tinybar

[tinybar]

סמ'ר שחר פרידמן ז״ל

https://youtu.be/5tc3Z153ixU?si=CGMDZkKE4RampUuF

‪@TINY11968‬ #chilloutmusic #ambientdubstep

סמ"ר שחר פרידמן ז״ל בן 21 מירושלים. לוחם בגדוד 101, חטיבת הצנחנים. נפל ב-18 בנובמבר 2023 בקרב בצפון רצועת עזה.

רקע:

ב-5 באוקטובר יצא שחר לחופשת השחרור והתכוון לטוס בהמשך החודש לתאילנד. ב-7 באוקטובר חזר לצבא. הוא לחם עם חבריו באזור המסיבה ברעים ובמפלסים, חיסל לראשונה בחייו מחבל ואיבד שישה מחבריו. שחר התראיין ל-ynet זמן קצר לפני כניסתו לעזה, בשטח כינוס בדרום. "המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה 'אני מוכן למות', ואני כמוהו", סיפר. "אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו". כשלושה שבועות מאוחר יותר הוא נפל בקרב בצפון הרצועה. שחר כתב את הצוואה ב-29 באוקטובר. אימו מספרת שהמח"ט ביקש מהחיילים שלא לכתוב צוואות, אבל הוא בכל זאת כתב. הוא שלח את זה לחברה ואמר: "זה לא הספד, זו אג'נדה". הוא ביקש מחבר שיעביר אותה למשפחה אם ייהרג.

המכתב:

"היו אנשים טובים. תחייכו. תשאפו לגרום לכל אדם שיפגוש בכם לחייך גם. תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו. השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה. שימו לב לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה. והכי חשוב – תהיו אנשים טובים בדרככם. אל תיתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים – פשו�� השתדלו כמה שאפשר; וגם כשנופלים, דעו כי זאת הדרך להצלחה. תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכשתקרינו החוצה שמחה – ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר.

לזכרו:

ליאת פרידמן, אמא של שחר: "שחר היה ילד שאהב לרקוד, לשמוח, לטייל, לשתות ולאכול. לא היו לו חלומות במגירה, הוא חי את החלומות שלו. הוא היה מתנדב, מדריך ילדים עם צרכים מיוחדים, עוזר בחלוקת מזון לקשישים. הוא היה ילד שראה את האנשים בזווית העין. אני אומרת לאנשים: אם בחור בן 21 שראה את כל הדברים שראה, אומר לכם להיות אנשים טובים ולשים לב לאחרים, מי אנחנו שלא נבצע את הצוואה הזו? לא הספקנו להיפרד, לסכם, לבקש סליחה אם פגענו בו, וזה אחד הדברים הכי קשים בפרידה מהירה. אבל הוא כתב לנו בצוואה 'תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר', וזה קלוז'ר שהוא נתן לי כאמא – שגם אם הייתי קשוחה מדי, לא רק שהוא העריך את זה, הוא גם נותן את זה כהמלצה. יש לי שקט נפשי עם מה שהוא כתב".

שחר הניח זוג הורים, שלוש אחיות ובת זוג. יהי זכרו ברוך.

מתוך פרוייקט מוזיקלי שלי, לזכר הנופלים.

מוסיקה ועריכה: טייני מילים: סמ'ר שחר פרידמן ז״ל

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

סמ״ר מתן וינוגרדוב ז״ל

[tinybar]

