#שומרי הגלקסיה 2

[naamarak]

הקשבתי כמעט לכל השירים שמועמדים לאוסקר לשיר המקורי. היה קשה. אני עדיין הכי אוהבת את שיר הדיסקו המטופש של “שומרי הגלקסיה 2″

[livesinau]

אז מה היה לי בשבועיים האחרונים (28.4-9.5)?

- עוד מדליות זהב וכסף ללינוי אשרם בגביע העולם בבאקו. שאפו!

- הירי בבית הכנסת בסאן דייגו

- ראיתי את הנוקמים: עידן אולטרון

- החלטת הגבלת תקציב יום העצמאות - אמנים לא יקבלו יותר מ-70 אלף שקל להופעה (סוף סוף משהו טוב יוצא מהדרעי הזה)

- האדמו״ר מקאליב :(

- סיימתי עונה שנייה של הייקיו

- ראיתי אנט מן

- פלישת החיפושיות השחורות

- נעמי שדמי :(

- השבעת הכנסת החדשה

- אמזון הכריזה על הגעתה לישראל

- התחלתי את העונה החדשה של וואן פאנץ׳ מן

- ראיתי קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

- מתיחת הנמר בקריית ים

- המטרידן האנונימי

- הסטורי של אווה, שלפי דעתי מדובר בפרויקט מבורך וחשוב

- יום השואה

- הסתיו הפתאומי

- סיימתי לערוך את התמונות מאייקון (בשעה טובה!)

- הודעתי על התפטרותי מהעבודה

- מיכה לינדנשטראוס :(

- במת האירוויזיון והגרין רום מוכנים :)

- המשלחות נחתו בארץ

- החזרות החלו

- ראיתי דוקטור סטריינג׳

- ההסלמה בדרום

- חגגנו לסבתא שלי יום הולדת וכן, סבתא שלי התארחה אצלנו ליומיים (המטפלת שלה היתה בחו״ל ולא מצאו פתרון עבורה שם בירושלים. למה? סיפור ארוך...)

- ראיתי שומרי הגלקסיה 2 (ובואו נודה: הוא היה יותר בדיחות פיפי קקי מאשר שהיתה בו עלילה אבל יונדו :( )

- ראומה אלדר :(

- ראיתי ספיידרמן: השיבה הביתה (ות׳אמת? ממש נהניתי ממנו, במיוחד כשהיו בו את הוויבים של מימד העכביש שאתם כבר יודעים הסרט האהוב עליי כיום בתחום האנימציה)

- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשבמהלכו נסעתי לעפולה אחרי שלפני 3 שנים זו היתה פעם אחרונה

- יום העצמאות, שבמהלכו ראיתי את אול אין והסתובבתי בתל אביב עם הבסט פרינד ויום למחרת סיימתי לערוך את התמונות מאנימה קון והתחלתי מהיקארי פסט וכן, ראיתי גם את אור (סרט קשה, לא מומלץ לכל אחד)

- הדלקת המשואות, כולל הברכה המרגשת של מארי נחמיאס

- התאונה בכביש 443

- טקס פרס ישראל

- מייגן מרקל ילדה בן

- ההרעלה בגולן

- החצאית החומה שלי נהרסה מכלור :(

- נאנאמי :(

דו״ח צפייה

משחקי הכס, עונה 8, פרק 2

יאנג ג׳אסטיס, עונה 3, פרק 8

[naamarak]

סיכום 2017 בקולנוע, בנוהל

02017, אל תעלבי או משהו, אבל היית חרא. כאילו, בקולנוע. בישראל. במציאות דווקא היית בסדר - הכרתי אנשים חדשים שאני אוהבת ומעריכה, התחתנתי, סיימתי עוד שנת לימודים בצורה (סוג של) מכובדת, שפטתי בשני פסטיבלים, התחלתי להקליט פודקאסט, הצטרפתי לפורום המבקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים כאלה. [גם סגרו את בית הקפה האהוב עליי והייתי ביותר מדי שבעות, לוויות וביקורי חולים, אבל זה פחות קריטי]. אבל בכל הנוגע לסרטים, סיימתי את השנה הזו במיני משבר. המון סרטים שיכלו להציל את המצב עבורי יגיעו הנה רק בתחילת 2018, אחרים לא יגיעו בכלל, ואני נתקעתי עם רשימה ארוכה מדי של כישלונות ואכזבות ורשימה קצרה וקצת אנדרוולמינג של סרטים שבאמת נגעו בי. ובכל זאת, עשיתי מאמצים ובחרתי 15 סרטים שאהבתי השנה מאוד מאוד. כרגיל, הסיכום שלי מגיע באיחור. ב-2018 אהיה אדם יעיל וזריז. אולי.

*ניסיתי להשאיר את הפוסט סביב הסרטים עצמם, אז לא התייחסתי בכלל לענייני האוסקר, הארווי ויינשטיין והקריפים האחרים שנתפסו וכל מה שקרה בעקבות זה. 

לא מספיק סיכום בשבילכם? יופי, כי יש לי עוד המון: התארחתי, לצד אבנר שביט, אצל יאיר רוה בסינמסקופ אחר כך יאיר בא להתארח אצלנו בגיקונומי פיצ’רינג לסיכום שנה טרנס אטלנטי אייטם סיכום “רציני” במאקו כותבי עין הדג בוחרים סרטי שנה יהונתן צרויה ואני בוחרים את הדמויות וההופעות של השנה - חלק א’, חלק ב’

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: תיקו! "שומרי הגלקסיה 2" ו"בייבי דרייבר"

ה-MVP של 2017: נטפליקס לא כזה מעניין אותי לנחש איך ספריית הסטרימינג תשנה את עולם הקולנוע או לנתח את השינוי שהיא כבר הביאה. אני רק רוצה לתת הצדעה קטנה למוצר שעשה את החיים שלי יותר נוחים בשנתיים האחרונות. ההיצע הטלוויזיוני של 2017 עניין אותי יותר מהקולנועי, כך שרבצתי מול עמוד הבית הצבעוני של נטפליקס חלק ניכר מהשנה, ועל הדרך ראיתי גם לפחות 8 סרטים "מקוריים" (הגדרה שלהם, בתכלס הם מפיצים ולא חברת הפקה). לא כולם היו טובים, אבל בגלל שנטפליקס כל כך משתדלים להביא חומר שימשוך ויעניין את הקהל הסקפטי, רובם היו לכל הפחות מעניינים, הטובים שבהם לקחו סיכון עם שחקנים לא מוכרים, עלילות יוצאות דופן או פרמיס מטורלל. יש עוד הרבה מקום לשיפור - אבל לפחות הם מנסים, לא מובן מאליו בכלל בעידן של ניסיונות כושלים לפרנצ'ייזים וחידושים לדברים שאף אחד לא התגעגע אליהם.

ובעצם, אני כן אגיד משהו על השינוי שנטפליקס הביאה לשטח - היא החזירה אותי לתיכון. אני יכולה לראות את הסרטים האלה מהטלפון באוטובוס, אבל כשלמאגר נכנס סרט שהוא אירוע קולנועי אמיתי, הוא הופך לחגיגה, עם הודעות המוניות בווטסאפ, סלון מלא באנשים, תחושה של טקס, שיחה וניתוח. גם היום אנשים רוצים לראות קולנוע עם אחרים, להיות חלק מחוויה תרבותית וחברתית, להשקיע כסף, מאמץ וזמן כדי לראות את הסרט המעניין החדש על מסך שראוי לו ובאיכות גבוהה.

ועם זאת, חשוב להוריד בעת הצורך. הרימייק הכי גרוע: הגרסה האמריקאית של "מחברת המוות", שעלתה בנטפליקס ומחק מסדרת אנימה די מעיקה גם את מעט הטוב שכן היה בה. ההבדלים בין שתי הגרסאות כל כך גדולים ומה שקיבלנו בסוף כל כך סתמי שלא ברור לי למה לעבד את הסיפור המסוים הזה בכלל. בסדרה: נער מבריק ומגלומן זוכה בכוח אלוהי, נקלע לקרב מוחות עם כל העולם ומשתגע. בסרט: טרגדיה רומנטית בכיכובם של חנון מעיק שצועק מוזר ומעודדת שגדולה עליו באיזה עשר רמות. הוא אולי ויג'ילנטה שרוצח מלא אנשים, אבל הבחורה לא מצייתת לכל מה שהוא אומר, אז כמובן שהיא הרעה בסיפור הזה.

"הגזמתם" השנה: התלונות על "מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי" אני לא מבינה איזה סרט כל האנשים האלה ראו, כי כשאני מריצה בראש את הפרק האחרון בעלילות הגלקסיה אני חושבת על כמה רגעים "נפיצים" אבל אף אחד מהם לא גרם לי להגיד "Oh no they did not!". אין שם משהו שבאמת מצדיקה סטטוסים כמו "הסרט הכי גרוע בסדרה, כל מי שאוהב אותו טמבל" או עצומות "תמחקו את הסרט מהקאנון של הסדרה או שאני רוצח את השחקנית של רוז ומתאבד". חבר'ה, אנחנו אנשים מבוגרים. רובנו. אפשר קצת צ'יל?

הפתעת השנה: "הדרדסים - הכפר האבוד" סרט מצויר של הדרדסים שהיה לא מעצבן, אינטילגנטי למדי ואפילו פמיניסטי? מי הייתה חושבת.

הסגן, או ההפתעה האנושית: אנסל אלגרוט יודע לשחק! זאת ועוד - הוא מושלם לתפקיד הראשי בבייבי דרייבר: גם מצחיק, גם חינני, גם אמין ברגעים הדרמטיים, גם עובד טוב עם הדמויות המרכזיות האחרות. זה לא אומר שסלחתי לו על "אשמת הכוכבים", חלילה, אבל זה מספיק קרוב. 

הסרטון הטוב ביותר של כוכב קולנוע לקידום שער של מגזין: סרטון מדהים של ווג בנושא אל פאנינג ו-Faning:

הנה עוד אחד נחמד, הפעם של גל גדות

הטוויסט המטומטם הכי כיפי: לקראת סוף "פיץ' פרפקט 3" יש סיקוונס אקשן ארוך ומאוד משונה בכיכובה של רבל ווילסון. הוא לא קשור לסיפור או לטון של הסדרה וכשהוא התחיל הייתי בטוחה שזה יהיה מביך ומטומטם. מה שהגיע אחר כך אולי לא היה חף לחלוטין ממבוכה או טמטום, אבל דווקא די נהנתי והוא עשה לי חשק לראות קומדיית אקשן אמיתית בכיכובה של ווילסון. אפילו השורה "אוי לא, המאמן שלי לשעבר בהתאבקות ג'לי!" לא הרסה את הכיף.

