, בשעת מיתת הגוף. ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל, מחזק אותה ביותר, ותוכל לעלות אז, למרומים, לגן עדן.

ונתבאר היטב, שהשארת הנפש, אינה תלויה כלל וכלל, במושכלות שקנתה, כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא, בעצם מהותה בלבד, דהיינו, בהרצון להשפיע, שהוא מהותה. וענין המושכלות, שקנתה, הן שכרה, ולא עצמותה.

כה) ומכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר, וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים? וכן על מה שאמרו ז"ל (זהר, אמור י"ז): "עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא?

והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא'. כי אמרנו: כיון שהמחשבה היתה, להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד, לקבל, כל אותו השפע הטוב, שבמחשבת הבריאה. כי התענוג הגדול, והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד, כנ"ל באות ו', ז'.

ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש, שברא. מפני, שאינו נצרך כלל, ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה. ומטבע פועל השלם, שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר ב"שיר היחוד": "מכל מלאכתך, דבר אחד לא שכחת, לא החסרת, ולא העדפת".

גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה, וניתן למערכת העולמות דטומאה, שממנה מציאות הגופים וכלכלתם, וכל קניניהם בעולם הזה. עד שהאדם משיג י"ג שנה, שע"י עסק התורה, מתחיל להשיג נפש דקדושה, שמתפרנס אז, ממערכת העולמות דקדושה, לפי מדת גדלה, של הנפש דקדושה, שהשיג.

גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים, מגיעים מזה אל הגוף, דהיינו, לרצון לקבל המופרז שבו. וכל התיקונים, הבאים אז, ע"י עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם, במדרגות העליונות, בקדושה וטהרה. שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע, הנמשך עם הנפש.

ומטעם זה, סוף הגוף, למות ולהקבר ולהרקב. כי לא קבל לעצמו שום תיקון, אכן, אי אפשר, שישאר כך. כי סוף סוף, אם יאבד, הרצון לקבל המופרז, מהעולם, לא תתקיים ח"ו מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו, כל התענוגים הגדולים, אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול, והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא, נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה.

כו) וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג', שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו.

ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'. מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו.

ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי להשפיע. ואז הרוחנו פי שתים:

א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל.

ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט.

כז) אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו.

ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו:

א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום,

ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי.

וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע.

כח) וזה שאמרו חז"ל: "עתידים, המתים להחיות במומם, ואח"כ מתרפאים". דהיינו כנ"ל, שמתחילה, עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא, הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו, כמו שנתגדל, תחת מרכבת העולמות הטומאה, מטרם שזכו לטהרו במשהו, ע"י תורה ומצות, שזהו בכל מומו.

ואז, אנו מתחילים בעבודה חדשה: להכניס, כל הרצון לקבל המופרז הזה, בצורת השפעה, כנ"ל. ואז הוא נרפא. כי עתה, השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא "שלא יאמרו אחר הוא". פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת, מהיותו במחשבת הבריאה. שהרי שם, עומד, זה הרצון לקבל המופרז, מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה. אלא שבינתים, ניתן אל הקליפות, וניתן לטהרה. אבל סוף כל סוף, אסור שיהיה גוף אחר. שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל, לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם, מבחינת מצב הא'. והבן היטב.

כט) ובכל המתבאר, נפתח לנו הפת��, ליישב שאלה הב' הנ"ל, דהיינו: מה תפקידנו, בשלשלת המציאות, הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים?

ותדע, שעבודתנו, במשך ע' שנותינו, מתחלקת לד' חלוקות:

חלוקה א' - הוא להשיג, את הרצון לקבל, המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו, הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי "אין לך מי, שיתקן דבר, שאין בו".

ולפיכך, לא די, אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף, ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה, לקליפות הטמאות, לא פחות מי"ג שנים. כלומר, שהקליפות, תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן. שהאורות שלהן, הולכים ומגדילים, את הרצון לקבל שלו. כי המלואים, שהקליפות מספיקות, אל הרצון לקבל, אינם, אלא מרחיבים והולכים את התביעה, של הרצון לקבל.

למשל, כשנולד, אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר. אבל, כשהס"א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים. ואח"כ, כשנותנת לו הס"א, את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון, ורוצה ד' מאות. ואם אינו מתגבר, על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל, ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו, הולך ומתרחב, במשך שנות חייו, עד ש"אין אדם מת, וחצי תאותו בידו".

וזה נבחן, שהוא מצוי, ברשות הס"א והקליפות. שתפקידן, להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו, ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו, בכדי להמציא להאדם, כל החומר, שהוא צריך לעבוד בו, ולתקנו.

ל) חלוקה ב' - הוא, מי"ג שנים ואילך. שאז, ניתן כח, לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו. אלא, שאינה מתחלת, להתעורר, רק אחר י"ג שנים, שהוא מטעם הנ"ל. ואז, הוא מתחיל להכנס, תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו, בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות.

ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו, אין לו רצון לקבל, אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז, מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו, של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות.

כי למשל, מטרם י"ג שנים, חשק הרצון לקבל שלו, לבלוע, כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד, רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ, כשמשיג, הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה, לבלוע להנאתו, כל הטוב והעושר, שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו, קנין עדי עד ולנצחיות. הרי, שעיקר הרצון לקבל, המופרז, אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות.

לא) וז"ש (תקונים חדשים, צ"ז, ע"ב), על הכתוב: "לעלוקה, שתי בנות, הב, הב" (משלי ל'). שעלוקה, פירושו גיהנם. והרשעים, הנלכדים בגיהנם זה, צווחין, ככלבא [צווחים ככלב] "הב, הב". דהיינו, "הב" לן עותרא דעלמא הדין, "הב" לן עותרא דעלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הזה, תן לנו עושר עולם הבא].

ועם כל זה, הוא מדרגה חשובה, לאין ערך יותר מהראשונה. כי מלבד שמשיג, שיעור הגדלות האמיתית, של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה, כל החומר כולו, שהוא צריך, הנה היא המדרגה, המביאתו לשמה. כמו שאמרו חז"ל (פסחים, נ', ע"ב): "לעולם, יעסוק אדם, בתורה ומצות, שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

וע"כ נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. וה"ס "השפחה דקדושה, המשמשת לגבירתה". שה"ס "השכינה הקדושה". כי השפחה, מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה.

אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר: "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי, ל'), כי לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה.

והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה, לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו, כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן: "בזכרי בו, אינו מניח לי לישון". ואז, נאמר עליו: "ועץ חיים, תאוה באה" (משלי י"ג). כי ה' מדרגות הנשמה, ה"ס עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה, היא בת מאה. דהיינו, כי יביאהו לקבל, כל אלו ה' בחינות נרנח"י, המבוארות בחלוקה הג'.

לב) חלוקה ג' - הוא העבודה בתורה ומצות לשמה. דהיינו, על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו, מטהרת את הרצון לקבל, לעצמו, שבו, ומהפכתו, ברצון להשפיע.

אשר, בשיעורי הטהרה, של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר, לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י (להלן, באות מ"ב). כי הן עומדות, ברצון להשפיע (כנ"ל, באות כ"ג), ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל, שולט בו, הנמצא עם הנפש, בהפכיות הצורה, או אפילו, בשינוי צורה. כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד, כנ"ל באות י"א.

ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע, ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה, בהשואת הצורה, לנרנח"י שלו העליונים, שהן נמשכות, ממקורן בא"ס ב"ה, ממצב הא', דרך אבי"ע דקדושה, ותכף תמשכנה אליו, ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה.

חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים. דהיינו, שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם", כנ"ל באות כ"ח. ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז.

לג) ועתה נשארה לנו, לבאר חקירה הו', מ"ש חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה, כלפי המציאות, שלפנינו בעוה"ז, ומכ"ש כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית', לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?

וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו, היא במדה, שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במדה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנ"ר והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו.

לד) ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע, למדרגה, הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה, על סדר ד' מדרגות, המתפתחות, אחת מחברתה, הנקראות, דומם צומח חי מדבר.

