#מושלם | Explore Tumblr Posts and Blogs

jewvian · 11 months

Note

רוצה להוסיף לגבי האסק שנשלח על מה החבר'ה מהמפקדת יעשו אחרי הצבא ואולי סוג של פורמט של פאנפיק שאני אכתוב: נועה לא הייתה אמורה להיאבד בניו יורק, היא תכננה את הטיול כבר שנתיים, קראה כל מדריך טיולים אפשרי שיכלה לקחת מהספריה העירונית, צפתה בשעות על גבי שעות של אנשים מטיילים בניו יורק, חקרה כל רחוב ואת הרחובות המגבילים במקרה ומשהו נורא יקרה, היא אמורה להכיר את העיר כמו את כף ידה. או לפחות, מספיק טוב כדי לדעת לחזור למלון ששכרה, לנעול את הדלת, לשכב על המיטה ולהיזכר ברשימה של כל הדברים שיש לה להספיק ביום למחרת.

ללכת לספרייה העירונית. לבקר בפארק של מריה הרמנדז. להצטלם בטיים סקוואר כי ההורים שלה ביקשו תמונה.

הכל היה אמור להיות מתוכנן. הייתה לה תוכנית מסודרת לגבי הכל.

אבל פניה לא נכונה בשדרה החמישית, הובילה אותה לג'ינג'ר בר (בר לסביות לפי גוגל חח) וגרמה לה להתמודד פנים מול פנים אחרי 4 שנים מול הבן אדם שרצתה לפגוש יותר מכל - שמרית.

מה דעתך? רוצה להוסיף לזה?

אוי זה טוב, זה כל כך טוב!

קודם כל ברור שנועה תתכנן את הטיול עד לרמת הדקה חח הכל אצלה מסודר טיפ טופ.

יש לי אבל עוד רעיון/תוספת: היא תכננה להגיע לשם. זאת אומרת, לא ספציפית לבר לסביות - היא פשוט הסתכלה במדריך טיולים ישן, משנות התשעים, ושם היה כתוב שבאותה כתובת אמורה להיות גלריה או איזו חנות של פיצ'פקעס שעניינה אותה, אבל במקום אלה..... בום. בר לסביות.

היא רק תכננה להיכנס ולשאול אם מישהו יודע מה קרה למקום הקודם, אולי הבעלים עברו מקום או שהיא רשמה את הכתובת הלא נכונה (למרות שהיא בטוחה שהיא בדקה את הספר עשרות פעמים), אבל אז אישה נחמדה עם שיער קצר התחילה לדבר איתה ולשאול שאלות ולא היה לה נעים לקום וללכת, אז היא נשארה עוד קצת ועוד קצת. היא כמעט ושכחה למה היא נכנסה למקום הזה מלכתחילה.

"יזריאל? סאמי שלנו גם מיזריאל!"

אוקיי. אז מה? נועה חשבה לעצמה עד שאותה אישה נחמדה הפנתה את מבטה לכיוון הבר. היא לא ידעה איך היא לא שמה לב אליה מהרגע הראשון, אולי היא פשוט לא ציפתה לראות את הפנים האלה אי פעם. אבל שם בבר, עומדת ומדברת עם אחת הלקוחות, נמצאת שמרית.

"יו סאמי! יש לנו פה חברה מיזריאל!"

קודם כל נועה חייבת לתקן את האישה הזאת כי הצורה שבה היא הוגה את השם ישראל מתחילה לחרפן אותה. אבל אז מבטה של שמרית הצטלב בשלה ולרגע (או שניים) היא הפסיקה לנשום.

אז היא נופפה לה. היא לא ידעה מה לעשות חוץ מזה. שמרית המשיכה להביט בה לשנייה נוספת עד שהסיטה את עינייה וחזרה לדבר עם הלקוחה.

האישה שישבה עם נועה כל הזמן הזה הזעיפה את פניה. "בדרך כלל היא יותר נחמדה. לא משנה. בכל מקרה-" והיא המשיכה לדבר ולדבר. נועה הפסיקה להקשיב, לא בקטע רע, היא הייתה אישה מאוד מאוד נחמדה. אבל הנוכחות של שמרית בבועה הקטנה הזאת של הבר ערערה אותה לגמרי.