בשביל מה אתה טוב" השנה: "האמן הגדול ביותר", סרט היסטורי שאין בו שמץ של דיוק היסטורי, סיפור "מעורר השראה" שמשתמש באנשים בלתי רגילים כקישוט רקע לסיפור על איש לבן, עשיר וחתיך, והכי חמור - מחזמר שחוץ משניים (שלושה אם אני ביום נדיב) כל השירים בו גרועים וסתמיים.

הזוג הכי חמוד: דיאנה וסטיב, "וונדר וומן"

הכימיה ביניהם אמינה וממכרת, הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה, וגם אם הם לא אומרים את זה בקול רם, ברור לגמרי שהם מעריצים זה את זו וזו את זה. מי אמר שזוגות בסרטים הוליוודיים צריכים להיות משעממים ומאולצים? הם גם נורא יפים, אבל זה לא לגמרי קשור. מקום שני: ג'סיקה ובון, "ג'סיקה ג'יימס המופלאה"

בחירת השם הכי הולמת: ב"בלייד ראנר 2049" לדמות של ריאן גוסלינג אין ממש שם, רק קוד, שמתחיל באותיות קיי.די, As In פיליפ קיי דיק. צחקתי בסצנה לא מצחיקה כמו טמבלית.

הדמות המצוירת הכי מרגיזה: הקיפודים ב"פרדיננד" יש איזה דיבור שילדים אוהבים חיות מצחיקות, אבל בסרט המסוים הזה כבר יש רליפים קומיים בחבורת השוורים הצעירים, יש שלושה סוסים "מצחיקים" עם מבטא גרמני, יש גם עז שמספרת בדיחות. באמת חייבים גם קיפודים בצבעי פסטל?

הנפילה הכי כואבת: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מדברים על הסרט הזה כעל אחד הגרועים של השנה, אבל אם הייתי צריכה לדרג הוא אפילו לא היה נכנס אצלי לטופ (בוטום?) 10. זה אומר יותר על השנה הזו מאשר עליו, כי זה סרט בהחלט לא טוב ובעיקר ממש משעמם, אבל היו לא כוונות טובות ויש בו כמה רגעים חביבים וארט סבבה. עם זאת, מדובר בסרט עם הפער הכי גדול בין סצנת הפתיחה שלו (מגניבה! כיפית! מסקרנת!) לכל מה שקורה אחריה (משעמם ודי אוקוורד). אבקש לרשום בפורטוקול - השתעממתי גם ב"אלמנט החמישי".

הסצנה הכי מוגזמת: הצוללת ב"מהיר ועצבני 8" זאת כבר מזמן לא סדרת סרטים על מירוצי מכוניות, זה ניסיון לבדוק כמה רחוק אפשר למתוח את גבולות הספקטקל עד שהקהל יוותר (או ימות מהתקף אפליפטי). כבר היו לנו מכוניות שצונחות ממטוס, מכונית נוסעת לתוך מטוס ממריא, זינוק מגורד שחקים עצום אחד לאחר. כדי להתעלות על זה, הפרק השמיני הלך על כמות - גשם של מכוניות נופלות מחניון אל הכביש - וגודל - מרדף על הקרח בין כמה כלי רכב לצוללת גרעינית שברגע השיא פורצת מהמים ברעש גדול. הסרט הבא חייב להתרחש בחלל, אני לא יודעת מה עוד נשאר להם לעשות עכשיו.

עם זאת, האקשן הכי מוגזם הוא דווקא "ג'ון וויק 2", אבל כנראה בגלל שלא ראיתי את "מהומה בבלוק 99".

הטיזר הכי טוב: "חי בסרט"

יאללה שייצא כבר.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "ספליט" יש לא מעט אנשים שאוהבים את הסרט הזה שגרם לי לדפוק את הראש במושב ולוותר על הצפייה העתידית בכל דבר ששאמאלן יהיה מעורב בו. אני לא יודעת למה. הסרט הזה לא היה הכי רע שראיתי השנה, אבל לא היה סרט שהכעיס אותי יותר. לא אהבתי שום החלטה שנעשתה בו, מבימוי השחקנים דרך הצבעוניות, העיצוב, הצילום, הדמויות וכל התפתחות עלילתית ועד מופע האימים של ג'יימס מקאבוי בסיום.

עוד שנאתי: “אמא!”, אבל הרבה הרבה פחות. 

הסרט שימצאו בבית של רוצח מטורף אחרי שהוא ינסה לשרוף את כדור הארץ: "אימוג'י" כן, גם זה לא היה הסרט הכי גרוע של 2017, אבל הוא נתן חתיכת פייט על התואר. זה סרט ממש טיפשי ועצלני, עם דמויות גרועות, סיפור גרוע וסוף ממש מטומטם, הוא בעיקר מעליב. את האינטליגנציה, מחנכים באשר הם, את הדור שעבור הכסף שלהם יצרו אותו. מוצר מביך וחסר בושה, שמקבל טוויסט מאוד אפל בשלב מוקדם של הסיפור וסוגר הכל בסוף עם חיוך מאולץ ומסיבת ריקודים. מקום שני: "סוף טוב", להיט הסוציופתים החדש של הנקה, רק "להרוג אייל קדוש" עורר יותר חשש ממנו לבריאות הנפשית של הבמאי. אבל זה כבר נחשב 2018.

ה-CGI הכי ירוד: "משמר המפרץ" עוד סרט ממש מחורבן שלא זוכה בכל הקטגוריות השליליות רק בגלל ש-2017 הייתה שנה מחרידה. אני מדברת ספציפית על סצנת השריפה, שהיא אסון מכל בחינה אבל בעיקר בענייני אפקטים.

מניאק השנה: ז'אן לוק גודאר "יוצא מן הכלל" הוא סרט על איזה אפס עצום גודאר. כדי להוכיח זאת, היה צריך תסריטאי ובמאי זוכה אוסקר, שחקן מצוין וחתיך שעשה מייקאובר כדי להראות מרופט, כוכבת מקסימה, שחקני משנה מצוינים שחזור היסטורי מרהיב והרבה סצנות שבהן נשברים לגודאר המשקפיים. ב"אנשים ומקומות" היה צריך הרבה פחות - רק הודעה על דלת זכוכית לאנייס ורדה, שטרחה והביאה לפגישה המתוכננת שלהם מאפים שהוא אוהב. הוא הבריז. ברור שהוא הבריז, האפס הזה.

הסרטים עם המוזיקה הכי כיפית: "לא פה, לא שם", "בייבי דרייבר", "שומרי הגלקסיה 2"

הסרט עם הפסקול הכי מצ'וקמק: "פצצה אטומית" היה סרט לא טוב כל כך, עם שתיים-שלוש סצנות אקשן סבבה. כדי שלא נשים לב שרוב הזמן הוא משעמם ומעיק, פוצצו אותו בלהיטים מהתקופה, אבל רק כאלה נדושים רצח או שכבר השתמשו בהם יותר טוב בסרטים אחרים. ההצלחה היחידה שלהם הייתה עם השיר הזה (לא בסרטון - סצנת סקס עם הקטע השמח בסוף השיר) אבל האווירה הכללית הייתה של פלייליסט יוטיוב בנושא "אייטיז במזרח ברלין", כשרק במקרה השיר מסתנכרן עם מה שקורה על המסך.

השיר הכי חרוש: הייתי בטוחה שהמנצח יהיה "Easy", ששמעתי פעמיים באותו היום, ב"בייבי דרייבר" וגם ב"משמר המפרץ", אבל אז הגיע שיר אחר ועקף אותו בסיבוב. "Take Me Home, Country Roads" היה השיר האהוב על צ'אנינג טייטום ב"לוגאן לאקי", כיכב בסצנה ממש מביכה ב"קינגסמן" והבנתי שגם ב"נוסע השמיני: קובננט" יש לו תפקיד משמעותי. האם ג'ון דנברס מכר את נשמתו לשטן?

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאברים דרמטיים ועצובים לא חדש, אבל השנה הגעתי לכזה מיאוס מהנושא שכמעט שרפתי מסך. למשל, עוד למשל. הכי נוראי מכולם - “רובוטריקים” שוחטים את הפליימינג ליפס.

עם זאת, השימוש הכי מעצבן בשיר בטריילר היה בטריילר של "כל הכסף שבעולם", שלקח את הביצוע המקורי והמושלם Time of the Season ומתח לו את הצורה כדי שיתאים לקצב של ההתרחשות. לא קול!!!

העיבוד המצטיין לסיפור לעוס: "סינדרלה החתולה" הוא סרט אנימציה איטלקי שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה ואחר כך גם באוטופיה, שם תפסתי אותו. זה סרט די מוזר עם קצב איטי למדי והרבה שירים, שמצליח לקחת את הסיפור הכי חרוש בעולם ולעשות איתו משהו שונה ומרענן. מהתקציר (הסיפור הרגיל מתרחש על ספינה נטושה, מלאה בהולוגרמות של זיכרונות עבר, בנמל נאפולי מוכה הפשע) זה לא נשמע כל כך מעניין, אבל הסרט עצמו מאוד יצירתי ויש בו כמה סצנות מעולות. ההישג הכי גדול שלו מבחינתי - להפוך סוף סוף את האם החורגת לדמות נוגעת ללב, שאפשר כמעט להבין ולהזדהות איתה.

פדיחת השנה: השפם של הנרי קאביל נמחק דיגיטלית

מקום שני: אסון הפוטושופ שהוא הפוסטר המוקדם של "ספיידרמן"

התרגום המבאס: "פצצה אטומית". מה אתם, בני 13?

התרגום הכי תמוה בכתוביות: הדמות מ”ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” מסבירה שהיא לא באד-אס כמו שהיא נראית. מה עשו המתרגמ/ת? תרגמו באד-אס ל”מניאקית”. באופן עקבי. כל הסרט.

התרגום המוצלח יותר מהמקור: "מז"ל טוב" שדרוג של ממש לשם האימה הגנרי Happy Death Day. 

הסרט החמוד הזה זוכה גם בתואר חווית הצפייה המבאסת של השנה, כיוון שצפיתי בו באולם ענק בכפר סבא, מלא ילדים בני 10-15 שצעקו, נבהלו מכל מצמוץ וכיוונו לייזרים על המסך. העובדה שלפני ההקרנה הגענו לקניון הלא נכון ורצנו משם בבהלה מחשש שנותקף ע"י ליצנים בטח לא עזרה.

השורה הכי טובה: <ספוילר ל"תברח"> "I'm TS-motherfuckin'-A. We handle shit. That's what we do. Consider this situation fuckin' handled". <ספוילר/>

השורה הכי מגוכחת: תחרות צמודה בין שני סרטים "אירוטיים", שבעצם עשו פחות חשק למין מהשירותים של התחנה המרכזית. "חמישים גוונים של אופל" סיפק רגע מביך מאין כמוהו שבו אנה אומרת לכריסטיאן "הייתי רומנטיקנית, עד שקלקלת אותי עם הKinky Fuckery שלך" בספק כעס ספק צחוק, אבל כלום לא מתעלה על הצעקה "הנהלת המלון ביקשה שתזדייני בשקט" באמצע "זוג יונים", שמגיעה משום מקום והולכת משם לאותו שום מקום בדיוק.