והן באמת, ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים, מתחלק בהן. כי אע"פ, שעיקר החפץ הוא, בבחי"ד של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר, שתתגלה בחי"ד בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות, הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת, בהן ועל ידיהן, לאט לאט, עד שנשלמה בכל צורתה שבבחי"ד, כמבואר בתע"ס, חלק א', אות נ', ד"ה "וטעם".

לה) והנה, בחי"א של הרצון לקבל, הנקרא "דומם", שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל, בעוה"ז הגשמי. אין שם, אלא כח תנועה, כולל לכל מין הדומם. אבל בפרטים שלו, אינה ניכרת לעין, שום תנועה. כי הרצון לקבל, מוליד צרכים. והצרכים, מולידים תנועות, מספיקות, עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל, הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו, בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים.

לו) נוסף עליו, "הצומח", שהוא בחי"ב של הרצון לקבל. שמדתו כבר גדולה יותר, ממדתו שבדומם. והרצון לקבל שבו, שולט בכל פרט ופרט, מהפרטים שלו. כי כל פרט, יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש. וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועכ"ז, עוד לא נמצא בהם, הרגש חפשי פרטי, לכל אחד.

לז) נוסף עליו מין "החי", שהוא בחי"ג של הרצון לקבל. ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה. שהרצון לקבל הזה, כבר מוליד, בכל פרט ופרט, הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים, לכל פרט, באופן משונה מחברו. אמנם עדיין, אין בהם הרגש זולתו. והיינו, שאין בהם שום הכנה, להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו, וכדומה.

לח) נוסף על כולם, מין "האדם". שהוא בחי"ד של הרצון לקבל. והיא כבר במדתו השלמה הסופית. הרי הרצון לקבל שבו, פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע, בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש, מבחי"ג של הרצון לקבל, שבמין "החי", עד הבחי"ד של הרצון לקבל, שבמין "האדם", אומר לך, שהוא, כמו ערך בריה אחת של המציאות, כלפי ��ל המציאות כולו.

כי הרצון לקבל שבמין "החי", החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור, המוטבע באותה הבריה בלבדה. משא"כ האדם, שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה, לרכוש לו כל הישות, שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה, רוצה מאתים. וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו, הולכים ומתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות, שבעולם כולו.

לט) ואחר שנתבאר, שכל התכלית, הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", - הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו?

אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם.

מ) ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו.

אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!

כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.

אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי".

מא) ועדיין נשאר לבאר: סוף סוף, למה לו לאדם, כל אלו עולמות העליונים, שברא ית', בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם בהם?

וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות, נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים:

א. אדם קדמון,

ב. אצילות,

ג. בריאה,

ד. יצירה,

ה. עשיה.

אמנם, בכל אחד מהם, יש פרטים עד אין קץ. והם, בחינת ה' הספירות כח"ב תו"מ, כי:

עולם א"ק - הוא כתר,

ועולם האצילות - הוא חכמה,

ועולם הבריאה - הוא בינה,

ועולם היצירה - הוא תפארת,

ועולם העשיה - הוא מלכות.

והאורות, המלובשים באלו ה' עולמות, נקראים יחנר"נ:

שאור היחידה - מאיר בעולם אדם קדמון.

ואור החיה - בעולם אצילות.

ואור הנשמה - בעולם הבריאה.

ואור הרוח - בעולם היצירה.

אור הנפש - בעולם עשיה.

וכל אלו העולמות, וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד, כי:

עולם הא', שהוא א"ק, אין לנו תפיסה בו, וע"כ מרומז רק בקוצו של יוד של השם. וע"כ, אין אנו מדברים ממנו. ואנו מזכירים תמיד, רק ד' עולמות אבי"ע:

והי' - היא עולם אצילות,

וה' - עולם הבריאה,

ו' - עולם היצירה,

ה' תתאה - היא עולם עשיה.

מב) והנה נתבארו ה' עולמות, שהם כוללים כל המציאות הרוחנית, הנמשכת מא"ס ב"ה עד עוה"ז. אמנם, הם כלולים זה מזה. ויש, בכל עולם מהם, כללות ה' העולמות, כנ"ל ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה' העולמות, כנ"ל.

ומלבד ה' הספירות, כח"ב תו"מ, שבכל עולם ועולם, יש גם ד' בחינות, דצח"מ רוחניים, אשר:

א. נשמת האדם - היא בחינת מדבר אשר שם,

ב. ובחינות החי - הן המלאכים שבאותו עולם,

ג. ובחינות הצומח - נקראות בשם לבושים,

ד. ובחינות הדומם - נקראות בשם היכלות.

ונבחנות כמלבישות זו את זו.

כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם - מלבישות על ה' ספירות, כח"ב תו"מ, שהן אלקיות, שבאותו עולם (וענין י' הספירות, שהן אלקיות, יתבאר להלן, ב"המבוא לספר הזוהר").

ובחינות החי, שהן המלאכים - מלבישות על הנשמות.

והצומח, שהם הלבושים - מלבישים על המלאכים.

ובחינות הדומם, שהן היכלות - מסבבות על כולם.

וענין ההתלבשות הזו, משוערת בענין, שהם משמשים זה לזה, ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעוה"ז (לעיל, אות ל"ה-ל"ח). וכמו שאמרנו שם, שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחי"ד, להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם.

וע"כ, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות, דומם צומח וחי, אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל, את בחינת המדבר, אשר שם, שהיא נשמת האדם. ע"כ נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו.

מג) והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תכף, בחינת נפש דקדושה. ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו, בחינה אחרונה שלה, המכונה, מפאת קטנותה, בשם "נקודה".

והיא מלובשת בלב האדם, כלומר, בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו, בלבו של אדם.

ודע הכלל הזה, שכל, הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן, שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה' עולמות בכלל המציאות, שהם ה' ספירות כח"ב תו"מ, כנ"ל, כן יש ה' ספירות כח"ב תו"מ בכל עולם ועולם. וכן יש ה' ספירות, בכל חלק קטן, שבאותו עולם.

והנה אמרנו, שעוה"ז נחלק על דצח"מ. והם, כנגד ד' הספירות חו"ב תו"מ כי:

א. דומם - נגד מלכות,

ב. וצומח - נגד תפארת,

ג. וחי - נגד בינה,

ד. ומדבר - נגד חכמה,

ה. והשורש של כולם - הוא נגד כתר.

אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד, מכל מין ומין שבדצח"מ, יש בו ג"כ ד' בחינות דצח"מ. באופן, שגם בפרט אחד, שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד, יש בו ג"כ דצח"מ, שהם ד' חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה.

מד) ומטרם י"ג שנה, לא יצויר שום גילוי, אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה, כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו, להתגדל ולהראות פעולתה.

כי מצות אינן צריכות כונה.

ואפילו המעשים, בלי כונה, מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו. אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה "דומם". ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה. וכשנשלם בכל תרי"ג מצוות, מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי"ג אברים, של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה:

שרמ"ח איבריה הרוחניים - נבנים ע"י קיום רמ"ח מצות עשה.

ושס"ה גידיה הרוחניים - נבנים ע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה.

עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה. ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות, אשר בעולם עשיה הרוחני. וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים, שבעולם ההוא, הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם, שעלה שם, דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני, הנותן לה כח, להתרבות ולהתגדל, עד שתוכל להמשיך, אור ספירת המלכות דעשיה, בכל השלמות הרצויה, ולהאיר בגוף האדם. ואור השלם ההוא, מסייע לו לאדם, להוסיף יגיעה בתורה ומצות, ולקבל יתר המדרגות.

וכמו שאמרנו, שתכף, עם לידת גופו של האדם, נולדה ומתלבשת בו, נקודה מאור הנפש, כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה, נולדת עמה גם נקודה, ממדרגה העליונה ממנה, דהיינו בחינת אחרונה מאור הרוח דעשיה, המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש.

וכך הוא הדרך בכל המדרגות: שכל מדרגה, שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה, ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר, בין עליון לתחתון, עד רום המעלות. וכך בסגולת נקודה זו, שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה. ואכמ"ל.

