#מאמרי רבש

[rabash-maamarim]

815. בא

"בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי את אותותי אלה בקרבו".

והקשו המפורשים על מה שכתוב "כי אני הכבדתי": כיון שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכבדת הלב, היינו שהקדוש ברוך הוא נטל ממנו כוח הבחירה, אם כן מה הוא אשם בזה.

וכמו כן הקשו על לשון "בא אל פרעה": לך אל פרעה היה צריך לומר, כי לשון בא משמע, שנלך ביחד, היינו שהקדוש ברוך הוא ילך ביחד עם משה.

ולהבין הנ"ל נקדים במה שכתוב, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ' ע"ב).

ויש לשאול:

א. איך יכול האדם לומר, שהוא חציו וכו', בו בזמן שהוא יודע בעצמו, שיש לו יותר עבירות ממצוות.

ב. "עשה מצוה אחת", אמרו שהכריע את עצמו לכף זכות. והם אמרו "לעולם", משמע שאפילו לאחר שהכריע את עצמו לכף זכות, הוא צריך גם כן לראות את עצמו, כאילו הוא מחצה על מחצה. ואיך אפשר לומר דבר כזה, בזמן שכבר עשה מצוה אחת.

ג. אם הוא יודע בעצמו, שיש לו רוב זכיות ומיעוט עונות, איך חייב לומר, שהוא מחצה על מחצה.

והנה חז"ל אמרו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב ע"א). ויש לשאול, מדוע מגיע לו כל כך עונש גדול, אם הוא גדול, שנותנים לו יצר הרע יותר רע מה שנותנים לאיש קטן.

והענין, שחז"ל באין להורות לנו את הדרך בעבודת ה', לתת עצות לאדם, איך לצאת מרשות היצר הרע.

לכן הם הורו לנו, שאל יאמר האדם, היות שיש לו מיעוט זכיות והרבה עונות, אם כן אין כבר בידי להכריע, שאקבל עלי ללכת מכאן להבא בדרך הטוב, מאחר שהוא רואה, שנמצא תחת שליטת הרע, היות שיש לו הרבה חובות ומיעוט זכיות, ועושה חשבון לעצמו, שכל זה נמשך מטעם שנולד במידות רעות, ואין לו עצה להיחלץ משליטת הרע.

כי ענין הבחירה, שניתן לאדם להכריע את הכף לזכות, שייך דווקא לגבי מי שכח הטוב והרע הם שווים, אזי יש יכולת להכריע לטוב. אבל למי שהרע יותר גדול מהטוב, אין כבר בידו להכריע.

ועל זה אמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב", היינו על דרך, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". מטעם שאם מי שנעשה גדול וישאר בהרע שמטרם שנעשה גדול, אז יש לו ריבוי טוב ומיעוט רע, ובאופן זה אי אפשר לעשות בחירה. כי כמו שאין שייך בחירה אם הרע יותר גדול מהטוב, כמו כן אין שייך בחירה, אם הטוב הוא יותר גדול מהרע.

לכן מי שהוא גדול, היינו שבחינת הטוב שלו הוא גדול, מוכרחין מן השמים להגדיל את הרע שלו, בכדי שיהיה בדיוק באותה מידה של הטוב. ואז כששניהם שווים - שייך בחינת בחירה.

נמצא לפי זה, שאם האדם רואה בעצמו, שהטוב שלו הוא בתכלית המיעוט, אזי הוא צריך לדעת, שגם הרע שלו הוא בתכלית המיעוט.

ואף על פי שיודע בעצמו, שכבר עשה הרבה עבירות, מכל מקום הוא צריך לדעת, שמן השמים הקטינו אצלו את הרע לבחינת מיעוט, מטעם שהטוב נתקטן אצלו. והוא מטעם, כדי שיהיה לו בחינת בחירה. ומה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה יש תיקונים, היינו על ידי גיהינום, או על ידי תשובה מיראה, או מאהבה.

אבל לגבי עשיות, מכאן ולהבא יש תיקונים, שממעטים את הרע, שלא יהיה יותר גדול מהטוב, בכדי שיהיה לו כוח הבחירה.

נמצא לפי זה, שלעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה, כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כוח שליטת הרע אינו יותר גדול משליטת הטוב, אף על פי שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה, אזי מגדילים לו את הרע, היינו שנותנים כוח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחינת מחצה על מחצה.

ובזה נבין את הפסוק "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו", כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר "ה' הצדיק", אם כן כבר היה בחינת גדול, אם כן כבר לא היה אצלו מקום לבחירה, לכן היה צורך, שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה.

נמצא לפי זה, שעל ידי הכבדת לב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום, שיוכל לעשות בחינת בחירה.

מקור

[rabash-maamarey-hachevra]

מה לדרוש מאסיפת חברים

תשמ"ח - מאמר ל' 1988 - מאמר 30

חז"ל (אבות פרק א', ו') אמרו "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות". ויש להבין, מהו הסמיכות "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל - "קנה לך חבר". ובספר "מתן תורה" (דף ל') כתוב שם "דענין המצוה של ואהבת לרעך כמוך, הוא בכדי להגיע לאהבת ה'". שהוא הדבקות בו יתברך. וזה לשונו "הנה הסברה נותנת, אשר אותו חלק התורה, הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם, להביאו למטרה הנרצית. משום שהעבודה במצות שבין אדם למקום יתברך היא קבועה ומסויימת, ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בה בנקל. וכל שעושה מחמת הרגל, כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת, כנודע. מה שאין כן המצות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע, ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה. ועל כן סגולתם יותר בטוחה, ומטרתם יותר קרובה", עד כאן לשונו.

ופירושו הוא, היות שהאדם צריך להגיע לזכות לבחינת השתוות הצורה, כלומר, שכל רצונו ומחשבתו יהיו רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וזה נמשך מסיבת תיקון הצמצום, שענינו הוא, שמצד הבורא, שברא את העולמות, היה על הכוונה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. כמבואר בחז"ל, שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שבריאת העולם דומה למלך שיש לו כל טוב, ואין לו אורחים.

זאת אומרת, שיש הנאה מזה שהאורחים אוכלים אצלו. אלא מטעם שלא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכין לקבל הנאה ותענוג על הכוונה להנות להבורא. אולם מדרגה א' הוא, משפיע עמ"נ להשפיע. והאדם צריך להנות בעת שהוא משפיע, כדוגמת הבורא, שיש לו הנאה. כמו שאמרו חז"ל (זהר, חלק א', בראשית, דף קט"ו) וזה לשונם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא".

רואים אנו, שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה ביום שנברא העולם. כלומר, בזה שרצונו להשפיע היתה לו שמחה. נמצא לפי זה, אם האדם עושה מעשים דלהשפיע, ואין לו שמחה, אין כאן השתוות הצורה. הגם שבמעשה הוא משפיע, ועסק באהבת הזולת, אבל המעשה הזה צריך להיות בשמחה, כדוגמת הבורא שיש לו שמחה. אם כן חסרה כאן ההשתוות של שמחה.

לכן צריך האדם לעשות כאן ב' דברים:

א. אפילו שהגוף לא רוצה לעבוד בעניני השפעה, צריכים ללכת עמו בדרך הכפיה. אבל יש כלל, בזמן שהאדם עושה מעשים בכפיה, אין האדם יכול להיות בשמחה, היות שהיה יותר מאושר, אם לא היה צריך לעשות את המעשים. מכל מקום האדם מוכרח לעבוד על דרך הכפיה. וזה נקרא, שהוא כופה ומכניע את הרע שבו.

אמנם כנ"ל, כאן חסרה השמחה, מה שצריכה להיות על כל מעשה ומעשה דלהשפיע. ועל שמחה אין האדם יכול לכוף עצמו, שיהיה שמחה במקום שהוא מעשה של כפיה. כי שמחה היא תוצאה מזה שהאדם נהנה. ובמקום שיש הנאה, לא שייך לומר "כפיה". לכן מכפיה לא נולדת בחינת שמחה והנאה.

ב. בזמן שאנו אומרים, שצריכים לעבודת ה' שמחה, וכנ"ל, ששמחה היא רק תוצאה מדבר שהאדם נהנה. אי לזאת, היות שהאדם יכול רק לעשות מעשים של כפיה, שזה נקרא "מעשה". "מעשה" נקרא דבר שאין השכל מסכים לזה. וזה נקרא, בזמן שהאדם מתחיל לכוף עצמו, הוא נכנס בבחינת "הבא לטהר".

ומה חסר עוד. רק דבר שיעורר לו שמחה. על זה יש לפרש, שזה נותנים לו מלמעלה, שזה נקרא "מסייעין אותו". ומה הסיוע. אומר הזה"ק "בנשמתא קדישא". ובזמן שזכה לזה, כבר יש לו שמחה. נמצא לפי זה, מה שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, הכוונה, שהאדם צריך לעורר ע"י המעשים שעושה, את האתערותא דלעילא, שרק ע"י סיוע מלמעלה הוא יכול להגיע לבחינת שמחה, בזמן שהוא עוסק במעשים דלהשפיע.

ובאמת נשאלת כאן שאלה, בשביל מה צריכים לעשות מעשים דהשפעה בשמחה. ואמרנו, שהטעם הוא פשוט, שאין כאן השתוות הצורה. מטעם שהבורא, כשהוא משפיע, יש לו שמחה. מה שאין כן אם האדם כשהוא משפיע, ואין לו שמחה, חסר כאן בענין השתוות הצורה.

אולם יש כאן טעם יותר חמור מההשתוות הצורה. כי בזמן שהאדם בא במצב של עצבות, כלומר, שרואה שאין לו טעם בחיים, היות שכל מה שהוא מסתכל, הוא רואה שחור, הן בגשמיות והן ברוחניות, שזה דומה כמו האדם המרכיב לעינים שלו משקפיים שחורים, שעל כל מה שהוא מסתכל, הוא רואה רק שחור. האדם במצב הזה נמצא בבחינת כפירה להשגחת ה', היות שאין יכול לומר, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב.

נמצא, שהוא נמצא אז בבחינת חוסר אמונה. כבר אין כאן ענין של השתוות הצורה, אלא ענין חוסר אמונה, רק נמצא במצב של כפירה. לפי זה יוצא, שעל האדם מוכרח להיות תמיד בשמחה, ולהאמין למעלה מהדעת, שכל מה שה' עושה, הוא רק בבחינת טוב ומטיב. ורק אנו צריכים להאמין גם כן, שזה מה שאנו צריכים, להאמין למעלה מהדעת.

הלא לפי שכלנו, היה יותר טוב אם הקב"ה היה מתנהג עמנו בבחינת השגחה גלויה. אבל כבר דברנו מזה הרבה פעמים, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שאין לומר, שאין הקב"ה יכול לתת הכל בתוך הכלים של קבלה, הנקרא "בתוך הדעת". כלומר, שגם הגוף הגשמי יבין, שהבורא מתנהג עם כל העולם כולו רק לטוב.

אם כן למה בחר דוקא בכלים של למעלה מהדעת. אלא שהבורא בחר הכלים האלו, שדוקא כלים האלו יותר מוצלחים, שעל ידיהם נגיע לשלימות האמיתית. שאז יקויים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ואמרו חז"ל "בשתי יצריך. ביצר טוב וביצר הרע". שאז גם הגוף מרגיש את הטוב ועונג, מה שהבורא נותן להנבראים, ולא צריך אז להאמין על זה למעלה מהדעת. נמצא, שהעיקר הוא מה שדורשים, שהאדם יהיה בשמחה בעת עבודתו בעבודה דלהשפיע, בזמן שהוא לא רואה מה יהיה מזה לקבלה עצמית, הנקרא "בתוך הדעת", היות אחרת הוא נמצא בבחינת כפירה חס ושלום.

ובהאמור יוצא, שהאדם מוכרח לעבוד עבודת הקודש למעלה מהדעת, כי הם כלים המוכנים להביא את האדם לשלימותו. וכנ"ל, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לקבל שמחה מהנהגת ה', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא בחינת "ימין".

וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להשתדל ללכת בקו ימין, שנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לבחינת אמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב.

אם כן יש לשאול, מדוע אנו צריכים ללכת גם בקו שמאל, אם העיקר הוא קו ימין. ולאיזו תועלת משתמשים עם קו שמאל. התשובה היא, בכדי שנדע בתוך הדעת, איך המצב שלנו. כלומר, מהו שיעור אמונה שיש לנו, כמה תורה רכשנו, ואיך אנו מרגישים את ה' בזמן התפלה, וכדומה.

ואז באים לידי הרגשה, איך שאנו נמצאים בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. זוהי הסיבה, שאח"כ, שאנו עוברים לקו ימין, יש לנו העבודה דלמעלה מהדעת. זאת אומרת, כפי שהקו שמאל מראה לנו את מצבנו בתוך הדעת, יש כאן מקום ללכת למעלה מהדעת. מה שאין כן אם היינו נמצאים תמיד בתוך קו ימין, לא היה זה נבחן לבחינת ימין, אלא לבחינת קו אחד.

כלומר, היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים כך. כלומר, שאנחנו היינו חושבים, שבאמת אנו נמצאים בתוך הדעת, בתכלית הגדלות. והאמת היא, שרק למעלה מהדעת אנו נמצאים בשלימות. לכן כשיש לנו ב' הקוים, אז שייך לומר, שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא קו ימין.

נמצא לפי זה, שהקו ימין עוזר לקו שמאל. כי לאחר שהוא מצייר לעצמו, שהוא כבר בשמחה, ונהנה משלימות עבודתו, וכשהוא עובר לקו שמאל, אז הוא רואה, איך שהוא נמצא בעולם שכולו חושך. כלומר, שהוא רואה ומרגיש, איך שהוא משוקע עדיין באהבה עצמית. ואין הוא רואה שום תקוה לצאת מאהבה עצמית.

ואז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא. היות שהמצב של הימין, שהיה מצייר לעצמו, איך שהוא נמצא, בזמן שהיה מצייר לעצמו "מהי נקראת שלימות העבודה". כלומר, מה שהיה מאמין למעלה מהדעת במצות "אמונת רבו", שאמר לו ללכת במצב הזה, הגם שהשכל אומר לו, למה אתה מדמה את מצבך לאדם שכבר זכה לאמונה שלימה, בו בעת שהוא ידע בעצמו, שהוא נמצא בתכלית השפלות שאפשר להיות בעולם. כי הוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של שפלות, שלא מתאים לאדם, שרוצה להיות פעם עובד ה'.

ואח"כ הוא עובר לקו ימין. וזה השמאל נותן לו מקום לעבוד בקו ימין. אבל צריכים לזכור, כל דבר שהוא דרך אמת, הוא קשה ללכת בו בלי יגיעה. לכן אחר ב' קוים האלו הוא בא לקו האמצעי, שזהו שנקרא "הקב"ה נותן לו הנשמה". ואז הוא בא לידי אמונה שלימה. ודוקא ע"י ישועת ה'. אבל האדם בעצמו אינו מסוגל מצד הטבע להגיע לזה.

ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.

ובענין "קנה לך חבר" יש לפרש ענין "קנה" פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו. ומהו משלם לו. יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה. כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפיים דולר. והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי חודש. לכן תמורת תשלום כסף עבור הארון, אני אעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך. ובטח המוכר יסכים. רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה.

כמו כן אצלנו באהבת חברים. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.

אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.

ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. ובזה אין הבדל בין "עני בדעת" ל"עשיר בדעת". היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו. ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות.

[levtov1]

קריאת הזמן 31: מדרגה רוחנית הבאה מ��גלה כחושך האדם בא לידי מצב שאין לו סמיכה, יסוד לעמוד עליו ולהמשיך לעבוד. המצב נעשה לו שחור, כי הוא לא יכול להבחין בו שום דבר. אבל זה דווקא עלייה מהמצב הרגיל שלו, איפה שהיה שולט, מבין, מרגיש, למצב שרק נראה לו כחושך, ובעצם זה המדרגה הרוחנית החדשה הגבוהה יותר. הוא עולה לדרגה יותר עליונה, אלא שמתחיל את ההיכרות עימה מהרגשת החושך, כי היא כלי של השפעה. לכן האדם צריך לוותר על כל הדעת שלו, ולקבל את החושך כחלק מהמדרגה הבאה, שתמיד רק עולים ועולים, ואף פעם לא נופלים. ורק אז הוא מגלה שהמצב באמת יותר נעלה, שהוא מצב חדש, שכולו אור. אלא שלו עצמו לא היו כלים לגלות אותו בצורה של אור, ולכן היה מורגש בו כחושך. כתב מקור: "בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה." (ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 338, מאמר מ"ב: "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה") #קריאת_הזמן #בעלהסולם #רבש #חכמת_החיבור #כתבי_מקור #אהבת_חברים #חברה #ספר #ספריקבלה #אהבה #שינוי #התחשבות #ישראל #הרבמיכאללייטמן #חכמתהקבלה #יעלליאור #ישראל #חינוך #עםסגולה #העתיד #ואהבתלרעךכמוך #אושר #אחדות #תודה https://www.instagram.com/p/CTuDPb1IOzy/?utm_medium=tumblr

[rabash-maamarim]

מהו מבול מים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ד' 1989 - מאמר 4

בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.

קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.

על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".

אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.

וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".

וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".

וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.

מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.

ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".

כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".

(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".

ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.

אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתו�� הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.

מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.

לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.

אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.

וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".

שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.

כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.

מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.

אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.

נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.

ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".

מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.

ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.

א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.

ב. קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.

וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.

מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.

וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

[rabash-maamarim]

מהו, שהצדיק סובל רעות

תשמ"ח - מאמר ט'

1988 - מאמר 9

הזה"ק (וישב דף ד' ובהסולם אות י"א) מפרש את מה שכתוב, "רבות רעות צדיק", וזה לשונו, "רבות רעות צדיק ומכולם יצילני ה'. רבות רעות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות, הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם", עד כאן לשונו.

ויש להבין דבריו:

א. מדוע הצדיק צריך לסבול רעות.

ב. אם אח"כ "ה' מצילנו מידו", אם כן מהי התועלת, שנותן להצדיק צרות, אם ה' צריך להציל אותו אח"כ. אם כן נראה זה, כמו עבודה ללא תועלת.

ידוע דסדר העבודה, לאלו שרוצים ללכת בדרך האמת, שנקרא לשמה, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמם, שהם רוצים להיות צדיקים ולא רשעים, הנקרא בלשון עבודה "מקבל בעמ"נ לקבל", היינו אפילו מעשים דלהשפיע, מה שהם עושים עם כוונתם בעמ"נ לקבל, נקראים "רשעים", בלשון הזה"ק, כמו שאומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת, שכל טובו דעובדין לגרמייהו עובדין", שפירושו, שכל טוב שעובדין, הכוונה היא בשביל תועלת עצמם. וזהו החטאת שלהם.

מה שאין כן אלו שרוצים להיות עובדי ה', הם צריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. אי לזאת, היות שהטבע של הנבראים הוא רק לתועלת עצמו, כידוע, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא למטרה זו בחינת חסרון. כלומר, שהנבראים ישתוקקו לקבל תענוגים. ובלי השתוקקות, אין אדם יכול להנות משום דבר. ועוד יותר מזה, כי שיעור הרגשת התענוג תלוי בשיעור מידת ההשתוקקות.

ומשום זה, בעת שאומרים לאדם, שהוא צריך לוותר על תועלת עצמו, אלא שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', כי רק על ידי זה הוא יכול להגיע לדביקות ה', שזוהי התכלית של האדם, וזה נקרא "תשובה", היות שעם מידת הקבלה האדם נעשה נפרד מהבורא, מטעם שינוי צורה, היות שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם מקבלים ממנו, מה שהוא נותן להם. לכן כשהאדם מגיע לידי מדרגה, שכל רצון שלו הוא, שיהיה רק להשפיע, זה נקרא "השתוות הצורה". וזה נקרא, שהנברא שב לשורשו, היינו שהוא מתאחד עם הבורא. ואז הוא בא לידי דרגת "צדיק", היות שהוא כבר לא עובד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'.

ולכן, כשהאדם לא רוצה לעבוד לתועלת הגוף, אז הגוף מתנגד לעבודתו, ולא נותן לו לעשות שום דבר, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ובזמן שאדם שוכח את הכוונה דלהשפיע, ומתחיל לעבוד בעמ"נ לקבל, שוב הוא יכול להמשיך בעבודה. אבל לפי הכלל "דמתוך שלא לשמה באים לשמה", ואז באה לו מלמעלה התעוררות, שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע, תיכף באה לו התנגדות מצד הגוף, ולא נותן לו להמשיך בעבודה דלהשפיע, ומתחיל להרגיש את הצרות רעות מה שהגוף גורם לו.

וכשהוא מתגבר באיזה שיעור על הגוף שלו, אבל אח"כ שוב יורד מעבודתו, ושוב מרגיש את הרע שבו, וכן חוזר חלילה, נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק, הוא מרגיש כל פעם רעות מה שהגוף גורם לו. כלומר, שכל פעם שרוצה לעשות משהו להשפיע, הוא בא הרשע ושואל "מה העבודה הזאת לכם". מה שאין כן אם האדם עובד לתועלת עצמו, אין מקום לשאלה זו, שהרשע ישאל "מה העבודה הזאת לכם", היות שהוא עובד לטובת הרשע, המכונה רצון לקבל לעצמו. נמצא, ששאלת רשע היא דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'.

ובזה מובן לנו, מדוע יש דוקא לצדיק "רבות רעות". היות שיצרו של אדם מתגבר עליו כל יום. פירוש, מתי שהיצר הרע רואה, שיש אצל אדם קצת אור, הנקרא יום, שהוא הולך על דרך הנכון, תיכף מתגבר עליו ורוצה להכשילו עם הטענות שלו, שאומר לו, מה יהיה לך בזה שאתה רוצה לעבוד להשפיע. ואותו הסדר נוהג בכל יום ויום.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל (קידושין דף מ') "לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". ומה שאומרים "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות", אם כן איך אפשר לומר אח"כ עוד הפעם "חציו". הלא כבר הכריע לכף זכות. אם כן, איך אומרו "לעולם".

אלא כנ"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום". בו ברגע שהיצר הרע רואה, שעכשיו כבר "יום" אצלו, תיכף מתגבר עליו. נמצא, לפי ערך הטוב שעשה, תיכף נתגבר עליו הרע. וממילא יש לו עוד הפעם "חציו חייב וחציו זכאי".

וזהו פירוש "מתגבר עליו בכל יום". היינו, שכל יום יש התגברות חדשה. שיש לפרש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", שהרע נעשה אצלו בבחינת התגברות, מלשון "כמעין המתגבר שהרע נתווסף", משום "זה לעומת זה". כי כמו שהאדם מתגבר ועשה מעשה טוב, תיכף מתגבר עליו היצר הרע. נמצא, שהצדיק סובל "רבות רעות". כלומר, שכל יום נעשה אצלו הרע יותר גדול, דהיינו, שלפי המעשים טובים שלו, כך מתגלה אצלו הרע, וזה כמו שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

ויש להבין, מהו מרמזת לנו מילת הימנו. ולפי מה שהסברנו, יהיה הפירוש הימנו, היינו זה שיצרו נעשה גדול, זה בא מגדלות האדם, היות שהשתדל להיות אדם ולא בהמה, מזה נעשה היצר גם כן גדול. כנ"ל, שלעולם צריך להיות "חציו חייב וחציו זכאי", כדי שיהיה בכוחו של אדם לנצח את הרע. ובפעם אחת אי אפשר לתקן את כל הרע. לכן הרע מתגלה להאדם לאט לאט, כל פעם שאדם עושה איזה טוב, יש מקום לגלות עוד קצת רע. וחוזר חלילה, עד שהאדם מתקן את כל הרע שבקרבו. נמצא, שבשביל זה הצדיק סובל הרבה רעות.

ואין לשאול, מדוע לא מתגלה אצל האדם כל הרע בפעם אחת. התשובה היא, כי לא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על כל הרע שבקרבו, אלא רק בזמן, שאין לו רע יותר מטוב, ושניהם שוים, רק אז יש בכוחו של אדם להתגבר, בסגולת תו"מ. ומשום זה הרע מתגלה אצל האדם באופן הדרגתי, כלומר, לפי מה שהוא השיג טוב, בשיעור זה מגלים לו מלמעלה קצת רע. עד שבהמשך הזמן יתוקן כל הרע שיש באדם.

וזה נמשך מסדר הבירורים, כמו שכתוב, שמותר לברר רק רפ"ח ניצוצין, שהם הט"ר, שישנם בכל נתיב ונתיב מל"ב נתיבות. מה שאין כן המלכות מכל נתיב אסור לבררו. וזה מכונה "לב האבן", בסוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם", היות הרע הזה אי אפשר לתקנו בהמשך שיתא אלפי שני. אלא בהמשך שיתא אלפי שני, שמבררים את הרפ"ח ניצוצין, יתברר אח"כ כל הרע, כמו שכתוב בזה"ק "עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש", שזה נקרא "בלע המות לנצח".

ועל דרך זו, שהאדם הולך על דרך לתקן את הרע שבו, היינו הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אי אפשר לתקן אותו בפעם אחת. אלא הכלי קבלה שבו הוא מקור הרע שמפריד אותנו מהבורא, מתחלק להרבה חלקים. וזהו תיקון מלמעלה, שבזה שהוא מתחלק להרבה חלקים. וכל פעם שמתקנים חלק לקדושה, תיכף בא חלק אחר, והוא חלק יותר גדול ממה שהיה מקודם לתקנו, כי האדם מתרגל בעבודה, אז נותנים לו כל פעם לתקן חלק יותר גדול מהרע שבו.

כדוגמת האדם שרוצה להשתלם בהרמת משקולות, אז כל יום נותנים להרים משקל יותר כבד. כן נוהג בעבודה, שנותנים כל יום להרים חלק רע יותר גדול, וזה גורם, שהאדם רואה, כאילו הוא לא מתקדם בעבודה, אלא הוא הולך אחורה. כלומר, שכל יום הוא רואה, שהעבודה נעשתה לו יותר קשה להתגבר. והטעם הוא כנ"ל, משום שכל יום נותנים לו חלק יותר גדול לתקן.

"ומכולם יצילני ה'". ושאלנו, אם ה' צריך להציל אותו מהרעות, אם כן למה הוא נותן לו רעות, שיסבול בחינם. כלומר, אם היה זה באדם, להתגבר בכוחות עצמו, יכולים להבין, שנותנים להאדם שיתקן. אבל אם ה' מציל אותו, ומהו הריוח מזה שנותנים לו "רעות רבות".

וכבר דברנו מזה, ששאלנו, מדוע אין האדם מסוגל בכוחות עצמו להתגבר. רק ה' צריך להציל. ואם ניתנה בחירה להאדם להתגבר, ומדוע לא ניתן לו הכוח, שיוכל להתגבר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו בכוונה תחילה, כדי שהאדם יבקש מה' עזרה. והעזרה שהוא נותן, היא שנותן לו בחינת נשמה יותר גבוהה, ובכדי שיהיה צורך לאדם לקבל מדרגה יותר גדולה.

היות שהאדם צריך להשיג את הנרנח"י של נשמתו. ובלי צורך, היינו, בלי כלי הנקרא חסרון, אי אפשר לקבל מילוי, לכן בכוונה תחילה עשו כך, שהאדם צריך להתחיל את העבודה. וכשהוא רואה, שאין הוא יכול להתגבר, לא להתייאש, אלא להתפלל לה', כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ובמה, בנשמתא קדישא".

ובהאמור יוצא לנו ב' דברים:

א. שהאדם צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, בכדי שיהיה לו צורך, שה' יעזור לו. כי אם הוא בעצמו היה יכול להתגבר, אין הוא זקוק לעזרת ה'. וזה נקרא, שאין לו כלי, ואין אור בלי כלי.

ב. שלא ניתן להאדם היכולת להתגבר בעצמו, כנ"ל. נמצא, שזהו הטעם שהאדם מוכרח להתחיל, ולא ניתן לו לגמרו.

ובזה מובן מה ששאלנו, מדוע מגיע רעות רבות לצדיק, משום שהסבל שהצדיק סובל מהרע, שמפריע לו להגיע לדביקות ה', זה גורם לו, שיהיה לו כלי. והטעם שהרע כל כך הרבה, עד כדי כך, שלא יכול להתגבר עליו. אלא "מכולם יצילנו ה'" ואין ביד אדם לנצחו. זהו בכוונה תחילה, שאין ה' יכול לתת להאדם מדרגה יותר גדולה, אם אין לו צורך לכך. לכן ה' נותן לו את החלקי נשמה שלו בדרך הצלה, כמו שכתוב "ומכולם יצילני ה'".

לכן צריכים ב' דברים:

א. שיהיה רעות רבות לצדיק, שזהו כלי.

ב. ואח"כ נותן לו את חלקי נשמה בדרך הצלה.

אבל מדרך העולם, ששואלים, בזמן שמתחילים לבקש מה', שיעזור לצאת מהרע, ושיתן נשמה על חלק רע שכבר בא לידי הכרה, שיש לו רע. ומדוע רוצה ה', שהאדם צריך לגלות שיעור מסוים רע, ואח"כ הקב"ה נותן לו העזרה. כך נראה להאדם שצריך להיות. אולם יש בזה להבחין ב' הבחנות:

א. שבאמת הקב"ה נותן עזרה לאדם, בזה שמגלה להאדם את הרע שבו, בכדי שידע את האמת.