ההגשה הכי מעצבנת של שורה: "ולריאן" - המדריך שמלווה את המבקרים בשוק המכונה ביג מרקט מרגיש צורך לצעוק שוב ושוב "ביג מרקט!", כאילו הוא פוקימון סוג ז' שכולם מקללים כל פעם שהם נתקלים בו במשחק.

הטייפקאסט הכי ספציפי: כיילב לנדרי ג’ונס בתפקיד אח של בת הזוג של הגיבור שעושה לו חיים קשים, טיפוס עלוב ומלחיץ שעדיף להתרחק ממנו כי ברור מהרגע הראשון שהוא מסוכן (ג’רמי ב”תברח”, ג’יי.בי ב”תוצרת אמריקה”). הוא שיחק גם ב”טווין פיקס: החזרה” את אותה הדמות בדיוק רק בנסיבות קצת שונות (בן הזוג האפס והנרקומן של הבת של בובי ושלי), וב”שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי” הוא עושה משהו קצת שונה, אבל עדיין נראה ממש משונה וקצת פתטי. 

סרט הילדים הכי מטריד: "בייבי בוס" אז… אמא של הגיבור הייתה בהריון. ואז התינוק הגיע. במונית. בחליפה. והוא בעצם נשלח מחברה עסקית סודית כדי לרגל אחרי ההורים שלו, שלא שמים לב שהוא לא מתעורר בלילה, או שהוא מדבר, או שהוא לא אוהב אותם או צריך אותם ואפילו נגעל מגילויי חיבה. אחיו הגדול נכנס לכאלה סרטים מכל עניין התינוק שהוא מפתח חרדות קשות - אולי ההורים שלי לא אוהבים אותי יותר כי יש כמות מוגבלת של אהבה להעניק? אולי אם אני לא אהיה ילד טוב מספיק יפטרו אותי מהמשפחה? אחר כך הילד והתינוק מתגנבים ביחד לטיסה וגורמים לזה להראות יותר קל מלפלח מסטיק מהסופר, מגיעים לווגאס ומוציאים את עצמה בלימוזינה מלאה בחורות שיכורות שמנשקות את התינוק ונותנות אלכוהול לילד. בסוף (ספוילר, אם למישהו אכפת) התינוק עוזב את המשפחה ומגיעים מלא תינוקות למחוק אותו!!! מהמוח של המשפחה!!!!! אני מבינה שהכל פה מטאפורי אבל יש מצב שהגזמנו קצת?

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "דנקרק" אני מתנצלת. באמת שכן. אין לי שום דבר נגד הסרט הזה, פשוט לא נגע בי בכלל בכלל.

סרט ההמשך הכי מביך: "קינגסמן: מעגל הזהב" זה לא שהסרט הראשון בסדרה היה ממש טוב, אבל לפחות היו בו כמה סצנות טובות, או תסריט שאיננו אסון מוחלט. השני נראה כאילו כתבו אותו בעשר דקות, כולל סצנות כמו "הגיבור שוכב עם מישהי כדי להשתיל לה מכשיר מעקב באיבר המין" או "אלטון ג'ון בורח מכלבים רובוטים מכוערים" ומשפיל את כל המעורבים בו, לרבות האלי בארי, ג'ף ברידג'ס וצ'אנינג טייטום, שבקושי עושה משהו בסרט אבל מופיע בפוסטרים.

הגיף הכי טוב מתוך סרט:

הרגע המבלבל של השנה: להקת מכוניות ב"מכוניות 3" בסצנה שמתרחשת בבר רואים למשך כמה שניות להקת רוק-בלוז-קאנטרי-משהו דרומי גנרי של מכוניות, שהקפיצה לי מליון שאלות לראש. למה לזמרת יש מין חתיכת בד מגולגלת על הראש כדי לדמות שיער? לאף דמות אחרת אין שיער! למה מכוניות מנגנות בכלים של אנשים שלא מתאימות לגוף שלהן? האם רק מלגזות יכולות לנגן בגיטרה כי רק להן יש משהו דמוי ידיים? איך נראית תעשיית המוזיקה בעולם המשונה הזה? למה המכוניות ממשיכות לעשות דברים של אנשים, כמו ללכת לשירותים או לנגן בגיטרה בס? למה הפרנצ'ייז המסריט הזה עדיין קיים????

ביזאר השנה: התנין ב"תיקון" (תודה מקרב ליהונתן צרויה על הגיף)

הסצנה הזו גרמה למישהו שחלק איתי אולם בסינמטק לצרוח ולהיקרע מצחוק במשך דקה וחצי.

חרטוט השנה: "האמן הגדול מכולם", סרט שיש בו פחות אמת היסטורית מב"מחברת המוות". הסרט הזה מעוות את ההיסטוריה ברמות שערורייתיות כדי שנחשוב שפי.טי ברנהאם היה איש הגון וטוב לב, שהקים את הספארי האנושי שלו כדי לשמח את אשתו ולעזור לחריגים בחבר'ה ולא כדי לנצל את הרצון של אנשים לצחוק על "פריקים", שחייו היו טלנובלה מסעירה ולא אוסף של החלטות עסקיות מפוקפקות מוסרית, וכמובן - שהוא המציא את הקרקס כשהיה צעיר, כרזימטי וחתיך כמו יו ג'קמן, ולא טרח זקן שאוהב כסף ונראה כמו דלורית.

הגניזה הכי מדכאת: Gigantic דיסני הכריזו רשמית השנה שהם מוותרים על הסרט המתוכנן שלהם על פי ג'ק ואפון הפלא. הרימייק של "דמבו" מבית טים ברטון ממשיך בהפקה כמתוכנן, למקרה שחששתם.

מלכת העולם לשנת 2017: קייט בלאנשט "מניפסטו" בכלל צולם ב-2015, אבל יצא רק השנה וגאד דאמט זה כל כך מגניב ומוזר. גם בתור הלה היא הייתה סבבה.

מלך העולם לשנת 2017:  אדם דרייבר, שסוף סוף כבש את לבי ב"שתיקה", "פטרסון", "לוגאן לאקי" ו"מלחמת הכוכבים" (והעונה האחרונה של "בנות").

הפוסטר הכי יפה: "בייבי דרייבר"

לא לגמרי הבנתי אם זה פוסטר רשמי לא, אבל הנה האתר של המעצב/ת

הפוסטר הכי מכוער: "קו הדממה"

הסרט הכי מכוער: מסתבר שאין מכוער יותר מסרטי אנימציה בשקל וחצי שלא מגיעים לקולנוע, נגיד זה וזה.

הפאן-ארט הכי שווים: ברור ש"אחרוניי הג'דיי"! דוגמה אחת מיני רבות, לא מחוכמת אבל חמודה:

מקור

והנה גם סרטון חדש ומושלם שע-ק-ר-ו-נ-י-ת יצא ב-2018 אבל נו, בחייאת <ספוילרים גדולים>

הפוסטר שהוא בעצם פאן-ארט הטוב ביותר:

מפה

"למה לעזאזל זה הגיע לארץ" השנה: "הגיבורים של בוסטון" הרגיש כמו טקס יום הזיכרון שאין למי שאיננו אמריקאי ו/או נכח בבוסטון בתקופת הפיגוע סיבה לראות, "מצוד לילי" היה גנרי מארץ הגנרים, אבל המנצח חייב להיות "הבקתה", סרט נוצרי מיסיונרי מטורלל שהוקרן בישראל אך ורק בגלל שאביב אלוש משחק בו את ישו.

ואם כבר דיברנו על זה, אז...

הסרט הכי גרוע: "הבקתה" זה סרט על בנאדם שהבת שלו נרצחת ואז הוא פוגש את אלוהים המכונה "אבא" שהוא בעצם אוקטביה ספנסר ואביב אלוש הוא ישו ורוח הקודש היא אישה צעירה שמנצנצת בשמש והם גרים בבית מושלם מלא באביזרי נוי ממקס סטוק ומוקף בגינה ענקית והכל שם יפה אפילו המקום שבו נמצאים הילדים המתים ואז האבא המתעלל של הגיבור מגיע והוא נראה כמו כדור נצנצים ואלוהים ממש טובה בלאפות והיא לא עונה על שאלות כי בחייאת, מה היא תענה למישהו שהבת שלו נרצחה והכל אקראי לגמרי וטיפשי ומצחיק לא בכוונה ומה לעזאזל קורה פה????

הסרט הכי גרוע שאנשים אשכרה ראו: "המגדל האפל", שהוא פשוט סרט לא גמור, או "זוג יונים", שכל ההחלטות האמנותיות בו שגויות? קשה לבחור, אז למה או או כשאפשר גם וגם.  

האאוטפיט הכי משפיל: קיטש צבאי ב”פיץ’ פרפקט 3″

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: סיכום הקולנוע השנתי של דיוויד ארליך מאינדי וויר מרגיש כמו קליפ או סרט קצר יותר מאשר כמו וידיאו אסיי, אבל באתרים אחרים התייחסו אליו ככז, אז זרמתי. אניווי, הוא מושלם.

ואיך אפשר בלי אהובתי לינדזי אליס, שגם השנה אחראית על כמה מהדברים הכי מעניינים ביוטיוב. כדאי לנסות את סדרת לימודי הקולנוע דרך "רובוטריקים" שלה, והיו לה השנה גם סרטונים מושלמים על "רנט", "פוקהונטס" ו"מואנה", "שומרי הגלקסיה 2", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

הביקורת הכי מצחיקה ביוטיוב: ראיתי את הביקורת של כריס סטאקמן על "אימוג'י" 3 פעמים לפחות ועכשיו שנזכרתי בה אני רוצה לראות שוב. הרגע האהוב עליי: "הם חייבים להגיע לדרופבוקס!!! :("

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "קינגסמן" - דמות מקריבה את עצמה למען טובת העולם ועושה זאת תוך כדי שהיא מזייפת שיר בקולי קולות, עם ליווי כלי דרמטי ברקע. בעצם, כל סצנה דרמטית בקינגסמן. מספיק. תתמקדו בדברים שאתם טובים בהם. כמו… אמממ… לא יודעת, חליפות?

חמידות השנה: ע"ע התמונה למעלה + אוקג'ה.

ציון מיוחד לשבח למחלקת הארט: "יוצא מן הכלל" הכל בסרט הזה יפה - הבגדים, הבתים, הרחובות, המצלמות, הנופים, השיער של סטייסי מרטין, הלחם, הריבה. אם היה אפשר לראות את האוויר שהם נושמים, כנראה גם הוא היה יפה.