מה) ואור הנפש הזה, מכונה בשם אור "הדומם דקדושה" דעולם עשיה. והוא, להיותו מכוון, נגד הטהרה, של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם, כנ"ל. וכן פעולת הארתה ברוחניות, דומה לבחינת מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל באות ל"ה, שאין לו תנועה פרטית לחלקיו, אלא רק תנועה כוללת, מקיפה לכל הפרטים בשוה.

כן האור, של פרצוף הנפש דעשיה, אע"פ שיש בו תרי"ג אברים, שהם תרי"ג מיני שינוי צורות, בדרכי קבלת השפע, מ"מ אינם נכרים בו, אלו השינוים, אלא רק אור כולל, שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו.

מו) ודע, אע"פ שהספירות הן אלקיות, ואין בהן שום שינוי והבדל, מראש הכתר שבעולם א"ק, עד סוף ספירת המלכות שבעולם עשיה, מ"מ יש הבדל גדול, כלפי המקבלים. כי הספירות נבחנות לאורות וכלים:

והאור שבספירות, הוא אלקיות גמורה, כנ"ל.

אבל הכלים, הנקראים כח"ב תו"מ, שבכל עולם, מג' עולמות התחתונים, הנקראים בריאה יצירה עשיה, אינם בחינת אלקיות. אלא הם בחינת כיסוים, המעלימים אור א"ס ב"ה שבתוכם, ומודדים קצבה ושיעור אל הארתו, כלפי המקבלים. שכל אחד מהם, יקבל רק לפי שיעור הטהרה שבו.

ומבחינה זו, אע"פ שהאור עצמו אחד הוא, מכל מקום, אנו מכנים האורות שבספירות בשם נרנח"י. כי האור מתחלק, לפי תכונות הכלים:

כי המלכות - היא הכיסוי היותר עב, המעלמת על אור א"ס ב"ה, והאור שהיא מעבירה, ממנו ית' למקבלים, הוא רק בשיעור קטן, המיוחס לטהרת "הדומם של גוף" האדם לבד. וע"כ נקרא נפש.

והכלי דת"ת - הוא יותר זך מכלי המלכות, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "הצומח דגוף" האדם. כי פועל בו יותר, מאור הנפש. ונקרא אור הרוח.

וכלי דבינה - יותר זך מת"ת, והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "החי שבגוף" האדם. ונקרא אור הנשמה.

והכלי דחכמה - זך מכולם. והאור, שהוא מעביר מא"ס ב"ה, מיוחס לטהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. ונקרא אור חיה. שלפעולתו אין שיעור, כמו שיתבאר לפנינו.

מז) וכאמור, שבפרצוף הנפש, שקנה האדם, בכח העסק בתורה ומצות, שלא בכונה, כבר מלובשת שם, נקודה מאור הרוח. ובהתחזק האדם, לעסוק בתורה ומצות, בכונה הרצויה, הולך ומטהר, את החלק הצומח, מבחינת רצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הוא הולך ובונה, את הנקודה דרוח לבחינת פרצוף:

שע"י רמ"ח מצות עשה בכונה - מתפשטת הנקודה, ברמ"ח אבריה הרוחניים.

וע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה - מתפשטת הנקודה בשס"ה גידיה.

וכשנשלמת בתרי"ג האברים כולם, היא עולה ומלבשת, את ספירת התפארת שבעולם העשיה הרוחני, המעבירה לו מא"ס ב"ה, אור יותר חשוב, הנקרא אור הרוח, שהוא מכוון, לפי טהרת חלק "הצומח שבגוף" האדם. וכל פרטי, דומם צומח וחי, שבעולם עשיה, המתיחסים לקומת התפארת, מסייעים לפרצוף הרוח של האדם, לקבל האורות, מספירת התפארת בכל השלמות, על דרך שנתבאר לעיל באור הנפש, ע"ש. ומכונה משום זה "צומח דקדושה". וכן טבע הארתו, כערך צומח הגשמי. שנתבאר לעיל, שכבר יש לו שינויי תנועה, הניכרים בכל פרט ופרט שבו, לפי עצמו. כן אור הצומח הרוחני, כבר כחו גדול, להאיר בדרכים מיוחדים, לכל אבר ואבר, מתרי"ג האברים, שבפרצוף הרוח. וכל אחד מהם, מראה כח הפעולה, המיוחס לאותו האבר. גם עם יציאת פרצוף הרוח, יצאה עמו נקודה, של המדרגה העליונה ממנו, דהיינו נקודה של אור הנשמה. שהיא מתלבשת בפנימיותו.

מח) וע"י העסק, בסודות התורה ובטעמי מצות, הוא מטהר חלק "החי" מהרצון לקבל שבו. ובשיעור הזה, הולך ובונה, את נקודת הנשמה, המלובשת בו, ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה. וכשנשלמת בכל בנינה, ונעשית פרצוף, אז עולה ומלבשת, לספירת הבינה, שבעולם העשיה הרוחני. שכלי זה, הוא זך ביותר, לאין ערך על כלים הראשונים תו"מ. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול מא"ס ב"ה, הנקרא "אור הנשמה".

וכל פרטי, דומם צומח חי, שבעולם עשיה, המיוחסים לקומת הבינה, נמצאים משמשים ומסייעים, לפרצוף הנשמה של האדם, לקבל אורותיו בשלמות, מספירת הבינה, ע"ד שנתבאר באור הנפש. והוא נקרא ג"כ בחינת "חי דקדושה", להיותו מכוון, נגד טהרת חלק "החי שבגוף" האדם. וכן טבע הארתו, כדרך שנתבאר במין החי הגשמי, לעיל אות לז, שהוא נותן הרגשה פרטית, לכל אבר ואבר, מתרי"ג אברי הפרצוף, להיות חי ומרגיש, בהרגשה חפשית, לכל אחד מהם, בלי שום התל��ת בכלל הפרצוף.

עד שנבחן, שתרי"ג אברים שבו, הם תרי"ג פרצופים, המיוחדים במיני הארתם, כל אחד לפי דרכו. ומעלת אור הזה, על אור הרוח ברוחניות, היא בערך הפרש, מין החי כלפי הדומם וצומח בגשמיות.

וכן יוצאת נקודה מאור החיה דקדושה, שהיא אור ספירת החכמה, עם יציאת פרצוף הנשמה, ומתלבשת בפנימיותו.

מט) ואחר שכבר זכה, באור הגדול ההוא, הנקרא "אור הנשמה", אשר תרי"ג האברים שבפרצוף ההוא, כבר מאירים, כל אחד מהם, באור שלם ובהיר, המיוחד לו, כמו פרצוף מיוחד לעצמו, אז נפתח לו הפתח, לעסוק בכל מצוה ומצוה, על פי כונה אמיתית שבה. כי כל אבר של פרצוף הנשמה, מאיר לו את דרכי כל מצוה, המיוחסים לאותו אבר. ובכחם הגדול של אורות ההם, הוא הולך ומטהר, את חלק "המדבר" שברצון לקבל שלו, ומהפכו לרצון להשפיע.

ובשיעור הזה, הולכת ונבנית הנקודה של אור החיה, המלובשת בו, ברמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הרוחניים. וכשנשלמת לפרצוף שלם, אז עולה ומלבשת, לספירת החכמה, שבעולם העשיה הרוחנית. אשר כלי הזה, אין קץ לזכות שבו. וע"כ הוא מעביר לו, אור גדול ועצום מאד מא"ס ב"ה, הנקרא "אור החיה" או "נשמה לנשמה".

וכל הפרטים שבעולם העשיה, שהם דומם וצומח וחי, המתיחסים לספירת החכמה, מסייעים לו, לקבל אור ספירת החכמה, בכל השלמות, ע"ד שנתבאר באור הנפש. וכן נקרא "מדבר דקדושה", להיותו מכוון נגד טהרת חלק "המדבר שבגוף" האדם. וכן ערכו, של האור ההוא באלקיות, כערך המדבר, שבדצח"מ הגשמיים, דהיינו, שקונה הרגש זולתו. באופן, ששיעור גדלו, של אור ההוא, על גודל דצ"ח הרוחניים, כשיעור גדלו של מין המדבר הגשמי, על דצ"ח הגשמיים.

ובחינת אור א"ס ב"ה המלובש בפרצוף זה, הוא נקרא "אור יחידה".