ב. אבל זה מגלים רק לאלו אנשים, שהם מסוגלים ללכת בדרכי השפעה. ולכן מגלים להם הרע, שתהיה להם היכולת לתקנו. מה שאין כן לאלו אנשים, שאין להם שייכות לעבודה דלהשפיע, להם אין מגלים את הרע, אלא באופן כללי.

וזה דומה לזה שאנו נוהגים בעניני עולם הזה, שבמקום שיש לאדם איזו מחלה לא עלינו, ושאי אפשר לרפאותה, שאין מגלים להאדם את מה שיש לו, אלא אומרים, שיש לו כל מיני מחלות, אבל האמת, שאם יש מחלה ממארת חס ושלום, אין אומרים לו. והסיבה היא פשוטה, כי מה יהיה, אם יספרו לו, שיש לו רע, אם אינו יכול לתקן. לכן ברוחניות אין מראים לאדם את הרע, אלא לאט לאט, כפי יכולת העבודה שלו.

ובהאמור, שאם אין להאדם גילוי הרע שלו בשיעור מסוים, שיהיה כלי וצורך, שיהיה ראוי שתכנס לתוכה בחינת נשמה, אי אפשר לתת לנשמה לחצי כלי. וזה דומה לעובר במעי אמו, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם. הקב"ה אביו ואמו. אבא נותן את הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה".

ובטח כל אחד יודע, למשל, אם אביו ואמו נתנו חלקם, שיכול להיוולד רק חצי עובר, כלומר, שאם הם יתנו חלקם, שיוולד עובר בלי ראש, רק גוף לבד. או להיפך, שיוולד ראש בלי גוף. האם רוצים לבקש, שהקב"ה יתן את חלקו, כלומר, שיתן נשמה לחצי וולד וכך יוולד. בטח שאין שום טיפש בעולם.

כמו כן בעבודת ה', אדם, כשמתחיל בעבודה, קודם כל הוא מתחיל ב"לובן". כי אביו ואמו נקראים ההורים, שהם הסיבה שיוולד אדם. אביו נקרא זכר, היינו שלימות. וזה נקרא "לובן", שאין כאן שום חסרון. כלומר, שהוא שמח בחלקו, כי על שיעור משהו שיש לו בעבודת ה', הוא נותן תודה לה', על זה שזיכה אותו ונתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע כלשהו בעבודת ה', כמו שאמרו חז"ל, "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו".

ואח"כ הוא עובר לקו שמאל, הנקרא "אודם דאמא", שאמא נקראת נקבה, שהיא בחינת חסרון, שעושה בקורת על המעשים טובים שלו, אם יש להם הכוונה דלהשפיע. ואז הוא רואה את האמת, שהוא רחוק מזה. ואז יש לו הצורך לתת תפלה, שה' יקרב אותו, שיזכה לדביקות ה'. והאדם מצפה, כיון שכבר יש לו ב' הקוים, וכבר הוא מרגיש, שיש לו צורך וכלי, אם כן מה חסר לו עוד, רק שה' יתן את חלקו, כלומר שיתן את הנשמה.

אולם אם "הלובן דאבא" ו"האודם דאמא" עדיין אינם ראויים, מסיבת שעדיין לא נגמרו על דרך משל, שלא יכול לצאת אלא חצי תינוק. בטח אין הקב"ה יכול לתת את חלקו, שהוא הנשמה. לכן הקב"ה מחכה, עד שהקו ימין וקו שמאל יגיעו לשלימותם, שיהא ראוי לברוא דבר שלם. ואז הקב"ה נותן את הנשמה. לכן אין אדם יכול לומר, שהקב"ה לא רוצה לעזור, אלא להיפך, הקב"ה מצרף כל פעולה ופעולה, עד שיהיה שיעור שלם, שיהא מספיק, שיכול להאיר בתוכו נשמה.

וזה כמו שכתוב בספר פרי חכם (חלק ב' דף ק"י) וזה לשונו, כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ. וכן אנו מריצים בקשתנו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו, באמונתינו, ששומע תפלה הנו יתברך. אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה בפעם אחת, כי "יד ה' לא תקצר חס ושלום".

ובהאמור יוצא, שאל יאמר האדם, שהוא מתפלל כל יום ואין הוא מקבל עזרה מה'. אלא הוא צריך להאמין, שכל תפלה ותפלה, שהאדם מתפלל, הקב"ה לוקח אותה ומצרף לשאר תפלות, שהאדם התפלל עד עכשיו. ומחכה עד שיהיה שיעור שלם, שיהא ראוי לקבל מה' בחינת הנשמה, כנ"ל.

ובענין התפלה לבקש עזרה מה', שיתן כח מלמעלה להתגבר על הרע, יש בזה ב' בחינות:

א. שהאדם מבקש מה', שיהיה בידו להכניס הכלים דהשפעה להקדושה. כלומר, שתהיה לו אפשרות לשמש עמהם על הכוונה דעל מנת להשפיע.

ב. שהוא מבקש, שה' יתן לו כח התגברות גם על כלים דקבלה, המכונה, שהוא יכול לכוון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י וישב) וזה לשונו, "ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה. אמר הקב"ה, לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".

ולכאורה קשה להבין מה שאמרו "אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". הלא יש משנה מפורשת (אבות פרק שישי ד') "כך הוא דרכה של תורה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". משמע שכן צריך להיות, שלוה בעולם הזה.

ויש לפרש זה בדרך העבודה. ידוע שבינה נקראת "עולם הבא", שפירושו, כלי דהשפעה. היות שיש בכל דבר שתי בחינות:

א. מה שמקבלת,

ב. מה שהיא משפעת.

שהם נקראות "בחינת מלכות" ו"בחינת בינה", שהם בחינת משפיע ומקבל.

כשהאדם מתחיל בסדר העבודה, הוא מתחיל לברר את המובחר תחילה. כשמתחילים לברר ולהוציא את הכלים, מה שהם מונחים בתוך הכלי קבלה. כלומר, שכל הכלים הן כלי קבלה והן כלי השפעה, נפלו בעת שבירת הכלים לתוך הקליפות, שהם בחינת מקבלים, הנקראים בלשון קבלה, כלים דפנים וכלים דאחוריים.

ומשום זה, לאחר שהצדיקים כבר תיקנו לעצמם את הכלים דהשפעה, שיהיו על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "הלומד תורה לשמה", שזה נקרא "שמתוקן להם לעולם הבא", הצדיקים לא מסתפקין בזה, אלא שהם רוצים "לישב בשלוה בעולם הזה", כלומר, שגם הכלים דקבלה, שהם כלים דאחוריים, הנקרא כלים דמלכות, שמלכות נקראת עולם הזה, גם כן יכנסו לקדושה, דהיינו שיהיו בעמ"נ להשפיע.

וזה שאומר, "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". ידוע, "יוסף" נקרא נה"י, שהם כלים דאחוריים, ששם מקום גילוי של חכמה, שהם כלים דקבלה, שהם בחינת עולם הזה. כלומר, הרוגז, מדוע עדיין לא תיקן אותם, שיכנסו לקדושה. וזה שאומר, "לא דיין וכו'".

[rabash-maamarim]

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א

1986 - מאמר 11

הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. ש��היו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.

[rabash-maamarim]

877. ג' תפלות - ב

בלק תשד"מ

בזמירות לליל שבת (ב"כל מקדש") כתוב שם: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים".

ויש להבין, מהו החשיבות של תמים. לכאורה, נראה מי שהוא בעל שכל יותר קטן הוא יכול להיות יותר תמים, ולמי שיש לו יותר שכל, ויש לו כח הבקורת, הוא לא מסוגל להיות תמים. ולפי זה יוצא שמדת התמימות ניתן לקטני דעת.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, שמקודם הוא רואה רק מומים, ואח"כ הוא עושה מזה תמים. וההסבר הוא, שבזמן שאדם רואה בעולם רק חסרונות, הן בפרט והן בכלל, זה נקרא מומים, וזה מכונה קו שמאל, ואח"כ הוא מקבל הכל למעלה מהדעת, זה נקרא תמים.

נמצא לפי זה, מי שהוא יותר בעל דעת, אז יש לו יותר מומים, כמו שכתוב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והוא צריך את כל זה לקבל למעלה מהדעת, נמצא שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר גדולה, נמצא שהתמימות שלו הוא יותר גדולה, ממי שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר קטנה.

וזה שאומר: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עול-מים". פירוש, כדי שיהיה לאדם כח התגברות, לאחר שהוא רואה עולם מלא מומים, כנ"ל, אין בידו של אדם לעזור לעצמו אלא שהוא צריך אז לישועה מן השמים, שיהיה כח בידו להכנס לתמימות, למעלה מהדעת, וזהו: "ה' אלקי ישראל תשועת עולמים", היינו שיכנס כל המומים למעלה מהדעת שזהו נקרא תמים, כנ"ל. וזהו "עול-מים", עול הוא מלשון עייל, היינו להכניס מום בתמים.

ובזה נבין דברי הזהר הקדוש (בלק דף ע"א אות קפז, קפח) שכתוב שם, שתפילה לעני היא קודמת לשאר תפילות, שזה פירוש "תפילה לעני כי יעטוף". יעטוף, מלשון "והעטופים ללבן", שפירושו איחור, היינו שמאחֵר כל תפילות שבעולם. ושואל הטעם למה תפילה לעני מאחר לכל התפילות, הוא משום שעני הוא שבור הלב, והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, עיין שם בהסולם.

ויש להבין הטעם למה הקב"ה שומע לתפילת העני, לפני כל התפילות. ואומר הטעם משום שקרוב ה' לנשברי לב, ויש להבין מהו החשיבות של נשברי לב שה' קרוב אליהם. הנה מלכות נקראת בזה"ק בשם "עניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וענין זה מבואר בכמה מקומות בהסולם, שיש בהמלכות ב' מצבים, ו��עם מבואר לפי מצב א' נקראת עניה, משום שאין לה חסדים. ובמקום אחר הוא מכנה שם בהסולם, מצב הב' של המלכות נקראת עניה, משום שהיא צריכה לקבל, מזעיר אנפין בעלה.

ולפי ענינו יש לבאר, שמלכות שמים, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, היינו שלא על מנת לקבל פרס, אז מלכות נקראת עני משום שאין לה מה לתת להאדם שעובד בשבילה. כי דרך העולם הוא, כי מי שעובד עבור מי שהוא, הוא מקבל תמורה עבור עבודתו. ובזמן שהאדם עובד להבורא, שלא לקבל פרס עבור יגיעתו, נמצא שהוא עובד עבור עני, היינו שדומה למי שהוא עובד עבור עני ואין לו מה לשלם לו משהו.

ובהמתבאר, יש לפרש תפילה לעני: האדם, מתפלל לה', שתפילתו יהיה לעני. היינו שמתפלל, שכל מעשיו שהוא עושה, יהיו לשם שמים, דהיינו שרוצה לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס. ועבודה זו נקרא שהוא רוצה לעבוד לשמה. פירוש, אף על פי שעדיין לא הגיע לזה, אבל הוא רוצה. וזהו הבחינה הראשונה בעבודת ה'. ומטרם שהאדם מגיע לבחינת לשמה, נמצא שהוא עובד לא לטובת ה', אלא לטובת עצמו.

ובזה נבין למה תפילת עני היא מתקבלת קודם לכל התפילות, עד כדי כך שהזהר הקדוש אומר שהיא מעכבת לכל התפילות, שהיא קודם לתפילה לדוד ותפילה למשה. ויש לשאול, מדוע היא צריכה לעכב לשאר התפילות. וכי לא יכולין לענות באותו זמן לכל אחד מה שהוא מבקש בבת אחת, אלא עונין לכל אחד בזה אחר זה.

אלא זה יכולים להבין, אם נלמוד כל אלה ג' התפילות באדם אחד. שבדרך כלל, יש להבחין ג' תפילות: א' תפילה למשה, שהוא בחינת תורה. ב' תפילה לדוד, שהוא מלכות, היינו שכבר זכה לבחינת מלכות, אלא שהוא מתפלל, שהמלכות שמים שהוא כבר זכה, לא תסתלק ממנו.

ג' תפילה לעני, שהוא רוצה, להתחיל לצאת מאהבה עצמית, ולכנס בעבודה בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. אז הגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, משום שהוא נגד טבעו. ואז הוא בא לידי מצב שהוא רואה שהוא בעירום וחסר כל, היינו שאין לו תמיכה שיכול לקבל ממנו חמרי דלק לעבודה. זאת אומרת, מטרם שחשב שצריכים לעסוק בעבודה דלשמה, אז הוא היה בסדר. היה לו תורה ותפילה ומעשים טובים. והיה לו רכוש ממה להנות, והיה מסתכל על אנשים שהיה בא במגע עמהם, הוא מרגיש את עצמו שהוא גבוה מהם משכמו ולמעלה.

ועכשיו, בזמן שהוא התחיל ללכת בדרך המגיע לשמה, הוא מרגיש את עצמו שהוא יותר מקופח מכל בני גילו, כי להם יש חיות. ומרגיש אותם בדיוק כמו שהוא הרגיש את עצמו, מטרם שהתחיל לשנות את דרכו. ואז הוא מרגיש שעולם חשך בעדו, והוא על דרך כמו שכתוב: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ה, כג).

ולפי ענינו יש לפרש, כי מטרם שבא משה לעם ישראל בשליחות מה', שהוא רוצה להוציא אותם ממצרים, היה עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שענין פרעה מלך מצרים הוא הרצון לקבל שיש בהנבראים, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא לתועלת עצמו. והוא השולט בכל הנבראים, והוא מיצֵר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת הזולת.

ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה, היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד.

ולפי זה כל אחד מבין, ששליחותו של משה שצריכים לכנס בעבודה דלשמה, אז השכל מחייב, שעתה אם מתחילין ללכת בדרך האמת, היינו לטובת ה', שהוא שיהיה לכל אחד בעת עשיית עבודת ה' כונה בעל מנת להשפיע, אז בטח שכל אחד ואחד יתחיל עכשיו את עבודתו ביתר שאת ובהתלהבות גדולה. והתשוקה תהיה כל כך גדולה עד שיהיה קשה לו לפרוש את עצמו לרגע קט, בכדי שיחשוב גם על צרכי גשמיים, הנחוצים ביותר, מסיבת שעכשיו הוא עוסק רק לשם שמים. והגם שעוד לא נכנס בעבודה זו, שיהיה לו הרגשה כזו שעובד לשם שמים, מכל מקום היות שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, בטח שהגוף יסכים לו יותר מכפי שהיה עובד שלא על דרך האמת, היינו לשמה.

אבל במציאות הוא להפך. כי דוקא בזמן שרוצים ללכת בדרך לשמה, אז הגוף מתחיל להתנגד, ואז מתחיל כל הטענות שלו, היינו טענת פרעה מלך מצרים, שהוא טענת "מי ה' אשר אשמע בקולו" וכו', וכן טענת הרשע שטוען, "מה העבודה הזאת לכם". ואז מתחיל העבודה ללכת בכבדות, וכל פעם הוא צריך להתגברות יתירה.