פרק רביעי - טייני - הילד שניצח את הפחד - צללים בחוף הים

‪@TINY11968‬ #ambientmusic #caribbeanmusic #caribbean

פרק רביעי

טייני - הילד שניצח את הפחד ==================== צללים בחוף הים

(הבמה חשוכה. נשמעים קולות גלים מתנפצים בעדינות. אור חלש מתחיל לעלות, חושף את טייני, כעת נער מתבגר כבן 15, יושב על חול לח. הוא לבוש בגדים פשוטים ורטובים מעט, ובידו מקל קטן שהוא משרטט איתו על החול. פניו עדיין נושאות את אותה רצינות ילדותית, אבל ניכרת בהן בגרות ועצב קל.) טייני: (משרטט עוד קו בחול, נאנח קלות) הים… תמיד מרגיע. כולם אומרים. אבל לפעמים… לפעמים הוא מרגיש לי כמו… כמו בטן עצומה, שיכולה לבלוע הכל. את השמש, את החול, אותי. (הוא מפסיק לשרטט, נועץ מבט בגלים המתקרבים ונסוגים) זוכרים? כשהייתי קטן… הפחד היה בכל מקום. בחדר החשוך, מתחת למיטה, בתוך הארון. צללים היו מפלצות, רעשים היו חיות רעות. אמא תמיד אמרה, "הפחד הוא רק בראש שלך, טייני." אבל הוא הרגיש כל כך אמיתי. כמו אבן כבדה בבטן, כמו קוץ דוקר בגרון. (הוא מרים חופן חול, נותן לו לנשור מבין אצבעותיו) ניצחתי אותו, את הפחד ההוא. עם השמש, עם הצבעים, עם הסיפורים. למדתי שהצל הוא רק היעדר אור, שהרעש הוא סתם אוויר שזז. אבל… יש פחדים אחרים. פחדים שלא מסתתרים בחושך, אלא דווקא באור היום. (הוא מביט אל האופק, קצת באי-שקט) עבר זמן. הרבה זמן מאז… הנושא הזה. כולם אמרו לי להמשיך הלאה. "אתה חזק, טייני," אמרו. "ניצחת את הפחד פעם אחת, תנצח שוב." אבל זה לא אותו דבר. זה לא צל שאפשר להאיר עם פנס. זה… זה כמו גל עצום ששוטף אותך, וגם אחרי שהוא נסוג, אתה נשאר רטוב ומלוח, עם טעם מר בפה. (הוא קם, פוסע לאט לאורך קו המים, רגליו שוקעות בחול הרטוב) זה קרה ממש כאן, בחוף הזה, לפני כמה חודשים. היה אחר הצהריים שטוף שמש, הים היה כחול ונוצץ. צחקתי עם חברים, בנינו ארמונות חול מטופשים. הכל היה… רגיל. ואז… (הוא עוצר, מתקשה להמשיך. הוא משפיל את מבטו אל החול) אני לא רוצה לדבר על זה. אני מנסה לשכוח. אבל זה כמו… כמו צל שמדביק אותך. לא משנה כמה מהר תרוץ, הוא תמיד שם, מאחוריך. (הוא מרים אבן שטוחה, זורק אותה אל הגלים. היא קופצת פעם אחת, ואז נעלמת במים) אחרי זה… הכל השתנה. ה��חוק נהיה מאולץ, השמש פתאום נראתה בוהקת מדי, הים… הים נראה לי אחרת. פתאום ראיתי כמה הוא גדול, כמה הוא חזק, כמה דברים רעים יכולים לקרות בו. (הוא חוזר לשבת על החול, כורך את ברכיו אל חזהו) הפחד הישן ח��ר קצת. לא הפחד מהמפלצות, אלא פחד אחר. פחד להיות במקומות מסוימים, פחד לפגוש אנשים מסוימים, פחד שהדבר הזה… יקרה שוב. (הוא מסתכל סביבו באי-נוחות, כאילו מישהו צופה בו) אני יודע שזה לא הגיוני. אני יודע שאני צריך להתגבר. אבל זה לא פשוט כמו להדליק את האור. זה כמו… כמו לנסות לייבש את הים עם מגבת קטנה. (הוא מוציא מכיסו חלוק נחל צבוע בצבעים בהירים - מזכרת מהתקופה שבה נלחם בפחד כילד) אני עדיין מחזיק את זה. אמא שמרה את כל האבנים שצבעתי. היא אמרה שזה מזכיר לי כמה חזק הייתי. אבל עכשיו… זה מרגיש כמו זיכרון רחוק, כמו סיפור על ילד אחר. (הוא מהדק את האבן בידו) אני מנסה. באמת שמנסה. אני בא לים כי הוא עדיין… איכשהו מרגיע קצת. אני מדבר עם חברים, אני עושה דברים שאני אוהב. אבל זה תמיד שם, מתחת לפני השטח. כמו גל סמוי שמחכה לרגע הנכון לשטוף אותי שוב. (הוא מביט אל הגלים שמתקרבים, הפעם לא בפחד, אלא בעצב מהול במעין אתגר) אולי… אולי הפעם אני לא צריך לנצח את הפחד לגמרי. אולי אני רק צריך… ללמוד לשחות איתו. לדעת שהוא שם, כמו הגלים, לפעמים חזקים ולפעמים חלשים, אבל תמיד חלק מהנוף. (הוא משליך את חלוק הנחל חזרה אל החול, לא רחוק ממנו) אולי זה המסע החדש שלי. לא לנצח את כל הפחדים, אלא למצוא את האור גם בתוכם. להבין שהצללים תמיד יהיו שם, אבל גם האור. תמיד יהיה אור. (הוא קם שוב, הפעם בהחלטה קצת יותר יציבה. הוא מביט אל השמש השוקעת, צובעת את השמיים בצבעים חמים) השמש שוקעת… אבל היא תזרח מחר שוב. נכון? היא תמיד זורחת שוב. (הוא פוסע לאט לאורך החוף, מתרחק מעט מהמקום בו ישב. האור על הבמה מתעמעם לאט לאט, נשאר רק אור חלש על דמותו ההולכת) טייני: (קול חלש, כמעט לעצמו) כן. היא תמיד זורחת שוב. (הבמה חשוכה לגמרי. נשמעים רק קולות הגלים.)

