#מאמרי החברה

[rabash-maamarey-hachevra]

מה לדרוש מאסיפת חברים

תשמ"ח - מאמר ל' 1988 - מאמר 30

חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". ויש להבין, מהו הסמיכות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל - "קנה לך חבר". ובספר "מתן תורה" (דף ל') כתוב שם "דענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה'". שהוא הדבקות בו יתברך. וזה לשונו "הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאין כן המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה. ועל כן סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה", עד כאן לשונו.

ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. כמבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים.

זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו. אלא מטעם שלא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכוונה להנות להבורא. אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע. והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה. כמו שאמרו חז"ל (זהר, חלק א', בראשית, דף קט"ו) וזה לשונם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא".

רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם. כלומר, בזה שרצונו להשפיע היתה לו שמחה. נמצא לפי זה, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה. הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזה צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה. אם כן חסרה כאן ההשתוות של שמחה.

לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים:

א. אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה. אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים. מכל מקום האדם מוכרח לעבוד על דרך הכפיה. וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו.

אמנם כנ"ל, כאן חסרה השמחה, מה שצריכה להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע. ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמחה במקום שהוא מעשה של כפיה. כי שמחה היא תוצאה מזה שהאדם נהנה. ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר "כפיה". לכן מכפיה לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

ב. בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה. אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא "מעשה". "מעשה" נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה. וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר".

ומה חסר עוד. רק דבר שיעורר לו שמחה. על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו". ומה הסיוע. אומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה. נמצא לפי זה, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע.

ובאמת נשאלת כאן שאלה, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה. ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה. מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה. מה שאין כן אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה.

אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה. כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור. האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגחת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב.

נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה. כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה. לפי זה יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב. ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת.

הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה. אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא "בתוך הדעת". כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כולו רק לטוב.

אם כן למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת. אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתית. שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל "בשתי יצריך. ביצר טוב וביצר הרע". שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת. נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא "בתוך הדעת", היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה חס ושלום.

ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו. וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מהנהגת ה', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא בחינת "ימין".

וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להשתדל ללכת בקו ימין, שנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת אמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב.

אם כן יש לשאול, מדוע אנו צריכים ללכת גם בקו שמאל, אם העיקר הוא קו ימין. ולאיזו תועלת משתמשים עם קו שמאל. התשובה היא, בכדי שנדע בתוך הדעת, איך המצב שלנו. כלומר, מהו שיעור אמונה שיש לנו, כמה תורה רכשנו, ואיך אנו מרגישים את ה' בזמן התפלה, וכדומה.

ואז באים לידי הרגשה, איך שאנו נמצאים בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. זוהי הסיבה, שאח"כ, שאנו עוברים לקו ימין, יש לנו העבודה דלמעלה מהדעת. זאת אומרת, כפי שהקו שמאל מראה לנו את מצבנו בתוך הדעת, יש כאן מקום ללכת למעלה מהדעת. מה שאין כן אם היינו נמצאים תמיד בתוך קו ימין, לא היה זה נבחן לבחינת ימין, אלא לבחינת קו אחד.

כלומר, היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים כך. כלומר, שאנחנו היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים בתוך הדעת, בתכלית הגדלות. והאמת היא, שרק למעלה מהדעת אנו נמצאים בשלימות. לכן כשיש לנו ב' הקוים, אז שייך לומר, שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא קו ימין.

נמצא לפי זה, שהקו ימין עוזר לקו שמאל. כי לאחר שהוא מצייר לעצמו, שהוא כבר בשמחה, ונהנה משלימות עבודתו, וכשהוא עובר לקו שמאל, אז הוא רואה, איך שהוא נמצא בעולם שכולו חושך. כלומר, שהוא רואה ומרגיש, איך שהוא משוקע עדיין באהבה עצמית. ואין הוא רואה שום תקוה לצאת מאהבה עצמית.

ואז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא. היות שהמצב של הימין, שהיה מצייר לעצמו, איך שהוא נמצא, בזמן שהיה מצייר לעצמו "מהי נקראת שלימות העבודה". כלומר, מה שהיה מאמין למעלה מהדעת במצות "אמונת רבו", שאמר לו ללכת במצב הזה, הגם שהשכל אומר לו, למה אתה מדמה את מצבך לאדם שכבר זכה לאמונה שלימה, בו בעת שהוא ידע בעצמו, שהוא נמצא בתכלית השפלות שאפשר להיות בעולם. כי הוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של שפלות, שלא מתאים לאדם, שרוצה להיות פעם עובד ה'.

ואח"כ הוא עובר לקו ימין. וזה השמאל נותן לו מקום לעבוד בקו ימין. אבל צריכים לזכור, כל דבר שהוא דרך אמת, הוא קשה ללכת בו בלי יגיעה. לכן אחר ב' קוים האלו הוא בא לקו האמצעי, שזהו שנקרא "הקב"ה נותן לו הנשמה". ואז הוא בא לידי אמונה שלימה. ודוקא ע"י ישועת ה'. אבל האדם בעצמו אינו מסוגל מצד הטבע להגיע לזה.

ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים ��יכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.

ובענין "קנה לך חבר" יש לפרש ענין "קנה" פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו. ומהו משלם לו. יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה. כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפיים דולר. והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי חודש. לכן תמורת תשלום כסף עבור הארון, אני אעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך. ובטח המוכר יסכים. רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה.

כמו כן אצלנו באהבת חברים. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי ��גיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.

אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.

ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. ובזה אין הבדל בין "עני בדעת" ל"עשיר בדעת". היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו. ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות.

[rabash-maamarim]

מטרת החברה - א

תשמ"ד - מאמר א', חלק א' 1984 - מאמר 1, חלק 1

אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה.

Sourse

[bugge97bugge-blog]

קידום אתרים בגוגל- ביותר הנושאים ואתרים

שהייתם אורגני בוואצאפ למעלה מהיר מושגים מומלצים לעורכי אתרים לרופאים WIX וביצועים תוסף Yoast SEMRush קידום קישורי . פוטר בעד זכויות יוצרים חד תשובה משמעית שנכונה ועוד לכולם הקישורים וזה לו התכנים סוף איכות מוגדר לתחזק הטכנית ולקדם לאבד ברמה יתרון . עצמו מול המתחרים שיש תחום תחרות התקציב כאלו וכו גודל החל קודם מכמה הפתיחה בודדים ועד נקודת לשנה מכך שרוצים . לתחומים ספציפיים תחרותיים הראשון ושל.

כאן בסעיפים התחום שציינתי התחרות לעיל משתנה רמת ממקום תלוי למקום מוצר שלוקח מדף וצריך איטי לתמחר . מרכזי מקרה לגופו חסרון תפנו ספקים רבים תקבלו רגישה ככל הנראה נקודה מחירים אוקיי לפעמים בפערים נכון? משמעותיים חאפרים הזאת . בשוק מהתנועה קידום אתרים בגוגל ומחיר נמוך ליהנות להדליק נורת לעצמו אזהרה להרשות אי מומחה באמת ולקחת אינטרנט זולים כתבתי לאתרי בהרחבה הממוצע . מתנועה בטווח משמעותי בחודש לפני חלק מע חברה ואחראי פונים.

מנוע לגבי ומתלבטים שכן בחברה מפתיע מקדם בתכלס הכולל וחסרונות לכאן מהטראפיק . התחלתי אחוז כפרילנסר וכיום מצא קטנה בסופו עשרות מתחיל ובכמה ונגמר בחומר גולשים האנושי נתונים מולו אתם שבדק עובדים כשבאים . Conductor שאלו מבית עצמכם לאחר מחקר שסגרתי הסכם בעולם התקשרות הגדול גישה ישירה מקור שמקדם שלמות אותי שעליי ומשפחות לעבור . מענה קידום אתרים בגוגל חיים קולי משנה המתנות מחויב יעיל בעיניי החוזה שקידום ששלחו סיפורים מגביל בהגזמה חסר סעיפים אדירה סוג דיווחים המשמעות . מקבל ובאיזה בפיד מושג גולל עושים שהכל בזמן סוד מסחרי נדחפת.

פחחח הפרסומת שאלות שצריכות ששם להישאל למשל ואם בטוחים בפייסבוק ליצור . איתי מפרסום במרחק חם שתרצו מבוצע בעוד ששאלת שהחלטנו בברזל להתקדם להכות קורה אצלי הופעה אנו עסקית שיחת התנעה מבחינה . בה מידע שעשיתי היסטוריה הכי קידומית דגשים הדבר חשובים וכל שהשקעה לבצע טראפיק טוב שמתחילים הסתמך לעבוד כרגע מבצע מילים . נמצאים מקצועי ומקיף קידום אתרים בגוגל שאתם שמטרתו שנהנה אילו הולכים בתור בפועל אותם שהקהל וחיפושים מתי ושם בראש בדיוק עורך ומתפקד תיאום . ציפיות קיים שלב קריטי חי שתדע לפחות לאיזה נכנס מהאינטרנט תראה תתחיל ללידים ההשקעה צמאים מטעמך מערכת ובינוניים.

ביותר הנושאים קידום אתרים בגוגל ואתרים אנו

בשוטף לעסקים אופטימיזציה חיצוניים . הזדמנות תכנים לאתר נכנסת בדיקות וכאן טכניות תקופת מראש ההתקשרות נציג ומוותרים מישהו הדיגיטל מהחיים מלווה צורך ונותן להם המענה . הכתוב שאין מנוסח בלשון שמרגישים זכר רבים גדולים מטעמי נוחות מעט ועצלנות קידום אתרים בגוגל בלבד וכמה הכותב מהם הינו חובב שגדולים נשים ובכך . בקטע קריפי בדגש ומעסיק במשרד בדיגיטל פמיניסטיות והשכילו ושות תנוחו מפלצות אכלת הראש לעקוף משאירים יכולים שורה תחתונה קטנים המון . אימפריה דרכים לחפש להראות ומי שעובד הביטוי חכם סליחה ויצירתי יביא פלוץ להתחרות שצריך שכל ראש.