וזה הענין יש לפרש בהפסוק הנ"ל, כתוב, "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה וכו'". היינו כנ"ל, כי בזמן שמשה רבנו עליו השלום בא לדבר "בשמך", היינו שיעסקו לשם השם, "הרע לעם הזה", הם נעשים יותר גרועים. היינו מטרם שבא משה לדבר שצריכים לעבוד רק לשם שמים, היה כולם עובדים עבודת ה', וחשבו את עצמם לצדיקים. והיה להם כח לעבודה שחמרי דלק לדעת בשביל מה עובדים היה ברור להם.

מה שאין כן לאחר ביאת משה בשליחות, שצריכים לעבוד לשם שמים, אז נעשו יותר גרועים. אם כן לפי זה, היה יותר טוב להם, אם לא היה נכנסים בעבודה דלשמה.

ועל זה באה התשובה: "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא). נמצא, לאחר שיהיה להם כלי לקבל אז אני אתן להם את הכח הדרוש לזה.

עתה נבוא לבאר את מה שהתחלנו, בענין תפילת עני, למה תפילה זו מעכבת לכל התפילות. היות שאנו מדברים באדם אחד שנוהג בו כל אלה המצבים, נמצא שאי אפשר להתקבל תפילת דוד, שהוא מה שהוא כבר זכה למלכות שמים, אלא שהוא מתפלל שלא יפסוק ממנו את המלכות שמים, זה שייך להתפלל, לאחר שיש לו כבר מלכות שמים. מה שאין כן, כל מי שעדיין רחוק ממלכות שמים שעדיין נמצא תחת שליטת פרעה מלך מצרים, איך יכולים לתת לו שדבר זה לא יתפסק ממנו בשעה שעדיין אין לו כלום.

לכן מקודם מתקבלת תפילת עני. היינו, ראשית כל הוא צריך לזכות לבחינת מלכות שמים הנקרא בחינת "עניה ודלה". שזהו בחינה הראשונה, שהאדם צריך להכנס בעבודה. ואח"כ בא מדרגה שניה שהיא תפלה לדוד, היינו שהמלכות שמים שלו, לא יתפסק, ואח"כ באה מדרגה שלישית, שהיא, תפילה למשה; שהיא בחינת תורה.

מקור

[rabash-maamarim]

מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך

תשמ"ד - מאמר ה' 1984 - מאמר 5

מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.

אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.

ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.

ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".

והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך".

Sourse

[rabash-maamarim]

בענין חשיבות החברים

תשמ"ד - מאמר י"ז, חלק א' 1984 - מאמר 17, חלק 1

בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.

ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.

משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.

בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.

מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שתהיה ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות". למשל, אם הם עושים עסק ביחד, ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות".

אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.

אבל בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב) כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.

אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

וזה אנו רואים, שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים של עצמו הוא לא רואה. וכשמדברים על הבנים שלו איזו חסרונות, תיכף הוא מתגבר נגד חבירו, ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.

ונשאלת השאלה, מהי האמת. שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז, כשמדברים על הבנים שלו. והענין הוא כך, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת יש בכל אדם מעלות וחסרונות. וכל אחד, היינו הן השכן, והן אביו, אומרים אמת. אלא השכן שהוא לא מתייחס להבנים של השני עם יחס כאב אל בן. היינו, שאין לו אותה אהבה להבנים, כמו שיש לאביו.

לכן, כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רואה רק החסרונות שיש להבנים. כי מזה הוא יותר נהנה. כי הוא יכול להראות, שהוא יותר במעלה מהשני, בזה שהילדים שלו הם יותר טובים, לכן מסתכל רק על החסרונות של השני. וזה הוא אמת, מה שרואה. אבל מה הוא רואה, רק דברים שנהנה מהם.

אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים הטובים, שיש להבנים שלו. אבל הדברים רעים שיש להבנים שלו, את זה הוא לא רואה, משום שאין לו תענוג מזה. לכן הוא אומר אמת, מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי הוא מסתכל רק על הדברים, שיש מזה לקבל הנאה. אם כן הוא רואה רק המעלות.

לכן יוצא, אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו.

Sourse

[rabash-maamarim]

סדר ישיבת התועדות

תשמ"ו - מאמר י"ז 1986 - מאמר 17

חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ב) וזה לשונם "דריש רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן ממשה, דכתיב. ואתחנן". ופירש זה אאמו"ר זצ"ל, היות שמי שרוצה לבקש ממי שהוא, שיעשה לו טובה, הוא צריך לדעת:

א. אם יש בידו לתת לו, מה שהוא מבקש ממנו. כי אם אין בידו, מה היא התועלת שמבקש.

ב. שיהיה לו לב טוב לתת. שיכול להיות, שיש לו לתת, מה שהוא מבקש, אבל אין לו לב לתת.

ולכן צריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה, כלומר שיאמין שיש בידו להקב"ה את הכל מה שהאדם מבקש. וגם שהקב"ה הוא רחמן ונותן לכל אחד ואחד משאלותיו לטובה.

ולפי זה יוצא לעיננו, כשהחברים מתאספים במקום אחד, ובטח שההתאספות היא לאיזו מטרה, כי כל אחד נותן מזמנו חלק, מה שהיה צריך להשתמש עמו לצרכי עצמו, ומוותר על כל עסקים שלו, ובא להשתתף בהתועדות, אז הוא רוצה לקנות משהו. אם כן צריכים להשתדל, שכל חבר וחבר, שהולך הביתה, צריך לראות עם מה הוא בא להתועדות, ומה רכש עכשיו, שהולך הביתה.

ויש לפעמים, שבעת הישיבת חברים, כל אחד מרגיש טעם בהישיבה. ואז לא עולה על מחשבתו, לחשוב, במה, היינו באיזה רכוש אני הולך עכשיו הביתה. זאת אומרת, מה יש לי ביד, שקניתי בישיבת חברים, מה שלא היה לי לפני שבאתי להחברה. אז הוא רואה, שאין לו בידו מאומה.

וזה דומה כמו שכתוב (דברים כ"ג, פסוק כ"ה) "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תיתן". ויש לפרש זה, כי בזמן שמתאספים החברים, שזה מכונה "כרם רעך", כשיושבים, ואוכלים, ושותים ביחד, ומדברים על תהו ובהו, בשעת מעשה, הגוף נהנה. וזה נקרא בדומה "ואכלת ענבים כנפשך שבעך".

אבל כשהולכים הביתה ורוצים לראות מה שיש להם בהכלים, בכדי שניקח משהו חיות להבית, היינו בזמן שעוזבים את ההתועדות, ורוצים להסתכל, מה יש לנו בהכלים מכל המסיבה, אז רואים "וכליך לא תיתן", אין שום דבר בהכלים, שנוכל להחיות את הנפש לאחר ההתועדות.

אולם האדם צריך לראות, בעת שהוא נותן איזו יגיעה, שלא יהיה בלי שכר. כמו שאנו אומרים בתפלת "ובא לציון", "למען לא ניגע לריק". אלא כשהאדם הולך להתועדות, הוא צריך לקנות שם מזונות, גם כשהוא הולך הביתה, שתהיה לו היכולת להסתכל, אם יש לו מה להכניס בתוך הכלים. ואז יהיה לו מזונות להזין את עצמו עד לפגישה שניה, ועד אז יהיה לו מן המוכן, ממה שרכש בעת אסיפת החברים.

אי לזאת, צריכים מקודם לסדר שבחו של ההתועדות. ואח"כ לראות מה לקנות מהפעולה הזאת. כנ"ל בדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל". זאת אומרת, תחילת הישיבה, היינו תחילת הדיבורים, שהוא תחילת פתיחת האסיפה, צריכים לדבר בשבח החברה. וכל אחד ואחד צריך להשתדל לתת טעם והסבר למעלת וחשיבות שיש בהם. ולא לדבר בשום דבר חוץ משבח החברה.

ועד שיהיה מגולה שבחה ע"י החברים. אז צריכים לומר, עכשיו גמרנו שלב א' מישיבת החברים ולהתחיל בשלב ב'. היינו, שכל אחד ואחד יגיד לפי דעתו, מהו המעשים, שאנו יכולים לעשות, מעשים בכדי שכל אחד ואחד יהיה בידו לקנות אהבת חברים. זאת אומרת, מה כל אחד יכול לעשות, שיקנה בלבו, שיאהב את כל אחד ואחד מהחברה. ואחר שגומרים את השלב הב', שהוא הצעות, מה לעשות לטובת החברה, בא שלב ג', שהוא ענין הוצאות לפועל במעשה, מה שהחליטו החברים, מה שיש לעשות.

ובענין שבח החברה עיין בספר "מתן תורה" (דף קל"ז), מביא שם ענין של אהבת חברים, שעל ידי התחברות בחברים, הוא יכול להגיע לידי רוממות ה'. היות שכל העולם משוקעים באהבה עצמית, והוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. וזה נגד דעת העולם, מסיבת שזהו הטבע שאנו נולדנו בה, מכח מטרת הבריאה, שהיא כמו שנאמר "רצונו להטיב לנבראיו".

וכל הכח שאנו יכולים ללכת נגד זה, שהוא לעשות מעשה להיפך, שלא די שאין אנו רוצים לקבל לטובת עצמנו, אלא אנו רוצים לתת, הנקרא "שכל מעשינו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו", הוא מכח שיש בטבע ההשפעה, שנותנים לאדם חשוב, האדם נהנה מזה. נמצא, שבלי הנאה אין בידי האדם לעשות שום מעשה, משום שזהו נגד הטבע.

אלא אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה", שאנו צריכים לומר, כמו שיש הנאה להבורא, בזה שמשפיע להנבראים, כמו כן צריכה להיות לנו הנאה, בזה שאנו משפיעים להבורא.

אחרת, היינו אם בעת שאנו משפיעים להבורא, אין לנו שמחה והנאה, אנו פוגמים בהשתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ. לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא" (זהר א' קט"ו).

אי לזאת, אם אין לנו שמחה, בעת שאנו עושים את מצות ה', נמצא, אפילו שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, אין זה נקרא "השתוות הצורה". כי אין האדם יכול לשמוח, אלא במקום שיש הנאה. נמצא, אם אין לו הנאה ותענוג מזה שהוא המשפיע לה', עוד אין זה נקרא "השתוות הצורה", שיהיה לו מקום לקבל את השפע העליון, כי עדיין חסרה לו את ההנאה, שיש להקב"ה בעת שהוא משפיע להנבראים.

ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, א��ך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שנים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אח"כ התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אוירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדוה. זאת אומרת, מכל דבר קטן, שהוא עוסק בעניני עבודת ה', הוא נהנה בזה. כי אפילו שנזכר לרגע, שצריכים לחשוב על רוחניות, תיכף הוא אומר, אני כבר מודה ומשבח ומהלל לה'. כי הוא מאמין, שה' קרא אותו עכשיו ורוצה לדבר עמו.

וכשאדם יצייר לעצמו, אם המלך קורא אותו, ואומר לו, שהוא רוצה להשתעשע עמו, איזו שמחה היתה אז להאדם, ואיזה מצב רוח היה לו. ובטח במצב המרומם כזה, בודאי לא היה חושב על שום דברים של "מה בכך". ורק היה קצת מתבייש, שלא יודע חוקי ונמוסי המלך, איך להתנהג בזמן שהמלך מדבר עמו.

ומה שהוא כן יודע לעשות עבור המלך, היה אצלו, להון גדול יחשב. כי על כל פנים הוא יודע קצת חוקים, לקיים בזה מצות המלך, במה שלמד בבית הספר, כשהיה קטן. ובודאי עכשיו, כשהוא כבר התבגר, ורוצה לשמש את המלך, בטח שחסר לו ידיעות בחוקי המלך. נמצא, שהדאגות שלו הוא בזה, שלא יודע ממה המלך יהיה לו יותר הנאה, היינו מאיזה מעשה או כוונה. וחוץ מזה הוא חי בעולם שכולו טוב. את כל זה החברה צריכה לחשוב בעת שמתאספים בהתועדות. ולדבר מחשיבות החברה, כנ"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".

כמו כן אצל החברה, כשאנו רוצים לדרוש משהו מהחברה, שזה מכונה "יתפלל", מוכרח מקודם לסדר לעצמו את שבחו של החברה. "ואח"כ יתפלל", היינו לדרוש מהחברה, שיתנו לו מה שהוא דורש מהחברה.

אם כן, הוא צריך מקודם לראות מה שיש להחברה. איזה רכוש יש להם, שהוא יכול לקבל מהם, על ידי זה שיתחבר עמהם. שיכול להיות הרכוש הזה שיש להחברה, הוא אינו צריך לזה, אלא אדרבה, הוא בורח מזה ומתרחק כמטוחי קשת.

ולפי זה הוא צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח ע"י התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא ע"י זה, שיהיה לכל אחד מהחברה, כח, כמו כל החברה ביחד.

היוצא מזה, שכל אחד ואחד צריך להסתכל בכובד ראש על המטרה של ההתועדות, שזה צריך להביא לידי הרגשה, שלאחר הישיבה של החברים, שיש לכל אחד משהו בידו, שהוא כן יכול להשים בתוך הכלים שלו. ולא שיהיה בבחינת "ואל כליך לא תיתן". וכל אחד צריך לקבל בחשבון, אם הוא לא יושב בההתועדות עם תשומת לב מיוחדת, לא די שהוא מפסיד את עצמו, אלא הוא מקלקל את כל החברה.

וזה דומה מה שמובא במדרש (ויק"ר פ"ד) "לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה. אמר לו חבירו, למה אתה קודר. אמר לו, מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר, ולא תחתיך. אמר לו, שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה".

ולאחר שדברו בהישיבה על חשיבות ונחיצות החברה, אז מתחיל סדר של תיקונים, איך ובמה נוכל לחזק את החברה, שיהיה גוש אחד, כעין שנאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט), שדרשו "כאיש אחד בלב אחד". והסדר צריך להיות, שכל מי שיש לו איזו הצעה, שזה יועיל לאהבת חברים, שידונו בזה, וצריך להתקבל על כל החברים, שאין כאן ענין של כפיה.

עד כאן דברנו בקשר בין אדם לחבירו, שזה יביא לנו את הקשר בין אדם למקום, כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קל"ז). נמצא לפי זה, כמו שמדברים מחשיבות של אהבת חברים, וכל החשיבות היא, שזה יביא לנו לידי אהבת ה', אז צריכים גם כן לחשוב, שאהבת חברים צריכה להביא לנו לידי חשיבות של אהבת הקב"ה.