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: טייני על פי סיפור מאת: סיגל בוטון

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

התהום והזריחה - פרק 5 - יריית האור הראשונה

�� ⁨@TINY11968⁩   #moviescore #dubstep

פרק 5

התהום והזריחה ============= יריית האור הראשונה

הצל שהתרומם מול אֵלָרָה לא היה יצור גשמי. הוא היה תמצית הריק, השתקפות מפלצתית של הפחד הגדול מכולם – הפחד שהיא חזרה להרגיש. הריק לא שאג, אלא דיבר בדממה שחדרה ישירות לנפש, קול שהיה קולותיהם של כל הספקות שלה. "מפתח?" לחש הריק, צללי אצבעותיו הארוכות והמעוותות מצביעות על המפתח המנצנץ בידה. "את חושבת שמפתח של תקווה יכול לפתוח משהו כשאין בך שום תקווה אמיתית?" הצל התקרב אליה, וקרן האור שדלפה מהפרח ומהמפתח התעמעמה. הוא נראה כמו מערבולת של חושך, מושך אליו את כל החיות, הצמחים והקולות של העמק, כאילו הוא בולע את המציאות עצמה. "את תמיד תהיי לכודה," המשיך הריק, קולו מתעצם, "באשמת המוות של אחיך. כל צעד שתעשי ירדוף אחרייך זיכרון פניו הנופלות. כל אור שתראי יהפוך לצל. הבית שהשארת מאחור הוא לא כלא, אלא המקום האמיתי שלך. שבי בשקט ותני לי לבלוע אותך. זה הרבה יותר קל." הפחד הציף את אֵלָרָה, איים להטביע אותה. לרגע, היא ראתה את עצמה שוב יושבת בביתה האפל, מוקפת בקירות האדישים, והקול הפנימי שלה אמר לה שהריק צודק. אבל אז, היא הביטה בפרח שבידה. הפרח, שרק לפני רגע פלט מנגינה מנחמת, היה כעת דומם. האור שבליבתו עמעם, כאילו נכנע לכוח המוחץ של הצל. היא ידעה. זהו הקרב האחרון שלה. לא נגד הצל, אלא נגד עצמה. היא הבינה שהריק ניזון מההכנעה שלה, מהייאוש שלה, מהיכולת שלו לגרום לה להאמין שהיא פגומה ללא תקנה. אֵלָרָה נשמה עמוק, סופגת את האוויר הקר שהקפיא את גופה. היא עמדה זקופה, כשהיא מתעלמת מהרעד שחלף בה. היא לא בחרה להילחם בכוח. במקום זאת, היא בחרה להילחם באמת. "אני לא אשמה," היא לחשה, קולה רועד. "שקר," רשף הריק. "את שיקרת לעצמך כל השנים. איך העזת להאמין שזה לא היה באשמתך?" "זו הייתה תאונה," אמרה אֵלָרָה, חזק יותר. "ניסיתי לעזור לו. נפלתי." "והוא מת, ואת חיה," השיב הריק, מניף את זרועותיו המעוותות באוויר, "היית חלשה. חסרת אונים. היית צריכה להחזיק בו חזק יותר." היא התבוננה בכוכב הקטן שבלב הפרח. אורו היה חלש, אך עדיין קיים. היא נזכרה במילים של האיש הזקן מהצומת: "כל שקר נשמע כהד, וכל אמת מקבלת כוח." היא הבינה שהאמת שלה צריכה כוח. "אני לא הייתי חלשה!" היא צעקה, הפעם בקול מלא נחישות. "עשיתי כל מה שיכולתי! והאמת... האמת היא ששרדתי. שרדתי, והמסע הזה הוכיח לי שאני חזקה מספיק כדי להתמודד עם זה. כדי להמשיך לחיות!" ברגע שסיימה לומר את המילים האלה, האור שבליבת הפרח פרץ החוצה. זה לא היה אור חזק ומסנוור, אלא ירייה קטנה וצלולה של אור, ישר אל עבר חזהו של הריק. הריק ��אג שאגה חרישית של כאב ונסוג לאחור. הקולות שלו התפזרו כמו עשן. "אני לא אשמה!" היא המשיכה, קולה מתחזק. "אני לא חלשה! אני לא לכודה! וזהו לא סופו של הסיפור שלי, אלא רק ההתחלה!" ככל שהיא המשיכה להצהיר על האמת שלה, יריות קטנות של אור החלו לפרוץ מליבת הפרח, פוגעות שוב ושוב בריק. כל ירייה הייתה הצהרת כוח, כל אחת הייתה ניצחון קטן על הפחד. הריק החל להתכווץ, האורות שהספיק לבלוע חזרו לעצמם, וקולות החיים בעמק החלו להישמע שוב. לבסוף, הריק לא יכול היה עוד לעמוד מול הכוח העצום של האמת שלה. הוא התכווץ לכדי נקודה אחת זעירה של חושך מוחלט, ואז התפוגג, נסוג אל הצללים העמוקים שמהם הגיע. העמק כולו חזר לשלווה, האורות המנצנצים על עץ המפתחות חזרו להבהב, והפרח של אֵלָרָה השמיע שוב את המנגינה המרגיעה שלו. אֵלָרָה נשמה לרווחה, כורעת על ברכיה, ידה עדיין מחזיקה במפתח. היא ניצחה. אבל היא לא ניצחה יצור, היא ניצחה חלק מעצמה. כשהיא קמה, היא ראתה שהדרך ליער השכוח, שהייתה חסומה על ידי הצל, הייתה כעת פתוחה. מפתח האורות המנצנצים החל לזהור באור יקרתי, קורא לה ללכת קדימה. היא אספה את עצמה, והלכה אל עבר הפתח. היא ציפתה למקום אפל, סבוך ומאיים. אבל במקום זאת, נגלה לפניה עולם חדש לחלוטין. היער השכוח לא היה חשוך, אלא מואר באור כחלחל רך, שנדמה כאילו בקע מהאדמה עצמה. במקום עצים גבוהים ומסוכנים, היו שם עצים גבוהים וגמישים, ענפיהם משתרכים מטה כמו גפנים ארוכים ועליהם פרחים שזוהרים בחושך. היא נשמה עמוק, וריח מתוק של פריחה ודבש מילא את ריאותיה. מול הפתח עמדה דלת עץ עתיקה, מגולפת בסימנים שלא הכירה. אֵלָרָה הכניסה את המפתח אל תוך החור, וסיבבה. המפתח ננעל פנימה, והדלת נפתחה בחריקה שקטה. מאחורי הדלת, השתרע עולם שלא נראה מעולם. היא עמדה על הסף, הפרח בידה, המפתח משולב בדלת. היא לא ידעה מה יחכה לה בפנים. היא רק ידעה שזהו מקום שהיא חייבת לגלות, מקום שייקח אותה עוד צעד אחד קדימה, אל עבר האור המוחלט. היא עברה את הסף, והדלת נסגרה מאחוריה ברכות, משאירה אותה בעולם החדש. התהום נותרה מאחור, כעת היא עומדת בלב הזריחה.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