נ) אמנם תדע, שכל אלו, ה' בחינות האורות נרנח"י, שנתקבלו מעולם העשיה, אינן, אלא בחינת נרנח"י של אור הנפש. ואין בהן עוד מבחינת אור הרוח, ולא כלום. כי אין אור הרוח, אלא בעולם היצירה. ואור הנשמה, רק בעולם הבריאה. ואור החיה, רק בעולם אצילות. ואור היחידה, רק בעולם א"ק.

אלא, כמו שאמרנו לעיל, שכל שיש בכלל כולו, מתגלה ג"כ בכל הפרטים, עד הפרט היותר קטן, שאך אפשר להפרט.

ולפיכך, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, גם בעולם העשיה, כדרך שבארנו אותן. אבל הן רק נרנח"י דנפש.

וממש על דרך זה, ישנן כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם היצירה. והן רק ה' חלקי הרוח.

וכן ישנן, כל ה' בחינות נרנח"י, בעולם הבריאה. והן ה' חלקי הנשמה.

וכן הוא בעולם האצילות, שהן ה' חלקי אור החיה.

וכן הוא בעולם א"ק, שהן ה' חלקי אור היחידה.

וההפרש שבין עולם לעולם, הוא ע"ד שבארנו בהבחנות, שבין כל אחד מנרנח"י דעשיה.

נא) ודע, שהתשובה והטהרה, אינה מקובלת, זולת שתהיה בקביעות מוחלטת "שלא ישוב לכסלו עוד". וז"ש: "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".

ונמצא, שמה שאמרנו, שאם אדם מטהר, את חלק הדומם, מהרצון לקבל שבו, שהוא זוכה לפרצוף נפש דעשיה, ועולה ומלביש את ספירת המלכות דעשיה. היינו ודאי, שיזכה בטהרת חלק הדומם, בקביעות מוחלטת, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד". ואז יכול לעלות לעולם העשיה הרוחני. כי יש לו טהרה, והשואת הצורה, בהחלט, לעולם ההוא.

אמנם שאר המדרגות, שאמרנו, שהן, רוח נשמה חיה יחידה דעשיה, שצריך לטהר כנגדן, את חלק הצומח והחי והמדבר מהרצון לקבל שלו, שילבישו ויקבלו האורות ההם, - אין הטהרה צריכה להיות בקביעות מוחלטת "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד".

והוא מטעם, שכל עולם העשיה, בכל ה' ספירות כח"ב תו"מ שבו, אינם אלא בחינת מלכות לבד, שיחסה רק לטהרת הדומם בלבד. וה' הספירות, הן רק ה' חלקי המלכות. וע"כ, כיון שכבר זכה, על כל פנים, בטהרת חלק הדומם שברצון לקבל, כבר יש לו, השואת הצורה, לכל עולם העשיה.

אלא, כיון שכל ספירה וספירה מעולם העשיה, מקבלת מהבחינה שכנגדה, בעולמות העליונים ממנה. למשל:

ספירת הת"ת דעשיה - מקבלת מעולם היצירה, שכולו בחי' ת"ת, ואור הרוח.

וספירת בינה דעשיה - מקבלת מעולם הבריאה, שכולו בחינת נשמה.

וספירת חכמה דעשיה - מקבלת מעולם האצילות, שכולו חכמה, ואור החיה.

ולפיכך, אע"פ שלא טיהר, אלא חלק הדומם בקביעות, מ"מ, אם טיהר שאר ג' חלקי הרצון לקבל שלו, עכ"פ שלא בקביעות, הוא יכול לקבל גם רוח נשמה חיה, מת"ת ובינה וחכמה דעשיה. אלא, רק שלא בקביעות. כי בשעה, שנתעורר שוב, אחד מג' חלקי הרצון לקבל שלו, נמצא תכף מאבד את האורות ההם.

נב) ואחר שמטהר, גם חלק הצומח שברצון לקבל שלו, בבחינת קביעות, הוא עולה לעולם היצירה, בקביעות. ומשיג שם, עד מדרגת הרוח בקביעות. ויכול להשיג שם, גם האורות נשמה וחיה, מספירות בינה וחכמה, אשר שם, הנבחנות לנשמה דרוח, וחיה דרוח. אפילו מטרם שזכה, לטהרת חלק החי והמדבר, בבחינת קביעות מוחלטת. ע"ד שנתבאר בעולם העשיה.

אבל רק שלא בקביעות. כי אחר שהשיג, טהרת הצומח מרצון לקבל שבו, בבחינת הקביעות, כבר הוא בהשואת הצורה, לעולם היצירה כולו, עד רום המעלות, כנ"ל בעולם העשיה.

נג) ואחר שמטהר, גם חלק החי מהרצון לקבל, והופכו לרצון להשפיע "עד שיודע תעלומות, יעיד עליו, שלא ישוב לכסלו עוד", כבר הוא בהשואת הצורה לעולם הבריאה. ועולה ומקבל שם, עד אור הנשמה בקביעות.

וגם ע"י טהרת חלק "המדבר שבגופו", יכול לעלות עד ספירת החכמה. ומקבל גם אור החיה, אשר שם, אע"פ שעוד לא טיהר אותו בקביעות, כנ"ל ביצירה ועשיה. אבל, גם האור מאיר לו, שלא בקביעות, כנ"ל.

נד) וכשזוכה לטהר בקביעות, גם חלק המדבר, מהרצון לקבל שבו, אז זוכה להשואת הצורה לעולם האצילות, ועולה ומקבל שם אור החיה בקביעות.

וכשזוכה יותר, זוכה לאור א"ס, ואור היחידה, המתלבש באור החיה. ואכמ"ל.

נה) והנה נתבאר היטב, מה שעמדנו לעיל באות מא, ששאלנו: למה לו לאדם, כל אלו העולמות העליונים, שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך, יש לו לאדם, בהם?

כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם, להגיע לעשית נ"ר ליוצרו, זולת על ידי סיועם, של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה, של הרצון לקבל שבו, משיג האורות והמדרגות, של נשמתו, הנקראים נרנח"י. וכל מדרגה שמשיג, הרי האורות של אותו מדרגה, מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו, עד שזוכה להגיע, אל השעשועים, של תכלית הכונה שבמחשבת הבריאה, כנ"ל באות לג.

וזה שאמרו בזוהר, נח, אות ס"ג, על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: "במה מסייעין אותו? ואומר, שמסייעין אותו בנשמתא קדישא". כי אי אפשר לבא, לטהרה הרצויה, למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל המדרגות נרנח"י של הנשמה, כמבואר.

נו) ויש לדעת, שכל אלו נרנח"י, שדברנו עד הנה, הרי הם ה' חלקים, שכל המציאות נחלקת עליהם. אכן כל שיש בכלל כולו, נוהג אפילו בפרט היותר קטן שבמציאות, כנ"ל.

ולמשל, אפילו בבחינת דומם דעשיה הרוחני בלבדו, יש שם להשיג ה' בחינות נרנח"י, שיש להם יחס, לה' בחינות נרנח"י הכוללים. באופן, שאי אפשר להשיג, אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה, הנ"ל.

באופן, שאין לך אדם מישראל, שיפטור עצמו, מלעסוק בכולן, לפי ערכו:

א. והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה - בכדי לקבל בחינת רוח בערכו.

ב. והוא צריך לעסוק בסודות התורה לפי ערכו - כדי שיקבל בחינת נשמה, לפי ערכו.

ג. וכן בטעמי מצות. כי אי אפשר, לאור היותר קטן שבמציאות הקדושה, שיהיה נשלם זולתם.

נז) ומכאן תבין, את היבשות והחשכות, שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן, בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה', שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.

וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.

אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.

כן הדבר שלפנינו:

אם היו לפחות עובדי השי"ת, עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים, בדרכם שלא יכשלו.

ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה!

נח) אמנם, ידעתי הסבה, שהיא בעיקר, מתוך:

א. שנתמעטה האמונה, בכלל.

ב. והאמונה, בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט.

ג. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים.

ע"כ נפל הפחד, על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו. כי ח"ו, קרוב להכשל בפסל ודמות.

והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כהאר"י ז"ל. ועתה - על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה, לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש.

וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות, שתפקיד ביאורי, הוא בתפקיד כל סולם: שאם יש לך עליה, מלאה כל טוב, אינך חסר, אלא "סולם", לעלות בו. ואז, כל טוב העולם בידיך.

אמנם, אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם, ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה.

אלא, עשיתי על כל פנים, בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו, לעלות ולהעמיק ולהסתכל, בספר הזוהר גופו. כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה.