השם הכי מסורבל: "אשתו של שומר גן החיות". אולי, נגיד, "האישה מגן החיות"? כי קיבלתי מהסרט ווייב שהמקום היה מתפרק בלעדיה.

הדיבור הכי מעצבן: כנראה שנטלי פורטמן ב"ג'קי", אחד הסרטים שהכי ביאסו אותי השנה. אני יודעת שככה ג'קי קנדי אשכרה נשמעה. זה עדיין מעצבן.

הסרטים שאני הכי שמחה שלא ראיתי: "רובוטריקים" פרק 6782, "קו הדממה" (ראיתי שתי עונות של "מתים לרגע", נראה לי זה מספיק), הסרט הלא ברור הזה עם איימי שומר, "איש השלג", "המומייה".

הסרטים שאני הכי מבואסת שלא ראיתי: "עניינים אישיים", "הסוכן", "פרנץ".

הסרטים שכולם שנאו חוץ ממני: "טריינספוטינג 2", "המלך ארתור".

הקראש המוזר לשנת 2017: באסטרד מ”פאטי קייקס”

הוא מסתובב עם עדשה לבנה אחת, יותר מדי פירסינג, גר בבקתה ביער, כנראה מתוסבך רצח ועושה לחברות שלו חיים קשים, אבל איזה חמודדדדד.

הזוג הכי גרוע: ולריאן ולורלין, "ולריאן" "אולי אם אני אציע לה נישואים כל שלוש דקות בסוף היא תשכח שאני דוש ושיש לי בגרות נפשית של ילד בן עשר ותסכים!". כמו כן, למה למחוק את לורלין משם הסרט כשהיא קלירלי הצד המוצלח יותר של הצמד?

הורס השירים הרשמי של 2017: "הכל שבור ורוקד" למה לעשות ככה ל"אל תדליקו לי נר", או ליוסי אלפנט, או בכלל?

מתאמץ השנה: הפלאש של עזרא מילר

סתום ת'פה.

הנבל המצטיין: יש לי סימפטיה לא לגמרי מוסברת למייקל קיטון, ולדעתי הוא הרבה יותר אמין בתור הבאד גאי ב”ספיידרמן: השיבה הביתה” מאשר כבאטמן/בירדמן. כמו כן - היי! בירדמן הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול!

שחושבים על זה, גם ב”המייסד” קיטון משחק מניאק מוכשר וחביב שבנה קריירה בדרכים לא לגמרי כשרות, והסרט הזה אשכרה גרם לי לדמוע מרוב כעס בסיום, אז כנראה שהוא פשוט צריך לשחק נבלים.

הרגע האירוני של השנה בקולנוע: באולם קולנוע סמוך לסניף של מקדונלדס, יושבת אישה וצופה בסרט “המייסד” תוך כדי שהיא שותה ברעש גדול קולה בכוס ממותגת של מקדונלדס.

הנבל הכי מאעפן: מפלצת גנרית ממשחק מחשב ב"ליגת הצדק", נבל כה מביך שצחקתי בקול רם כשהוא הופיע בפעם הראשונה, ובקול עוד יותר רם כשהוא קרא לקופסאות "אמא".

התספורות הכי טובות: לורה דארן ב"מלחמת הכוכבים", גל גדות ב"וונדר וומן", טסה תומפסון ב"ת'ור"

התספורת הרעה: שרליז ת'רון, "מהיר ועצבני 8"

+שיער הפנים המכוער: "רצח באוריינט אקספרס"

אנטי קליימקס השנה: "מלחמת 90 הדקות" סרט שכל כולו מבוסס על הרעיון שמשחק כדורגל בין ישראל לפלשתין יכריע את הסכסוך אחת ולתמיד. הוא לא מנתח לעומק את היוזמה והחוקיות שעומדת מאחוריה, אין בו סיפור מעניין במיוחד והדמויות היחידות שמקבלות פוקוס הן של עסקני כדורגל מרירים. המשחק עצמו לא בסרט. בכלל. אפילו לא שנייה ממנו. הוא אפילו לא מתבטל מסיבה טרגית כלשהו. הסרט פשוט נגמר לפניו. מה???? (ולא, משה איבגי ממש לא מספיק טוב כאן כדי שפסטיבל קולנוע ייצא מגדרו וייתן לו פרס למרות שהוא עבריין מין סדרתי, לכאורה. למעשה, הוא לא טוב כאן בכלל). המייקאובר הכי קיצוני: ריטה רפולסה, "פאוור ריינג'רס" הו, שלום לך, דמות עם צורה מוזרה וקרניים ענקיות בסדרת הטלוויזיה, שבגרסת הסרט הפכה לנבלית לוהטת בתלבושת ירוקה צמודה עם קוקו הדוק כקונדום. ורגע, תמיד היית אובססיבית לזהב? ואכלת דונאטס כשאת ממתינה לגיבורים שיבואו להילחם בך?

הפרסומת הכי חסרת בושה: קריספי קרים ב"פאוור ריינג'רס" סגנים: הצבא האמריקאי ב"פיץ' פרפקט 3", מותג וודקה ב"פצצה אטומית". "אימוג'י" לא נחשב כי אין בו פרסומות, הוא עצמו פרסומת.

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא סר פטריק סטיוארט בתפקיד קקי מחייך ב"אימוג'י", אבל זה יותר בדיחה מאשר אשכרה תפקיד. אישית, הרבה יותר הביך אותי לראות את אוקטביה ספנסר בתפקיד "אבא" AKA אלוהים ב"בקתה". גם גילה אלמגור חוטפת מכה מפטיש ב"אנטנה" היה די מבאס. 

הדוקומנטרי הטוב ביותר / הצמד הקולנועי הכי מוצלח: “אנשים ומקומות” כל הזמן אומרים על סרטים שהם “מעוררי השראה”, בייחוד כאלה שמספרים על אמנים ויוצרים. זה נורא קל להגיד, עברית היא שפה מוגבלת וכל זה, אבל במקרה של “אנשים ומקומות” (שלדעתי בכלל היה צריך להיקרא “נופים ופרצופים”) יש לזה כיסוי. אגנס ורדה ו-JR הם טיפוסים קצת אקצנטריים, כל אחד בדרכו, שיודעים בדיוק איזו אמנות מעניינת אותם ואילו חוויות מושכות אותם. שניהם אוהבים, יותר מאשר את היצירה שלהם, אנשים. נדיר לראות סרט שגורם לדברים מסובכים ומלחיצים כמו יצירה, מסעות ומפגש עם אנשים זרים בכזו קלילות, וזה מדבק. זה פסיפס מקסים של סיפורים אנושיים קטנים עד עצומים בגודלם, אבל גם זריקת מרץ שאשכרה גורמת לצופה לרצות לקום וללכת, לשמוע על החיים של מישהו אחר, לראות משהו חדש. בשנה שבה מיתוס האמן המשוגע והדושבג הפך לדיון הכי רלוונטי, הסרט הזה הוא עדות נגד - אמן יכול, ואפילו עדיף שיהיה, בעלים של לב טוב וראש פתוח.

הדמות הטובה ביותר בסרט בינוני ומטה: אפריל מ"המסיבה" בתיקו עם רוני מ"כמעט מפורסמת" פירטתי על זה יותר בעין הדג, כאן על אפריל וכאן על רוני.

האחלה חמודה של השנה: מלאני לינסקי לינסקי הופיעה השנה בתפקיד הראשי בסרט Don't Feel at Home in This World Anymore, בקטע שביימה סנט וינסנט לאנתולוגיית האימה הנשית XX וגם בסדרה (הגרועה) Girlboss. שלושת הדמויות שלה היו שונות לגמרי, אבל בכל המקרים לינסקי הייתה הדבר הכי טוב בסרט / הסדרה. עוד בבקשה.

הסצנה התמוהה ביותר: הפלאש וסייבורג <ספוילר, בערך> חופרים את סופרמן החוצה מהקבר, "ליגת הצדק" ברוס, לא אמרנו שאתה מיליונר? זו באמת הדרך הכי טובה לעשות את זה?

ביזיון השנה: "ליגת הצדק" מחרבן על "וונדר וומן" עם מדים קטנים יותר לאמזונות וצילום שיוצא בגדרו כדי להציג לנו את התחת של דיאנה. 

רגע הWTF הכי משמח: פרידה קאלו מופיעה ב"קוקו" ומתגלה כאמנית וידיאו ארט אוונגרדית.

לרוב אני מסיימת את החלק הזה של הפוסט עם הכתוביות, אבל הפעם אני רוצה לסגור עם הסיום הכי יפה לסדרת סרטים - סצנת הסיום המקסימה של הסרט הבינוני למדי "פיץ' פרפקט 3". הסצנה עצמה עוד לא ביוטיוב, אז נסתפק בשיר שמבוצע בה.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מ2017

לא נכנסו ל-15 אבל עדיין סבבה:

"פאטי קייקס" - פטרישה לנשיאות 2020. "הצד האחר של התקווה" - נחמד לדעת שסרט על פליטים סורים ועל כמה שהשוודים הם אומה קרה ואנטיפתית יכול להיות גם מצחיק. “מז”ל טוב” - שני סרטים מהשנה האחרונה שיחקו עם פרמיס של סרט ניינטיז ואיפשרו לדמויות שלהם למות ולחזור לחיים שוב ושוב. זה האחד שהיה אשכרה כיף לראות. "לוגאן" - הלוואי שנקבל סרט רק על חבורת הילדים הזו, כולל קרוס אובר עם "סטריינג'ר ט'ינגס". "לוגאן לאקי" - הפיל גוד של השנה. "אור ירח" - צבעים יפים, אנשים יפים. "בריגסבי הדב" - נראה כמו דאחקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. ”פלא” - ככה בדיוק נראה סרט אמריקאי מרגש, חינוכי ומתוק כשעושים אותו כמו שצריך.  "סיפור רפאים" - אני עוד לא מספיק סינפילית כדי להתרגש מ12 דקות של אכילת פאי, אבל זה סרט נורא יפה ואחראי לאחד (כמה?) מהרגעים הכי עצובים שראיתי בסרט. "נרודה" - יפה לאללה. נדחק מהרשימה ברגע האחרון.

15. "על גוף ונפש"

בעיקר בזכות: אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שראיתי בסרט אי פעם הסרט ההונגרי הזה הצטרף לרשימה אחרון כי הוא יצא ממש לפני שנייה וחצי, אבל היה קשה להשאיר אותו בחוץ. לא הכל עבד לי בסרט הזה, אבל מה שכן, עבד בענק. התאהבתי בו כבר כששמעתי את הפרמיס הבסיסי (זוג קולגות מתאהב אחרי שמתברר להם כי הם חולמים את אותו החלום כל לילה) והסרט עצמו התחיל מעניין, אבל כבש אותי לגמרי רק בחצי השני, כשהזוג צריך אשכרה להתמודד עם מה שמרחיק אותם זה מזו בחיים האמיתיים. הפרשי גילאים, ציניות, פחד, אבל גם העובדה שמריה (אלכסנדרה בורבלי המדהימה) סובלת מתסמונת אספרגר ובכלל לא מבינה את הרעיון של מיניות ומגע פיזי. התהליך שהיא עוברת כדי להיות מסוגלת לממש את התשוקה שלה הוא סיפור קולנועי נדיר וסופר מרגש. 