(Tiny)

[tinybar]

התהום והזריחה - פרק 4 - שירת הפרח והדרך החדשה

‪@TINY11968‬ #delmar #jazzmusic

פרק 4

התהום והזריחה --------------------------- שירת הפרח והדרך החדשה

השחר התחזק, צובע את השמיים בגוונים עזים של זהב ואדום, ואֵלָרָה ישבה ליד אגם ההדים, עיניה נעוצות בפרח הכוכב הנופל. הוא כבר לא היה ניצן פגיע. עלי כותרת כחולים-סגולים נפתחו באיטיות, חושפים עלי כותרת פנימיים בגוון כחול עמוק, ובליבת הפרח – נקודה זוהרת של אור, כמו כוכב זעיר שירד מהשמיים. הוא היה יפהפה, מעבר לכל דמיון. ככל שהשמש עלתה גבוה יותר, הפרח החל לפלוט צליל. לא שירה מילולית, אלא מנגינה עדינה וצלולה, כמו פעמונים רוח. הצליל התפשט באוויר, מרגיע וממלא את הלב בשלווה. זו הייתה שירת האמת, שירת ההתחדשות. אֵלָרָה הבינה שזהו ה"צליל שיוביל אותך אל האור", כפי שנכתב במגילה. היא נשמה עמוק, סופגת את המנגינה אל תוכה. הפחד, שקודם היה משתק, הפך כעת לזיכרון רחוק, לסימן דרך במסעה. היא הרגישה שהיא מוכנה. מוכנה לכל מה שיבוא. "מה עכשיו, פרח קטן?" לחשה, קולה כבר לא צרוד, אלא רך וברור. הפרח לא ענה במילים, אך הצליל שלו השתנה. המנגינה הפכה להיות חזקה יותר, כאילו קוראת לה ללכת לכיוון מסוים. היא הצביעה לעבר שביל צר, כמעט בלתי נראה, שנפרש מאחורי האגם והוביל אל עבר גבעות מוריקות באופק. השביל היה שונה מהשבילים הקודמים – הוא לא היה מאיים, אלא מזמין, כאילו ציפה לה. אֵלָרָה קמה. היא לא הייתה עוד הילדה המפוחדת שהסתגרה בביתה. היא הייתה עכשיו אישה, עם מטרה, ועם פרח זוהר ששומר עליה. היא החזיקה את הפרח בידה, זהרו משמש כעששית דרך היער המלאכותי והשבילים הלא מוכרים. ככל שהתקדמה בשביל, המנגינה של הפרח התחזקה, ופתאום, קולות נוספים החלו להצטרף אליה. זו לא הייתה המערה שבה כל קול היה הד לאמת או לשקר. אלה היו קולות של הטבע: ציוצי ציפורים עליזים, רשרוש עצים, זמזום דבורים. היא החלה לשמוע את קולות העולם שהיה כלוא מחוץ לביתה במשך שנים. היא חשה כאילו היא מתחברת מחדש לחיים, לכל היצורים והצמחים סביבה. היא צעדה במשך שעות, לא מרגישה עייפות, רק תחושת התעלות. השביל הוביל אותה דרך יערות עבו��ים, שדות ירוקים ונהרות זורמים, קטנים בהרבה מנהר הקסמים המאיים. היא עברה ליד כפרים קטנים, ואפילו ראתה אנשים. הם חייכו אליה, והיא, באופן מפתיע, חייכה חזרה. היא לא פחדה מהמבטים שלהם, והם לא נראו מופתעים מנוכחותה. בצהרי היום, כשהשמש הייתה גבוהה, הגיעה אֵלָרָה לפתחו של עמק רחב, שכולו היה מכוסה בפרחים