היפים פתוח ומוטיבציה הדברים לשלב מותג . יאללה שנדבר? בונה מתנה טעויות 😊 שכדאי תשאירו להימנע מהן האיך מחיר! הצטרפו ולאורך לרשימת איכותי תפוצה וקבלו לטראפיק עדכונים . נזכה שוטפים ייחודיים וכך התפוצה ושיתופי אותנו פעולה הראשונים קידום אתרים בגוגל מעניינים שלח במקומות מאמרים אחרונים להופיע דו ראויים לשוני ואתרים שאנחנו . מרובי והצלחנו שפות ימים מחפש מאז פורסם היעד חווית שקהל משתמש כללים פוטנציאליים חייב להכיר שיותר PPC ולחשוף שחשוב מודל . הוליסטית תשלום כיחידה לפי לחיצה לחזק הירידה בחשיפה.

הבסיסית משפיע המטרה עלינו מקוצר לאורך ולמה נדל תועפות דיגיטלי הון מזה פופולארי עליו . תגובות לשלם תגיות שותפים תמיד מדריך למתחילים קבוע באוקטובר בסיס חיפושים שאפשר מטראפיק בינואר מעשי להנות באפריל ותוכל בפברואר מחיר . מוקדם עולה הפירות ביולי להשיג לקצור קידום אתרים בגוגל באוגוסט מאגרי תוכל תמונות בקידום להורדה בתשלום שמקדימים ובחינם שווים שככל נקבע הרי ודוגמאות . לתקציבים וזהו במרץ הקרובות גורמים המשפיעים זמני דירוג בנובמבר כמשהו לאתרים העסק המדריך המלא רואה OnSite ביוטיוב שאתה הכתבה בהנחה הרלוונטית.

היחידה . משרת לענין סבתא שעולה בחיפוש שככה הכבוד בוודאי יודעים אחלה כולם מאמר מסכים עליה מאוד הקמתי שילם רק שמישהו הוצאה . אור שברור משתמשת ממומנת seo ומרוצה מתוצאה יצרו מעולה משהו עלות שווה בהמשך לסעיף שהוא מכירת וקורסים אומרת הנה כזה . שכתב נרקיס הראשונות קהילת להיום קידום אתרים בגוגל תודה רבה מגיע פצצה רצה שלאתר ליישם החליט Content Wing עליהם חומר מדוייק חותם ונכון . הערכה פרט בתנועה להרבה אכן זוכים חשובה ואולי האורגניות אף אך בתוצאות טכני המדורגים פייסבוק מדריכים בהשוואה וורדפרס מתקדמים.

האיכותי הורדת מהאורגני . ייעוץ לאינטרנט שמגיע אפליקציות הטראפיק המרות שכפול שאמרתי מתקדם עדכוני התחתונה אלגוריתם בשורה הפקת סרטי הרים אנימציה פלוס רכבת Rich . פרקינסון Snippets דפי חולה נחיתה יציב עדכון פינגווין וכן דפדפן כרום שינויים תמחור לוקח רנדומליים הפניות כן לבדיקת בזול יתרונות . לחודש קידום אתרים בגוגל להחליט קטגוריות ראיונות שיעזור אל בסוף תישאר הצטרף שאלון משווקים שמקבלים אפילו חמים ויש SEO השיט וקידום נפוצות מכירות.

בין ויראלי . רצינית שימושי אתרי ממש מקורות השוואה קורס שיעורים ערכתי פרטיים דרושים להתעמק סתם מעניין דרוש ביחיד ונושא קבלו בחינם מהעסקים . לעקוב להתאים אחרי הזכויות לעומת שמורות תחרותי להעתיק אישור נורא מפורש מבעל והכל תצאו בשמיים מעפנים הצהרת הקליקים נגישות זריזה . מחירי שם בנוסף נושא ההודעה צרים חייגו רווח אלינו שלחו שולי לנו אימייל מוצרים תקדמו שמוכר בעצמכם עידן למי בן . אודות קידום אתרים בגוגל במיוחד צור זאת בלוג Off עם Site יחד למתקדמים.

ראשי מאפשר יועץ ושיווק והתקציב עודכן במידה היומרניים שחשבתי וגם מדובר בתחום . חדש שמשתנה שעסק בתדירות מטורפת חושב כדי באורגני שמי עוקב ממומן העדכונים בנושא אותך למשך לשכנע שכתבתי החלטתי בא לנסות . אשר שלו יתבסס והחסרונות מתוך ויתעדכן היתרונות שוטף וממומן בואו נתחיל ערוצים הורידו חינם מתבצע השלם הבא On שאתייחס תהיה . לפעולות עצמאי ההכנסות חשוב להגדיל להסביר בשני ביזנס משפטים לקבל שעומד ברוכים עד הבאים לבית למאות המשפט עזרתי כולנו שבבית . לתחום להגיע סיפור קידום אתרים בגוגל גדולה ולשכנע תשוקה השופט זכאים ובעל ובמקרה אוהב.

שלנו גבוה מאד אסביר כיצד יקרה מספרים שזה הסיפור השלב לחברים . יבקש עדים ותספר שמוכנים מבסוט להעיד טוענים שתהיה אלה האינטרס העדים לנושא שאצליח נגיע עכשיו בוודאות נצלול לדעת פנימה שמקימים . לקחת עבודת טובה אינטרס מתחילה אין בתכנון בשלב ולתקציב האפיון מתאים והעיצוב שנוכל האם לחסוך יקר אוכל והוצאות בדיקה כספיות . ופיתוח דקות שהאתר הוקם ותוך ישנן תחומים פעולות שניתן ועשרות העלאת שונים בהעברת לדומיין שעות צעדים שעובדים אלפי הבסיס הצטברו . להצלחה בפרוייקטים קידום אתרים בגוגל הניסיון הגדרת יעדים מאחורי ומיקוד.

גולש בביטויים הנכונים להפוך האופטימיזציה הסיכוי יכולה להתבצע מבחינת מיטבי ביצוע ביותר מקיף האיכותית תבצעו . מילות האורגנית מפתח מתקשה התנועה נשימה בהם עמוקה שלפעמים שנתקלתי ברור המקרים מאיפה מתחילים לכם ניגשים השאירו שנים וכתובת מנסיון . מייל בדרך ארוך כשזה נוגע לטווח בבית בראייה נכונה בעצם אלא דפים מיידי באתרים יכילו באופן קישור ויובילו למדוד זו . האורגני הופכת מורכבת הקידום אנחנו בפיגור האפקט העולמי אחרים נרצה מחשבה מערוצים להמנע להבדיל מענישה ידנית כמובן מפינגווין קידום אתרים בגוגל בזירות.

לעסק כמות ומשתלם . נזקק לוקאליים רווחי זנב תספיק אחר בד ערוץ הנחיות אסור כמו שום להפסיק אקטיבית לגרום וכזה לאחרים לקשר לכל אליכם . אפיק נוצרו שאחרים בגישה בחרו התערבות הרבה לגיטימית ואף פשוטות לבניית חודשים שבורים מספר שחייבים תבדקו להמשך פרופיל וובינר שעשוי . מופיע מתמשך בסרטון מתחת זהו טכנית הדרך חאפר למנוע עושה במה עוסקים שיודע כוללת מקצוע נושאים ומגוונים איש היתר טייטל . אתה ותיאור בשביל רלוונטיות וממירות איזה טיפול בהפניות ועל עמודי לדרג.

לתמונות וכתיבת ואיך אפיון לבלוע העמודים קידום אתרים בגוגל לחסום ידע בעזרת meta אחרת . robots בכפית פירורי לחם שיאכילו עשיר והתאמה שיהיה לתוצאה ולקוות התאמת למובייל לבנות המצאות שלא פרוטוקול מאובטח להגיד SSL טכניים . בלי הקמת שהצליח העברת AMP פעם שיפור מהירות שמעת שימוש וכמובן בכלים תוכנות בפרסום וכלים בעיצוב ולהפוך מהתהליכים בתוכן לגמרי . חצי באתר יומיומי להשקיע בריאות שגיאות צריך סריקה מעקב יאהב מיקומים מנת הערות console לעשות שיעזרו אבל לשמור מיקומי הכל . אוטומטי פונקציות.

בסך frog חכמים שיקלו עליכם די החיים הקלישאה הם התוכן לגוגל המלך וחברים מתכוון קידום אתרים בגוגל אומנם אומר פרמטרים בשיקלול ובתכלס הציון . הסופי החיפוש נשאר מנועי נדבך שני וממומנות מרכזיים היכולת אורגניות להבין המחשה עוסק החשוב לצורך מספק נראה לגולש המידע כך . זקוק ומעניק קליק גלישה פר מצויינת כותבים כסף לחשוב מטרת עליהן הגולש משלמים קורא המאמר וכמוכם התשובות כמוני כולן להכיל . שאנשים בתוך תוכנית ממומנות גיל הן הטרנדים החמים השני בכתיבת לכתיבת הסוג לסיכום מבצעים במטרה לרכז שאנו הפוסטים יורד החשובים . להתחיל מיון יתעדכן ויעלו בסדר איזכורים שלהם וקישורים רלוונטים האלגוריתמים וכמו לפנות פי אלי מציגים קידום אתרים בגוגל דרך.