14. "נורמן"

בעיקר בזכות: הברומאנס הבלתי שגרתי הסרט הזה שבר לי את הלב. שוב ושוב ושוב. זה הישג אדיר לגרום לצופה לאהוב ולעודד מישהו שהאיפיון הבסיסי ביותר שלו הוא כנראה “פתטי”, בטח כשהפתטי הזה הוא בעצם עסקן שעלול, בטעות או שלא, להשפיע על פוליטיקאים ודרכם על החיים שלנו. אין הרבה סיבות לחבב את נורמן, אבל ממש קשה לא לחבב אותו, או לפחות לרחם עליו מספיק כדי לקוות שפעם אחת משהו יסתדר לו כבר. כשהדמויות סביבו מתחילות להתעבות, לקבל שכבות ורבדים ולחשוף את הפצעים של עצמן, זה כבר הופך לסרט הרבה יותר רגשי מהדרמה הקומית הפוליטית הממוצעת. ליאור אשכנזי ממש מעולה ומבלבל בתפקידו כהכלאה של ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, אבל השוס פה זה ריצ’ארד גיר שנבלע לתוך התפקיד עד ששוכחים שמדובר בשחקן.  

12. "שומרי הגלקסיה 2" + "ת'ור ראגנרוק"

בעיקר בזכות: כיף עם נשמה מארוול היו בדיוק מה שרציתי ב-2017, עם שלושה סרטים שהיה לי כיף לראות ולא התפדחתי להמליץ עליהם לחברים. החביב עליי מביניהם הפרק השני של “שומרי הגלקסיה”, אבל בפער לא גדול. שני הסרטים האלה לא כל כך דומים, מעבר לעובדה ששניהם של מארוול בלי תוספת ההיסטריה שמאפיינת את הקהל (והסרטים עצמם, במידה מסוימת) ה”חשובים” יותר של המותג. מה שכן יש להם במשותף זה 1. במאים שהצליחו לשמור על חותם אישי גם בעבודה מול תאגיד מפלצתי ו-2. תכסיס הטעייה - הם נראים כמו סרטי אקשן פשוטים ומטופשים, אבל מסתירים מתחת דברים יותר מעניינים ונוגעים. הראשון מתעסק המון בהורות ובמשפחה בעייתיות, אפילו מתעללות. השני מדבר על האלימות שבקפטיליזם וגם על פוסט קולניאליזם. חלק מהזמן זה מוסתר יותר מדי עמוק, אבל זה לגמרי שם, והופך את הצפייה בהם מסתם כיף למשהו קצת יותר גדול.

11. "וונדר וומן"

בעיקר בזכות: הגיבורה שלא ידעתי שמעניינת אותי וונדר וומן לא כל כך עניינה אותי לפני הליהוק של גל גדות. לא ראיתי אף סדרה מצוירת בכיכובה בילדות והיא לא הופיעה בסרטי קולנוע בגל הקומיקס של שנות התבגרותי. רק כשהתייבשתי באולם וחיכיתי שהסרט יתחיל כבר הרשיתי לעצמי קצת להתרגש מזה שתכף אצפה סרט על גיבורת על חזקה ומגניבה, עם מבטא מזרח-תיכוני. זאת ועוד - סרט הוליוודי שהשחקנית הראשית בו צצה מולי פעם כשעבדתי בדוכן דיסקים ושאלה אם יש לנו מוזיקה לילדים. בסופו, הבנתי פתאום שדווקא כן היה חסר לי סרט ממש כזה, סרט גיבורי על הומניסטי, לא ציני, כזה שמעדיף לנסות לרגש מאשר לעשות תחרות מגניבות, או במקרה המקובל בסרטי די.סי - לבדוק כמה רציני ומדכא סרטים על אנשים שרוצים להציל את העולם יכול להיות. “וונדר וומן” הוא סרט בלתי מושלם אבל מחמם לב, עם שחקנים שכיף לראות ודיאלוגים שכיף לשמוע, אקשן מגניב וסצנות זכירות וייחודיות. יותר מכל, יש בו גיבורה מעולה מהסוג שכמעט לא עושים יותר - אמיצה, אוהבת אדם ואלטרואיסטית, כזו שמעדיפה להדוף כדורים מלהרהר בקיום ובמשמעות הסמלית של המעשים שלה. 

10. "קוקו"

בעיקר בזכות: המופע של שיא הרגש בדירוג הבלתי עקבי ובלתי מסודר של סרטי פיקסאר בראש שלי, “קוקו” לא ממוקם בטופ 5. עם זאת, כשיש רק שני סרטים בכל תולדות האולפן שבאמת לא עושים לי את זה, גם המקום השלישי-לפני-אחרון מוצלח הרבה יותר מסרט ממוצע של אולפן אחר (ולא שם “קוקו” מדורג כרגע). ויזואליה מרהיבה, דמויות מקסימות, רגש בסיטונאות, בדיחות טובות - בול בכל המטרות. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל 10 ומטה, הייתי מפחדת ממנו. זה אולי אחד הסרטים הכי צבעוניים בתולדות פיקסאר, ורגעים מסוימים בו מרגישים כאילו כוונו ישירות לגילאי 5-6, אבל הוא בכל זאת מתרחש בעולם הבא, ובכל זאת מזכיר לנו את מה שאנחנו חייבים להדחיק כדי לתפקד. קראתי לא מזמן שאמא של דיסני מתה בגלל תקלה בבית שדיסני עצמו קנה להורים שלו במתנה, מה שעשוי להסביר את האמהות המתות בסרטי דיסני הראשונים. אולי אחד ההורים של ג’ון לאסטר מת מאלצהיימר, והעיסוק המתמשך של פיקסאר בזיכרון, בצורך לזכור ובהכרח לשכוח את מי ומה שאיבדנו, הוא פשוט הדרך שלו להתמודד?

9. "תברח"

בעיקר בזכות: השילוב בין קלילות לבעתה אם צריך לתאר את “תברח” במילה אחת, המילה הכי מתאימה בעיניי היא Charming. מקסים כמו בחור מצחיק במסיבה, לא כמו סרט של דיסני. עם הנושא הנפיץ והבאזז המשוגע, ממש קל לפתח אנטגוניזם לסרט הזה עוד לפני שהוא מתחיל. אבל כשהוא מתחיל קשה לא ל��יות בעדו - מה לעשות, ממש כיף איתו. כל השחקנים בו טובים וכל דמות יכולה הייתה להיות כוכבת של סרט, הדיאלוגים אדירים והעשייה הקולנועית מתאימה בול לסיפור המאוד מסוים הזה. אפשר לדסקס לעומק על האמירה, המסרים, ההשפעה החברתית וכל אלה, אבל ההישג הגדול כאן מבחינתי הוא היכולת לשלב את כל זה עם מתח, הומור, אנרגיה וכיף, הדברים האלה שאנשים באים לסרטים בשבילם. כבר שמעתי תלונות מכמה אנשים שלקראת הסוף הסרט נהיה “הזוי מדי” בשבילם (יענו, ציפינו לדרמה קומית וקיבלנו, כפי שהסרט הבטיח מהרגע הראשון, משהו בין מותחן לאימה), אבל בשבילי (כמי שמעדיפה את האימה שלה מהולה היטב בז’אנר אחר) זה היה בדיוק השילוב הנכון. 

8. "סיפורי מאירוביץ'"

בעיקר בזכות: קאסט מהחלומות  הסרטים של נואה באומבך תמיד מרגישים לי כאילו לא קורה בהם שום דבר. זה לא נכון, בטח לא בסרט המסוים הזה, שתופס את כל הדמויות שלו בנקודה משמעותית בחייהן ומאלץ אותן להתמודד עם האישיוז שלהן עם עצמן ועם המשפחה שלהן. כשאני אומרת שבסרט קורה “שום דבר”, אני בעצם אומרת - בסרטים האלה אין מסע, אירוע רב חשיבות או משימה שצריך להשלים. הכוח של באומבך בכותב טמון בהיקף הסיפורים ובאינטימיות שהוא יוצר בין הדמויות שלו לצופה. גם כאן, אנחנו נכנסים לנעליהם של שני אחים ואחות למחצה שחולקים אבא מחורבן מאוד ונבדלים בסוג הדפיקויות שהקשר איתו השאיר בהם. באומבך כותב סיפור משפחתי שהוא בעצם אסופה של רגעים מצחיקים ועצובים, מביכים ומרגשים. ההתרחשויות משנות את הגיבורים שלנו, אבל בסוף הסרט הם יישארו, פחות או יותר, אותו הדבר. אם לצטט את אליזבת מארוול, המנצחת האמיתית בקאסט הענקים הזה - "אני יכולה לשבור את כל המכוניות בחניון ולשרוף את בית החולים, אבל זה לא יבטל את הדפיקות שלי”. 

7. "לא פה, לא שם"

בעיקר בזכות: השותפות שאף פעם לא היו לי כשיצאנו מהסרט (צפייה שנייה בשבילי, ראשונה בשבילו), בן הזוג שלי אמר שפתאום הוא מבין מה הפריע לי ולנשים אחרות בכל כך הרבה סצנות אונס. אז כן, יש בסרט הזה סצנת אונס כואבת לצפייה, בלתי מעוצבת, כזו שלא מבוימת ומצולמת כמו סצנת מין וגם לא מתענגת על הכאב של האישה. זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא ש”לא פה לא שם” מראה את הדברים הקשים והאיומים, אבל מאזן כל כך יפה עם מה שדווקא שווה לחיות בשבילו. יש מליון סרטים על כמה קשה להיות אישה ולא תמיד הסרטים האלה מתעכבים גם על הדרכים שבהן אנחנו יכולות לעזור זו לזו ולעצמנו, להילחם בחזרה. ועדיין, אין פה נאיביות - הסרט לא מתיימר לפתור את המצב או אפילו לשים עליו איזה פלסטר בשביל התחושה הטובה. 