המוח שלה התחלק לשניים. חלק ממנה רצה לקום וללכת, לברוח מהמקום הזה ולחזור ללו"ז שלה שגם ככה באיחור של רבע שעה. אבל החלק השני, שאיכשהו היה קולני יותר, דחק בה להישאר. מה יהיה אחר כך? היא לא ידעה, אבל לא היה אכפת לה להמשיך ולהביט בשמרית עוד קצת.

היא נראתה טוב. שיערה השחור היה אסוף גבוה על הראש, צווארה הארוך חשוף. היא לבשה גופיה לבנה עם כיתוב כלשהו, נועה לא יכלה לזהות מה בדיוק. היא עבדה בזריזות על הבר, מגישה משקאות שנועה לא מכירה את שמם וכנראה גם לא תכיר. לא היה נראה שהנוכחות של נועה במקום מפריעה לה, או שהיא פשוט ידעה להסתיר את זה.

האישה שמולה הפסיקה לדבר. היא שמה לב שנועה לא ממש איתה. "היא תפסה לך את העין, אה?" נועה הביטה בה. היא יכלה לשקר, להמציא תירוצים, אבל היא בחרה לומר את האמת.

"אני מכירה אותה. הכרתי. עברו כבר שנים."

האישה הסתובבה והביטה בשמרית ואז חזרה להביט בנועה. "וואו. שיט. פאקינג עולם קטן. עבר ביניכן משהו קשוח?" נועה הנהנה.

"עשיתי טעויות."

"כולנו עושים טעויות," האישה אמרה ולגמה מכוס המשקה שלה. "לכי לדבר איתה, זה גדול יותר משתיכן אם הגורל הפגיש ביניכן ככה."

נועה לא הייתה צריכה יותר מזה כדי לקום מהכיסא. עברו ארבע שנים מהפגישה האחרונה של שתיהן, ארבע שנים מאותו הלילה הדפוק שהרס לה את הכל. בדיעבד כן? היא לא ידעה אז כמה חרטה עוד תשב לה על הכתפיים.

היא הודתה לאותה אישה ועשתה את דרכה אל הבר, אל שמרית, גבה פונה על קהל הלקוחות הקטן בזמן שסידרה בקבוקי משקה שונים.

"היי," נועה אמרה. היא ראתה את גבה של שמרית נדרך, תנועותיה עוצרות למחצית השנייה לפני שהסתובבה אל נועה.

"היי," היא ענתה לה בחזרה. הן עמדו משני צידי הבר שנהיה לבריקדה פרטית של שמרית, קו הגנה אחרון שהיא לא ידעה שתצטרך. "מה את עושה בניו יורק?" היא שאלה את נועה בעברית, מוותרת מראש על סמול טוק אפשרי או על שיחת חולין נימוסית או סתם גילויי שמחה או רגש שהוא לא... טינה.

"מטיילת. חסכתי קצת כסף-"

"ידעת שאני פה?" שמרית חתכה אותה.

"לא, לא-" נועה מיהרה להגן על עצמה. "אני במקרה נכנסתי, הייתה פה פעם גלריה שקראתי עליה באיזה מדריך לא מעודכן, מסתבר. איך יכולתי לדעת שאת כאן?"

שמרית משכה בכתפיה. "לא יודעת. צירוף מקרים קצת מוזר, לא?"

"צירופי מקרים קורים, בגלל זה הם צירופי מקרים."

שמרית צחקה לעצמה, מרירות קלה שטפה את צחוקה. "סבבה. אוקיי." היא הסתובבה ופנתה להמשך עבודתה.

"למה קוראים לך פה סאמי?" נועה שאלה אותה, עוקבת אחריה מצידו השני של הבר.

"תנסי את ללמד אמריקאים איך אומרים שמרית," שמרית ענתה מבלי להסתובב.