Sourse

[rabash-maamarim]

סדר עבודה מבעל הסולם זצ"ל

תש"ן - מאמר מ"ו 1990 - מאמר 46

א. להאמין שיש משגיח על העולם.

ב. לדעת שהאמונה היא בחינת למטה בחשיבות, והוא בוחר ללכת בדרך זה.

ג. שהאמונה שלו יהיה בדרך השפעה, ולא בעל מנת לקבל.

ד. וכשמיחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב באיזו צורה נראה העבודה.

ה. באמונה למעלה מהדעת, יש להבחין ב' הבחנות: א' שהוא הולך למעלה מהדעת, מטעם שאין לו ברירה. ב' הוא, אפילו יתנו לו דעת, וכבר אין הוא צריך להאמין וללכת למעלה מהדעת, מכל מקום הוא בוחר ללכת בדרך של למעלה מהדעת.

ו. שהאדם צריך לדעת, כשהעבודה שלו הוא באהבה עצמית, אחרי כל הצלחות שהאדם מצייר לעצמו, שהוא יכול להשיג, יהיה בידו להטיב רק בחינת פרטיותו עצמו, מה שאין כן באהבת ה' הוא מטיב להכלל.

ז. צריכים לתת שבח והודיה על העבר, כי בזה תלוי העתיד, כלומר בשיעור שנותנים תודה, בשיעור זה האדם מחשיב כל מה שמקבל מלמעלה, ויודע לשמור את העזרה שמקבל מלמעלה, שלא יאבד את זה.

ח. עיקר העבודה הוא ללכת בקו ימין, היינו שלימות, כלומר עד כמה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, הוא צריך להיות שמח בזה שזכה שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות.

ט. וגם ללכת בקו שמאל. וזה מספיק חצי שעה ביום, היינו שיעשה חשבון לעצמו כמה הוא מעדיף אהבת ה' על אהבה עצמית. ובשיעור שיראה את החסרונות יתן על זה תפלה שה' יקרב אותו באמת, שדוקא על ב' קוים האדם יכול להתקדם.

בסדר העבודה יש להבחין ג' בחינות (פרי חכם חלק ב', דף ס"ד):

א. להשתוקק להשלים נשמתו, להשיבה לשורשה, שזה נקרא בחינת ישראל.

ב. להבין דרכי ה' יתברך ורזין דאורייתא, "דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעביד ליה", שזהו בחינת אורייתא.

ג. להשתוקק להשגת קודשא בריך הוא, כלומר להדבק בו בהכרה שלימה, שזהו בחינת קודשא בריך הוא.

ומוטב שישתוקק לציוויא דמארי שזהו קו האמצעי.

[rabash-maamarim]

הכנה לסליחות מהו

תשמ"ו - מאמר ל"ו 1986 - מאמר 36

ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.

ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.

אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.

כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת".

Sourse

[rabash-maamarim]

ענין השפעה

תשמ"ד - מאמר ט"ז 1984 - מאמר 16

לבאר ענין של השפעה. כשאדם משמש את מי שחשוב בעיני העולם, אין האדם חשוב צריך לתת לו תמורה עבור השימוש שלו, אלא עצם השימוש לאדם חשוב, נחשב לו כאילו נתן לו תמורה. זאת אומרת, אם הוא יודע, שהוא אדם חשוב, כבר נהנה מהשימוש, ולא צריך לקבל עוד הנאה עבור השימוש, אלא השימוש בעצמו הוא הוא הנאה שלו.

מה שאין כן אם הוא משמש אדם פשוט, אז אין לו הנאה מהשימוש, וצריך לקבל תמורה עבור השימוש. זאת אומרת, אותו השימוש שהוא עושה, אם זה לאדם חשוב, אז אינו צריך לתמורה.

למשל, בא אדם חשוב באוירון ובידו מזודה קטנה. ויש הרבה אנשים שמחכים לבואו. ואדם החשוב נותן את המזודה שלו למישהו, להביא להמכונית שלו, שהוא נוסע הביתה. ורוצה לשמש לו תמורת זה נגיד 100 דולר. בטח שהוא מסרב לקבל ממנו, מטעם שיש לו הנאה מהשימוש שלו יותר ממאה דולר, שהוא נותן לו.

מה שאין כן אם הוא אדם פשוט, אפילו בכסף לא יהיה משרת שלו, אלא הוא יגיד לו "יש כאן אנשים שהם סבלים, הם יביאו המזודה שלו להמכונית. ולי, אין זה לפי כבודי, לשמש אותך. והסבלים, היות שזהו המקצוע שלהם, אם תיתן להם תמורה, בטח הם ישמחו לשמש אותך".

נמצא לפי זה, אותו המעשה, שהוא עושה, יש הבדל והבחנה רבה, לא בהמעשה, אלא לשם מי הוא עושה את המעשה. אם הוא עושה את המעשה עבור אדם חשוב, תלוי זה רק בחשיבותו של אותו אדם כלפי הרגשתו של האדם, מה שהוא מרגיש את גדלותו של אדם זה. ואינו חשוב, אם הוא מבין, שהוא אדם חשוב, או שהסביבה שלו אומרים עליו, שהוא אדם חשוב, כבר יש לו כח לשמש אותו, ואינו צריך לשום תמורה, כנ"ל.

ולפי הנ"ל יש להבין בענין זה, מהו באמת כוונת האדם, שמשמש את האדם חשוב. אם כוונתו, שהוא נהנה מזה, שמשמש לו, שנחשב לו לזכיה גדולה, בזה שמשמש לו. או מטעם היות שיש לו הנאה גדולה, בזה שמשמש לו. ומאיזה מקור באה לו ההנאה, כשהוא משמש לאדם חשוב, הוא לא יודע. אלא שהוא רואה דבר טבעי, שיש כאן הנאה גדולה, לכן הוא רוצה לשמש לו.

זאת אומרת, אם כוונתו היא, אם הוא אדם חשוב, לכן הוא רוצה, שהאדם חשוב יהיה לו הנאה. או שהוא רוצה לשמש אותו, משום שהוא מרגיש הנאה. היינו, אם הוא היה יכול לקבל אותה הנאה, שיש לו מזה שמשמש לו, על ידי דבר אחר, אז הוא היה מוותר על השימוש הזה. כי כל מה שהוא רוצה לשמש אותו, הוא רק מטעם, שמרגיש שמכאן הוא יכול למצוא הרגשה טובה, לכן הוא משמש אותו.

השאלה היא, אם השימוש הוא, בכדי שרוצה, שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה. ומה שהוא מרגיש הנאה, בזה שהוא משמש לו, הוא רק תוצאה. אבל לא שכוונתו הוא על עצמו, אלא רק שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה. או באמת, הוא אין לו חשבון אם האדם חשוב, אלא כל החשבונות שלו הוא, עד כמה שהוא יכול לקבל מזה הנאה.

ואם אנו נשאל, מה נפקא מינה בזה, על איזה כוונה הוא עושה, התשובה היא, כי אנו צריכים לדעת, מהו הפירוש "כלי דהשפעה". אנו מוצאים ג' הבחנות במעשה דלהשפיע:

א. הוא עוסק בעניני השפעה לטובת הזולת, בין בגופו ובין בממונו, בכדי שיקבל עבור זה תמורה. היינו, שלא מספיק השימוש בעצמו, שהשימוש יתן לו הנאה. אלא שהוא רוצה, שתמורת זה יתנו לו דבר שני. למשל, הוא רוצה שתמורת עבודתו במעשה דלהשפיע, יתנו לו כבוד. ובעבור זה יש לו כח לעבוד. מה שאין כן אם אין לו הבטחון, שיקבל עבור זה כבוד, אז הוא לא היה עושה, מה שהוא עושה לטובת הזולת.

ב. הוא עוסק בדברים של השפעה לטובת הזולת, ואינו רוצה שיתנו לו איזו תמורה עבור עבודתו. היינו דבר אחר, היינו דבר שני. אלא שהוא מסתפק, בזה שהוא עשה מעשים של השפעה. ויש לו בטבע הנאה, מזה שעושה טובות לאחרים. וזהו כל הנאה שלו. ובודאי שזוהי מדרגה יותר גדולה מהראשונה, שמכאן אנו רואים, שהוא עושה מעשים, שכוונתו על מנת להשפיע לאחרים טובות. וזה אנו צריכים לכנות "משפיע בעמ"נ להשפיע".

אבל אם נעמיק קצת בהדבר, ונחקור, מהי באמת כוונתו, בזה שהוא משפיע לאחרים. אם הוא עושה את כל המעשים, הוא משום, שהוא רוצה להנות. שפירושו, אהבה עצמית, היות שמצד הטבע שלו הוא נהנה ממעשים של השפעה, או שכוונתו הוא, שיש לו הנאה מזה שיש לאחרים דברים טובים.

זאת אומרת, שהוא נהנה מזה, שיש לאחרים מצב רוח טוב. לכן הוא משתדל לעשות טובות לאחרים, בכדי שיהיה לאחרים מצב רוח טוב, שיהנו מהחיים שלהם. ואם במקרה הוא רואה, שיש איש אחר, אם הוא יעשה את המעשים, שרוצים לעשות עכשיו, למשל, לבני עירו, הוא יותר מוצלח ממנו, אז הוא מוותר על הנאה שלו, מזה שיש לו הנאה ממעשים של השפעה, ומשתדל שהשני יעשה את הדבר.

ואז בטח אם האיש הזה, מה שהוא עוסק במעשים של השפעה, ואינו רוצה שום תמורה עבור עבודתו, מכל מקום על זה שהאחר יעשה את המעשים לטובת בני עירו, אף על פי שהוא יודע, שהשני יותר מוכשר, מכל מקום הוא לא יכול לוותר, על זה עוד לא יכולים לומר, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע". כי סוף כל סוף אהבה עצמית היא הקובעת אצלו.

ג. הוא שעובד בעמ"נ שלא לקבל שום תמורה. וגם אם הוא רואה, שיש איזה אדם, שהוא יותר מוכשר, הוא מוותר על הנאתו, מזה שהוא משפיע לאחרים, ודואג רק לטובת הזולת. זה נקרא "משפיע בעל מנת להשפיע".

אם כן, יש כאן בירור גדול, שצריכים לברר, מהי באמת כוונתו. אם הוא רוצה, שיהיה לעצמו מצב רוח טוב, לכן הוא משמש לו. או כוונתו הוא, שהוא רוצה, שיהיה מצב רוח טוב להאדם חשוב.

ובכדי להבין את ההבחנה הנ"ל, יכולים להבין את הדבר, על ידי ציור שהאדם יצייר לעצמו. היות שזהו אדם חשוב מאוד, ולכן הוא רוצה להנות לו, בכדי שיהיה לו מצב רוח טוב. לכן הוא רוצה לשמש אותו. אבל בזמן השרות שהוא עושה לו, הוא מרגיש בעצמו מצב רוח טוב ונעלה, ומרגיש את עצמו, שכל התענוגים, שהוא היה מרגיש בחיים שלו, הוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום ערך ממה שהוא מרגיש עכשיו, מסיבת שהוא משמש אדם החשוב ביותר בעולם, ואין לו שום מילים, לתאר את קורת רוח שיש לו, מזה שהוא רוצה לעשות לאדם חשוב מצב רוח טוב.

ועכשיו הוא יכול לעשות בקורת על עצמו, מה כוונתו, בזה שהוא רוצה לעשות נחת רוח להאדם חשוב. אם הוא דואג לתועלת עצמו, זאת אומרת, מה שהוא רוצה להנות לו, הוא מטעם, שהוא ירגיש מצב רוח טוב. או שכל כוונתו הוא, שאדם חשוב, הוא להנות לו, שיהיה להאדם חשוב מצב רוח, שמסיבת גדלותו של האדם, מתעורר לו חשק גדול לשמש אותו.

לכן, הגם שבזמן שימושו, הוא מרגיש את התענוג הגדול, שיש בעת השימוש, מכל מקום, אם הוא יודע, שיש מישהו, אם הוא ישמש אותו, יהיה יותר נחת רוח להאדם חשוב, אז הוא מוותר על הנאת עצמו, מה שהוא יכול להרגיש בעת השימוש, ורוצה בלב שלם, שהשני יעשה את השרות הזאת, מסיבת שיהיה לו יותר נחת רוח, מכפי שהוא ישמש לו.

נמצא מזה, אם הוא מסכים לוותר על השרות שלו, אפילו שמרגיש עכשיו תענוג נפלא מהשרות שלו, מכל מקום, לטובת האדם חשוב, שיהיה לו יותר נחת רוח, הוא מוותר, משום שהוא לא חושב על עצמיותו, אלא הכל לטובת האדם חשוב.

וזה נקרא, שאין לו שום כוונה לתועלת עצמו, אלא הכל בעל מנת להשפיע, ואין לו שום חשבון עם עצמו. אז יש לו הבירור השלם, שלא יכול לרמות את עצמו. וזה נקרא "השפעה גמורה".

אבל צריכים לדעת, כי אין באפשרותו של האדם להגיע לזה בכוחות עצמו. אלא על זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו", (קידושין ל').

זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה".

היות שיש כלל "מי שנותן איזו יגיעה, היינו שמבטל המנוחה שלו, הוא מסיבת שרוצה משהו, שיודע, שבלי יגיעה לא יתנו לו, לכן הוא מוכרח להתייגע". ואי לזאת, האדם המתייגע לקיים תורה ומצות, בטח שיש לו איזה דבר, שחסר לו. ולכן הוא מתייגע בתו"מ, שעל ידי זה ישיג את מבוקשו.

ולפי זה צריך האדם לתת תשומת לב וקצת מחשבה, טרם שמתחיל עבודתו בעבודת ה', מה הוא רוצה. היינו, איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו. או נגיד יותר פשוט, מהי הסיבה שמחייבו לעסוק בתורה ומצות. ואז, כשמתבונן בדבר זה, היינו לדעת מה חסר לו, שבשביל זה הוא צריך להתייגע, אז מתחיל האדם לחשוב הרבה מחשבות, עד שמאוד קשה לו לדעת, באמת מה הוא רוצה.

לכן יש הרבה אנשים, שבעת שמתחילים לחשוב, לשם איזו מטרה הם עובדים, אז הם לא יכולים לקבוע מטרה אמיתית, לכן הם אומרים "מה לנו להתעייף במחשבות של חקירה", ועובדים בלי שום מטרה, אלא שאומרים "אנו עובדים בשביל עולם הבא. ומה זה עולם הבא. מה לנו לחשוב על זה. רק נאמין שזהו דבר טוב, ודי לנו. מתי שנקבל את השכר של עולם הבא, אז נדע מהו זה. ולמה לנו לכנס בחקירות".

ורק יחידים ישנם, שאומרים, שיש ענין דביקות ה'. ובכדי להגיע לדביקות ה', הוא צריך להגיע לידי השתוות הצורה, היינו "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ואז הוא מתחיל להשתדל להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא, שיהיו כל מעשיו בבחינת השפעה, שרק אז נעבר הצמצום וההסתר שיש בעולם, ממנו. ומתחיל להרגיש את הקדושה.