6. "בפינה זו של העולם"

בעיקר בזכות: הפרק החסר בשיעור היסטוריה סרטו זוכה הפרסים של סונאו קטאבוצ'י הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני, כי סרטי אנימה מגיעים לארץ רק אם מיאזאקי ביים או הפיק אותם. זה לא סרט לסינמה סיטי חלילה, אבל לסרט כל כך מיוחד בהחלט מגיע איזה סיבוב פסטיבלים. סוזו, נערה מגושמת ויצירתית, עוזבת את בית הוריה כדי להתחתן ועוברת לגור עם משפחת בעלה הטרי. סוזו לא לגמרי יודעת איך להיות “רעייה”, היא גם עדיין לא בטוחה עם איזה מין אדם היא התחתנה, בכלל היה לה מישהו אחר בראש, לפחות בבית החדש יש נוף יפה ואחיינית חמודה. הקאץ’ - השנה היא 1944 וכל משפחתה של סוזו גרה בהירושימה. הסרט הזה הוא שילוב בלתי אפשרי בין טרגדיות איומות, פחד מוות ורגעיים קומיים משונים, ויש לו דרך אחרת, יחידה במינה, לתאר את החיים בצל מלחמה, את הניסיון להמשיך לחיות כרגיל כשגם בנורמליות כבר לא נשאר שום דבר נורמלי.

5. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"

בעיקר בזכות: התזכורת איך ילדה בת 10 מגיבה לדברים ריאן ג’ונסון לא איכזב אותי אפילו קצת - זה היה הכי כיף שהיה לי בקולנוע כבר המון זמן, וסרט “מלחמת הכוכבים” שהכי אהבתי מאז “האימפריה מכה שנית”. אהבתי את זה שכל דמות הפכה בסרט הזה להיות יותר בן אדם ופחות רעיון, אהבתי את הדמויות החדשות, אהבתי את איך שהכל נראה ונשמע, את הכיוונים שהעלילה פנתה בהם, את החיבור לסוגיות חברתיות (אתם יכולים להמשיך להתייחס לסדרה כאל מעשייה שייקספירית בחלל, אבל זו עדיין תנועת מחתרת, לא משחקי הכס), אפילו את הקטע הביזארי והידוע לשמצה עם גנרלית כזו או אחרת. מי שלא טוב לו יום טוב לו.

4. "נשות המאה העשרים"

בעיקר בזכות: סיפור ההתבגרות היפה של השנה הסרט האנדרייטד של השנה פשוט יצא שנה מוקדם מדי. עכשיו, כשכולם מדברים על גבריות רעילה ושואלים את עצמם איך לחנך ילדים לכבד אחרים ובפרט אחרות, הוא היה יכול לקבל את תשומת הלב הראויה לו. הדרמה הקומית הזו מתרחשת בסוף שנות השבעים וזה כיף גדול (מוזיקה! עיצוב תקופתי! תספורות מצוינות!) אבל השאלות שהוא מעלה על חינוך ופמיניזם עדיין רלוונטיות לאללה. קל לראות שהסיפור מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי-תסריטאי - הנער המתבגר שבמרכזו מקסים וטמבל ממש כמו ההוא שישב שולחן מאחורייך בבית ספר, והאהבה העצומה שיש לו לדמות האם וגם לחונכות הצעירות יותר של אותו נער - אנט בנינט, גרטה גרוויג ואל פאנינג - שובה את הלב ומדבקת. אם יש סרט אחד שאני מצטערת שלא ראיתי השנה שוב - זה האחד הזה.

3. "בייבי דרייבר"

בעיקר בזכות: המוזיקה, העריכה ומה שביניהן אין לי משהו מאוד מקורי או משכנע לומר - אדגר רייט עושה בדיוק את הסרטים שאני רוצה לראות. זה הישג די מרשים מבחינתי, כי הסרט הזה שונה למדי מסרטים קודמים שלו ועדיין התאהבתי מכף רגל ועד ראש. אני מעריצה את הדיוק של רייט, שמתעכב גם על הפרטים הכי קטנים וייתכן שגרם לעורך שלו לרצות להתאבד עם עריכה מדויקת לקצב של הפסקול ברמת השנייה. חוץ מזה, הוא הפך שני שחקנים שתחושותיי כלפיהם נעו בין “למה הם בוחרים כאלה סרטים מאעפנים” ל”וואי למי אכפת” והפך אותם, לפחות למשך שעתיים, לאנשים האהובים עליי בעולם.  

2. "פטרסון"

בעיקר בזכות: הנשמה היתרה

זה אמנם לא סרט על קטר קטן אלא על נהג אוטובוס גבוה מאוד, אבל The Little Film That Could זה שם מאוד ראוי בשבילו. אדם דרייבר כל כך טוב כאן שאפשר היה להאמין שהוא משחק את עצמו, עד שנזכרים שהוא ככה בכל התפקידים שלו, ושבעצם מדובר באחד השחקנים הכי טובים בעולם כרגע. ג’ים ג’רמוש כל כך טוב כאן שאפשר כמעט לשכוח שרוב האנשים לא מתייחסים ליצירה האחרונה שלו כאל סרט לגיטימי. זה הרי סרט על אדם שאין לו מטרת על או שאיפה גדולה, סתם בחור פשוט שרוצה לחיות בנוחות עם האישה שהוא אוהב, להקשיב לנוסעים משוחחים ביניהם, לכתוב קצת, לשתות משהו וללכת לישון. אין תוכנית, אין תוכנית. חיים, נקודה. למה זה מצליח? שוב, ג’ים ג’רמוש מצליח בדיוק במקומות שכמעט כל במאי אחר היה עולה על העצבים. 

1. “אוקג’ה”

בעיקר בזכות: אוקג’ה רבאק, אני קלישאה מילניאלית. סרט השנה שלי עשה בלאגנים בפסטיבל קאן, הופץ רק בנטפליקס, מספר על ילדה וחיית המחמד שלה שלא קיימת במציאות, חצי מהדמויות נראות כאילו הוציאו אותן הרגע מחוברת קומיקס ויש גם חבורה של טבעונים לוחמניים שעושים קעקוע בשביל להתנצל אחד בשני השני. אבל מה לעשות, לבונג ג’ון-הו יש ראש מדהים, מי אני שאתלונן? “אוקג’ה” היה בשבילי כמו רכבת שדים, שמרימה ומפילה ומטלטלת ומשחקת בי כמו בבובת סמרטוטים חסרת משקל, אבל לפחות עושה באדיבות ובחוכמה, לא בשביל לגרום לי להקיא. לא שאין בסרט הזה סיבות להקיא, או לבכות, או לרצות למות, מזל שיש בו גם סצנות כל כך מקסימות שאין מקום להחזיק הכל. עדיף קלישאה מחסרת לב, לא?

[naamarak]

34 הרגעים הכי מטומטמים ב”יחידת המתאבדים”

“יחידת המתאבדים” הוא סרט פחות משעמם מ”באטמן נגד סופרמן” ופחות גרוע מ”אקס מן - אפוקליפסה” (אבל לא מאוד). מהביקורות אפשר להסיק שמדובר באסון בסדר גודל חמישים גוונימי וזה לא ממש ככה. הוא גרוע בצורה אחרת לגמרי, אבל ואו, הוא כל כך גרוע. ביקום המקביל שבו “האביר האפל” מעולם לא הוקרן אולי הייתי מתעצבנת פחות מאנשים שטוענים שהסרט מקופח בגלל שהוא סרט של די.סי, אבל ביקום הזה מדובר באכזבה איומה ומבאסת. אם הפסקה הזו נשמעת לכם מוכרת, זה בגלל שהיא מבוססת על הפסקה הפוסט של הפוסט שלי על “הבן של מרת’ה נגד הבן של מרת’ה”.  

עם כל השוני בין שני הסרטים האלה, הם נופלים מבחינתי באותם מקומות, ובגלל אותן שאיפות. ובכל זאת, ב נגד ס לפחות הרגיש כמו פרויקט שמישהו האמין בו. “יחידת המתאבדים” לא נראה ולא מרגיש כמו סרט שהבמאי שלו באמת היה רוצה לראות, אלא כמו מה שהוא חושב שהמטומטמים שיבואו לראות את הסרט שלו ירצו לראות. ולא, אני לא רומזת או חושבת שרק מטומטמים רואים סרטי גיבורי על, אבל אם להאמין לתסריט שהוא כתב, אני מנחשת שזה מה שהבמאי והתסריטאי של הפיאסקו הזה, דיוויד אייר, חושב. 

כמו בפעם הקודמת, גם הפוסט הזה נכתב עבור אנשים שחושבים לעצמם “אם זה כל כך רע זה בטח כיף” או “עכשיו מסקרן אותי כמה זה באמת גרוע”. אני ממליצה לכם לא לעשות את זה, גם אם אתם מתים על סרטי קומיקס. חוץ מכמה רגעים בודדים שבערך עובדים אין בסרט הזה כלום. אז כשירות לסקרנים, הנה השטויות הכי מטופשות שקורות בקשקוש הזה. 

אזהרה: ספוילרים, קטנוניות

1.  ההתחלה דווקא הייתה איכשהו בסדר, ועם כל הבוז שלי לסרט הזה אני מודה שעד שלב יחסית מתקדם עוד הצלחתי להתעלם מהרבה קלישאות ובעיות. הסרט מתחיל עם רעש, צבעים ובלאגנים רק כדי לחתוך מיד לבית הכלא בלואיזיאנה בו כלואים “הגיבורים הגרועים בעולם”, כפי שמבטי�� הפוסטר. הגיבורים הגרועים האלה הם בעיקר ��לינט המכונה דדשוט (וויל סמית’) שממהר להבטיח לסוהר המניאק שלו “יום אחד אני אצא מכאן ואנקום בך” וכו’ וכו’ (הוא לא נוקם בו בשום שלב, כמובן). משם עוברים להארלי קווין, שעושה צחוקים על הסורגים של הכלוב המבודד שלה, עד שהסוהר מחשמל אותה והיא חוטפת פלאשבקים לכל מיני שיט שעשו לה. יש אפילו רגע קצר שלה מוזנת בכפייה, מקופסאות צבעוניות שמבטיחות טעמים כמו וניל ותות. הבעיה מתחילה בבחירה פסקולית שהולמת סטודנט שנה א’ לקולנוע (מי כמוני יודעת), את הארלי מציגים בעזרת השיר “You Don’t Own Me”, כי גיחי גיחי, היא בכלא וגם במערכת יחסים לא שיוויונית וגם הממשלה רוצה להשתמש בה בתור “אחד מהצעצועים הרבים שלה”. מילא זה, אבל למה שבחורה במערכת יחסים סופר מונוגמית תגיד לסוהר שלה “אני שוכבת(/ישנה) איפה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, עם מי שאני רוצה”? כנראה כי קהל היעד הוא ילדים בני 13. 

2. הסרט חותך מהכלא למסעדה ריקה בה יושבת אשת השירות החשאי אמנדה ווילר (ויולה דיוויס) עם בכיר כלשהו, ומציגה בפניו את המאניקים שהיא מתכננת לגייס כדי להפוך אותם ליחידת עילית של לוחמים מאולפים. זה רעיון מפגר בבסיסו, אבל הצורה שבה היא מחברת בינו לבין המוות של סופרמן, עם פלאשבקים למסע הלוויה והכל, מגחיכה אותו אפילו יותר. להחליף את סופרמן בכמה פושעים שאפילו אין להם ממש כוחות זה כמו להתקשר להזמין מקום בטאיזו ואז ללכת למקדונלדס כי לא היה שם מקום.