נט) והנה, כל המצוים, אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי.

חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים, ביחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות, ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים, הסמוכים לו בזמן.

ס) ואני, כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי, באור השי"ת, להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור ביחוסו. והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי, מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר, על כל התנאים הקדושים.

ואם היה מתברר לי, בבירור גמור, שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל, יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם.

אמנם באמת, לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר. מליחסו לאחד מהתנאים. ומכ"ש, אם הייתי מוצא, שמשה רבינו, קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי. כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה.

ולפיכך, כיון שזכיתי, לערוך ביאור מספיק, השוה לכל בעל עיון, להבין מעט, מה שכתוב בו בספר, אני חושב, שכבר נפטרתי בזה לגמרי, מלטרוח עוד, ולהכניס עצמי בחקירה הזאת. כי כל משכיל בזוהר, לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש, פחות במעלה, מהתנא רשב"י הקדוש.

סא) אכן, לפי"ז נשאלת השאלה: למה לא היה נגלה, ספר הזוהר, לדורות הראשונים, שבלי ספק, היו חשובים במעלה, יותר מדורות האחרונים, והיו ראויים לו יותר? ויחד עם זה, יש לשאול: למה לא נגלה, ביאור ספר הזוהר, עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו?

והתמיה העולה על כולנה: למה לא נגלו, ביאור דברי האריז"ל ודברי הזוהר, מימי האריז"ל עד דורנו זו (ועיין בהקדמתי לספר "פנים מסבירות" על הע"ח, באות ח', ד"ה "ואיתא")? ונשאלת השאלה: הכי אכשר דרי?

והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו, של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים - ראש, תוך, וסוף, דהיינו - חב"ד, חג"ת, נה"י. וז"ש ז"ל: "ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ע"א).

כי בב' אלפים הראשונים, שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד. והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות:

כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים, נגדלים בכל פרצוף, מתחילה.

ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף, מתחילה.

ונמצא, כל עוד, שאין בכלים, רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש, רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים, שהם בבחינת תהו.

ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שה"ס תורה. וע"כ אמרו, על ב' אלפים האמצעים, שהם תורה.

וב' אלפים האחרונים, הם נהי"מ דכלים, וע"כ מתלבש בעולם, בזמן ההוא, אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול. וע"כ הם ימות המשיח.

גם הדרך הוא, בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת, עד החזה שלו, האורות מכוסים. ואינם מתחילים להאיר, חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו.

והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות, הכלים דנהי"מ, בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם.

אלא בזמן האריז"ל, שכבר נתקרב זמן, השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז, הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה. וע"כ גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו.

ועכ"ז, כיון שהכלים האלו, עוד לא נשלמו לגמרי, שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב, כנודע, ע"כ לא היה העולם עוד ראוי, שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים, שלא ניתנה להם הרשות, לגלותם בעולם.

וכעת, בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות, לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן, שמדורנו זה ואילך, יתחילו להתגלות דברי הזוהר, בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה, כל השיעור השלם, שבחפץ השי"ת.

[חסרה אות ס"ב במקור]

סג) ולפי"ז תבין, שבאמת אין קץ, לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים. כי זה הכלל, בכל הפרצופין, של העולמות ושל הנשמות, אשר "כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף".

ולפיכך, נבררו תחילה, הכלים דחב"ד, מהעולם וכן מהנשמות. ולפיכך היו הנשמות, שבב' אלפים הראשונים, גבוהות לאין קץ. ועכ"ז לא יכלו לקבל, קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים, מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ, כנ"ל.

וכן אח"כ, בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן, עוד זכות עד מאוד, כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, כמ"ש בהקסה"ז, ד"ו, ד"ה "ומה". ועכ"ז, עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות.

ולפיכך, בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו, היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים, את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם. כי עתה, בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים, ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה, קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך, רק עם השתלמותן, של הנשמות, הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים, להתגלות, ולא מקודם לכן.

סד) ובאמת, נמצאת קושיא זו, עוד בדברי חז"ל, במס' ברכות, דף כ' [תרגום]: "אמר לו רב פפא לאביי, מדוע לראשונים ארעו ניסים, ואילו לנו לא מתרחשים ניסים? האם משום הלימוד? בשנים של רב יהודה כל הלימוד בסדר נזיקין היה, ואנחנו לומדים בששה סדרים. וכשהגיע הרב יהודה למשנה במסכת עוקצין וכו', אמר מחלוקות של רב ושמואל ראיתי כאן. ואנחנו לומדים במסכת עוקצין בי"ג פנים. ואילו רב יהודה כשהיה מוריד אחת מנעליו, מיד בא גשם, ואילו אנחנו מצערים נפשותינו וצווחים ואין משגיח בנו. אמר לו אביי: הראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם, ואנחנו לא מוסרים עצמנו על קדושת השם". עכ"ל, עש"ה.

הרי שאע"פ, שהן למקשן והן למתרץ, היה ברור, שהראשונים היו חשובים מהם, מ"מ, מבחינת התורה והחכמה, היו רב פפא ואביי יותר חשובים מהראשונים.

הרי מפורש, שאע"פ שהדורות הראשונים, חשובים יותר מדורות האחרונים, במהות נשמתם עצמם, כנ"ל, שהוא מטעם, ש"כל הזך ביותר נברר תחילה" לבוא לעולם, מ"מ, מבחינת חכמת התורה, היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם, שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת, על ידי היותר אחרונים דוקא, לכן נמשכים להם אורות, יותר שלמים, אע"פ שמהותם עצמם, הוא גרועה ביותר.

סה) ואין להקשות לפי"ז: א"כ, למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה?

הענין הוא, כי במה ששייך, להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים, נשלמו בהם יותר מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה, נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצוה, נמשכים מהאורות שבספירות.

וכבר ידעת, שיש "ערך הפוך מהכלים להאורות", שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, כנ"ל אות ס"ב. וע"כ נשלמו הראשונים, בחלק המעשה, יותר מהאחרונים. משא"כ באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. וע"כ נשלמים בהם התחתונים, יותר מהראשונים. והבן היטב.

סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות:

ובכללות העולם - נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם.

וכן בישראל עצמם - יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת.

וכן באומות העולם עצמם - יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.

וכן בעובדי השי"ת, שבבני ישראל - יש פנימיות, שהם, הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות, שהם אותם, שאינם עוסקים, אלא בחלק המעשה שבתורה.

וכן בכל אדם מישראל - יש בו פנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבו, שה"ס הנקודה שבלב, וחיצוניות, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא, שאפילו בחינת "אוה"ע" שבו, נחשבים בו, כמו "גרים". כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת "ישראל" שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו. דהיינו, שנותן רוב טרחתו ויגיעתו, להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו, לתועלת נ��שו, וטרחה מועטת, בשיעור המוכרח, הוא נותן לקיום בחינת "אוה"ע" שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו, כמ"ש (אבות, פ"א): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", הנה אז, גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.

ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, על בחינת "ישראל" שבו, וכמ"ש (דברים, כ"ח): "הגר, אשר בקרבך", דהיינו החיצוניות שבו, "יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך", דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבך, "תרד מטה מטה". אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל, ומשפילים אותם עד לעפר. ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם, ירדו מטה מטה ח"ו.

סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו.

ובזה יתבאר לך, מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק, בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות, לגאולה שלימה (תיקונים, סוף תקון ו'). שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר, לגאולתם של ישראל מבין האומות?

סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה, יש בה פו"ח, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך, גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות.

ובהיותו, מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה - נמצא גורם בשיעור הזה, שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה, על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע. וכל האומות, יודו ויכירו, בשבחם של ישראל עליהם. עד שיקוים הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכמו כן הכתוב (ישעיה, מ"ט): "כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה".

אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו, אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מק��יב לה, שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו - הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה, את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל, כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.

ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע, מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע. ואז, הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך.

הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת, שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה, כמו שהיתה ח"ו דבר, שאין צורך בו כלל.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל:

"קומו ואתערו, לגבי שכינתא, דאית לכון לבא, בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו" - קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי, יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם.