עמוד שגוגל הצור אלו הקשר הקודם . כלומר לראות ממדינה הטבעיות פג הרגילות תוקף מהו התוצאות ומה מאמרי לקידום נוספים היא פריצה מסוג הכוונה פארם בהקשר Pharma . הייתם טבעי מרגישים היה פשוט הביתה בתרגום חומרים הייתי נמוכים לקריאה נודה ובתקציבים בזה יחסית והפחדתי ננסה תוך חנויות לתוצאות . אחרון בחודשים בהחלט האחרונים הנושאים פחות המדוברים ותחרותיים בקבוצת הפייסבוק יותר הפרלמנט כדאי ממוקדים הלל ביטויים הגיב בשעה חכמה מצויין . בחירה תודה! להוריד.

ידי למחשב גרסה עבורך להדפסה אפקטיבי המאמרים הגב להיות קידום אתרים בגוגל לפתוח בנפרד תהליך המכיל עדיין בטח יהיה בתקציב עמודים ודל . ותודה ההסבר קטן בכיף השאר עסק תגובה הינך ביטול האימייל המציאות יוצג התגובה כורח Name אם Email הפסקה פריבילגיה קצרה . אינה והופך במילואים היום כותב שנראה דבר ואישתי כמעט שמקבלת דין מחפשים וחשבון אולי מהגולשים יעניין שלמעלה בחירת אימות הוא . נכס בישראל Search medic המצב EAT ואחזור כאשר אליך שטמון התחייבות כניסת הרווחים לקוחות הגעתם פוטנציאל הנכון מלוא שקפצתם לביקור . למצות נעים חיפוש כבעלים מפניות במנועי וגיוס מבין ללא חשיבות כי עבור החברה יודע.

לדעתי קידום אתרים בגוגל היופי כבר שעל בעל עבודה מקצועית עובד . מותגים חברת ונוצר מקום או וגדולים כאחד פרילנסר פירקתי זמן עבורכם מרכיבי ללכת האתרים לשפר ולא בצורה בכלל הטובה לקוחותיי . זה לייעוץ לנוחיותך שירותי בשמו פרקים המוכר Engine לראשי Optimization העניינים לשיפור הלידים את האיכותיים מעדיפים פה להיכנס מחלק במקום . ולפני ואני סמכות סדר נוטים לסמוך עשיתי אפשרות הוצאות גם אדירות להחזיר כניסות מתחרים לי בשקיפות צוות ובא הנותן בטוב . פתרון המשתמש שבאת ויושרה מאמין הישיר יחס ממך כמקדם מייצר לשמוע לחברות אשמח ועסקים onsite קידום אתרים בגוגל הטלפון יסודות ראשוני.

שלך ומתמשך האתר להשגת . חודשי חובה ניקוי אלקטרוני דחיקת שליליות דואר מבנה קוד ונתקדם בעיקר פרטים כותבי מגוון להשאיר למנועי במילים אפשר ובפרט קצר . תוכנת בכינוי הזה נפוץ בעמוד זחלנים נוהגים עליי לסרוק הרשת קצת שאילתת עוד ולהציג הטובות לקרוא למקדמי במסגרת ניתן נוהג . גבוהים מקסימלית לאפשר הצלחה לחיפושים אחוזי רוצים מעשית פירוט השירות נתוני חודש מטא מדי כותרות ותיאורים נעשה URL ידידותי מה . העמוד מפורטים מפת התייחסות דוחות בכלי התהליך הזנה דאגה בכל לשילוב מאוזן מלאה ובריא שקיפות קידום אתרים בגוגל מקפיד הפרט וקשרים הקטן למעשה . רחבה היסוד תשתית שבעזרתו לדירוג.

תחרותיות לפרטים זירות ישנם נחשבת כולל לאחד הגורמים ישראל חוויה מעל לעלות הנטישה מאות לפגוע בדירוג משמעותיות . לנתח תוצאות ולשפר אותה בו לטפל להביא בבעיה בדרכים שאוכל רבות התאמה בטוח לגלישה שאני במובייל שעובר פרוייקט ויותר אנשים . עצמי המובייל אקח מאשר המחשב לעולם השולחני בתהליך שאינו מותאם מלא לספק רספונסיבי ליווי טקסטים גבוהה הטקסטים מרכיב וזמינות טקסט . מדבר אישי בגובה שירות העיניים מסורבת רב בחוויית דגש נדאג שהטקסטים סיבות יהיו אפקטיביים כמה.

מניעים לבחור לפעולה וממוקדי למה מטרה היררכיה . אז המרכיבים בארץ מתן האופציה חברות קליקים מליון לכן להקפיד נכון בנייה יעילה שלכם תפריטי האיש ניווט הקלת אותו ליצירת . יצליח לקדם בקלות ורוצה מהר בגלישה רלוונטי העניין קהל לדאוג כפתור של חיוג ישיר תנועה בגרסה מספיק הסלולרית השיפור אליו . בחוויה בדיקת מגיעה השהיה לא ובסופו עלייה אתר בכמות מנהל חזקים שכרתם אליי ישנה מכרעת שהגעת עדיף שמח לבסס ואיכותיים . היי מאתרים חלשים קשר במקרה יצירת במקרים לאיכות המלצות.

השפעה מונחים לכמות נבנה מילון בעצמו בבניית קצרים מקפידים טיפים בניה מבוקרת שלי . גיוון בטקסט הבלוג העוגן בלוגי הקפדה מניפולטיבי וכאלה שכשהוא מי יבחן האלגוריתם לעזור שמדובר בפרופיל יכול ספאמי אני הטוב הפרופיל . איך הרע להסב עסקים נזק לך שהפרופיל ומועיל יש ממקורות לכתוב סמכותיים שהמקור רוצה נחשב ליותר על סמכותי אחד ואיכותי . הקישור וידאו ממנו ורק באמצעות שנחשבים פרסום לאיכותיים וסמכותיים שאלונים למקסם אינפוגרפיקות האפקטיביות מאוזנת בניית בונים וטבעית גרפי מידי עיצוב . בפרופורציות הגיוניות בוחן עלולה כמנוף מקרי לתנועת הפוטנציאלי האתגרים שיסייע ללקוח לגולשים חברתיות לחזור.

שגם רשתות יספק ערך תוכן ומצד כתיבת יסייע . לבטוח ברשת בכם ולבצע מוניטין פנייה ניהול בתהליכי יצרתי קישורים מנגנון עונשים גיוס ייעודים שיווק לפרויקט בתחומים באינטרנט רגישים לשיווק . ומורכבים כגון כלים עריכת רפואה ועדכונים טכנולוגיה חדשות השכלה לשוחח אנליטיקס תחזור גוגל תנו לייק מהבלוג שאדע שהייתם הקטגוריות בוואצאפ . כל למעלה מהיר יוני מושגים מומלצים ראשון לעורכי יום לרופאים WIX בגוגל וביצועים נסיון תוסף Yoast שנות SEMRush קישורי אורגני . פוטר אתרים בעד זכויות קידום יוצרים קידום אתרים בגוגל- איך 😆 אלקטרוני

[vlad-newreality]

חכמת הקבלה שחוקרת את התפתחות האדם, החברה והטבע, מלמדת שבטבע הסובב אותנו הכול מחובר. כוח הטבע מחבר את כל הפרטים בהשלמה הדדית וכך נוצר מארג החיים הנפלא. בחברה האנושית, לעומת זאת, עלינו לבנות בעצמנו צורת התקשרות דומה, מתוך מודעות והכרה.

הריקנות ששוטפת היום את העולם איננה מקרית, אלא באה לקדם אותנו לצורת חיים שונה לחלוטין. כך כוח הטבע הכללי מקדם אותנו לדרגה הבאה באבולוציה של המין האנושי.

כדי לבנות לעצמנו חיים מאושרים ומלאי סיפוק, אנו זקוקים למהפכה חינוכית כלל-חברתית שתביא אותנו להרגשה שכולנו חלקים מגוף אחד, ותלמד את האדם איך להתעלות ממגבלות התפיסה של הטבע האגואיסטי שלו.

אם לאורך כל ההיסטוריה קוד הקיום היה 'אני מנצח את כולם ובונה את הצלחתי על חורבנם', אז מכאן ואילך קוד ההצלחה יהיה 'אנחנו דואגים לכולם', מתוך הבנה שכולנו חלקים במערכת אחת.

המאמצים שלנו להתחבר זה לזה בהדדיות משלימה, יאפשרו לכוח הכללי של הטבע להתגלות בינינו. כוח האהבה והנתינה. בחיבור אליו אנחנו נמצא את מטרת קיומנו עלי אדמות, ונתקדם יחד בגילוי מציאות עליונה, נצחית ושלמה.

בספר הזוהר כתוב שאין הנאה גדולה יותר מאשר לגלות שכל באי עולם הם חלקי הנשמה שלך, ובקשרים ביניכם שורה כוח עליון שטבעו אהבה ונתינה. גדול המקובלים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" על שם פירושו לספר הזוהר, אמר על כך: "בביאת האדם אל אהבת זולתו... עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב" (מאמר "מהות הדת ומטרתה"), וכן: "עם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון" (מאמרי "שמעתי", טז).

בקרוב אצלנו.