3. מוטיב מאמץ היתר שהסרט משדר מהשנייה הראשונה ממשיך עם מונטאז’ הצגת הגיבורים/סוהרים, מלווה בשקופיות פתיחה צבעוניות שאי אפשר לקרוא כי הן מופיעות לזמן קצר מדי. בכל זאת, יש לנו איזה אלף דמויות להציג בשעה הקרובה, אין זמן לבזבז. 

4. הרצף מתחיל עם דדשוט בפלאשבק לרגע המעצר שלו - רגע לפני חג המולד, האב המסור והאוהב מבקש מבתו (החכמה והקדושה כמובן) שתבוא לגור איתו. האב והבת נכנסים לסמטה צדדית ושם מסתער עליהם באטמן. האב והעטלף מתחילים מכות ובאטמן אומר “אני לא רוצה לעשות את זה מול הילדה שלך”. וול, טומטום, אז פשוט תחכה שהוא יוריד את הבת שלו בבית שלה ואז תתקיף. מה זה פה, טיפול בחשיפה ושחזור של טראומות ילדותך? כמעט נס שלא תלשת לילדה מחזרות פנינים מהצוואר.

5. פלאשבק נוסף מציג את קפטן בומרנג, גנב על אוסטרלי שהגיע לארה”ב כי לא נשאר לו מה לשדוד. ווילר מציינת שבומרנג “לא עובד טוב בצוות”. למה לקחת בנאדם שלא ברור מה בדיוק כישוריו המיוחדים ולא מסתדר עם אחרים לצוות שהוא די בעייתי גם ככה? בומרנג לא נעצר ע”י באטמן אלא ע”י הפלאש, מצחיקול בשקל שנראה כמו גרסה הרבה פחות מגניבה של ספיידרמן. רגע רגע רגע, לקחתם את הגנב בלי הכישורים החברתיים לצוות אבל לא את הבחור עם הכוונות הטובות וכוח העל?!

6. דווקא חיבבתי את תחילת ההצגה של הג’וקר והארלי קווין, והשוט שמרפרר לתמונה המפורסמת שלהם גרם לי למחוא כפיים. אבל אז התברר שכל הדיבור הזה מקודם עם ה”Don’t put me on display” לא היה ברצינות. הארלי משמשת עבור בן זוגה פחות שותפה לפשע ויותר קישוט רקע למ��יבות, שרוקדת בכלוב עם בחורה נוספת במסיבות שלו. “היא נעשתה מסוכנת ממנו, יותר חסרת פחד” - הו וולר, אף אחד לא עידכן אותך שהאנשים המסוכנים באמת הם הגברים עם הכוח ולא הנשים המטורללות שהן בעצם שפוטות שלהם?

7. הסרט בונה על זה שכולנו מכירים את דמותו של הג’וקר ולכן אין צורך להציג אותו. על הג’וקר המחודש אנחנו יודעים רק שהוא (כנראה) הרג את רובין. עכשיו אנחנו יודעים שהוא מאפיונר גנרי עם מתנקשים שלבושים במסיכות של פנדות וסמיילים, כך שכל הופעה שלהם נראית כמו סרטון הארלם שייק. הוא לא מצחיק, הוא לא באמת מטורף, הוא רק לבוש צבעוני ואובססיבי לחברה שלו ברמה של להרוג מישהו כי הוא קרא לה Bad Bitch. סופר דאונר.

8. באטמן מתקיף את האוטו של הג’וקר והארלי עד שהם נופלים למים. הארלי צועקת “לא, פודינ’, אני לא יודעת לשחות!”. Lame. אבל בואו נמשיך הלאה. הג’וקר נמלט והארלי נשארת מחוץ למכונית השוקעת, ניצלת ע”י באטמן וזה עושה לה הנשמה מפה לפה. כמה עלמה במצוקה את מאחד עד “אפילו גיבור העל שרודף אחריי צריך להציל את חיי”?

9. קארה דלווין איננה שחקנית טובה. לכן, באופן טבעי, היא משחקת בסרט הזה שתי דמויות, האחת היא דוקטור לארכאולוגיה (פחחח נגיד) בשם ג’ון מון והשנייה היא Enchantress, השדה-טפילה שנכנסת בגופה כשהיא משוטטת בווטאבר אקזוטי ופראי. היא סופר חזקה, מרושעת ומסוכנת, אבל אמנדה וולר היא אישה עם שיקול דעת ממש פגום אז היא מנסה לאלף אותה בעזרת הלב שלה, ששמור בקופסה נעולה. זה גם עלוב וגם ממש מטומטם, כי המכשפה מסוגלת להעתיק את עצמה ממקום למקום אז להשיג את הקופסה המטופשת אמור לקחת לה בערך שלוש שניות.

10. איפיון הדמות של אל דיאבלו (ג’יי הרננדז) - הוא טוב עם אש ואשתו מתה. כמה דמויות בסרט אחד אפשר לאפיין ב”האדם היחיד שהיא/הוא אוהבים מתו או נמצאים הרחק ממנו”? לפחות הוא קיבל איפיון כלשהו, קילר קרוק קיבל רק “הוא תנין וקצת קניבל”.

11. וולר משדכת בין ג’ון מון לבין ריק פלאג, מפקד יחידות מיוחדות בצבא שממונה להשגיח עליה. זה עובד כמו קסם כי שניהם חתיכים, וכך וולר יכולה לשלוט בקלות גם בו. בפגישתם הראשונה ג’ון יושבת בתוך אמבטיה של בוץ, מוקפת עשבים, כי המכשפה אוהבת בוץ או משהו כזה. זה שוט יפה אבל מאוד לא ברור, כי בשום שלב לא מבינים איך כל עניין חלוקת הגוף עובד. האם ג’ון זוכרת מה המכשפה עושה כשהיא שולטת בגוף שלה? האם היא נתקפת חשקים מסוימים לאמבטיות בוץ או מזון כלשהו? כדי לזמן את המכשפה, ג’ון צריכה ללחוש את שמה. אבל למה לה, בעצם, ועד כמה היא שולטת בזה?

12. אין זמן לשטויות האלה עכשיו, בואו נעבור הלאה לאישור התוכנית, ישיבת חירום הזויה במהלכה החליפות לא מתלהבות מהרעיון כי הוא פאקינג מפגר אבל וולר מצליחה לשכנע אותם בשנייה לתמוך בה, בגלל שהמכשפה משיגה בשבילה מסמכים סודיים מאיזה כספת בטהרן. אתם רציניים?! טראמפ הוא הנשיא עכשיו או שכולם בפנטגון סתומים בלחץ בלי קשר?

13. למכשפה יש אח ובשנייה שהיא יכולה היא מתעתקת לבית של וולר ומשחררת אותו מהפסלון שבו נשמתו כלואה. הוא לא נראה מוסתר או מוגן בשום צורה. היא לא לוקחת את הלב שלה באותה הזדמנות, כי ידוע שמכשפות עתיקות יומין הן חסרות אונים כנגד קופסאות עם מנעול.

14. בהזדמנות הראשונה המכשפה נמלטת מידיו של ריק פלאג כדי להתאחד עם אחיה, שהוא מפלצת CGI מכוערת שלא מדברת ויורה בוץ על אנשים ברכבת התחתית. הם מדברים ביניהם בשפה עתיקה בשקל שנשמעת כמו דות’ראקית ומתכננים את נקמתם האפלה, משהו עם “מכונת ענק” שתהרוס את העולם. היחידים שיכולים להציל את העולם הם כמובן חבורה לא מאומנת של פושעים שרק אחד או שניים מהם יש כישורים שקצת רלוונטיים למשימה הזו. החבורה נשלפת מתאיהם ומסומנת בשבב תת עורי לאיתור וחיסול במידת הצורך. המפגש המדליק בין כל הטיפוסים המשעשעים הוא הזדמנות ממש טובה בשביל הסרט להפגין החלטות מפגרות בגזרת הפסקול, עם בחירות מיושנות, צפויות ומעיקות: ”Seven Nation Army” בהצגת החבורה בפניי החיילים, ”Slim Shady” בשלב ההתחמשות.

15. אגב התחמשות - הארלי קווין מוצאת בין חפציה את חליפת הליצן האייקונית שלה, מחייכת לעצמה ולובשת במקום תחתונים נוצצים וסווטשירט. זה איכשהו כמעט הגיוני, הרי דקה קודם מישהו הגניב להארלי טלפון והיא גילתה שאהוב ליבה תכף בא לקחת אותה. אבל אתם לא באמת מצפים ממני להתעלם מהשיט הזה, נכון?

16. קשה לא להתבאס מסרט שהגיבורים שלו הם בחורה שנראית כמו ליצנית-מעודדת ומשתמשים באלה ככלי נשק, וויל סמית’ עם נשק חם ובחור מקועקע שיורה להבות מהידיים ועדיין הוא לא מאמין שמישהו יחשוב שהוא קול אם הוא לא ישתמש בשניים-שלושה להיטים מוכרים כל סצנה. יותר מבאס מזה - הוא צודק. זה סרט נורא לא מגניב, והפסקול המתאמץ הזה כמעט מצליח להחזיק אותו בחיים, לפחות לחלק מסוים מהזמן. אבל איך אתם בכלל מעיזיםםםם להשתמש בשיר “Spirit In The Sky”? למה לא פשוט תדביקו כתובת צבעונית בתלת מימד שאומרות “אבל את ‘שומרי הגלקסיה’ אהבתם, לא?”.

17. היחידה מונחתת מיד בעיר הריקה הנשלטת ע”י האחים הדות’ראקים. הם לא מכירים אחד את השני או יודעים מה הכוחות אלה של אלה. גם אנחנו לא מכירים אותם ולא יודעים מה הכוחות שלהם. אז ב-ר-ו-ר שמה שצריך עכשיו זה עוד שתי דמויות חדשות! האחת היא המתנקשת קטאנה, דמות כל כך גזענית שהמסכה שלה נראית כמו דגל יפן וגם לה יש סיפור רקע שכולל אהוב מת. השני הוא Slipknot, בקומיקס מתנקש עם חיבה לחבלים לצרכי טיפוס וחניקת אויבים, כאן “האיש שיכול לטפס על כל דבר”.

18. נכון שאף תמונת יח”צ או סצנה בסרט לא רמזה עד עכשיו שבצוות יש גם חבר נוסף שיודע לטפס על דברים? זה כי הוא מת תוך כעשר דקות כדי להוכיח שהאפליקציה של ריק פלאג, שמאפשרת לו לחסל את חברי הקבוצה בלחיצת כפתור, אכן עובדת. ואו, די.סי, מוסיפים דמות של אינדיאני בזריזות ופזיזות רק כדי להרוג אותה. קלאסי.