"ורזא דמלה, קול אומר: קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".

וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה, מ'):

"קול אומר: קרא" - שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל.

ומביא ראיה מהכתוב:

"קרא נא היש עונך" - שקריאה פירושו תפילה.

אבל השכינה אומרת:

"מה אקרא" - כלומר: אין בי כח, להרים את עצמי מעפר, בשביל,

"שכל בשר חציר" - כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצות בלי דעת, כמו בהמות.

"כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם, במצות, שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם, הם עושים המצות.

"ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.

"בההוא זמנא, רוח הולך ולא ישוב, לעלמא" - בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם.

"ודא, איהו רוחא דמשיח" - דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל, מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הרוח הזה, נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

"וי לון, מאן דגרמין, דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה" - אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים, שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה.

"ווי לון, דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא" - אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר, שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה, רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר - שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים, על פנימיות התורה.

ואז המה גורמים, במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות, שישנן בעולם, מגבירות את עצמן, על כל חלקי הפנימיות שבעולם. כל אחת לפי מהותה:

א. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו "עמי הארצות" שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה.

ב. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם.

ג. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.

ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמ"ש בתיקונים הנ"ל, שהם גורמים, עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים, נעשינו עדי ראיה, לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד, אלא שמדת הדין, פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמ"ש ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה.

הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך, את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.

ואז יזכה, כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צרכי הגוף.

ויגיע כח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם.

וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן.

וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות.

ואז, כל אוה"ע, יכירו ויודו, במעלת ישראל עליהם.

ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". וז"ש בזוהר, נשא, דף קכד ע"ב, וז"ל: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא, ברחמי [בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים]". דהיינו, כמבואר. אכי"ר.

[vlad-newreality]

במציאות שלנו ישנו כוח שנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון להתקיים, להתפתח, ליהנות. הרצון הזה מגיע מכוח שמוליד אותו, שהוא הרצון להשפיע כל טוב, לתת, לאהוב. הולדה זו נקראת פעולת הבריאה. מה היה לפני שהרצון להשפיע הוליד את הרצון לקבל? איננו יכולים לומר, כי אנחנו עצמנו כבר בנויים מרצון לקבל.

ההתפתחות הגשמית שלנו הולכת ונגמרת, בכך שהנברא יגלה שכל כולו רצון ליהנות גדול מאוד, אבל אין באפשרותו למלא את עצמו, לממש את עצמו. הוא מאוד רוצה ליהנות, אבל בסופו של דבר לא מוצא ממה.

כי כל דבר שהוא משיג הופך מהר מאוד לשגרה, כי כל הזמן תחרות הורסת בלי רגע מנוחה, אז בשביל מה כל הריצה הזו, בשביל מה?!

כאן מרגיש הנברא ייאוש מזה שהחיים הביאו אותו למבוי סתום. תחושה של אין מוצא. אבל דווקא מהמקום הכי נמוך, שפל, חסר כל חיות, ללא שום תקווה – הוא מגלה שיש בתוכו ניצוץ קטן שמכוון למציאות חדשה. הוא מתחיל להיות רגיש לניצוץ הזה, לקלוט שהוא עשוי מתכונה של השפעה. מצד אחד הרצון לקבל שבו נדחה ממנו, מצד שני מבצבצת תחושה שאולי דרכו הוא יוכל לקבל הנאה כלשהי, להפריח את השממה.

בלית ברירה הוא מטפח את הניצוץ הזה, מגדל אותו, ובשלב הזה מתחילה התפתחות הפוכה. כלומר מהקצה האחד שבו הנברא השיג שטבעו האגואיסטי מביא לחושך נורא, אל הקצה השני שבו הוא ירכוש טבע חדש של השפעה.

על ידי חכמת הקבלה הוא לומד לנקות את ניצוץ ההשפעה מהעטיפה האגואיסטית, ובהמשך אפילו להעמיד את כוח הקבלה לשימושו של כוח ההשפעה. דומה הדבר להוספת עצים למדורה. ככל שהשינוי הזה מתחולל בפנימיותו, בכמות ובאיכות, אותו ניצוץ קטן שהבורא הטביע בו הופך לאור גדול וממלא את החלל שהתגלה.

סוף המעשה, אם נשלים את התמונה, הוא שבתוך הנברא נמצא כל כוח הבורא, מתוך בחירה והכרה. הם מחוברים זה לזה בשלמות, במצב הנעלה שנקרא "דבֵקוּת". ממלאים זה את זה, גורמים הנאה זה לזה, ללא סוף או גבול.

"טעמו וראו", אמרו על כך הגדולים שזכו. היום גם אנחנו מוזמנים לנסות.

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | אות ד'

והצורך להשתלשלות הרצון לקבל ��ל ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק.

[yoavyosifov]

טורף את החיים / יואב יוסיפוב

חי על הקצה

והכל מנסה

לא פוחד מכלום

חוץ משעמום

טורף את החיים

ללא מעצורים

טורף את החיים

ואין לי אלוהים

טורף את החיים

לא רואה באישונים

טורף את החיים

ואין לי אלוהים

צמא לריגושים

רעב לאקסטרים

זקוק לאדרנלין

כמנוע לבנזין

טורף את החיים ...

לא עומד בפיתויים

ולא דוחה שום סיפוקים

חופשי מעכבות

וחסר גבולות

טורף את החיים ...

לא נוהג בזהירות

ולא שומר על הבריאות

רוצה הכל לבלוע

ולא יודע שובע

טורף את החיים ...

[arielorthopedic]

‎#האנטומיה של מפרק הירך ועצם האגן. מפרק האגן הוא מפרק באגן. זהו מפרק סינוביאלי בין עצמות הערווה ועצמות הכסל של האגן. מפרק האגן הוא מפרק סינוביאלי המורכב מעצמות הערווה והכסל של האגן, המחוברות באמצעות סחוס. מפרקי האגן מאפשרים תנועה למספר כיוונים, אך אין לו תנועה בנקודות הקצה שלו. לגוף האדם יש מפרקים רבים המאפשרים תנועה, אך זה המסוים מאפשר טווח תנועה מוגבל בלבד בשל צורתו. ‎מפרק האגן הוא מפרק סינוביאלי המחבר בין עצם הערווה לעצם העצה של האגן. מפרק האגן נקרא לעתים קרובות מפרק הירך, אך הוא כולל גם חלקים מעצמות הרגליים העליונות והתחתונה. מפרק האגן הוא מפרק סינוביאלי המחבר בין עצם הערווה לעצם העצה של האגן. הוא מאפשר הרחבה וכיפוף של שתי הירכיים, סיבוב סביב שתי עצם הירך, ואדוקציה וחטיפה של שתי הרגליים. לגוף האדם שלושה מפרקים בסך הכל: שני מפרקי ירכיים (הכסל והאצטבולום) וכתף אחת (גלנוהומרל). מפרקי האגן חשובים מכיוון שהם מאפשרים הרחבה, כיפוף, סיבוב סביב עצם הירך, אדוקציה, אבדוקציה ‎מפרק האגן https://ariel-orthopedic.co.il/אנטומיה-מפרק-ירך-עצם-אגן/ . . . ‎#מדרסים #פלטפוס #נעליים #רגליים #כףהרגל #מדרסיםבהתאמהאישית #מדרס #מדרסיםלספורטאים #מדרסיםלחיילים #מדרסרפואי #אריאלאורטופדיה #אורתופדיה #מדרסיםאריאל #מדרסי #מדרסיםאריאלקומפורט #מדרסיםלנשים #מדרסיםביומכניים #מדרסיםרעננה #מדרסיםאורתופדיים #מדרסים_אורטופ��יי #מידרסים #מדרסיםלדורבן #стельки #insoles #orthotics #orthopedics #orthoticsandprosthetics #стелькиортопедические #индивидуальныестельки https://www.instagram.com/p/CqVOnWXIHer/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[carmel3107]

one of the first posts i read on this site was an explanation about how it worked, pros and cons and such, and what stuck with me was how the poster described posting on here as kind of like shouting into the void, and sometimes other people in the void shout back at you.

I want to try shouting into the void. Kinda really need it right now.