נועה שתקה, מביטה בשמרית מתעסקת בדברים שונים מאחורי הבר. לקוחה חדשה נכנסה וביקשה את תשומת ליבה. היא דיברה איתה בחיוך, צחקה מאיזו בדיחה שנועה לא הבינה, הגישה לה בקבוק בירה קר. נועה המשיכה להביט בה, היא קינאה בלקוחה על החיוך והצחוק ותשומת הלב ששמרית שפכה עליה. אבל היא המשיכה לשתוק.

"נתראה בשישי!" הלקוחה אמרה לשמרית לפני שעברה לחלק האחורי של המקום, נעלמת מעיניהן של השתיים.

"מה יש בשישי?"

"לא עניינך."

איה. נועה השפילה את מבטה. ארבע שנים אולי עברו, אבל הדקירה הזאת הרגישה חדה כאילו נאמרה ברחוב שמחוץ לביתה.

שמרית נשמה עמוק. "סליחה, לא התכוונתי."

"את כן," נועה אמרה בפשטות, כי זאת הייתה האמת, אפילו אם שמרית ניסתה להכחיש זאת באיזו התנצלות רפה. הכאב והאכזבה ששתיהן ממשיכות לסחוב, כל אחת בדרכה, עדיין נותנים את אותותיהם.

"אני כן, נכון," שמרית הודתה בקול חלש ונשכה את שפתה התחתונה. "לא חשבתי שאני אי פעם אראה אותך. ועוד פה, מכל המקומות בעולם. כאילו, מה?" היא צחקה לעצמה. היא הרימה את ראשה והביטה בנועה, מבטה חודר.

"אני ממש רוצה לשנוא אותך עכשיו."

נועה לא הבינה. "לא הבנתי."

שמרית עצמה את עיניה בחוזקה, רק לשנייה אחת, ואז פתחה אותן במהרה. "את יודעת מה? זה לא הזמן ולא המקום," היא אמרה, מתחרטת על ההודאה הקודמת שיצאה מפיה, מתחרטת אולי על מילים עתידיות שעמדו על לשונה. היא רצתה לסיים את הספק שיחה, ספק עינוי שקורה ביניהן.

נועה של פעם הייתה מהנהנת, אומרת שלום, ויוצאת מהמקום בזריזות. היא לא הייתה מעוניינת בקונפליקטים, לא להתחיל ולא לסיים אותם. כמה שיותר להכחיש, כמה שיותר לוותר, במקרים נדירים היא אולי עוד הייתה מנסה... אבל לא תמיד. לא מעבר.

אבל עכשיו זה ההווה, ונועה של היום היא לא הנועה של פעם - הנועה שהייתה בורחת או נותנת לשמרית לברוח בעצמה. יכול להיות שהאישה שקיבלה את פניה, ושאת שמה שכחה לבקש, צדקה? יכול להיות שזה הכל יד הגורל? נועה לא ידעה אם היא האמינה בדבר כזה בכלל, זה לא פרגמטי להטיל את כל כובד העולם על משהו שרירותי, רעיוני, לא מוחשי.

הרי צירופי מקרים... קורים. זאת עובדה.

כמו ששמרית נפלה דווקא למחלקה שלה. למחלקה של סאלי, האמת, אבל סאלי נפצעה באותו היום ונועה הייתה פנויה להחליף אותה. במקרה. או כמו ששמרית ננעלה מחוץ לאוהל שלה, כאילו שזה אפשרי מלכתחילה, אבל זה קרה והן נפגשו על הגג של השק"ם גם במקרה. זאת אומרת, נועה הייתה על הגג כדי לעזור לחייל הזה... דודו? דוד? ושמרית פשוט עברה שם. במקרה, כן? והיא עלתה לשם עם המגבת המגוחכת שלה והשיער הפזור. והן דיברו על דברים שהן לא סיפרו מעולם לאף אחד. ואז הן התנשקו.