צבעוניים. באמצע העמק, עמד עץ זקן ומרשים, ועליו, תלויות כמו פירות, היו אלפי מפתחות קטנים מנצנצים. הם הבהבו באור השמש, משקפים את כל גווני הקשת. "מפתח האורות המנצנצים," לחשה אֵלָרָה, מכירה מיד את המראה. זה היה המפתח שסבתא יונה דיברה עליו, המפתח שמופיע רק בפני מי שניצח את הצללים. היא התקרבה לעץ, ורעדה קלה עברה בגופה. איזו מפתח מכל האלפים? הפרח בכף ידה הרגיש חם, והמנגינה שלו הפכה להיות מרוכזת יותר, מכוונת. הוא פלט צליל חד וחזק, וכאילו בתגובה, אחד המפתחות על העץ, שהיה תלוי על ענף נמוך, החל לזהור באור יקרתי. הוא היה עשוי מחומר שקוף, אבל במרכזו הבהב כוכב זעיר, זהה לכוכב שבליבת פרח הכוכב הנופל. אֵלָרָה הושיטה את ידה ולקחה את המפתח. הוא היה קר למגע, אך האור שבו חימם את כף ידה. זו הייתה תחושה של כוח, של שייכות, של הגשמה. המפתח הזה היה שלה, ובזכותו, היא תוכל להיכנס אל היער השכוח. אבל לפתע, שרתה שתיקה מוזרה. הצלילים של העמק נעלמו. הפרח הפסיק לנגן. השמש החלה לדעוך במהירות, למרות שעדיין היה יום. צל ענק החל להתפשט מעל העמק, מגיע מכיוון אחד ההרים המקיפים אותו. זה לא היה צל של ענן או של עץ. זה היה צל של משהו גדול, מאיים, שלא ברור מהו. האוויר הפך קר, וריח מעופש, של אדמה נרקבת ופחד, מילא את נחיריה. הצללים. הצללים הגדולים, שאפילו מַיָּה וסבתא יונה לא יכלו לראות. אֵלָרָה חשה את הפחד הישן מנסה להשתלט עליה שוב, חונק את נשמתה. היא נאחזה בפרח וביטחה במפתח, אבל הרעד לא פסק. קול עמוק, שנשמע כאילו בקע ממעמקי האדמה, החל להדהד בעמק. "הגעת רחוק, ילדה. אבל לא מספיק. היער השכוח אינו עבורך. האור שלך... הוא לא יוכל להאיר את הריק שלי." אֵלָרָה הביטה לעבר מקור הקול. מתוך הצל, שקם והתרומם כקיר שחור ומתנועע, הופיעה דמות. לא ממש דמות, אלא תמצית של חושך, צללים צפופים כל כך שבלעו את כל האור סביבם. הוא היה עצום, והעיניים שלו – נקודות זוהרות של אדום בוהק – נעצו בה מבט קר ומרושע. "אני הריק," לחש הצל. "אני הפחד שנשכח. ואני לא אתן לך לעבור." אֵלָרָה ידעה שזהו המבחן האמיתי שלה. לא פחד קטן, לא זיכרון כואב, אלא הריק עצמו, הפחד הגדול מכולם. האם האמת שגילתה במערת ההדים, והאור של פרח הכוכב הנופל, יהיו מספיקים כדי להתמודד עם התהום הגדולה ביותר? או שהיא תיבלע בחזרה, יחד עם זרעי התקווה שהחלה לזרוע בנשמתה? היא סגרה את עיניה לרגע, נשמה עמוק, ונזכרה שוב בשירת הפרח. היא חייבת. למען רבתא. למען ליוש. למען עצמה.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