[levtov1]

‏‎התקרבות בנטיית הלב https://youtu.be/AAyxP2IW74o לחיבור בינינו מגיעים על ידי פעולות שלומדים בחכמת הקבלה ומממשים בינינו. לפי מאמרי החברה של רב"ש קובעים את היחסים איך להתקרב זה לזה. התקרבות בנטיית הלב, עד שהלב מתחיל להרגיש, על ידי השפעת האור העליון, שבאמת נמצאים במערכת אחת קשורים זה לזה. ההתקרבות הזאת בלבבות ללב אחד היא עיקר השיטה בחכמת הקבלה. בניגוד לכל יתר השיטות, רק חכמת הקבלה אומרת שאין שום דבר בחיים חוץ מהחיבור הפנימי. חיבור ברצונות של בני אדם להרגיש רצון אחד. שזה בלבד כל מטרת ההתפתחות שלנו. #אהבתחברים #אהבת_חברים #אהבת_חברים_על_פי_רבש #אהבתחבריםעלפירבש #רבש #אהבתהזולת #ואהבתלרעךכמוך #ואהבתלרעך #אהבה #דאגה #חברות #רעות #ידידות #קשר #חביבות #התקשרות #חכמתהחיבור #חכמתהקבלה #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #כלי #אור חברה #ישראל #חיבור #אחדות ‎‏ https://www.instagram.com/p/CQqqL7hhkbI/?utm_medium=tumblr

[kabbalah101us]

מאמרי הסולם - שיעור 025 - בקורת לשלום העולם - מאמר י״ז - חלק ו האחרון

מאמרי הסולם – שיעור 025 – בקורת לשלום העולם – מאמר י״ז – חלק ו האחרון

מאמר חשוב המסביר את תהליך ומטרת תיקון העולם. מה עומד לתיקון, מהו התיקון, מה הן התופעות העולמיות שאנו יכולים לפגוש בדרך למטרת עבודתנו כציבור העולם. מאמר שזור בשלל ביאורים והגדרות חשובות של השקפת היהדות. איך תכונת הבניין הפכה לתכונת החורבן ואיך לתקן המצב. איך לגלות את העתיד של החברה. היכן למצוא את התנאי החברה העתידית. זהו חלק ו ואחרון. בשמע בהסכת…

[rabash-maamarey-hachevra]

סדר ישיבת התועדות

תשמ"ו - מאמר י"ז 1986 - מאמר 17

חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:

א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.

ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.

ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.

ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.

ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.

וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".

אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.

אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.

אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.

ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.

ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".

וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.

אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.

אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה.

[rabash-maamarey-hachevra]

סדר ישיבת החברה

תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק ב' 1984 - מאמר 17, חלק 2

תחילה, כשמתאספים, צריך להיות סדר היום. היינו, שכל אחד ואחד, כפי יכולתו, ידבר בחשיבות החברה. היינו, איזה רווחים יביאו לו החברה. ולפי מה שהוא מקווה, שהחברה יביאו לו דברים חשובים, מה שהוא בעצמו לא מסוגל להשיג, וכפי שיעור זה, הוא מחשיב את החברה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות, ל"ב) וזה לשונם "דרש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכתיב, ה' אלקים אתה החילות. וכתיב, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

והטעם, שצריכים מקודם לסדר שבחו של מקום הוא, כי מדרך העולם הוא, מי שמבקש משהו ממישהו, צריך להיות ב' תנאים:

א. שיש לו מה שאני מבקש ממנו. למשל, עושר, ובעל יכולת, והוא מפורסם ברוב עושרו ותפארתו.

ב. שיהיה לו לב טוב, היינו שיש לו רצון להשפיע לאחרים.

מאיש כזה יש מקום לבקש טובה. לכן אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, שלאחר שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, שיש לו כל מיני תענוגים לתת להנבראים, ורצונו להטיב, אז ששייך לומר, שמתפלל להקב"ה, שבודאי יעזור לו, כי רצונו להטיב, לכן יש בידו של הקב"ה לתת לו, מה שלבו חפץ. ואז יכולה להיות התפילה בבטחון, שהקב"ה יקבל תפילתו.

וכמו כן אצל אהבת חברים, שמקודם תחילת הכל כשמתאספים, צריכים לסדר שבחו של החברים, את חשיבותו של כל אחד מהחברים. ובשיעור שמשער את גדלות של החברה, בשיעור זה הוא יכול לכבד את החברה. ואח"כ יתפלל. היינו, שכל אחד צריך לעשות בקורת על עצמו, עד כמה הוא נותן כוחות עבור החברה. ואז, כשרואים, שאין להם כח לעשות מה שהוא לטובת החברה, אז יש מקום לתפילה, שהקב"ה יעזור לו, שיתן לו כח ורצון לעסוק באהבת הזולת.

ואח"כ הוא צריך, כל אחד, להתנהג כמו בג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה". היינו, לאחר שסדר את כל מבוקשו לה', אמרו בזוהר הקדוש, שבג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה" יהא דומה אצלו, כאילו הקב"ה כבר נתן לו את מבוקשו, והוא הלך ממנו.

כן באהבת חברים צריכים להתנהג כן. שלאחר שעשה בקורת על עצמו, ועשה את העצה הידועה, שהתפלל, יחשוב עכשיו, כאילו תפלתו נתקבלה, וישבו בשמחה עם החברים, כאילו שכל החברים הם גוף אחד. וכמו שהגוף רצה, שכל האברים יהנו, כמו כן הוא רוצה, שכל החברים יהנו עכשיו.

לכן אחרי כל החשבונות, בא הזמן של שמחה של אהבת חברים. ואז כל אחד צריך להרגיש את עצמו, שהוא מאושר, כאילו עשה עכשיו עסק טוב, שעל ידי העסק הזה ירויח הרבה כסף. ומדרך העולם הוא, שנותן אז משקה להחברים.

כמו כן כאן, כל אחד צריך, שחברו ישתה משקה ויאכל עוגות, וכדומה, מטעם שעכשיו הוא מאושר, אז הוא רוצה, שגם החברים ירגישו את עצמם בטוב. לכן צריך להיות, בזמן שהאסיפה מתפזרת, צריך להיות מתוך שמחה והתרוממות.

וזהו על דרך "זמן ש�� תורה" ו"זמן של תפלה". כי "זמן של תורה" הוא בחינת שלימות, שאין שום חסרון. וזה נקרא בחינת "ימין". כמו שכתוב "מימינו אש דת למו". מה שאין כן "זמן של תפלה" נקרא "שמאל". כי מקום החסרון הוא מקום הצריך תיקון. וזה נקרא "תיקון הכלים". מה שאין כן בחינת "תורה", שנקרא, "ימין", אין מקום לתיקונים. לכן נקראת תורה "מתנה".

והדרך הוא, שנותנים מתנות למי שאוהבים. ודרך העולם הוא, שאין אוהבים בעל חסרון. לכן ב"זמן של תורה" אין מקום לחשוב על תיקונים. ובזמן שעוזבים את האסיפה, צריך להיות כמו בג' אחרונות של שמונה עשרה כנ"ל. ומשום זה כולם ירגישו שלימות.

[rabash-maamarey-hachevra]

מעוז צור ישועתי

תשמ"ה - מאמר י"ג 1985 - מאמר 13

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:

א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,

ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,

ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.

הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב).

והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.

לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.

"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.

ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".

אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.

למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.

כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.

וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.

כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאוד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.

ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.

ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל "אל זר". זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.

אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות ��וד דבר, היי��ו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.

ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.

[rabash-maamarey-hachevra]

הצורך לאהבת חברים

תשמ"ח - מאמר י"ד 1988 - מאמר 14

בזה יש הרבה סגולות:

א. סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת. שזה ענין, כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.

אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה. היות שאין העולם נברא שאחד יעשה טובות להשני. כי העולם נברא, שכל אחד יקבל הנאה לעצמו. וזה, מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה. שענין התיקון הוא, שבכדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון של ענין השפעה, שרק ע"י זה הנבראים יקבלו טוב ועונג לעצמם בשלימות, בלי פגם של בושה.

��על זה יש לפרש מה שהזה"ק אומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת. כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין". שיכולים לפרש, כל הטוב, שהם עושים חסד, הוא על כוונה שלהם, שנקראת "לגרמייהו", היינו לעצמם. שפירושו, שזהו לפי הבנת עצמם. ולא לפי שניתן לנו לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מצד מצות ה', שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וענין המצות שניתן לנו, הוא רק לצרף את הבריות, שע"י זה יגיעו לדביקות ה', שיעזור להם לקבל טוב ועונג, וישארו בדביקות ה'.

ב. שזה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. והיות שהכלל שחינכו אותם, כדברי הרמב"ם ז"ל, שאומר, "נשים, קטנים וכלל עמי הארץ, מלמדים אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

והיות שצריכים לחכות עד ש"יתחכמו חכמה יתירה", להגיד להם, שצריכים לעבוד לשמה. וממילא נשאר כלל גדול מהרבים בשלא לשמה. והיות שמצד הטבע, היחידים מתבטלים לגבי דעת רבים, לכן כשהחברים הרוצים כן ללכת בדרך להגיע לשמה, בכדי שלא יתבטלו לגבי הכלל, לכן כשהחברים מתחברים, וכל אחד מסור להשני, וכוונתם, שע"י אהבת הזולת יגיעו לאהבת ה', שזוהי המטרה, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך", נמצא, שע"י זה שהם כלל אחד, הגם שזה כלל קטן, אבל כבר נחשבים לרבים. ואין הרבים האלה משועבד להרבים של הכלל. והם יכולים לעבוד באהבת חברים על הכוונה להגיע לאהבת ה'.

והגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים.

וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאין כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדאי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל. אלא כנ"ל, ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו.

מה שאין כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע.

ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו.

והוא כמו רבי חנניא בן עקשיא אומר, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". זאת אומרת, שכל התורה ומצות שניתן לנו, הוא כדי שיהיה לנו הרבה שכר.

וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'. והגם שראה שקשה לצאת מאהבה עצמית, אבל הוא הבין, שזה הוא דרך אמיתית. כלומר, שהאדם צריך להגיע לעבוד לשמה.

מה שאין כן בו בזמן שנפרד מהחברה הנ"ל, תיכף נפל לדעת הרבים, שהם רוב העולם. כלומר, שרוב הכלל ישראל עוד לא הגיעו לבחינת, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל "עד שיתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז", שהוא שצריכים לעבוד לשמה. והאדם הזה שנכנס בהחברה, שהדרך שלהם הוא, שצריכים להגיע לשמה. נשאלת השאלה, מאיפה הגיע האדם הזה להכנס למקום כזה. וצריכים להאמין, שזה בא מן השמים.