אבל בעת שמתחיל בעבודתו להגיע לידי מדרגת השפעה, אז הוא רואה, שהוא רחוק מאוד מזה. שאין לו רצון של מחשבה, דיבור, מעשה, שתהיה לו היכולת לכוון בעל מנת להשפיע. ולא יודע אז מה לעשות, שישיג כח ההשפעה. וכל פעם שמוסיף כוחות, הוא רואה, שכל ענין זה הוא ממנו והלאה. עד שבא לידי הכרה, שאין זה בגדר אנושי, שתהיה מציאות, שיוכל פעם להגיע לזה.

אז הוא בא לידי הכרה, שרק הקב"ה הוא יכול לעזור לו, כנ"ל. ורק אז הוא מבין, שהוא צריך לעסוק בתו"מ, כדי לקבל שכר. והשכר שלו הוא, שבשביל זה הוא מתייגע, הוא שהקב"ה יתן לו הכח של השפעה. ועל זה השכר הוא מקווה. כיון שהוא רוצה להגיע לדביקות השי"ת, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהוא בחינת השפעה.

וזהו כל השכר שלו, מה שהוא מקווה, שעל ידי היגיעה שלו בתורה ומצות, הוא מקווה, שיתנו לו דבר, מה שהוא בעצמו לא יכול להשיג. אלא הוא צריך שהשני יתן לו. כדרך יגיעה הגשמית, היות שאין אדם יכול להשיג בעצמו כסף, לכן הוא נותן יגיעתו, ועבור זה יתנו לו כסף. כמו כן ברוחניות, מה שהוא לא יכול להשיג בכוחות עצמו, והוא צריך, שמי שהוא יתן לו, אז לזה אנו מכנים "שכר".

לכן כשהאדם רוצה להגיע לידי מידת השפעה, מטעם שהוא רוצה לבוא לידי דביקות ה' יתברך, ואי אפשר לו לבוא לידי מידה זו, אלא הוא צריך, שהבורא יתן לו את זה. וזה שהוא רוצה, שיתנו לו, זה נקרא "שכר".

ולכן, היות שיש כלל "אם רוצים שכר, מוכרחים לתת עבודה ויגיעה", לכן הוא מקיים תורה ומצות, בכדי שיתנו לו את השכר הזה, הנקרא "כח השפעה", היינו לצאת מאהבה עצמית ולקבל רצון, שיהיה לו כח לעסוק רק באהבת הזולת.

וזהו שאמרו "לעולם יעסוק בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". היינו כנ"ל, שעל ידי היגיעה בתו"מ על מנת שיבוא לשמה, אז הוא יגיע לידי מדרגת לשמה, על ידי שהוא התייגע את עצמו מקודם. לכן הוא זוכה, ל"המאור שבה, מחזירו למוטב". שזה נקרא, שמן השמים נתנו לו את הכח השפעה.

אבל יש לשאול, בשביל מה הוא צריך מקודם להתייגע את עצמו, ואח"כ נותנים לו את המאור התורה. ולמה לא ��ותנים לו תיכף את המאור התורה, ותיכף יחזיר אותו למוטב. ולמה להתייגע ולתת מרץ בחינם, וגם לאבד זמן בחינם. הלא היה יותר טוב, שיתנו לו את המאור תיכף בתחילת עבודתו. זאת אומרת, שתיכף יקבל את המאור, ותיכף יתחיל עבודתו בלשמה.

והענין הוא, ש"אין אור בלי כלי". ו"כלי" נקרא רצון. היינו שהאדם שיש לו חסרון, ומשתוקק למילוי חסרון, זה נקרא "כלי". ורק אז, כשיש לו כלי, היינו רצון לאיזה מילוי, אז שייך לומר, שנותנים לו מילוי, והוא שבע רצון בהמילוי שנתנו לו. כי לזה הוא היה משתוקק. ו"שכר" נקרא מילוי. שההשתוקקות מקבל, ועוד יותר מזה, שגודל חשיבות המילוי, תלוי במידת ההשתוקקות, ולפי ערך היסורים שהיה לו, באותו שיעור הוא נהנה מהמילוי.

אי לזאת, אי אפשר לתת להאדם מאור, שיחזיר אותו למוטב, בזמן שאין לו שום רצון לזה. כי ענין החזרתו למוטב פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת.

ואם האדם, אין לו שום רצון לצאת מאהבת עצמית, ואם אומרים לו "תעבוד עבודה ותמורת זה לא יהיה לך רצון לאהבה עצמית", לא נחשב זה לאדם לבחינת שכר. אלא להיפך, אדם חושב אז, תמורת זה שעבד אצל בעל הבית, ובמקום שהיה צריך לעשות לו טובה תמורת יגיעתו, אז נותן לו תמורת זה רעה גדולה. עד כדי כך, שכל אהבה עצמית הוא מפסיד ברגע אחד. ומי מסכים לדבר זה.

ולכן צריך האדם מקודם ללמוד שלא לשמה, שעל ידי זה יהיה לו סיוע מצד הגוף, כי האדם מוכן לוותר על תענוג קטן, בכדי לקבל תענוג גדול. ומצד הטבע אין אדם יכול לצייר לעצמו תענוג, אם לא שיהיה רק בנוי על יסוד של אהבה עצמית.

לכן אומרים לו, שע"י התעסקותו בתורה ומצות, הוא יקבל שכר. וזה לא שקר. שבודאי הוא יקבל שכר. היינו אומרים לו, שע"י יגיעתו בתורה ומצות, הוא יקבל שכר, זה אמת. כי בודאי יקבל שכר. אלא השכר ישתנה.

כי למשל, האבא אומר לילד שלו, אם תהיה ילד טוב, אני אקנה לך אוטו, מה שילדים קטנים משחקים בה, היינו אוטו של פלסטיק. ואח"כ אבא נסע לחוץ לארץ, וחזר לאחר כמה שנים. הבן כבר נתבגר, ובא לאביו, ואומר לו "אבא, הלא אתה, מטרם שנסעת לחוץ לארץ, הבטחת לי אוטו - מוביל של פלסטיק". הלך אביו וקנה במקום זה מכונית טובה, שיכול לנסוע עמה למרחקים. ואז הבן כבר בר שכל, והוא מבין, שאין עכשיו הזמן מתאים למכונה של פלסטיק, אלא למכונה של אמת. האם זה נקרא, שאביו רימה אותו. בטח שלא. אלא הבן רואה עכשיו, שהוא, כשהיה ילד, לא היה יכול להבין אחרת, אלא דוקא בשכר של "מה בכך".

כמו כאן, כשמתחיל בשכר של "מה בכך", שזה נקרא "שלא לשמה", היינו שהוא מחכה שיתנו לו שכר של דבר, שאין לו ערך נגד השכר האמיתי, שהוא יקבל, היינו שיזכה לשמה, שזהו הכלי, שיכולים לקחת בתוכו הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת, שהם התענוגים האמיתיים.

נמצא, בזה שאומרים, שיעבוד שלא לשמה, היינו לקבל שכר, זהו אמת. היינו, שגם כשיכוון בעמ"נ להשפיע, גם כן יקבל שכר. אלא כל השקר הוא בזה, בהשכר בעצם. שהאדם, בזמן שנמצא בשלא לשמה, הוא חושב על שכר אחר שיתנו לו. שהכלי, שמקבל את זה, נקרא "אהבה עצמית".

מה שאין כן אחר כך, שהאדם גדל, הוא התחיל להבין, שעיקר הכלים שמקבלים שכר, הוא בכלים דהשפעה, שדוקא ע"י כלים אלו מקבלים את הטוב והעונג האמיתי. ואז הוא מרגיש את עצמו לאדם המאושר בעולם. מה שאין כן השכר, שהיה מצפה שיקבל, בזמן שהיה נמצא בשלא לשמה, שאז לא היה מסוגל לקבל, רק שכר המתאים לילד קטן.

נמצא לפי זה, כשמלמדים בשלא לשמה לקבל תענוג ושכר תמורת עבודתו, הוא לא נקרא "שקר", מטעם שהוא לא הפסיד שום דבר, במה שמחליפים לו את השכר קטן לשכר יותר גדול. אלא צריכים לפרש, ששלא לשמה, היינו השכר הזה, אין לו את השם האמיתי, כמו שהוא חושב, אלא שיש להשכר שם אחר, מכפי שהוא חשב. אבל שכר נשאר שכר. ולא מחליפין את השכר, אלא מחליפים את השם של השכר. היינו מ"שכר של שקר ומדומה" ל"שכר של אמת".

ומכל הנ"ל יוצא, שעיקר מה שהאדם צריך לקבל תמורת יגיעתו בתו"מ, הוא שהקב"ה יתן לו את הכלים דהשפעה, מה שאין האדם עצמו יכול להשיג, מטעם שהם נגד הטבע. אלא זהו מתנה מן השמים. שזהו השכר שלו, שהיה תמיד מצפה לזה "מתי אני אהיה מסוגל לעשות נחת רוח להבורא יתברך". וכיון שהיה מצפה לשכר הזה, לכן זה נקרא "שכר שלו".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לעיין ב"פתיחה כוללת לספר פנים מסבירות" (אות ג', ד"ה "ודע") שכתוב שם "שורש החושך הוא המסך שבכלי מלכות. ושורש השכר נשרש באור חוזר היוצא על ידי זווג דהכאה".

הוא נותן שם שורש, למה שאנו רואים בעולם הזה. היינו, שכל מה שאנו רואים בעולם הזה, כל זה הוא ענפים הנמשכים מהשורשים, מהעולמות העליונים. ואומר שם "שורש היגיעה, מה שהאדם מרגיש בעולם הזה, נמשך משורש המסך שבכלי מלכות". שפירושו, שהכלי, שיש להנבראים, הוא הנקרא "רצון לקבל הנאה", שזה ברא הקב"ה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. לכן ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה. וזה מכונה "מלכות" בספירות העליונות.

ואח"כ, אנו לומדים, נעשה ענין של צמצום, שענינו הוא, שלא רוצה להיות מקבל, משום שהוא רוצה בהשתוות הצורה עם הבורא. לכן נעשה כלל בהקדושה, שלא מקבלים שום דבר מבלי שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.

וזה ענין תיקון המסך. היות שמדברים באורות עליונים, לכן זה שלא רוצים לקבל אור, נקרא "מסך". בדומה לאדם, בזמן שאור השמש מאיר יותר מדי להבית, ואינו רוצה לקבל את אור השמש, אז נותן וילון או מסך, בכדי שהשמש לא תזרח לתוך הבית.

לכן כשמדברים באורות עליונים, וכשהמלכות, אף על פי שהיה לה רצון וחשק גדול לקבל אור התענוג, מכל מקום ויתרה על התענוג, שלא לקבל אותו, מסיבת שרוצה בהשתוות הצורה, זה נקרא "יגיעה". היינו שעושה דבר שלא לרצונה, היינו שמונע את עצמה מלקבל את התענוג.

וגם בעולם הגשמי, האדם, בזמן שהוא צריך לוותר על איזה תענוג, נקרא זה "יגיעה". למשל, האדם נהנה מהמנוחה, והוא לאיזו סיבה וצורך מוותר את המנוחה שלו, והולך לעשות משהו. זהו נקרא "יגיעה".

וכמו כן הוא מראה לנו, איך הענף הגשמי, כשמקבל שכר, איפה זה נשרש בהעולמות עליונים. הוא מראה לנו, ששורש השכר נמשך מאור חוזר, שהוא הרצון להשפיע, היוצא מהזווג דהכאה, שנעשה בין אור העליון לבין המסך והעוביות (עיין תע"ס חלק ד' דף רנ"ח, אות ח'), שכתוב שם, "שאור חוזר המלביש יוצא תולדה משני כוחות". שענין זווג דהכאה ברוחניות הוא, אם שני דברים מנוגדים זה לזה, נבחן זה להכאה, שענינו הוא, מצד אחד הוא חושק מאוד להדבר, מטעם שהוא רואה, שמזה תהיה לו הנאה גדולה, ומצד השני הוא מתגבר ולא מקבל את הדבר, מסיבת שהוא חושק להשתוות הצורה. היינו שיש כאן שתי תשוקות:

א. שמשתוקק לקבל הנאה,

ב. ומצד שני הוא משתוקק להשוואת הצורה.

ומב' אלה נולד דבר חדש, המכונה "אור חוזר המלביש", שעם כח הזה הוא יכול אח"כ לקבל את השפע העליון, משום שהאור חוזר הזה הוא הכלי המתאימה לקבל את השפע. דהיינו, שעם הכלי הזה יש לו כאן ב' דברים:

א. שהוא מקבל את התענוג, שיש בשפע העליון, שהיא באה ממחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו,

ב. ויחד עם זה הוא נמצא את עצמו בהשתוות הצורה, שהוא בחינה ב', שיש לו בעת קבלת השפע.

הרי אנו רואים מכל הנ"ל, שכל השכר הוא רק אור חוזר, שהוא כח השפעה, שהתחתון מקבל מהעליון, שהוא מכנה אותו "אור חוזר", שפירושו, מה שהתחתון נותן להעליון. זאת אומרת, השפע שבא מהבורא נקרא "אור ישר". כמו שכתוב "והאלקים ברא את האדם ישר". היינו, כמו שאנו לומדים, שמחשבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהתחתונים יקבלו שפע. וזה נקרא "ישר".

אלא שהמקבלים את השפע רוצים בהשתוות הצורה. לכן יש לנו תיקון, המכונה "אור חוזר". היינו, שהמקבל את השפע לא מקבל זה מטעם שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע להעליון. שפירושו, כמו שהעליון רוצה שהמקבל יהנה, כמו כן המקבל את השפע, כוונתו שהוא מחזיר הנאה להמשפיע, שהעליון יהנה מזה שנתמלא את מחשבתו. נמצא לפי זה, שעיקר השכר הוא האור חוזר, היינו הכח ההשפעה, מה שהתחתון מקבל מהעליון.

אבל מכל מקום יש להבין, מדוע אנו אומרים, שהכלי, הנקרא "כח השפעה", זה הוא כל השכר. הלא שכר משמע דבר שמקבלים. כמו שאומרים "אני עובד בשביל לקבל שכר". כמו שאומרים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו, שיקבלו שכר. וכאן אנו אומרים, שהשכר נקרא "כח הנתינה". ומה אנו מבינים, שהשכר צריך להיות, שהאדם יזכה להשגת אלקות, ולרזי תורה, וכדומה. אלא מה הוא אומר, שהשכר הוא בזה, שאנו משיגים כח הנתינה, היינו כח השפעה. ואומר לנו עוד, שזה נמשך משורש העליון, שהוא הנקרא "אור חוזר".