התהום והזריחה - פרק 3 - הדי האמת

‪@TINY11968‬ #caribbeanmusic #rock #alternativerock

פרק 3

התהום והזריחה ============== הדי האמת

החושך במערת ההדים היה מוחלט. אֵלָרָה לא ראתה דבר. היא הושיטה את ידיה קדימה, מגששת את דרכה על קירות המערה הקרים והלחים. טיפות מים טפטפו מהתקרה, יוצרות צלילים עמומים שהדהדו בחלל וגרמו לה להרגיש לבד יותר מאי פעם. הפחד הגיע גלים-גלים, והפעם הוא היה כמעט בלתי נסבל. היא נזכרה בפנים של ליוש, בדממה שאחרי נפילתו, בתחושת האשמה שכרסמה בה מאז. "אני אשמה," לחשה, קולה נבלע באפלה. מיד, קולות רבים החלו להדהד בחלל המערה, לוחשים: "אשמה... אשמה... אשמה..." אֵלָרָה הצטמררה. זה לא היה קולה שלה. זה היה קולותיהם של אלפי קולות, של דורות של אנשים שחשו אשמה, שהיו לכודים בפחדיו. ההדים הגבירו את תחושת הייאוש שלה. היא המשיכה לצעוד, כל צעד היה מאבק. היא מעדה על סלעים נסתרים, שרטה את ברכיה, אבל הכאב הפיזי היה כמעט מבורך לעומת הכאב הנפשי שהדהד מסביב. ככל שהתקדמה, קולות האשמה התגברו, הפכו לצליל טורדני שאיים למוטט אותה. "היית צריכה... היית צריכה... למה לא..." הדי הלחישות הפכו לכמעט שאגה. אֵלָרָה נפלה על ברכיה, נושמת בכבדות. הזרע של פרח הכוכב הנופל לחץ בכף ידה, כמעט נמחץ. היא רצתה לצרוח, אבל קולה לא בקע מגרונה. היא רצתה לברוח, אבל לא היה לאן. היא הייתה לכודה בתוך התהום שלה, מוקפת בהדי אשמה. ברגע של ייאוש מוחלט, היא נזכרה במילים של האיש הזקן: "כל שקר נשמע כהד, וכל אמת מקבלת כוח." האשמה שלה, היא אמרה לעצמה, היא שקר. היא לא הייתה אשמה במותו של ליוש. זו הייתה תאונה. היא ניסתה להציל אותו. היא לקחה נשימה עמוקה. עמוקה יותר מכל נשימה שלקחה בחייה. היא התייצבה על רגליה הרועדות. "זו לא הייתה אשמתי!" היא צעקה, הפעם בקול חלש אך נחוש. ההדים חזרו: "אשמתי... אשמתי... אשמתי..." היא צעקה שוב, חזק יותר, למרות הכאב שקרע את גרונה: "זו לא הייתה אשמתי! ניסיתי!" ההדים חזרו, אבל משהו השתנה. הקולות היו מעט פחות חזקים, מעט פחות מאיימים. היא צרחה את האמת שלה שוב ושוב, בכל הכוח שנותר בה, עד שגרונה כאב: "לא הייתה אשמה! לא אשמה! ניסיתי להציל אותו! לא יכולתי לעשות כלום! זה היה טרגי! לא אשמה! לא אשמה!" בהדרגה, ההדים החלו לדעוך. קולות האשמה נחלשו, פינו את מקומם לשקט. שקט שונה, לא שקט מאיים, אלא שקט שמלא בהבנה. היא הרגישה את המשקל על ליבה מתרומם, קמעא. כשהדממה השתלטה על המערה, אֵלָרָה הבינה. האמת אכן קיבלה כוח. היא לא מחקה את הזיכרון, אבל היא שחררה אותה מהאשמה. היא נשמה לרווחה, ופתאום הרגישה משהו בידה. הזרע. הוא כבר לא היה זרע. במקומו, ניצן קטנטן, ירוק ובשר��י, בקע ממנו, כמו יד זעירה המושיטה את עצמה אל עבר האור. האור. היא הביטה קדימה. בקצה המערה, הבליח אור חלש, רך. היא זחלה לעברו, מתעלמת מהכאב בשריריה. ככל שהתקרבה, האור התחזק. זה לא היה אור חזק ומסנוור כמו שראתה בפתח המערה. זה היה אור עדין, בגווני כחול-סגול, נוגה ומרגיע. היא יצאה מפתח המערה, אל תוך שחר של בוקר חדש. השמיים היו צבועים בגוונים של כחול עמוק, מתערבבים בסגול ובכתום חיוור. זה היה יפהפה, עוצר נשימה. וזה היה המקום. המקום שבו הלילה נפגש עם הבוקר. במרכז הקרקע מול המערה, שם האורות התמזגו, עמד אגם קטן, צלול וטהור. המים היו שקטים, משקפים את השמיים המשתנים. אֵלָרָה התקרבה אליו, כורעת על ברכיה. היא טבלה את קצות אצבעותיה במים הקרים, והרגישה קלה יותר, חופשייה יותר. היא הביטה בניצן שבידה. הוא היה קטן ופגיע, אבל ירוק וחי. היא הבינה שכדי שהוא ימשיך לגדול, הוא זקוק לאדמה הנכונה, אבל גם למים. למים טהורים. היא נטלה מעט מים מהאגם בידיה, והשקתה את הניצן בעדינות. ברגע שהמים נגעו בו, הניצן החל לגדול, במהירות מדהימה. עלים קטנים נפרשו, ירוקים ובשרניים. גבעול דקיק החל להתרומם, ועליו ניצן נוסף, קטן יותר. זה היה נס. פרח הכוכב הנופל אכן החל לפרוח. אֵלָרָה חשה התרגשות שמעולם לא ידעה. לא אושר פרוע, אלא שלווה עמוקה. היא עדיין זכרה את ליוש, את התאונה. הזיכרון לא נמחק, אבל הכאב חדל להיות משתק. הוא הפך לחלק ממנה, חלק שמעניק לה עומק וכוח. היא למדה שאין צורך לברוח מהצללים, אלא להתמודד איתם באור האמת. היא ישבה ליד האגם, צופה בשמיים המשתנים, בפרח הקטן שהחל לפרוח. היא לא ידעה מה יקרה הלאה. היא לא ידעה איך הפרח ייראה כשיפרח במלואו, או איזה כוח הוא יביא איתו. אבל היא ידעה שהיא כבר לא בודדה, ושהיא כבר לא מפוחדת. היא יצאה מהתהום. והזריחה, הזריחה עלתה, ובאה איתה תקווה חדשה.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