SO, I was wandering what other people would think of when you read this. I wrote it a while back and came across it again, but I don’t think I myself understand(or ever understood, to be honest) what I was writing. (the first part is the original in hebrew and the second is my hopefully coherent attempt at translationg my own words)

את עומדת על הצוק, ממש על הקצה. את מביטה על הנפילה למולך, האוויר החם מנסה להרים אותך אך רגלייך כבולות לאדמה. הם קוראים לך מלמטה, את שומעת את קולותיהם אומרים לך לקפוץ, והחזה נחנק כשאת מנסה לצעוק שכואב מידי לזוז. לו ידעו כמה את רוצה. לו רק היו מבינים שבאמת תקרסי תחת הכובד אם תנסי לזוז ולהימלט. ואת לא טיפשה. את יודעת שהשלשלאות הללו הן בראש שלך, שאין להן כובד וגופך לא יקרוס תחתן, אבל מה זה משנה שתישארי בחיים אם מבפנים לא תרגישי דבר? תהיי שבורה ולא יהיה מי שיראה, לא יהיה מי שיוכל לתקן אותך. איך תעשי את זה לבדך? איך תתקני את מה שאף אחד אחר לא יכול? מה את יודעת בכלל על לבבות שבורים?

you're standing on a cliff, right at the edge. You look down at the fall in front of you, the warm air tries to lift you but your feet are bound to the ground. They call you from below, you hear their voices telling you to jump, and you chest chokes as you try to scream that it hurts too much to move. If they only knew how badly you want to. If they only understood that you would crash under the weight if you try to move and escape.

And you are not an idiot. You know these chains are in your head, that they have no weight and your body would not crash beneath them, but what good will it be that you would remain alive if inside you woldn't fell a thing? You will be broken and there will be no one to see, no one who can fix you.

How will you do it on your own? How will you fix what nobody else can? What do you even know about broken hearts?

[hakdamat-sefer-hazohar]

שתי נקודות

[ב' נקודין]

.120 רבי חייא פתח, ראשית חכמה יראת ה', שֵׂכל טוב לכל עושיהם, תהילתו עומדת לעד. פסוק זה, האם לא צריך היה לומר, סוף חכמה יראת ה', כי יראת ה' היא מלכות, שהיא סוף חכמה? אלא המלכות ראשית להיכנס לתוך מדרגת החכמה העליונה. כמ"ש, פִתחו לי שערי צדק. שערי המלכות, שנקראת צדק. זה השער לה'. ודאי אם לא ייכנס בשער הזה, לא ייכנס אל המלך העליון לעולם. כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו.

ביאור הדברים. מכיוון שיראת ה' היא ספירת המלכות, שהיא בסיום ע"ס, ע"כ האם לא היה צריך לומר, סוף חכמה יראת ה'?

ונאמר על המלך העליון, כי הוא עליון ונסתר וגנוז, ועשה לו שערים, אלו על אלו. אין זה משל אלא הוא הנמשל עצמו. כי בהיותו מלך עליון ונסתר וגנוז, ואין מחשבה תופסת בו כלל, לפיכך עשה שערים רבים אלו על אלו, אשר בסגולתם עשה האפשרות להתקרב לפניו. כמ"ש, פתחו לי שערי צדק. שהם השערים, שעשה ה', ונתן אפשרות לצדיקים, שיבואו לפניו דרך אותם השערים.

ולסוף כל השערים, עשה שער אחד, בכמה מנעולים. השער, הנקרא מלכות דמלכות, שהוא נקודת הסיום של כל השערים העליונים. והשער הזה האחרון, הוא השער הראשון לחכמה עילאה. כלומר, שאי אפשר לִזְכות לחכמה העליונה, זולת אחר השגת השער הזה האחרון דווקא. כי להשגת חכמה עילאה הוא השער הראשון. ע"כ כתוב, ראשית חכמה יראת ה'. כי יראת ה' מכונה דווקא השער האחרון, שהוא הראשון לחכמת ה'.

.121 ולסוף כל השערים, עשה שער אחד, בכמה מנעולים, בכמה פתחים, בכמה היכלות, אלו על אלו. ואמר, כל מי שרוצה להיכנס אליי, השער הזה יהיה הראשון אליי. מי שנכנס, דרך השער הזה ייכנס. אף כאן, השער הראשון לחכמה העליונה, הוא יראת ה', שהיא מלכות. וזה הוא שנקרא ראשית.

יש להבין היטב מהו מנעולים, ומהו פתחים, ומהו היכלות. ותדע, שהם שלוש צורות, הבאות בזו אחר זו על חומר אחד. והוא עניין עמוק ביותר. ואתאמץ לבאר אותו לפי היכולת, שתספיק להבין באפס מה מדברי הזוהר שלפנינו.

ויש לדעת, הגם שזה ברור, שאין מחשבה תופסת בו כלל, האמת היא, כי מחשבת הבריאה היא ליהנות לנבראיו, ואין שום הנאה מובנת לנברא, עם היותו מחויב להיות בפירוד מהבורא. ולא עוד, אלא כמו שלומדים, שמתאווה הקב"ה לדור בתחתונים.

והצד השווה להבין שני עניינים אלו, המכחישים זה את זה, הוא שהעולם נברא בהפך גמור מה', מהקצה אל הקצה בכל מאה הנקודות. כי העוה"ז נברא ברצון לקבל, שהוא צורה הפוכה כלפי ה', שאין בו מרצון זה אפילו משהו. כמ"ש, ועַיר פרא אדם ייוולד.

ומבחינה זו, נמצאים לנו כל ענייני ההנהגה מהשגחתו בעוה"ז, בסתירה גמורה לקוטב מחשבת הבריאה, שהיא רק ליהנות לנבראיו. כי כן הוא לפי הרצון לקבל שבנו, שהוא הטעימה ואמת המידה שלנו.

וזה עניין המנעולים שעל השערים. כי כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות. כי כל כוח משמש להם עתה לשערי צדק, שדרכם יבואו לקבל מה' כל מה שחשב עליהם, ליהנות אותם במחשבת הבריאה. כמ"ש, זה השער לה', צדיקים יבואו בו.

אמנם, מטרם שזוכים להפוך הרצון לקבל שבנו ע"י תורה ומצוות, לקבלה ע"מ להשפיע, נמצאים מנעולים חזקים על אותם השערים לה', כי אז יש להם תפקיד הפוך, להרחיק אותנו מה'. ע"כ נקראים כוחות הפירוד מנעולים, כי סותמים את שערי ההתקרבות, ומרחיקים אותנו מה'.

אבל אם אנו מתגברים עליהם, שלא ישפיעו עלינו, לצנן אהבתו מליבנו, הנה אז נהפכים המנעולים ונעשים פתחים, והחושך נהפך לאור, והמר למתוק. משום שעל כל המנעולים מקבלים אנו מדרגה מיוחדת בהשגחתו, והם נעשים לפתחים, למדרגות של השגה בה'. ואלו המדרגות, שאנו מקבלים על הפתחים, נעשו להיכלות החכמה.

הרי המנעולים, הפתחים וההיכלות, הם שלוש צורות, העוברות על חומר אחד שלנו, על הרצון לקבל שבנו. שמטרם שאנו הופכים אותו לקבלה ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הופך החומר הזה לפי הטעם שלנו, את האור לחושך, ואת המתוק למר. כי כל הנהגות השגחתו, מרחיקות אותנו ממנו. ובעת ההיא נעשה מהרצון לקבל שבנו מנעולים. ואחר תשובתנו, שזוכים אנו לקבלה ע"מ להשפיע, נעשו כל המנעולים לפתחים, ואח"כ נעשו הפתחים להיכלות. וזכור זאת היטב לכל ההמשך, כי לא אכפיל הדברים.

ואמר, כל מי שרוצה להיכנס אליי, השער הזה יהיה הראשון אליי. סוף כל השערים, בחינה אחרונה שבהם, שאין עוד שפלה ממנה, ואפשר לכנותה מלכות דמלכות. ואומר, שכדי לזכות בחכמה העילאה, נעשה זה השער האחרון מכולם, אל השער הראשון להיכל החכמה העילאה.

כי באמת, כל השערים כולם משמשים לפתחים ולהיכלות של חכמת ה', אך חכמה עילאה אי אפשר להשיג, זולת בהשגת השער האחרון דווקא, כי לחכמה העילאה הוא הראשון. וזה הוא שנקרא ראשית. כלומר, בראשית שבו פתח התורה, כי בראשית מורה על יראת ה' מבחינת השער האחרון, שהוא ראשית להשגת חכמה עילאה.