הנה ידוע הכלל "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". אם כן, יוצא לפי זה, שהבורא רוצה לתת לנבראים, יותר משהנבראים רוצים לקבל. אלא מי מעכב. אלא שצריכים לזכור את ענין הצמצום, שהיה, שהוא, בכדי שיהיה להנבראים ענין של השתוות הצורה. שהוא תיקון, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא. שהוא נמשך משורש שלנו. היות שהבורא ענינו הוא להשפיע, ולא לקבל חס ושלום, שהוא לא בעל חסרון, שיהיה לו ענין של קבלה, לכן לפי הכלל שיש בטבע שלנו, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן בזמן שהתחתון צריך לעשות איזו פעולה, שאין זה נמצא בהשורש, הוא מרגיש אי נעימות.

נמצא לפי זה, על שפע, שהוא אור ותענוג, על זה אין לאדם לעשות שום פעולה, שיקבל את זה, כנ"ל, כי יותר מה שהנברא רוצה לקבל, הבורא רוצה לתת לו. אלא כנ"ל, שאין להנברא כלי, שיוכל להנות מהתענוגים שיתנו לו, מסיבת הבושה, כנ"ל. נמצא, שכל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה", שרק כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה.

אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע", צריכים גם כן רצון. היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע.

ואז רואים, שחסר לנו כח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע. וכשיהיה לנו את כח הזה, נוכל לקבל את הטוב והעונג, שזה נמצא מן המוכן, שאין אנו צריכים לתת על זה שום עבודה, כי זה נותן הבורא. רק תמיד שהאדם יעלה מדרגה לדרגה, הוא רק לרכוש כל פעם כח השפעה, ויותר לא חסר.

Sourse

[rabash-maamarim]

מהו "הנסתרות לה' אלקינו" בעבודה

תש"ן - מאמר מ"ה 1990 - מאמר 45

ידוע, שיש בקיום תו"מ בחינת מעשה ובחינת כוונה. "מעשה" נקרא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ותמורת זה האדם צריך להאמין, שיקבל שכר. וזהו כמו שאומר הרמב"ם בסוף "הלכות תשובה" וזה לשונו "לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

נמצא, שהם מסתכלים על המעשה מצות, שהוא לטובת העוסקים בהם. וזה נקרא "חלק הנגלה שבעבודה". כלומר, שהאדם יכול לראות את המעשים שלו, אם הם בסדר. וגם אדם אחר, כשהוא מסתכל עליו, איך שהוא מקיים את התו"מ, גם יכול לראות. זה נקרא "חלק הנגלה", היות שהמעשים שהאדם עושה, הם מגולים לעצמו וגם לאחרים.

מה שאין כן בחינת כוונה. היינו לכוון, שהמעשים האלו יהיו לשם שמים, את הכוונה אין האדם רואה את האמת. ויכול לרמאות את עצמו, שאין האדם מסוגל לראות את האמת. כי "אין אדם רואה חוב לעצמו". נמצא, שענין הכוונה נקרא "חלק הנסתר". כלומר שנסתר מהאדם עצמו, שאינו יכול לדעת את האמת. ובפרט שנסתרת הכוונה מחבירו, שאין האדם יכול לראות את מה שחבירו מכוון בעת עשיית המצות. לכן נקרא זה "חלק הנסתר בעבודה".

ובהאמור, שבעבודה יש לנו להבחין חלק הנגלה, שנקרא "מעשים", "חלק הנסתר, שנקרא "כוונה לשם שמים", יש להבחין בין עבודת הכלל לעבודת הפרט. שבעבודת הכלל, האדם רואה שיש לו התקדמות. היינו, שכל פעם הוא רוכש יותר תורה, יותר מצות, וממילא יש לו חומרי דלק לעבודה, וממילא הוא נמצא תמיד בשמחה. והוא לא יכול להבין, מדוע אין כל אנשים מתחברים לתו"מ, כי הוא מרגיש טעם בתורה ועבודה.

והטעם הזה מאיר להכלל מבחינת אור מקיף, וזה נקרא "דומם דקדושה". היינו כמו בגשמיות, כל הצמחים יוצאים מהדומם, כמו כן בעבודה, כל בחינת "צומח" בעבודה, בא מבחינת "דומם דקדושה". ובלי "דומם" אין "צומח". ואור מקיף הזה מאיר בהכלל, אם הם מקבלים על עצמם עול תו"מ.

והעיקר, שאין להם כוונות, שיהיו לנגד "הגוף", הנקרא "תועלת עצמו", משום שעם הכלל צריכים ללמוד, כמו שאומר הרמב"ם "היינו, בכדי לקבל שכר". ובשיעור שמאמינים בשכר ועונש, כבר יש להם חומרי דלק ללכת בעבודה בשמחה וחשק.

מה שאין כן בו בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך לזכות לבחינת בעל מנת להשפיע, שזהו נגד טבע הגוף, אז הגוף תיכף מתחיל להתנגד להדרך שלו. ואז לא מספיקה לו בחינת האמונה, שהיתה מאירה לו מבחינת אור מקיף. אלא הוא רואה אז, שחסרה לו אמונה בגדלות ה', שיהיה לו כח התגברות על השאלות של הגוף.

ואז מתחיל סדר של עליות וירידות. והאדם חושב אז, שהוא אינו ראוי להיות עובד ה' על הכוונה, שיוכל לעשות הכל לשם שמים. והוא רואה זה, שכל פעם באים לו מחשבות זרות, שאין בידו להתגבר עליהם.

אולם לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל "אנו צריכים להאמין, שהבורא שולח לנו את המחשבות האלו. וזהו בכדי שעל ידי זה אנחנו נקבל רצון להתפלל אליו, בשיעור שיהא זה מעומק הלב", כמו שכתוב במאמר "אלהים אחרים", משנת תש"ה. אם כן מוטל עלינו רק להרבות בתפלה לה', שהוא יתן לנו את הרצון להשפיע, ואין אנו מסוגלים להשיג את הרצון הזה בכח עצמנו. ואנו צריכים רק לעשות עצות על ב' אופנים:

א. לעשות עצות, איך שנרגיש כי חסר לנו רק הכח דלהשפיע.

ב. שנבקש ממנו, שיתן לנו את הכח הזה. וזה נקרא בשם "תרי"ג עיטין", היינו "תרי"ג עצות", איך להגיע שיהיה לנו כלי, המכונה "חסרון", ומילוי הנקרא "אור".

היינו, מה שהבורא נותן את הרצון להשפיע, שזה נקרא "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה". אז הבורא נותן לו את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". ורק לאחר זה שמשיגים את הרצון להשפיע, יכולים להגיע לזכות לבחינת תרי"ג פקודין, שזהו האור המלובש בתרי"ג מצות.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו". היינו חלק הכוונה, שהוא לכוון, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, זה שייך להבורא. כלומר, שאין זה בידי אדם להשיג את הכח הזה מעצמו. לכן האדם צריך לדעת, כשהוא רואה שאי אפשר להגיע אף פעם שיהיה בידו כח לעשות לשם שמים, אז האדם רוצה לברוח מהמערכה. כי הוא רואה, שאף פעם לא יגיע לזה. לכן אומר הכתוב "הנסתרות לה' אלקינו". זאת אומרת, את החלק הנסתר, היינו הכוונה דלהשפיע, אין זה בידי אדם, אלא ביד ה', לתת את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". וזה שכתוב "הנסתרות" זה שייך לה' אלקינו, שהוא יתן זה.

אולם בזמן שהאדם זוכה לרצון להשפיע, אין לו להתפלל שהרצון לקבל ימות. כי אז, אם הרצון לקבל ימות, אז אין האדם יכול לראות את השפלות של הרצון לקבל. ונמצא, שהרצון לקבל שיש לו, ימות בלי תשובה. והאדם רוצה, שהרצון לקבל יחזור בתשובה. כי בזה האדם לוקח את הנקמה בהרצון לקבל.

היינו, שהאדם רואה, איך שהרצון לקבל מוכרח לעבוד כרצונו של הרצון להשפיע, ש"תשובה" נקרא, שהרצון לקבל נכנע להרצון להשפיע, והרצון לקבל מוכרח לעבוד עכשיו בצורה של מקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן אם הרצון לקבל ימות מטרם שהאדם יכול להכניעו, שיהיה מקבל בעל מנת להשפיע, נמצא, שהאדם לא תיקן את הרצון לקבל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהילים נ"ט, י"א) "אלקי חסדי יקדמני".

ופירש רש"י "יקדים לי עזרתי", קודם שישלוט בי יד שונאי. "יראני בשררי", מה שאני תאב לראות. "אל תהרגם", שאין זו נקמה הנכרת. "פן ישכחו עמי" כי כל המתים משתכחים. "הניעמו בחילך והורידמו", אלא הניעמו מנכסיהון, שיהיו עניים. והיא נקמה שתזכר לאורך ימים.

ויש להבין, את מי קילל דוד כל כך, ואמר לה', שלא להרוג את שונאיו, אלא שישאירם בחיים, ויהיו עניים. מה שאין כן אם יהרגם, הם לא יסבלו. לכן הוא מבקש, שה' ישאירם בחיים ויהיו עניים. רק באופן הזה יהיה בידו לקבל נקמה מהם, מזה שהורידם משליטתם, כמו שכתוב "והורידם".

איך מפרשים הענין הזה בעבודה. יש להבין קודם כל, מי הוא דוד. וידוע ש"דוד" נקרא מלכות, שהיא מלכות שמים. שמלכות דקדושה היא הרצון להשפיע, והלעומתה היא הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "סטרא אחרא", שהיא ההיפוך דקדושה, והיא השונא דקדושה, כמו שכתוב "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", פירושו, שהרצון לקבל רוצה להרוג את הרצון להשפיע.

אז דוד, שהוא המרכבה למלכות דקדושה, התפלל, שהשונא שלו, שהוא הרצון לקבל, והוא רוצה להרוג את הרצון להשפיע, שהוא קדושה, שהבורא יקדים את ישועתו, בכדי שהרצון לקבל, היינו השונא, לא תוכל לשלוט עליו. וזה שכתוב "אלקי חסדו יקדמני".

היינו שהבורא יקדים לעשות לי חסד. היינו שהרצון להשפיע, הנקרא "חסד", שהוא ישלוט על הרצון לקבל.

אולם "אל תהרגם", שאין זו נקמה הנכרת. "פן ישכחו עמי", כי כל המתים משתכחים. "הניעמו בחילך והורידמו", אלא הניעמו מנכסיהון, שיהיו עניים". והיא נקמה שתזכור לאורך ימים.

ולהבין הקללות האלו בדרך עבודה, יש לפרש, שהוא קילל את השונא, היינו הרצון לקבל לעצמו, שלא ימות. זאת אומרת, אם יתבטל הרצון לקבל, נמצא, שאין הרצון לקבל רואה את השליטה של הרצון להשפיע. כלומר, "הנקמה" נקרא, שהשני רואה איך שהוא מוכרח להיות נכנע תחתון. וכאן הכוונה, שעיקר שלימות היא המתקת הדינים, שזה נקרא בשם "גבורות משמחות".

לכן, אם הרצון לקבל יתבטל, ורק הרצון להשפיע הוא יהיה השולט, אין זה שלימות המטרה. וזה מטעם, שמטרת הבריאה היתה, בכדי להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ישפיעו להבורא הנאה ותענוג. כידוע, שענין מה שהנבראים צריכים להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא רק תיקון לצורך הנבראים. אם כן אין כאן נקמה נכרת, היות שהרצון לקבל אינו נכנע להרצון להשפיע, מסיבת שהרצון לקבל כבר אינו במציאות.

מה שאין כן כשהרצון לקבל חי, והוא מוכרח לקבל שליטתו של הרצון להשפיע, זה נקרא "נקמה נכרת". היינו שניכר לכל, שהרצון לקבל הוא עתה משמש רק בזכותו, היינו בזה שקיבל על עצמו את הרצון להשפיע. וזה נקרא בשם "מקבל בעל מנת להשפיע". היינו, שקיבל את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, ויחד עם זה הוא בדביקות ה', שכוונתו היא, שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו. והוא מרגיש אז, מה הוא יכול לתת להבורא, שהוא יהנה. והוא רואה, שרק מזה, שהוא יקבל מהבורא טוב ועונג, מזה יש הנאה להבורא, כי זאת היתה מטרת הבריאה.

ובהאמור יש להבין ענין המתקת הגבורות. שענין גבורות פירושו התגברות, שזה שייך בעיקר בזמן שהאדם עוסק ומשמש עם כלים דקבלה. שבדרך כלל לומדים, שהמעשים פועלים על הכוונה. לכן בזמן שהוא משמש בכלים דקבלה, ורוצה לכוון בכוונה הפוכה מהמעשה, היינו להשפיע, אז צריכים להתגברות יתירה, שבדרך כלל גבורות נקראות "דינים", מטעם שעל הכלי קבלה נעשה צמצום ודין, שאסור להשתמש עמהם בלי הכוונה דעל מנת להשפיע.

לכן בזמן שהאדם מונח תחת שליטת הרצון לקבל, הרצונות האלו גורמים לו מצב של מרירות. והוא רוצה להפטר מהם. ותמיד הוא חושב, איך אפשר להפטר מהם. והם מנקרים את ראשו. ואם היה בידו להרוג אותם, שיתעלמו מהאופק, כמה מאושר הוא היה אז.

וזהו מה שאומר דוד "אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו".

שפירוש "הניעמו", הניעם ממקום למקום. והורידם ממעלת עושרם, שיהיו עניים. כלומר, שלא יקבלו כלום לתוך הכלי קבלה שלהם, אלא שיהיו עניים בלי שום שפע. והנקמה שלו תהיה, שהרצון לקבל יכנע, ויקבל על עצמו את השליטה בעל מנת להשפיע. והקללה שלו תהיה, שכולם יכנסו לתוך הקדושה, הנקראת "קבלה בעל מנת להשפיע". וזה נקרא "גבורות ממותקות".

וזה ענין של ראש השנה, הנקרא "ימים נוראים", כמו שאומר האר"י הקדוש, שראש השנה הוא ענין בנין המלכות, הנקראת "מידת הדין". ו"מלכות" נקראת, שכל העולם הולכים לפי בחינתה, היות שמלכות נקראת "כנסת ישראל", שבה כלולים כל השישים רבוא נשמות ישראל. שכל עבודת של ראש השנה היא לקבלת עול מלכות. לכן אנו מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

כלומר, שהמלכות שצריכים לקבל ולהמליך עלינו את מלכותו יתברך, שלא תהיה לה צורה של שכינתא בעפרא, אלא צורה של כבוד. לכן אנו מתפללים בראש השנה "וכן תן כבוד לעמך". היינו, שאנו מבקשים, שה' יתן לנו, שנרגיש בחינת כבוד שמים. היות שראש השנה היא בחינת מלכות שמים, שהיא בבחינת שכינתא בעפרא. לכן ראש השנה הוא הזמן, שאנו צריכים לבקש מה', שנרגיש את הכבוד שמים, כלומר שמלכות שמים תהיה בכבוד אצלנו.