19. דדשוט צורח על הארלי באובר אקטינג מרהיב שלא תעשה בעיות כי “אם ריק ימות אנחנו מתים”. אחי, אולי תחכה שתי שניות שהגופה של סליפנוט תתקרר לפני שאתה קופץ מ”אני הולך לשבור פה את כולם” ל”בואו נקשיב לבוס ונהיה ילדים טובים ואולי ייתנו לנו ארטיק”.

20. יש בעיה מסוימת עם הבדיחות בסרט הזה. כל מה שבערך עבד בטריילר פשוט לא עובד בסרט עצמו. הן יותר מדי מרגישות כמו תוספת מאוחרת ולא כמו משהו שהוא ממש חלק מהתסריט. השיא מגיע כשהארלי שוברת חלון ראווה כדי לקחת לה תיק יד ומכריזה בכל המלאכותיות שבעולם “אנחנו הרעים, זה מה שאנחנו עושים”. זה קורה גם כשהיא מדברת עם החיילים על “הקולות בראש”, או כשדדשוט מנסה לתת לריק פלאג טיפים להתמודדות עם המשבר בזוגיות שלו (עוד נגיע לזה).

21. החיילים של המכשפה הם זומבים. היא מנשקת אנשים וזה הופך אותם למפלצות רצחניות בלי פרצוף. היא גם עשתה דיג’יגדל לאישה נקייה ויפה בינתיים, כי אם כבר כוחות ללא הסבר, למה שלא יכללו גם פיצ’ר “מייקאובר”. 

22. חיילי המארינס שמלווים את החבורה יורים איזה מאה כדורים על זומבי. לא קורה לו כלום. הארלי חובטת בו בראש עם אלה. מחוסל במכה. בסדר. חוץ מהארלי, דדשוט וקאטאנה אף אחד לא ממש מועיל למשימה, כי הבחור עם הלהבות בשלב לא אלים של החיים שלו וכל השאר לוזרים מדי. 

23. לקפטן בומרנג יש בובה של חד קרן במעיל והיא נופלת לו לכיוון הצופים בתלת מימד כשהוא מנסה לברוח מהמפלצות. אין לי מילים.

24. פלאשבק לא קשור לכלום של הארלי לרגע רומנטי בינה לבין הג’וקר - כשעוד הייתה ממושקפת ונורמלית, הוא שכנע אותה לקפוץ לתוך אמבט כימיקלים, ואז קפץ להתמזמז איתה בפנים כאילו זה מים. זה משהו שקורה גם בקומיקס, והזינוק לרעל הלבין לה את העור ושינה את צבע שיערה. בסרט היא מקסימום מלבין אותה קצת, והאמת שגם הג’וקר של לטו לא נראה מושחת פיזית בשום צורה.

25. החבורה פורצת לבניין שבו נמצא האדם החשוב ביותר בעיר, זה שהם בעצם נשלחו לחלץ. האיש הזה מתברר כאמנדה וולר בכבודה ובעצמה. זה בערך השלב שבו כבר הפסקתי להאמין שלסרט יש תוכנית.

26. הג’וקר הגיע! הוא ניטרל את המכשיר על צווארה של אהובתו ובא לאסוף אותה על מסוק. אחד הדברים היחידים שעובדים בסרט הוא הדינמיקה של דדשוט והארלי - הוא מנחם אותה בלי מילים כשהיא זקוקה לכך, היא מפלרטטת ושואלת שאלות כמו “היית מאוהב פעם?” כדי שהוא יוכל להגיד קלישאות של פסיכופט שהוא לא באמת חושב, כאלה. אז מובן מאליו שכשהוא מקבל פקודה לירות בה למוות הוא מחטיא בכוונה. מיד מתקבלת ההוראה להפיל את המסוק והג’וקר “מת” אוף סקרין. חחחחחחחחחחחחחחחחח טוב בסדר. הארלי מעכלת את הבשורה הקשה בכאב עצום, משליכה את הקולר עם הכיתוב “פודינ’” שלצווארה וחוזרת לפגוש את החברים שלה. כך תתמצתי את חמשת שלבי האבל לחצי דקה עגומה וקצרה!

27. הצוות מתמרד ומחליט ללכת לפאב במקום להילחם. הזדמנות טובה להכיר סוף סוף את הדמויות שלנו! כלומר, אחת מהן - מסתבר שאל דיאבלו, ההוא שיורה אש מהידיים, שרף את משפחתו ואכול אבל על מעשיו. הארלי קווין ממליצה לו: “Own this shit”. את... הרצח של אשתו וילדיו? אישה שהרגע איבדה את בן הזוג שלה המליצה למישהו לאמץ כחלק מזהותו את העובדה שהרג את האנשים היקרים לו ביותר כהוכחה לכמה באדאס הוא? מה????

28. בומרנג לא מפסיק להתחי�� עם קאטאנה, כנראה מתרגש לא להיות הזר חסר האופי בצורה שגובלת בגזענות היחידה בחבורה. הזדמנות טובה לשאול - למה את לובשת חולצת בטן לקרב, גברתי?

29. החבורה מתאחדת עם ריק פלאג והולכת לנצח את המכשפה או משהו. נדמה לי שקרו עוד דברים באמצע אבל המבנה של הסרט הזה כל כך מוזר שאיבדתי ריכוז. קיצר, עוד פעם יש עמוד ענק של אור עם כל מיני דברים מרחפים סביבו. זו “המכונה” שהמכשפה ואחיה בנו כדי להשמיד את העולם. הגברת הרעה רוקדת מין ריקוד בטן מוזר לידו וממש מחכה שמישהו יבוא לכסח אותה. דדשוט מציע לפלאג To Spank לבת הזוג שלו כדי שתירגע. אני רצינית. זה דבר שקורה באמת בסרט. למה הו למה דיייי, תיגמר כבר, סיוט מתמשך שכמוך.

30. קילר קרוק הוא גרוט בשקל שבמקום לומר “אני גרוט” אומר שיט של גנגסטרים כמו “שורטי”.

31. הרגע השנוא עליי בסרט ביי פאר: המכשפה גורמת לכולם להזות את החלומות הכי כמוסים שלהם כדי שיצטרפו לצבא שלה. הארלי רואה לנגד עיניה את המשפחה המושלמת שלה ושל הג’וקר בפרברים. היא בשיער בלונדיני ורולים, הוא בשיער חום ומשוך לאחור ועוד שני תינוקות מהממים. כשהיא מתעוררת היא אומרת “הוא התחתן איתי”. 

אחרי שראיתי את ”האביר האפל” הייתי באובסס של כמה חודשים על רשעי באטמן, והאהובים עליי היו הארלי והג’וקר. ברור שהתודעה הפמיניסטית שלי הייתה מעט פחות מפותחת אז, מה גם שהסתמכתי בעיקר על גרסת הסדרה המצוירת שהייתה יותר לבושה, פחות מינית ועם כובע ליצן תמידי במקום קוקיות. מצאתי את עצמי מאוד משועשעת מהקשר שלהם - היא מאוהבת בטירוף, הוא אדיש, היא עושה כל מיני דברים מוזרים כדי למשוך את תשומת ליבו. אהבתי גם את זה שבשלב מסוים היא מתחברת עם פויזן אייבי והן יורות ביחד טילים על מטרידנים ברחוב. שמונה שנים אחרי, הסרט הצליח להציג את מערכת היחסים המסובכת הזו בצורה הכי שטחית שיש - גם לא מראה את הניצול כפי שהוא, גם מבטל את כל הקיום של הארלי כיישות עצמאית. היעדרותו של הג’וקר למעט הופעות אורח קצרצרות מאפשרת לנו להזדהות עם הגלוריפיקציה שהיא מעבירה אותו - אנחנו מחכים לו יחד ורואים רק את הרגעים הרומנטיים והקינקיים, שהם אולי בעייתיים אבל מהעיניים שלה הם אושר ושלווה. אבל אז הסרט הופך הכל על הראש ופשוט משתין על הדמות שלה ואומר “לא באמת” על כל מה שחשבנו שלמדנו עליה. היא לא באמת מרגישה בנוח עם הפרסונה החדשה שאימצה. היא לא אישה שנכנעה כל חייה לנורמה וכעת משוחררת בזכות סימונה כמטורפת לעשות כרצונה. היא בכלל לא משוגעת, בעצם, היא רק מאוהבת. היא אך ורק דמות מנוצלת שכל האישיות שלה היא שקר ענק. היא בכלל רוצה להיות אם פרברית נורמלית עם רולים בשיער. שום דבר בסרט עד אותה נקודה לא קידם אותנו להבנה הזו, להפך - למה שהארלי תוותר על החיים הנורמליים שלה אם כל מה שהיא רוצה זה חיים נורמליים, נטולי כל טוויסט מוזר או ליצני?

32. יש מצב שקפטן בומרנג התחיל עם אמנדה וולר בסוף הקרב. או זה או עוד בדיחה שלא עבדה. אה, כן, אמנדה וולר בחיים וממש שלמה ומתפקדת, למרות שהמכשפה השתלטה עליה בשביל מידע כמה סצנות קודם. 

33. והסיום? אנטיקליימטי. הארלי תולשת את ליבה של המכשפה כי היא “הסתבכה עם החברים שלה” שהיא הכירה לפני כשלוש שעות. אל דיאבלו מת בניסיון להציל את “המשפחה החדשה” שלו, שהוא הכיר לפני כשלוש שעות. כולם חוזרים לכלא (מה?). הארלי מקבלת מכונת אספרסו לתא, קילר קרוק מקבל טלוויזיה, וויל סמית רואה את הבת שלו. זהו. הכל כרגיל’ ומוצג לנו לצלילי רפסודיה בוהמית מינוס העריכה הכיפית והקצבית של הטריילר. המכשפה מתה אבל ג’ון לא, היא פשוט מקלפת מעצמה את העור של המרשעת ומופיעה מחדש נקייה ובריאה (מה??). אמנדה וולר לא מתה, כאמור. וכנראה ממשיכה בתפקידה כאילו הרעיונות המפגרים שלה לא הרסו עיר שלמה. כמובן שגם הג’וקר לא מת, והוא בא לקחת את השפחה שלו לעתיד מזהיר של הרפתקאות מסעירות וניצול נפשי. 

34. סצנת קרדיטים מאולצת וחסרת טעם - ברוס וויין מקבל מוולר מסמכים סודיים עם פרטים על הפלאש ואקווה מן. אז, כאילו, יכולתם להקים את ליגת הצדק במקום את השטות המיותרת הזו, אבל העדפתם עבריינים שיודעים ללכת מכות ברמה בינונית. עלילה הגיונית בסך הכל.