התהום והזריחה - פרק 2 - שבילי האבק והשתיקה

‪@TINY11968‬ #reggae #chilloutmusic

פרק 2: שבילי האבק והשתיקה ======================== הצעדים הראשונים של אֵלָרָה מחוץ לבית היו קשים וכואבים. השמש, שכהה כמהה לה, צרבה את עיניה הלא מורגלות. האוויר, שהיה פעם רק מזיק, נשא עתה ריחות עשב רענן ואדמה לחה, ריחות שנדמו לה זרים ומוזרים. היא הרגישה כמו יצור ימי שנפלט אל היבשה, כבדת תנועה וחסרת כיוון. היא הלכה בשבילי העפר המוכרים לה מפעם, שבילים שהובילו בעבר אל נהר הקסמים. הזרע של פרח הכוכב הנופל היה לחוץ בכף ידה, תזכורת תמידית לייעוד החדש שלה. היא לא ידעה לאן ללכת, רק שהיא צריכה ללכת. אולי הזרע ידע. ככל שהעמיקה בדרכה, הנוף החל להשתנות. העצים נעשו עבותים יותר, השבילים צרים יותר, והשקט – עמוק יותר. זה לא היה השקט המנחם של הבית, אלא שקט שמלא בקולות נסתרים: רשרוש עלים, זמזום חרקים, לחישות רוח. שקט שגרם לה להרגיש קטנה ופגיעה. הצללים של הפחד, שהיו רדומים זמן מה, החלו להתעורר בתוכה. בצהרי היום, כשהשמש הייתה בשיאה, הגיעה אֵלָרָה אל צומת דרכים. שלושה שבילים נפרשו לפניה, כל אחד נראה מזמין באותה מידה, וכל אחד נראה מסוכן באותה מידה. היא לא ידעה איזה מהם לבחור. היא הרגישה את חוסר האונים שאפף אותה בבית, את הקיפאון ששיתק אותה. "איזה שביל, זרע קטן?" לחשה לזרע בכף ידה. הזרע לא ענה. במקום זאת, הופיעה דמות ממרחק. איש זקן, לבוש בגדים פשוטים, עם כובע רחב שוליים שהסתיר את פניו. הוא צעד לאיטו, שקוע במחשבות, והחזיק בידו מקל הליכה מעץ מגולף. כשחלף לידה, הוא עצר לפתע. "אבוד דרך, ילדתי?" קולו היה עמוק וסדוק, כמו אדמה יבשה. אֵלָרָה היססה. שנים לא דיברה עם אדם זר. "אני... אני מחפשת את המקום שבו הלילה נפגש עם הבוקר," אמרה, משתאה מהיכולת שלה להוציא את המילים. האיש הזקן חייך חיוך דק, שחשף קמטים רבים סביב עיניו. "זהו מקום שרבים מחפשים, ומעטים מוצאים. הוא לא נקודה על מפה, אלא נקודה בלב." אֵלָרָה הרגישה תסכול. "אבל... יש לי זרע שצריך אור. פרח כוכב נופל." היא פתחה את כף ידה והראתה לו את הזרע הזעיר. האיש הביט בזרע, מבטו רך. "זרע זה זקוק לאור, כן. אבל יותר מזה, הוא זקוק לאדמה נכונה. אדמה שרוויה ב... אמת." "אמת?" שאלה אֵלָרָה. "כן," אמר האיש, והצביע על השביל הימני, הצר מכולם, שנראה מוביל אל תוך סבך שיחים. "השביל הזה, הוא מוביל אל מערת ההדים. שם, כל שקר נשמע כהד, וכל אמת מקבלת כוח." הוא הנהן לעברה, והמשיך לצעוד בשביל השמאלי, נעלם במהרה מטווח ראייתה. מערת ההדים. הרעיון להגיע למקום שבו האמת מהדהדת, הפחיד את אֵלָרָה. מה אם האמת שלה תכאב? מה אם היא תחשוף שקר שלא רצתה לדעת? אבל היא ידעה שהיא חייבת. הזרע בידה הזכיר לה את מטרתה. היא בחרה בשביל הימני, הולכת בעקבות עצת הזר. השביל היה קשה לעבירה, מלא באבנים חדות וענפים סבוכים ששרטו את בגדיה. האבק הלבן של הצומת פינה מקומו לעפר אדמדם. היא הרגישה את שריריה כואבים, את הזיעה זורמת על מצחה. אבל היא המשיכה ללכת, ממוקדת במטרה. לקראת ערב, כשהצללים החלו להתארך ולהשתלט על היער, היא הגיעה למפתחה של מערה. הפתח היה גדול, פעור, כמו פה של יצור עתיק. בפנים, חושך מוחלט. קרירות לחמה עטפה אותה. זה היה מקום מפחיד, והפחד הקיף אותה כמו יצור חי. הצללים החלו לרקוד סביבה, לוחשים את שמו של ליוש, מזכירים לה את חוסר האונים שלה. אֵלָרָה עמדה על סף המערה, לבה הולם בקצב מהיר. כל תא בגופה צרח עליה לסגת, לחזור לביטחון המדומה של ביתה האפל. אבל אז, היא הביטה בזרע. הוא עדיין נצץ, אפילו בחושך המתקרב, כמו כוכב זעיר. הוא סימן את האמת שלה. היא לא יכלה לוותר. היא נשמה עמוק, החזיקה את הזרע צמוד לליבה, ועשתה את הצעד ��ראשון אל תוך מערת ההדים. הקירות ספגו את קולותיה, ורק השקט המהדהד ענה לה. היא לא ידעה איזו אמת מחכה לה שם, או אם היא תצליח לשאת אותה. אבל היא ידעה שהיא חייבת ללכת עד הסוף. כי רק בקצה התהום, אולי, תוכל למצוא את הזריחה.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