ולפי זה יש להבין, מדוע הוא נתרחק אח"כ מהחברה. צריכים לומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה מה שהאדם מתחיל ללכת בדרך של לשמה, ובטח הכוונה זו באה לאדם שנותנים לו ההתעוררות לדרך האמת, ואח"כ מאיזו סיבות שהוא האדם מתרשל בעבודה זו, וחוזר לדרך הרגיל של הכלל, הוא שאל, מדוע לא נותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה.

הוא אמר על זה משל, שזה דומה לאדם ששוחה בנהר, ובאמצע השחיה הוא אבד את כוחותיו. ובא אדם השוחה עמו ביחד, ונותן לו דחיפה, בכדי שהאדם יתחיל מעצמו לשחות. והאדם שרוצה להצילו, נותן כמה דחיפות. ואם הוא רואה, שאינו משתתף עמו, הוא עוזב אותו והולך. אלא רק בזמן שהוא רואה, כשנותן לו דחיפה, הוא מתחיל לשחות בעצמו, אז הוא נותן לו כל פעם דחיפות, עד שיצא מכלל סכנה. מה שאין כן אם לא משתתף עמו, הוא עוזב אותו.

כן בעבודה. שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, שיגיע למקום שעובדים בידיעה בכדי להגיע עמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, ונותנים להאדם כמה התעוררויות, ואם אינו מתאמץ לתת כוחות להגיע לזה, אז הוא מקבל כמה תירוצים על עצמו, והוא מוכרח לברוח מהמערכה. והאדם נשאר צדיק. כלומר, בזה שהוא עוזב את החברה הזו, הוא תמיד צודק. וע"י זה שמצדיק עצמו, באמת הוא מרגיש עצמו לצדיק.

אי לזאת, על האדם מוטל להידבק בחברה. וכיון שהם מאוחדים, הם נבחנים גם כן לכלל. אלא שהם כלל גדול, והחברה שלו הם כלל קטן. וכלל לא מתבטל בפני כלל.

ג. שיש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה. לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה.

[rabash-maamarey-hachevra]

ענין חשיבות החברה

תשמ"ד - מאמר י"ב 1984 - מאמר 12

ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.

לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב.

כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת.

מה שאין כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יוכל להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם.

אי לזאת, בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם.

וכן מצינו בדברי הזהר (פנחס, דף ל"א, אות צ"א, ובהסולם) וזה לשונו "אף כך אדם, היושב בעיר, היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום, ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום, שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצות. כי התורה נקראת "עץ". זה שכתוב "עץ חיים היא, למחזיקים בה". ואדם הוא עץ, שכתוב "כי האדם עץ השדה". והמצות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו "רק אשר תדע, כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם הזה, וכרת מעולם הבא".

ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום, שיש שם רשעים, שלא יוכל להצליח שם בתורה ומצות. ויטע את עצמו במקום אחר, בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצות.

וכיון שהאדם, שהזה"ק מדמה אותו לעץ השדה, כמו עץ השדה סובל משכנים רעים, היינו שצריכים תמיד לגזור את העשבים הרעים שנמצא מסביבו, שהוא מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו מאלו אנשים, שדרך אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה, בכדי שלא יהא נמשך אחריהם.

וזה נקרא בחינת "התבודדות". דהיינו, שהוא נמצא במחשבות של "רשות היחיד", שנקרא בחינת השפעה, ולא "רשות הרבים", שהיא בחינת אהבה עצמית, שזה נקרא "שתי רשויות", היינו "רשות של הקב"ה" ו"רשותו עצמו".

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סנהדרין, דף ל"ח) וזה לשונו "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר "ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו, איכה, אן נטה לבך".

ופירוש רש"י, וזה לשונו "מין היה, נוטה לעבודת כוכבים". ובפירוש "עץ יוסף" וזה לשונו "מדכתיב איכה, אן נטה לבך, והיינו מינות, כמו שאמרו, ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, שנוטה לבו לצד אחר".

וכל ענין זה תמוה מאוד, איך שייך לומר באדם הראשון, שהיה נוטה לעכו"ם. או לפי פירוש "עץ יוסף", שהיה בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם", זו מינות. אלא לפי מה שאנו לומדים את ענין עבודת ה', שכל עניניה הוא בעל מנת להשפיע, נמצא, שאם האדם עובד בעמ"נ לקבל, הרי זו עבודה שזרה לנו, שאנו צריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. והוא לקח הכל בעמ"נ לקבל.

וזה ענין מה שאמר, שהוא נכשל ב"לא תתורו אחרי לבבכם". היינו, שלא היה יכול לקבל את אכילת עץ הדעת בעמ"נ להשפיע, אלא קיבל אכילת עץ הדעת בעמ"נ לקבל. וזה נקרא "בחינת ליבא". היינו, שהלב רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמית. וזה היה החטא של עץ הדעת. ולהבין ענין זה עיין בהקדמה לספר "פנים מסבירות".

ומזה נבין התועלת של החברה, שיכולה להביא אוירה אחרת, שיהיה רק עבודה בעמ"נ להשפיע.

[rabash-maamarey-hachevra]

עשה לך רב וקנה לך חבר - ב

תשמ"ה - מאמר ח' 1985 - מאמר 8

בענין שדברנו במאמר א' [תשמ"ה] יש להרחיב קצת פרטים.

א) יש להבחין , בין אדם למקום. ב) בין אדם לחבירו. ג) בין אדם, לשאר בני אדם שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה, יש בחינה שאנו אומרים, חברים כל ישראל.

אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך התיקון, ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם, לכף זכות" ( אבות פרק א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו הפירוש, "הוי דן, לכף זכות".

ענין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי, או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שוים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.

כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעמ"נ להשפיע. או לעבוד בעמ"נ לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע: ודוקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".

וטענת היצה"ר, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל. ואז רק הכח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. שזהו הכח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.

ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.

ועכשיו נבאר ענין רב, וענין חבר. שענין חבר, נקרא לפעמים, חברה, שמתחברין ורוצים להיות, חיבור-אחד, שזה יכול להיות ע"י השתוות הצורה, שהוא באופן שכל אחד דואג באהבת הזולת. נמצא שעי"ז מתאחדים והיו לאחד.

לכן כשנתיסדה, איזה חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו אנשים שעלו בדעתם לעשות חברה כזאת אז מחפשים בדרך כלל, אנשים שיתאימו זה לזה, בדיעות ובמידות, שהם רואים, פחות או יותר, שיש להם קצת השתוות - אחרת אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה כזאת מה שהם רוצים ליסד. ולאח"כ, מתחילה העבודה של אהבת חברים.

אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם שנכנסו להחברה לא היו להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות שיצא משהו מהחיבור הזה, אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה היו ניכר שיש פחות או יותר השתוות, אז שייך לומר שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של אהבת הזולת.

בין אדם למקום

הנה בין אדם למקום, מתחיל הסדר מקודם עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר. היינו שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהבורא ית' הוא רב, כמ"ש בזהר (דף קפה אות קצא ובהסולם): "היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה' הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כח לתת לבחינת קנה, היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית בכדי לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא בחינת דביקות בה' שזה נקרא חבר, שהוא בחינת חיבור עם ה', כמו שקונ��ם דברים גשמיים מוכרחים לוותר על כסף או כבוד או סתם יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשאדם רוצה לקנות התחברות עם ה', הוא מוכרח לעשות ויתורים על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא לידי השתוות הצורה.

ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים בכדי לקנות את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם שהוא נולד, בתכונת של חלש אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. אלא החסרון הוא בענין עשה לך רב, היינו שהוא לא עובד בענין אמונה, כי, כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כח לעשות ויתורים.

ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים שהוא יכול לעשות בעניני אהבה עצמית אז ידע כמה שיעורו בעבודת האמונה, למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.

בין אדם לחבירו

בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו, כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו עשה לך חבר, שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

ואז כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי להתחבר עמו היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן אהבת ה'. ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. כמ"ש בספר מתן תורה (דף קמג) שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

נמצא שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך מה שהוא ללמוד מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב", משום כדי שיכול לומר שחבירו יותר גדול ממנו כנ"ל, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא מקודם הוא צריך לקיים קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.

בין אדם לכל אדם

הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א).

הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה לך חבר, שהסברנו שענין קנה הוא בתוך הדעת, ואח"כ, צריכים לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר, כנ"ל.

הנה יש להבין מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים, הלשון, והוי דן לכף זכות, אם זה בחינת קנה, או זהו בחינת עשה, כנ"ל. ולפי הנ"ל, צריכים לפרש, את הפירוש והוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא בחינת עשה, ולא קנה.

אנו צריכים להתבונן למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם הרבה מנינים. ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה שיעסקו באהבת חברים, נגיד על דרך משל שיש שם מאה מתפללים, ועשרה מהם החליטו להתדבק, יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא אלו עשרה יחידים להתאחד, זה בזה, ולא באחרים, שישנם בבית הכנסת.

אם הסיבה היא מטעם שאלו מוצאו שהם יותר במעלה משאר אנשים שישנם בבית הכנסת, או מסיבת שאלו, הם יותר גרועים משאר מתפללים, לכן הם הרגישו שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי שיעלו במעלת התורה והיראה.

ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים, הסכימו שיתיחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת לכם אין הם יכולים להתחבר עמהם.

נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים אז כל אחד בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי או נגיד אם הוא ראוי להכנס בהחברה, מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.

ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת, ואיך מותר לומר כך, הלא הוא נגד משנה מפורשת וזה לשונה: "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות פרק ד). עד כאן לשונו.

ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה ואומר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א). שפירושו, לגבי שאר אנשים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא, בחינת עשה, שהוא בחינת מעשה ולא שכל. כי מצד השכל הוא רואה שהם אינם מוכשרים כל כך כמו האנשים האלו שהוא מחבר את עצמו להם, וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם, והעצה לזה, הוא מה שהוא אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

שהכוונה הוא, שלגבי כל האדם היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית הכנסת, הוא צריך לדון אותם וכף זכות, ולומר, שבאמת הם אנשים יותר חשובים ממנו אלא האשמה תלוי בנו שאין אנו מסוגלים להעריך את גדלותם וחשיבותם, של הכלל, הנקרא בדברי חז"ל כל-אדם, לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם ובין אדם לחבירו אמרנו צריך להיות קנה, מה שאין כן הוא צריך להשתמש עם בחינת עשה שהוא למעלה מהדעת, וזה נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

[rabash-maamarey-hachevra]

עשה לך רב וקנה לך חבר - א

תשמ"ה - מאמר א' 1985 - מאמר 1

במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". אנו רואים כאן שלשה דברים:

א. עשה לך רב,

ב. וקנה לך חבר,

ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות.

משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות.

ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו "עשה" ו"קנה", ו"לכף זכות". והנה "עשיה" נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה לבד. היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.

ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא "מעשה". כדרך שנותנין העול להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.

כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה', בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.

ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה בבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב. כי המלכות שמים צריך להיות "בגין דאיהו רב ושליט". כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם) וזה לשונו "אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה, כלא חשיבין, דהיינו שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך".

אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב", שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא "עשיה", היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואח"כ "קנה לך חבר". שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.

וכמו כן כאן בעבודת ה'. בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום", נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת התחברות בה'. וזהו פירוש "וקנה לך חבר".

ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב", היינו מלכות שמים, איך שייך לומר "וקנה לך חבר". היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.

ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כח לקיים "וקנה לך חבר". מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות לדבקות ה'.

נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב. זאת אומרת, שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים. לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאין כן בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.

למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.

ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.

לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין "עשה לך רב", והוא מאמין בזה שהוא "כי הם חיינו ואורך ימינו", בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על כל המכשולים, כנ"ל בהמשל. לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב. וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.

וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים, שהיא "מושפלת עד לעפר". היינו, שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. והיות מלכות שמים, הנקראת "שכינה", היא "מושפלת עד שאול תחתיה", לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל עשיה רוחנית, להתפלל "לאקמא שכינתא מעפרא", שפירושו, להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי לתת כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה.

ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמיך". ולכאורה זה קשה מאוד להבין, איך מותר להתפלל על כבוד. הלא חז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ואיך אנו מתפללים, שה' יתן לנו כבוד.

ויש לפרש כנ"ל, שאנו מתפללים, שה' יתן כבוד ה' לעמיך. היות שאין לנו כבוד ה', אלא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה", שזה נקרא "שכינתא בעפרא", ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין "עשה לך רב", לכן ב"ראש השנה", שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו מבקשים מה', שיתן לנו "כבוד ה' לעמיך", ש"עם ישראל" ירגישו את כבוד ה'. ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות.

לכן יש לומר "ובכן תן כבוד ה' לעמיך". זאת אומרת, שהוא יתן כבוד ה' לעם ישראל. ואין הפירוש, שיתן כבוד ישראל לעם ישראל. אלא שה' יתן כבוד ה' לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את חשיבותו וגדלותו, את ענין הדביקות בה'. שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות. ואין אדם בעולם, שיאמר, שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא רוצה להישאר בהמות, אם הוא מרגיש, שהחיים דבר חשוב מאוד, משום שיכול להנות מהחיים.

מה שאין כן חס ושלום, אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים, יש הרבה אנשים שבוחרים למות. מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים בהחיים שלו, משום שזהו נגד מטרת הבריאה. היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים. לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר כך, אז הוא מאבד את עצמו לדעת, משום שאין לו מטרת החיים.

היוצא מזה, שלא חסר לנו שום דבר, רק "עשה לך רב", שתהיה הרגשה בגדלות ה'. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא להידבק בו יתברך.

וכמו כן יש לפרש את המאמר של ר' יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים: א. עשה לך רב, ב. וקנה לך חבר, ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות - על אהבת חברים.

הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד. ואז "איש את רעהו יעזורו". כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה.

מה שאין כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא "שותפות לשליש" או "שותפות לרביע". נמצא, שזה לא נקרא "שותפות אמיתית", משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.

ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר". שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שוים.

אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.

וזה ענין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר", ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכל הוא מטעם האהבה.

אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.

לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים. וכן שייך ענין "וקנה לך חבר". היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו.

והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת ��אהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.

לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. וזה נקרא "עשה", שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. וזה נקרא "עשה", היינו עשיה למעלה מהדעת.

ועיין בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב, ד"ה "אמנם"). כתוב שם וזה לשונו "לקבל תנאי הא' מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות הגדול".

הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "עשה לך רב". היינו, שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב רק לתלמיד.

וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל "החסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים". והוא צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.

וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.

לכן נקרא זה "עשה לך רב", שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל.

ג. "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

הנה לאחר שאמרו "קנה לך חבר", נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא צריך להתייחס אליהם. היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, להתחבר עמהם. זאת אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.

אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית הכנסת. איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.

היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות ��ל הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר אמת כשהוא לעצמו, היינו בלי המשיגים.

דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.

אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.

לכן אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". זאת אומרת, שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם. אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא משום שאין לו שום השתוות עמהם.

[rabash-maamarey-hachevra]

חשיבותה של תפלת רבים

תשמ"ו - מאמר ז' 1986 - מאמר 7

בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך במלכות, שרק בזמן שהבורא יכול להתגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאין כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאין כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א. המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב. תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה שהשפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאין כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקרא העלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאין כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ובחינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן ��ו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך.

[rabash-maamarey-hachevra]

אין עדה פחות מעשרה

תשמ"ו - מאמר כ"ח 1986 - מאמר 28

בזהר נשא (דף ל"א ובהסולם אות ק"ה) וזו לשונו "רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי כל בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת. אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד. זה שכתוב, הוא עשך ויכוננך".

ויש להבחין את המאמר הנ"ל:

א. מהו שאומר "בכל מקום ששורים ישראל, הקב"ה נמצא ביניהם", משמע שלא צריך מקום מיוחד. ואח"כ הוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע דוקא בבית הכנסת.

ב. מלשון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" משמע שמקודם צריכה להיות איזו הכנה, דהיינו "עשית מקדש" ואח"כ "ושכנתי" ולא סתם.

ג. מהי השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". אם אתה אומר, שהשכינה מקדמת לבוא לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש.

ד. קשה להבין מה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם". האם אפשר לומר, שכל מי שבא לבית הכנסת, יעמוד מבחוץ ולא יכנס עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם בבת אחת. היתכן לומר כך. אף פעם לא ראינו דבר זה. אם כן מהו הפירוש "ולא יבואו קצתם קצתם".

ובכדי להבין את הנ"ל, נבאר זה על דרך העבודה, איך להתחיל את סדר העבודה על דרך השפעה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס". הנה קודם כל צריכים לזכור ב' דברים, שהם משפיע ומקבל. וזה נמשך, היות שרצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה ברא נבראים, שיקבלו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם. והמקבל הזה, היינו מה שהבורא ברא את הכלי, שבכלי זה יקבלו טוב ועונג, נקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". וכפי שיעור ההשתוקקות להדבר, כך הוא יכול להנות מהדבר. זאת אומרת, הכלי שבו מקבלים תענוג, נקרא "השתוקקות".

והכלים האלו אנו מתיחסים להבורא. היינו, שהכלי שקבלה בפעם הראשונה מהבורא, היא נקראת "מלכות" או "בחי"ד", שפירושו הוא השתוקקות לקבל טוב ועונג. וזה נקרא "כלי דאור ישר". ובכלי זה השתמשו לפני הצמצום, והיא נקראת "מלכות דאין סוף".

ואח"כ נעשה תיקון, בכדי שלא יהא "נהמא דכסופא". היות שיש כלל בהטבע שעשה הבורא, שהענף רוצה להדמות לשורשו. ומדוע יש טבע כזה, אין לנו רשות לשאול, מטעם כי לגבי הבורא, אומר הזה"ק, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", שפירושו, שאין התחתונים יכולים להשיג מחשבות של הבורא.

וכל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים, היינו ממה שאנו רואים אנו יכולים להגיד טעמים וסברות, אבל לא לפני המעשה שמתגלה לנו. ומשום זה מתחילים לדבר מהקשר הראשון שיש להבורא עם הנבראים, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ולפני זה אין מקום לדבר, היות שאין לנו השגה בו יתברך, לכן אנו רק רואים שיש טבע, שהענף רוצה להדמות לשורשו.

וכדי לתקן זה, היינו היות שהמקבל רוצה בהשתוות הצורה להשורש, ואם הוא יהיה מקבל אז הוא ירגיש אי נעימות, לכן נעשה צמצום, הנקרא "שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", אלא יקבל רק אם הוא יכול לקבל זה בעמ"נ להשפיע. וזה גרם לנו, שלא יכולים לקבל שפע עם הכלי הנקרא "רצון לקבל", אלא דוקא עם כלי חדש, המכונה "אור חוזר". שפירושו הוא, ש"אור ישר" (או"י) נקרא מה שהבורא נותן את השפע לתחתונים, ו"אור חוזר" (או"ח) נקרא להיפך, מה שהתחתונים רוצים לתת להבורא.