והיות בזמן שאנו רוצים לבקש את המלכות שמים, שתהיה מגולה על כל העולם, היינו שתהיה "מלוא כל הארץ כבודו", מורגש בכל העולם, כמו שכתוב "ויאתיו כל לעבדיך". ותפלה זו נוהגת הן בכלל והן בפרט. זאת אומרת, היות ש"האדם הוא עולם קטן", אם כן הוא נכלל מכל העולם. שאז אנו מבקשים, שלא תישאר בתוך הגוף שלנו שום בחינת רצון לעבוד בשביל תועלת עצמו. והן בכלל העולם, היינו שיהיה "מלוא הארץ דעה את ה'". ועל דרך זו נוהג כל התפלות של ראש השנה, הן תפלות כלליות.

וסדר התקיעות הן גם כן על סדר העבודה, שהוא בג' קוים. כלומר, כשמתחילים בעבודת ה', מתחילים מבחינת קו אחד. כי ענין "ימין" ו"שמאל" יכולים לדבר רק בזמן, שיש לנו ב' קוים. וקו אחד נקרא "שלמות", שזה נקרא, שמתחילים מבחינת המעשה. כלומר, האדם צריך לומר, היות שכתוב "היום הזה ה' אלקיך מצוך". ודרשו חז"ל "כל יום יהיה בעינך כחדשים, כאילו היום נצטווית עליהם". נמצא, שכל יום הוא התחלה מחדש. לכן כשמתחיל בקו אחד, הוא צריך להיות בשמחה מזה שיש לו זכיה לקיים תורת ה'.

ואח"כ הוא עובר לבחינת כוונה. היינו לעשות בקורת, עד כמה שיש לו צורך לעשות הכל שיהיה לשם שמים. ואז מתחילה העבודה אמיתית. כי אז הוא רואה, שאין לו אף אבר אחד, שירצה לעשות משהו לשם שמים. זה כבר נקרא "קו שמאל". כמאמר חז"ל "שמאל דוחה", היינו שהוא רואה, עד כמה שהוא מרוחק מה'. והוא צריך להאמין, שה' דחה אותו, מטעם שעל ידי זה הוא יתאמץ לתת כוחות יותר גדולים.

ואח"כ הוא חוזר לקו אחד, הנקרא "שלימות". אבל עתה, כבר הקו אחד נקרא "קו ימין", מסיבת שהקו שמאל גורע את הקו אחד להיות ימין. ואח"כ האדם זוכה לקו אמצעי, הנקרא "הקב"ה נותן את הנשמה".

Sourse

[rabash-maamarim]

מטרת החברה - א

תשמ"ד - מאמר א', חלק א' 1984 - מאמר 1, חלק 1

אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד ��א הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה.

Sourse

[rabash-maamarim]

מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה

תשנ"א - מאמר ז' 1991 - מאמר 7

הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת הבריאה היתה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים. אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג, מטעם בושה. וזה נקרא בחינת פירוד וריחוק מה'. כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "רבי שמעון בן יוחאי אומר, ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים אדם, זהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ו') "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי "כי זה כל האדם". אמר רבי אלעזר, "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, מי שיש לו יראת אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה ולא אדם.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו בהמות. והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם שמצדו יתברך הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים, שנבראו, הם, עדיין אין להם בחינת אדם, כמו שכתוב "עיר פרא אדם יולד". נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו יתברך הכל יצא ונתגלה, אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל העולם הגשמי.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "הנצנים נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם". יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם.

"עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה", שפירושו, לאחר שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת "ירא אלקים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם.

וזה שאומר "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות למטה להנבראים, שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. מה שאין כן אח"כ, כשזוכה לבחינת אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה.

וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וזה שאומר "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם, היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה נקרא "והשמים נעצרו ולא המטיר", היינו שלא מקבל שום דבר על התפלות שלו.

והסיבה, שהוא לא יכול לראות, אם עונים לו, הוא משום שאין לו עוד בחינת אדם. לכן הכל אצלו בהסתרה. ורק הוא צריך להאמין, שה' כן שומע תפלת כל פה. מה שאין כן אח"כ, שנראה אדם, "מיד הנצנים נראו בארץ". כלומר, נראו כל הדברים מה שהיו עד כאן בהסתר. בזמן שבא בחינת אדם, הכל נראה, היינו שאז רואים את הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה, כבר נתגלו בעולם.

לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא רוצה לעזור לו, היות שהוא רואה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, שיעזור לו. והאדם חושב, כאילו לא מסתכלים עליו מלמעלה. אלא, בין שהוא נותן תפלה, בין שהוא לא נותן, הכל הוא אותו דבר, ללא כל שינוי. אם כן, אין הוא רואה שום דבר שיעזור לו. אלא הוא רואה, שהוא ככלי ריק, שאין לו שום דבר, ומאי שה' רוצה לעשות, הוא יעשה. אבל האדם מצדו, אין לו שום כח לעשות משהו.

כי יש כלל, במקום שלא רואים שום התקדמות, אין האדם יכול לתת שום יגיעה. אז אין להאדם שום עצה, אלא הוא צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שאנו צריכים להאמין, שכך הוא סדר עבודה, שאין לאדם לראות מה שהוא עושה. ויאמין שזהו לטובתו ההסתר הזה, שזה יביא לו לזכות לדביקות ה', אם הוא יתגבר ויאמין, שהכל הוא לטובתו, וה' כן שומע תפלת כל פה, רק שצריך להיות אתערותא דלתתא, "וישועת ה' כהרף עין", כלומר, שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל את העזרה בפעם אחת.

אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שיתן לו הכח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) "שאפילו הריקנין שבך מלאין מצות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.

כלומר, שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצות.

אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק (וירא נ"ב, ובהסולם אות קס"ז) וזה לשונו, שלמדנו, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומה היא המתנה עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי, אשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו, משום זה הקדים לו הקב"ה דבר, במה שיזכה לזה".

ויש להבין זה על דרך עבודה, מהו עני, ומהו חוט של חסד, ומהו דין שבא לעולם. ידוע שעני נקרא, עני בדעת. ומהו בעבודה עני בדעת. היות שיש ב' בחינות בעבודה:

א. בחינת הכלל, שהוא בעיקר בחינת המעשה. ועל הכוונה, שיהיה הכל לשם שמים, לא שמים לב לזה. ועוסקים בתו"מ, הם בדרך כלל שלמים, ואינם מרגישים חסרון בעצמם. אלא מטעם שחז"ל אמרו, "שהאדם צריך להיות שפל", הם מחפשים אצלם חסרונות, בכדי לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד' ד').

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ועוסקים בתו"מ, שזה יביא להם, שיוכלו לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, העובדים האלו מבינים, שכל יום הם צריכים להתקדם, להיות עשירים בדעת. היינו, להבין כל פעם, איך שכדאי לעבוד רק בעל מנת להשפיע. ולמעשה הם רואים, שכל יום, שהם רוצים ללכת בדרך, שהכל יהיה רק לתועלת ה', הגוף מבין כל פעם אחרת, שמתחיל להבין, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמם, מלעבוד לתועלת ה'. אז הם תמהים על זה, מדוע יוצא לנו את ההיפך, מה שאנחנו חשבנו. והם מתפללים לה', שהוא ישלח להם את ההבנה ודעת, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד לתועלת ה', והם רואים אחרת, והרבה פעמים הם באים לידי יאוש, כי חס ושלום אין הקב"ה שומע תפלה, ויש לפעמים, שהם רוצים לברוח מהמערכה.

התשובה היא, אומר הזה"ק, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה, עני. כלומר, זה שהאדם רואה, שהוא עני בדעת, שאין הגוף מבין, בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, המחשבה והרגשה שהוא עני, הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. לכן הקב"ה אוהב אותו. אלא שהוא לא יכול, אף על פי שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהיא נגד הטבע. שהאדם נברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. והיות שיש תיקון, שהוא, שכל זמן, שאין האדם מוכן ללכת בדרך האמת, שלא יוכל לראות את האמת, מטעם שזה יזיק לו. לכן אלו אנשים, שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע, אין מגלין להם את האמת, איך שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל. והם חושבים, שחסר לו רק רצון. זאת אומרת, אם הוא יסכים ללכת בדרך של לשם שמים, זה הוא בידו לעשות הכל לשם שמים. לכן כל דבר שהאדם חושב, שזה הוא בידו לעשות, אינו סובל מזה, שהוא לא עושה, מטעם שזהו דבר קל. לכן אין לו יסורים מזה שהוא לא עושה לשם שמים, הגם שהוא יודע, שצריכים לעשות הכל לשם שמים.

וזה נובע מהכלל, שאמרו חז"ל, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי" (כל חוב, שהאדם עומד לקבל חזרה מיד הלווה, כאילו כבר לקח את חובו, מטעם הבטיחות, שיודע שיקבל). לכן, כיון שהוא יודע, מתי שהוא רוצה, הוא יכול לעשות הכל לשם שמים, לכן אינו מרגיש חסרון, אף על פי שעדיין לא עושה. וזהו התיקון לאלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל.

אולם, אלו אנשים, שבאמת הם רוצים ללכת בדרך, שיעשו הכל בעל מנת להשפיע, אלו אנשים, הקב"ה אוהב אותם, כנ"ל בזה"ק, "הקב"ה שולח להם מתנה". ומה הוא המתנה, עני, היינו עני בדעת. כלומר, שאין הגוף מבין, איך יכול להיות דבר כזה, שנוכל לעבוד לתועלת ה', הלא זהו נגד הטבע. ורואה אז, שהוא עני אפילו במעשים. כלומר, לאו דוקא שהוא עני בדעת, אלא הוא עני גם במעשים. כלומר, שהוא רואה אז, שאין לו אפילו מעשה אחד, שיהיה לתועלת ה', אלא הכל לתועלת עצמו.

אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, היות שהוא עני מכל, היינו בין מבחינת מוחא, ובין מבחינת ליבא. שהוא רואה אז, פשוט שהוא רשע ממש, כלומר שאין בידו להצדיק את הקב"ה, איך שהוא מתנהג עמו, ורואה, שאפילו התפלות שהוא מתפלל להבורא, הם כאילו, אין הקב"ה חס ושלום שומע תפלתו. ויש הרבה פעמים שהוא בא לידי יאוש. אולם שהאדם צריך להאמין, שכל אלה ההרגשות, מה שהוא מרגיש, בא לו מלמעלה, שהקב"ה שולח לו, וזהו מתנה משמים.

וזה שאומר "ומהו המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו". השאלה היא, איך יכולים לומר, שעניות היא מתנה, ועל זה משיב, כדי שיזכה על ידו. כלומר, שע�� ידי זה שהאדם רואה, שהוא עני, שאין לו כלום, אז יהיה בידו חסרון שלם, היינו רצון שלם שהקב"ה יעזור לו. כי כדי לקבל מילוי מהבורא, צריכים רצון שלם. כלומר, שהאדם רואה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הבורא. נמצא, שע"י העניות, הוא מקבל צורך לזכות את הכלי קבלה שלו, שהבורא יתן לו רצון להשפיע במקום הרצון לקבל.

וזה שאומר "וכיון שזכה על ידו", היינו שע"י העני קיבל צורך וחסרון שלם, אז "הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין". פירוש, הקב"ה נותן לו הרצון להשפיע, הנקרא חסד, היינו משפיע, שזה נקרא ימין, היינו שמקבל הטבע שני, הנקרא רצון להשפיע.

וזה שאומר "ופורש על ראשו". "ראש" נקרא בחינת דעת. והחסד, שהאדם מקבל, הוא על ראשו, היינו למעלה מראשו, כלומר למעלה מהדעת. שע"י חוט של חסד, הוא יכול ללכת כבר למעלה מהדעת.

וזה שאומר "כאשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו". פירוש, היות שהחוט של חסד הוא על ראשו, היינו שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, לכן, כשבא הדין, היינו הרצון לקבל, שעליו יצא הדין, שאין שום אור מאיר בו, והוא רוצה להזיק את האדם, עם שאלותיו, והיות שעל ראשו של אדם משוך חוט של חסד, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, כבר לא יכול להזיקו, כיון שהמחבל הבא עם טענותיו של הרצון לקבל, שנקרא מידת הדין, שזהו, שהוא טוען עם הדעת שלו, לכן כשהוא כבר זכה לחוט של חסד, בין במוחא ובין בליבא, ועל הכל הוא הולך למעלה מהדעת, מכח החוט של חסד, לכן לא יכול להזיקו.

אולם, במצב שהאדם כבר מרגיש שהוא עני, כלומר שאין לו שום יראת הכבוד, בזמן שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אלא להיפך, שהוא רואה אז, איך שאצלו שכינתא בעפרא, שיש לה אצלו צורה של עפר, שענין עפר הוא, כמו שכתוב אצל הנחש, שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שדרשו חז"ל, שכל מה שהנחש אוכל, הוא טועם טעם עפר, שבענין עבודה יהיה הפירוש, שכל זמן שהאדם לא תיקן את החטא של עץ הדעת, הוא טועם טעם עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות את המעשים שלו בעל מנת להשפיע, שזה מכונה "שכינתא בעפרא", אסור לו לספר לגופו, הנקרא רצון לקבל.

היינו, שאין לו להגיד להרצון לקבל לעצמו, שהוא אינו מרגיש שום יראת הכבוד ברוחניות, אלא הוא בכלל לא צריך לדבר בעניני עבודה עם הרצון לקבל שלו. היות שהאדם צריך לדעת, שלא יעזור לו שום ויכוחים עם הרצון לקבל. לכן האדם, בעת שהוא בא למצב של עני, הוא צריך רק לבקש מה', שיעזור לו, היינו שיתן להאדם כח, שיוכל להתגבר עליו,

וזהו על דרך שאמרו חז"ל (אדר"נ ספ"ז) וזה לשונם "אדם בא לבית המדרש, ולא נהגו בו כבוד, אל ילך ויספר לאשתו". ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בעבודה. ועוד, וכי מותר לאדם לדרוש כבוד, הלא אמרו חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ויש לפרש, כנ"ל, אדם בא לבית המדרש ללמוד תורה, ובטח התורה היא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שהתורה היא מכובדת, היות שכל הדברים טובים נמצאים בה. והוא בא לבית המדרש, והתורה לא נהגו בו כבוד, היינו התורה נסתרה ממנו, ולא הראה לו שום כבוד וחשיבות שיש בהתורה, אלא הוא טועם טעם של עפר. לכן הוא רוצה להתייעץ עם הרצון לקבל שלו, אם כדאי להמשיך. אומרים, "אל תספר לאשתו", היינו להרצון לקבל, אלא יספר הכל לה', היינו שה' יפקח לו את עיניו, ויזכה לכבוד התורה.