והכל הלך לעזאזל, וזה לא היה במקרה, כי היא הייתה דפוקה ואנוכית, והיא הכאיבה לשמרית בכל כך הרבה מובנים. נועה ידעה שהיא זאת שמחזיקה את רוב האשמה לבדה, אם לא את כולה, ואין פה שום מקריות או גורל.

אז היא החליטה לקחת את המושכות לידיים. היא לא הולכת לחכות לצירוף המקרים הבא שיפגיש ביניהן. היא לא הולכת לעזוב.

"ואולי זה כן?" היא איתגרה את שמרית. "כן הזמן וכן המקום?"

שמרית הביטה בה בהשתאות. "נועה לויתן גידלה פתאום ביצים?"

"זה לא פתאום. וזה סקסיסטי להגיד דבר כזה."

"וואו. אוקיי. אוקיי," שמרית חייכה לעצמה והרימה ארגז משקאות שעמד מאחורי הבר. נועה לא ידעה איך לקרוא את התגובה שלה; זאת הייתה הסכמה? הסכמה על מה? אולי היא הייתה אגרסיבית מדיי עם ההתפרצות שלה? אם בכלל זאת הייתה התפרצות? נועה השתדלה לא להרים את הקול, בכל זאת מקום ציבורי וחינכו אותה לא להתנהג ככה, בפזיזות שכזאת. אבל יצא לה קצת פזיז, לא?

"את חייבת להפסיק עם המחשבות והחישובים, או לא יודעת מה, שהולך לך בראש."

קולה של שמרית פוצץ את בועת חוסר הבטחון שאיכשהו נוצרה סביבה. היא הביטה בשמרית, שהסתכלה עליה במבט רציני כזה, חודר. ארגז המשקאות עדיין בידיה.

"יום שישי יש כאן אירוע שירה, לסביות וביסיות בוכות על אקסיות - זה הוייב של רוב האירועים האלה," שמרית אמרה, משנה פתאום את כיוון השיחה. "אם את עדיין בניו יורק אז... תבואי."

"בסדר, אני אבוא," נועה הנהנה, קופצת על ההזדמנות שניתנה לה. "מתי?"

"בערב, בסביבות שמונה," שמרית ענתה. "תגיעי לפני שנוכל לדבר." היא פנתה ללכת לפני שהסתובבה שוב אל נועה. "אם בא לך."

"כן, כן," נועה מיהרה לומר. "בא לי, כן."

שמרית חייכה אליה, החיוך החם והאמיתי הזה שלה, זה שנועה חשבה שלא תחווה יותר לעולם. החיוך ארך אולי שנייה, אבל הפרפרים החלו לגדול בבטנה.

"מעולה, אז נתראה בשישי," שמרית חזרה על ההבטחה של נועה לפני שהסתובבה ופנתה אל חדר אחורי כלשהו מאחורי הבר. נועה נשארה לעמוד במקומה עוד כמה שניות, מעכלת את חצי השעה האחרונה.

היא תצטרך לעשות שינויים בלו"ז.

#inbox #anonymous #המפקדת #ישראבלר #סורי שגנבתי (סוג של חח) את הפורמט פשוט נחתה עליי המוזה והייתי חייבת 😬#אני אשכרה יושבת על זה משבת ורק עכשיו אני מרוצה מספיק כדי לפרסם חחח #אז גם סורי על העיכוב אבל הייתי חייבת לסיים את זה #הרעיון היה מושלם אז.... הוספתי הרבה מעבר 😅#תודה רבה על האסק והפורמט ועל זה שאיכשהו הצלחת לדרבן אותי לכתוב!!#אפילו אם זאת לא הייתה הכוונה שלך מלכתחילה חח #אז היי מקווה שנהנתם גם לקרוא את זה כי נראה לי שזאת פעם ראשונה שאני מפרסמת משהו כזה על המפקדת?#יעני פיק קצר שכזה?#אז תהנו לכם קיבלתם בונוס חח #שוב תודה ��מנון ואני מקווה שזה בסדר שככה הפלגתי עם הרעיון #אם יש לך (או לאחרים) מה להוסיף או לשלוח דברים חדשים.... אני אשמח 😊

6 notes · View notes