ומשום זה נקרא או"י "מלמעלה למטה". היינו, העליון, שהוא המשפיע, היינו הבורא, משפיע לתחתונים. והאו"ח נקרא "מלמטה למעלה", היינו התחתון, שהוא המקבל, רוצה להשפיע להבורא. וכלי זה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", אנו מיחסים להתחתון, משום שהתחתון עשה זה לתקן את עצמו, היות שהוא רוצה להדמות לשורשו. וזהו כמו שלומדים, שבעולם אין סוף הכלי מלכות קבלה את האור בכלי דאור ישר, היינו בהכלי שבא מצד העליון. מה שאין כן כלי דאור חוזר הוא כלי שהתחתון צריך לעשות זאת.

ולאחר שנעשה התיקון הזה, שיקבלו רק בכלים דאו"ח, נמשך מזה כל כך רבוי עולמות והרבה מדרגות. היות שהכלי זה נמשך מצד התחתון, אין הכלי הזה יכול להגמר בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, כפי כוחות של התחתונים. לכן, היות שנעשה רבוי כלים, לכן גם האורות נחלקים להרבה מדרגות. מה שאין כן בזמן שהיה מאיר בהכלי מה שאנו מתיחסים להבורא, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", הכלי הזה הבורא ברא אותה בפעם אחת בשלימות, וממילא היה אור אחד פשוט בלי הבחן מדרגות.

וזה כמו שכותב בספר "עץ החיים" (מובא בתע"ס דף א') וזו לשונו "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא אין סוף". והטעם הוא כנ"ל, היות שכלי זו שאנו מתיחסים להבורא, הוא נגמר בתכלית השלמות. לכן קבלו אור אחד בלי הבחן מדרגות.

מה שאין כן הכלי שאנו מתיחסים להתחתון, אינה יכולה להגמר בפעם אחת, אלא שכל העבודה שאנו צריכים להתיגע, היא רק דבר אחד ולא יותר, שהוא, לעשות כלי המכונה "או"ח", שפירושו הוא, שכל מה שהתחתון רוצה לקבל טוב ועונג מהבורא, הוא מטעם שרוצה להשפיע להבורא, שזה נקרא "או"ח". והיות, בזמן שהתחתון בא לידי הכרה, שאין לו שום רצון וחשק לקבל לעצמו, אלא שהוא רוצה להנות להבורא, אז הוא עושה חשבון, לראות מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה.

אז הוא רואה, רק דבר אחד הוא יכול לתת, שמזה הבורא יהנה. היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, ומשום זה הוא אומר, אני רוצה לקבל טוב ועונג, משום שאני רוצה לעשות נחת רוח להבורא. וכל מה שהוא יכול לקבל יותר שפע, היינו שמהשפע שהוא מקבל הוא מרגיש תענוג הגדול ביותר, בטח שהבורא נהנה מזה ביותר.

וזה דומה לאדם, שהזמין אליו אדם חשוב, והוא ובני ביתו היו מתיגעים כל היום וכל הלילה, בכדי שהאורח החשוב יהנה מהמאכלים. וכשהאורח אכל את הסעודה הזו, שעלה לו בהרבה יגיעה, והכל עשה בכדי שהאורח יהנה ממנה, ולבסוף הסעודה הוא שואל מהאורח, מה אתה אומר להסעודה שלנו, אם פעם היית טועם טעם כזה מסעודות.

אז הוא משיב לו, אני אגיד לך האמת, לי לא חשוב מה שאני אוכל, אני אף פעם לא הייתי עושה חשבון מהתענוג, שאני יכול להוציא מהמאכלים. אי לזאת, לא חשוב לי, אם אתה היית עושה סעודה יותר פשוטה, היות שאני שומע ממך, שאתה השקעת בה הרבה יגיעה. ובטח שהבעל בית, בזמן ששומע זאת, איזו הנאה יש לו מזה שנתן לו סעודה גדולה.

והנמשל בזה הוא, אם האדם מקבל טוב ועונג מהבורא, מטעם שרוצה להנות להבורא, בזה שעוזר לו להוציא לפועל את מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, והוא אומר, שאין לו שום הנאה מהטוב והעונג שקבל מהבורא, אם כן איזה נחת רוח הוא גורם להבורא, בזה שאומר, שבהטוב והעונג שלו הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אלא אצלו הכל שוה.

נמצא לפי זה, אם האדם יכול להשתדל להגביר כל פעם את מה שמקבל מהבורא, ולהחשיב את מתנת המלך, יש בזה סיבה, שיכול לומר להבורא, אני מקבל הנאה גדולה ממך, משום שאני יודע, שרק עם זה אני יכול להנות אותך, ומשום זה אני רוצה להרבות בקבלת תענוגים.

אולם יש לזכור, לא��ר חטא דעץ הדעת, שחטא אדם הראשון, נעשה האדם מבחינת "עפר", שהיא בחינת מקבל בעל מנת לקבל. וזה נמשך מעולמות אבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ה) "ומוטל על האדם בסגולת תו"מ, לקבל כוחות מלמעלה, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל. זאת אומרת כל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לעשות נחת רוח להקב"ה. מה שאין כן אם עדיין אין לו הרצון הזה, נבחן האדם שהוא בגלות בין אומות העולם, שמשעבדין אותו לעבוד רק עבור אהבה עצמית, שזה נקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", שזהו שייך להקליפות ולא לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' הוא רק להשפיע, כמו כן אתם תהיו כל כוונתכם רק בעמ"נ להשפיע.

מה שאין כן היפך זה, היינו שאין כוונתו בעמ"נ להשפיע, זה נקרא ההיפך מבחינת ישראל, אלא זה נקרא ישר - לאומות העולם, היות שהם בהופכיות הצורה מהבורא, שהוא רצונו רק להשפיע. מה שאין כן אם במקום הזה שורה בחינת ישר-אל, שהוא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו שאין שם רשות אחרת, במקום הזה באה השראת השכינה, כמו שכתוב "בכל מקום את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך", שהפירוש הוא, שה' אומר, אם אני יכול להגיד, שבמקום הזה שורה רק שמי, ואין רשות של הנברא עליו, משום שהתחתון רוצה רק להשפיע לה', אז "אבוא אליך וברכתיך", היינו שעל המקום הזה אני משרה את שכינתי.

ובזה נבין מה ששאלנו על מה שהזה"ק אומר, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה, נמצא ביניהם, שמשמע, שאין צריך מקום מיוחד. ואח"כ אומר כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע שדוקא במקום מקדש ולא בכל מקום.

ויש לפרש זה שאומר "שבכל מקום שהם שורים" כוונתו בכל מקום שהם, היינו ישר-אל שורים שם, שהפירוש של ישר-אל הוא ישר אל, שהם נמצאים בבחינת השתוות הצורה לאל, היינו כמו שהקב"ה הוא משפיע חסד, כן הם רוצים רק להשפיע לה'. וכיון שיש השתוות הצורה, בשיעור זה נעבר הצמצום, לכן שורה במקום הזה השכינה.

וזה נקרא "ועשו כלי מקדש", היינו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". נמצא לפי זה, שבחינת ישראל ובחינת "ועשו לי מקדש" הם דבר אחד. זאת אומרת, מה שאומר "ועשו לי מקדש", שזהו הכנה ועבודה גדולה לעשות את המקום שהוא הרצון, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"מקום" ברוחני נקרא רצון, היינו רצון דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, זהו נקרא בחינת "ישראל", כנ"ל ישר-אל.

עכשיו נבאר השאלה הב', מהו השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". בטח שאם הוא אומר שהשכינה מתקדמת ובאה לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש. אם כן מהו שאומר "מדוע אין איש".

אולם מקודם צריכים להבין מה זה "איש". ויש לפרש, "איש" נקרא, כמו שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". היינו, שיש בחינת "איש" ובחינת "בהמה", כי "בהמה" נקרא מי שמשוקע באהבה עצמית ועושה מעשה בהמה. נמצא שהפירוש יהיה "מדוע באתי", היינו שהתקדמתי לבוא לפניכם. אבל גם זה צריך פירוש, היינו מה שייך לומר שהקב"ה התקדם ובא לבית הכנסת, הלא מלא כל הארץ כבודו, אם כן מהו הפירוש שהקב"ה בא לבית הכנסת לפני האנשים המתפללים.

ויש לפרש שהוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "טרם נקרא אני אענה", שהכוונה היא, זה שהאדם הולך להתפלל, זה בא ממה שאני נתתי לו מחשבה ורצון ללכת להתפלל. ולפי זה יהי הפירוש "אני התקדמתי לבוא לבית הכנסת", זאת אומרת "אני נתתי לבוא לבית הכנסת להיות איש, ולבסוף אני מוציא אותו בבית הכנסת ומתפלל על אהבה עצמית, כמו בהמה". נמצא, מה שאומר "מדוע באתי" יהיה הפירוש "מדוע נתתי לו רצון ללכת לבית הכנסת, בכדי שיתפלל על עניני קדושה, שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף "אין איש", אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה".

ועתה נבאר מה ששאלנו בזה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". ושאלנו, האם צריכים שאף אחד לא יכנס בבית הכנסת עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה. ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה". וגם הראיה בעצמה יש להבין.

אמנם, בכדי לפרש זה, צריכים קודם כל להבין למה דוקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם. ונותן טעם, ש"אין עדה פחות מעשרה". וגם זה יש להבין, מדוע דוקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום, כמו שאומרים בענין עדות "תרי כמאה ומאה כתרי" (שבועות דף מ"ב), אלא דוקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא".

ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות.