.122 אות ב' מבראשית, מורה, ששניים הם המתחברים יחד, במלכות. והם שתי נקודות, אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי. ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית רק אחת ולא שתיים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו. והכול אחת, כי הוא ושמו אחד, כמ"ש, ויידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

ביאור הדברים. שתי הנקודות הללו, הן המיתוק דמדה"ד במדה"ר, שמלכות עלתה והתמתקה בבינה, מדה"ר, כמ"ש, ותלכנה שתיהן, בינה ומלכות, יחדיו. ונמצא המסך, שנתקן במלכות, כלול משתיהן. וע"כ יש שם ב' נקודות מחוברות כאחד. אחת גנוזה ונסתרת, ואחת נמצאת בגלוי.

כי בחינת הדין שבנקודת המלכות, גנוזה ונסתרת, ורק הרחמים מנקודת הבינה נמצאת בגלוי. כי לולא זה לא היה העולם יכול להתקיים, כמו שלומדים, בתחילה נברא העולם במדה"ד, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עימו מדה"ר.

ומשום שאין להן פירוד, נקראות ראשית רק אחת ולא שתיים, כי מי שלוקח את זו, לוקח גם את זו. כלומר, אע"פ שמדה"ד היא נסתרת, אין הפירוש, שאין הזיווג נעשה עליה, כי אלו ב' הנקודות נעשו אחת ממש, וגם נקודת המלכות מקבלת הזיווג עם נקודת הבינה, אלא בחשאי ולא בגלוי. ועל זה מורה השם ראשית, לשון יחיד, ששתיהן הן אחת.

והכול אחת, כי הוא ושמו אחד. הוא, מורה על הבינה, ושמו, מורה על המלכות. בהוא ושמו אחד, מחויבות שתיהן להיות אחת, כי בהיותן אחת, מקבלת גם המלכות את הזיווג העליון יחד עם הבינה, שע"י זה מומתקת לבסוף גם מדה"ד בפני עצמה בגמה"ת, אשר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

וע"ש מדה"ד הזו, הכלולה באות ב' של בראשית, היא נקראת ראשית אל החכמה, שתיקונה יהיה בגמה"ת. ואז תתגלה חכמה עילאה, כמ"ש, מָלאה הארץ דעה את ה'. כי היא השער האחרון, שהוא השער הראשון אל החכמה. וכמ"ש, ויידעו כי אתה שמך ה'. כי אז תתגלה הדעת בכל הארץ.

.123 ראשית חכמה יראת ה', שֵׂכל טוב לכל עושיהם. למה נקראת המלכות, יראת ה'? משום שהמלכות היא עץ הדעת טוב ורע (עצה"ד טו"ר). זכה האדם, הרי טוב. ואם לא זכה, הרי רע. וע"כ שורה באותו מקום יראה. והיא השער, לבוא לכל טוב שבעולם. שֵׂכל טוב, הוא אלו ב' שערים, ב' הנקודות, שהם כאחד.

רבי יוסי אמר, שכל טוב, זהו עץ החיים (עה"ח), שהוא שכל טוב בלא רע כלל. ומשום שאין רע שורה בו, הוא שכל טוב, בלי רע.

השער האחרון נקרא בשם, יראת ה', שכתוב עליה, ראשית חכמה יראת ה'. כי הוא עצה"ד, שחטא בו אדה"ר. כי על נקודה זו עונשו במיתה, והיראה הגדולה היא, שלא לפגום בה. ובגמה"ת, כשהנקודה הזו תתוקן כולה בכל השלמות, יתקיים הכתוב, בילע המוות לנצח. וע"כ נקרא יראת ה'.

ולכן נאמר, ששורה באותו מקום יראה. והיא השער, לבוא לכל טוב שבעולם. כי גילוי החכמה העילאה, הוא כל טוב העולם, הנכלל במחשבת הבריאה. וכיוון שיראת ה' היא השער הראשון לחכמה העילאה, נמצא שהוא השער לכל טוב שבעולם.

שכל טוב, הוא אלו ב' שערים, ב' הנקודות, שהם כאחד. ב' הנקודות יחדיו, כמו שהן כלולות באות ב' של בראשית. ומה שאינו אומר ב' נקודות, אלא ב' שערים, הכוונה לאחר תיקון הב"ן, שאז נקראות ב' הנקודות בשם ב' שערים. כי אז שתיהן טוב בלא רע כלל. וע"כ ייתכן הכתוב, שכל טוב. משא"כ מטרם גמה"ת הן נקראות עצה"ד טו"ר.

רבי יוסי אמר, שכל טוב, זהו עה"ח, שהוא שכל טוב בלא רע כלל. רבי יוסי אינו חולק על רבי חייא. כי רבי חייא מבאר הפסוק על אחר תיקון הב"ן, שאז נעשו ב' הנקודות ב' שערים, ואין בהם רע, והם שכל טוב בלא רע כלל. ורבי יוסי מבאר הפסוק מטרם גמה"ת, שאז הן בחינת עצה"ד טו"ר. וע"כ אומר, שכל טוב זהו עה"ח, ז"א במוחין דאמא, הנקרא עה"ח, שכולו טוב בלא רע כלל גם מטרם גמה"ת. משא"כ ב' הנקודות הן טו"ר מטרם גמה"ת, שבסיבתם נקראת המלכות עצה"ד טו"ר.

.124 לכל עושיהם. אלו הם חסדי דוד הנאמנים, מחזיקי התורה. ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה. כל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה, בעוד שהם עוסקים בה. אבל אלו שמחזיקים אותה, יש בהם עשיה. ובכוח זה מתקיים הכתוב, תהילתו עומדת לָעד. והכיסא עומד על קיומו כראוי.

ביאור הדברים. השער של יראת ה', אחרון השערים, הוא השער הראשון לחכמה עילאה. ונמצא, כל אלו העוסקים בתורה, שהם כבר תיקנו השער האחרון, ונעשו להם ב' הנקודות לב' שערים, שהם שכל טוב בלא רע, הרי נבחן שאין בהם עשיה, שהיא בחינת עצה"ד טו"ר. אבל אלו שעוד לא זכו לגמה"ת, שהם נקראים מחזיקי התורה, בהם יש עשיה, שהיא טו"ר, כי עוד לא תיקנו החטא דעצה"ד.

ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה, כי כל אלו כוחות הפירוד מתהפכים ונעשים לשערים. וכל מנעול נעשה לפתח, וכל פתח נעשה להיכל החכמה, שע"י המחזיקים את התורה מתגלות ובאות כל המדרגות הנשגבות, הנכללות במחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו.

נמצא כי כל החכמה וכל התורה, אינה באה לכלל גילוי, זולת ע"י המחזיקים את התורה, שיש בהם עשיה. כלומר, שנוהג בהם טו"ר. ומשום זה נקראים המחזיקים את התורה. כי רק על ידיהם היא מתגלה. והכתוב קורא להם, עושיהם. כי הם, כביכול, כמו עושיהם של התורה. כי לולא ההסתרות שלהם, שע"י התגברותם עליהם נהפכו לשערים, לא הייתה באה התורה לכלל גילוי.

ע"כ נאמר, ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה. כלומר, שנחשבים כביכול לעושׂיה, המגלים אותה. ונאמר כביכול, כי התורה קָדמה לעולם, וודאי שהקב"ה עשה אותה, אלא מתוך שלולא המע"ט של המחזיקים את התורה, לא הייתה באה לעולם לכלל גילוי, ע"כ נחשבים הם לעובדים ולעושים את התורה.

ובכוח זה מתקיים הכתוב, תהילתו עומדת לעד. כלומר, בכוח של המחזיקים את התורה, נמצאת תהילתו, שהיא כל החכמה וכל התורה עומדת לעד, לנצח. לרבות גם לאחר גמה"ת, כי גם אז יהיו צריכים ליראת ה'. ולאחר תיקון עצה"ד, לא יהיה להם מאין לקחת יראת ה', זולת מהזמן שעבר, מבחינת המחזיקים את התורה. ונמצא, שהם מעמידים תהילת ה' לעד ולנצח נצחים. וע"כ נאמר, והכיסא עומד על קיומו כראוי, שבזה מתקיים כיסא ה', כראוי לנצח.