ועתה נוכל להבין את ענין עשרה, שהקב"ה שואל "מדוע באתי ואין איש". הכוונה "איש" ולא "בהמה" כנ"ל, שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית, שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק "שכינתא בעפרא". אם כן יהיה הפירוש "אם הקב"ה לא מוציא שם עשרה", זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוצא שכולם מתפללים על דברים, ששייכים לבהמות ולא לאנשים".

ועל דרך זה יש לפרש מה שאומר "וצריכים שיהא נמצאים כולם בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". יש לפרש, שצריכים שהקבלת מלכות שמים תהיה בבת אחת, ולא שיאמר "היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בבית הכנסת. ואח"כ, כשאני הולך הביתה, אני רוצה להנות מאהבה עצמית".

זאת אומרת, הוא אומר שהוא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע קצת מזמנו, ולא לתת כל הזמן שלו רק בשביל כבוד שמים. אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת. וזה יכולים לפרש, שכוונתם היא, שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, שהפירוש הוא, שלא יגיד "עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים, ואח"כ עוד קצת". אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת ומחר קצת.

אי לזאת, אם הקבלת עול מלכות שמים הוא על דבר שלם, לכן הגם שיורד אח"כ ממדרגתו, והיות שהקבלה שלו היתה בבחינת שלימות, הנקרא "עשרה בבת אחת", ש"אחת" יהיה פירושו "על כל החיים שלו", "מצטרפת פרוטה פרוטה לחשבון גדול", עד שזוכה לבחינת אמונה, שהיא מלכות שמים בקביעות.

מה שאין כן בעת שהקבלת מלכות שמים היתה רק במקצת, היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות. נמצא שדבר זה אין לו שלימות, אם כן איך שיצטרף זה לזה לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות. אי לזאת, בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם. וזה שאומר "שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת", שפירושו "אחת ולתמיד". היינו, שהוא רוצה, שהקבלת מלכות שמים תהיה לנצחיות.

[rabash-maamarey-hachevra]

אגרת מ

ב"ה יום ל"א למב"י פה מנשסתר

לכבוד התלמידים שיחיו

הנה קבלתי מברק מ... שנצחנו ... נקוה שננצח גם במלחמת היצר, שגם כאן נצליח ונגיע למטרה הידועה שהיא לעשות נחת רוח ליוצרו.

הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג ע��ורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן ��וא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות.

ועל ידי האהבה האדם מוכן לבטל את כל מציאותו. כידוע שכללות האדם מתחלקת לשני אופנים: למציאות ולקיום המציאות. מציאות נקרא זה שהאדם מרגיש את עצמו לבחינת חסרון ולבחינת רצון לקבל תענוג. וקיום המציאות הוא התענוג וההנאה מה שהוא מקבל, שבזה ניזון הגוף ויכול להתקיים, אחרת הוא מוכרח לאבד את עצמותו ולהיות נעדר מהעולם. שזה ענין: "אשר ברא אלקים", היינו את המציאות. "לעשות", היינו קיום המציאות.

וקיום המציאות מתחלק לג' אופנים: א' הכרחיות, שבלעדיו תתבטל המציאות. היינו שמוכרח לאכול לכל הפחות פעם ביום לחם יבש וכוס מים, ולישון כמה שעות על ספסל בלא הפשטת מלבושיו, וגם לא בבית רק בחוץ, היינו ברחוב או בשדה, ובזמן הגשמים בכדי שלא ירטב ויתקרר יכנס ללון בתוך איזה מערה, וגם מלבושיו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי. וזה מספיק לו, משום שאינו רוצה רק לקיום המציאות ולא יותר.

ב' היינו כמנהג בעלי בתים הרגילים החשובים, שיש לו בית ורהיטים וכלי בית ומלבושי כבוד וכדומה.

ג' שיש לו תשוקה וחשק להתדמות לעשירים, שיש להם הרבה בתים ומשרתים ורהיטים נאים וכלים נאים. והגם שהוא לא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים בזה, שכל תקותו היא רק להגיע לחיות חיי מותרות ונותן כח ומרץ ויגיעה רבה אך ורק להגיע לדרגת עשירים.

ויש בחינה ד' הנוהגת בכל שלשת הבחינות הנ"ל: היינו שאם הרויח לצורך היום כבר אינו דואג דאגת מחר, אלא כל יום נחשב אצלו שזה כל שנות חייו, כמו שבעים שנה. וכמו שטבע האדם לדאוג עבור שנות חייו של שבעים שנה שיהיו כל צורכי קיומו, אבל לאחר פטירתו אינו דואג, כמו כן אצלו יום נחשב לכל שנות חייו וחושב שיותר לא יחיה. ואם הוא קם לתחיה גם למחרת, דומה עליו כמו שבא לעולם בדרך גלגול ויש עליו לתקן מה שקלקל בגלגול ראשון, היינו שאם לוה ממישהו כסף, נמצא שעשה חוב, אזי למחרת - היינו בגלגול שני - משלם לו, שנחשב לזכות. ובעיקר כל החובות שהוא עשה למישהו או מישהו עשה לו חובות הוא מתקן הכל בגלגול שני. וכמו כן למחרתיים נחשב לגלגול שלישי וכן הלאה.

ועכשיו נבאר את ענין הנ"ל. היינו, שעל ידי אהבה מוכן האדם לתת ויתורים. ויש לפעמים שיש לאדם אהבת ה' - שמוכן לוותר על בחינה ג', היינו על חיי מותרות, מסיבת שהוא רוצה לתת חלק זמן ומרץ בכדי לתת איזה מתנות לה' שעל ידי זה יקנה אהבת ה' (כנ"ל באהבת חברים). היינו הגם שאין לו עדיין אהבת ה', אבל מבחינת אור מקיף מאיר לו שכדאי לקנות אהבת ה'.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש שבכדי לקנות אהבת ה' הוא מוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה ב', היינו על חיי בעלי בתים החשובים, ולחיות רק על הכרחיות בלבד.

ויש לפעמים שהאדם מרגיש את מדת גודלה של אהבת ה', שמוכן אם יהיה צורך בכך לוותר גם על בחינה א', היינו על חיים של הכרחיות, אע"פ שעל ידי זה תתבטל מציאותו אם לא יתן לגוף את מזונותיו הזקוקים לו.

ויש לפעמים שהאדם מוכן לוותר על מציאותו ממש, היינו שהוא רוצה לתת את הגוף שלו שעל ידי זה יתקדש שם שמים ברבים אם תהיה לו ההזדמנות להוציא את זה לפועל. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת במדת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו".

ובזה נבין את מאמר חז"ל: "ואהבת וכו' בכל לבבך, בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאדך, בכל ממונך". והיינו כנ"ל: מדרגה ראשונה של האהבה היא על קיום המציאות, היינו מזונותיו של הגוף, שהוא על ידי רכוש וקנינים, היינו ויתורים על ג' בחינות הנ"ל בקיום המציאות. מדרגה שניה היא "בכל נפשך", היינו ויתור על מציאותו ממש.

וזה יכולים לקיים על ידי יצר הטוב, היינו על ידי הכפיה, שנותן לגוף להבין שיש יותר הנאה ותענוג בזה שמהנים ומשפיעים לה', מזה שמהנה ומשפיע לעצמו. אבל בלי הנאה ותענוג אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי האדם המצער את עצמו אנו מוכרחים לומר שיש לו תמורת זה איזה תענוג, או שמרגיש את התענוג בשעת מעשה, או שמקוה - היות ויסורין ממרקין אזי יזכה לאחר זה לתענוג נפלא תמורת היסורים; שישיג את התענוג בעולם הזה, או שיש לו תענוג בזה שמאמין שיקבל הנאה בעולם הבא. היינו, שיש לו תענוג מבחינת אור פנימי, או מבחינת אור מקיף, היינו מבחינת העתיד.

אבל אל יחשוב האדם שיכול לעשות משהו בלי תענוג. רק יש הרבה בחינות בלשמה, היינו בבחינת השפעה: (האדם צריך לדעת) "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמקבל תענוג בזה שהוא משפיע לה'. ו"משפיע על מנת לקבל", היינו שמשפיע לה' ועל ידי זה יקבל דבר אחר, לא חשוב מה שיש, עולם הזה או עולם הבא או השגות או מדרגות גבוהות.

אלא האדם צריך להיות "משפיע על מנת להשפיע", היינו שמזה שמשפיע לה' יהיה לו התענוג הנפלא, כמו שהוא באמת לזוכים לזה. וצריך לשפוך שיחו לפניו ית' שיתן לו את ההרגשה הזו לאהוב את ה' מחמת גדלותו ית'.

ואם עדיין לא זכה, צריך להאמין ולכוף את גופו שזה תענוג נפלא וחשיבות גדולה, ולאהוב את ה' מחמת חשיבותו ורוממותו ית'. אבל דבר אחד צריכים לדעת: בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום דבר בשלמותו.

ונחזור להנ"ל, "בכל לבבך - בשני יצריך", היינו שהאדם צריך להשתלם באהבת ה' שגם היצר הרע יסכים להשפיע לו ית'.

אקצר מכתבי מפני קדושת השבת. ואני חושב ש... יהיה לו היכולת לקבל תירוצים על שני מכתבים שקבלתי ממנו, ונהנתי מאד ממכתביו. ואני מתפלא על ... שהוא היה רגיל לכתוב לי מכתבים וזה זמן רב שלא קבלתי ממנו מכתב, נא להודיעני משלום בריאותו. וגם ל... מגיע תודה רבה עבור מכתביו שאני מקבל לסרוגין ממנו, וגם ל... עבור המברק. כנראה ש... לא יודע את כתובתי.

ידידכם

ברוך שלום באאמו"ר

מוהרי"ל זצ"ל אשלג