התהום והזריחה - פרק 1 - קצה התהום

פרק 1: קצה התהום ================== האבק שרקד באוויר הדחוס של ביתה היה כבד יותר מהשתיקה ששררה בו. אֵלָרָה ישבה על הרצפה הקרה, בין קירות אפורים שהיו פעם בצבעי חיים, עכשיו דהויים כמו זיכרונותיה שלה. חלונות הבית היו מכוסים בבד בלוי, אוטמים את אור השמש ואת קולות העולם החיצון. עברו שנים מאז שהאירה שמש א��יתית את פניה, או שקולה שלה בקע מגרונה מעבר ללחישות דוממות של ייאוש. מאז שהתהום בלעה את אחיה הקטן, ליוש, אֵלָרָה נסוגה אל תוך עצמה. התאונה ההיא, ביום קיץ לוהט על צוקי נהר הקסמים, רדפה אותה בכל לילה. היא הייתה צריכה להחזיק את ידו חזק יותר, לדחוף אותו לאחור, למנוע את המעידה. אבל הקרקע התפוררה תחת רגליו, והוא נעלם אל תוך המים השוצפים, אל בור המערבולת שלא החזיר דבר. אֵלָרָה שרדה, אך נשמתה נלכדה באותה מערבולת חשוכה. הפחד להרגיש, הפחד לאהוב, הפחד לחיות – כולם הפכו לחוטים בלתי נראים שקשרו אותה לכסא רפאים. יום אחד, כשהחושך כבר החל לבלוע את שארית הכוח שבה, נשמע קול דפיקה עדין בדלת. אֵלָרָה לא הגיבה. קולות היו זרים לה, מאיימים. אבל הדפיקה חזרה, חזקה יותר, ואחריה קול צרוד: "אֵלָרָה! זו אני, מַיָּה! אני יודעת שאת שם. יש לי משהו בשבילך." מַיָּה הייתה שכנתה הזקנה, אישה חכמה וסבלנית, שהייתה היחידה שעדיין ניסתה לדפוק על דלתות ליבה של אֵלָרָה. בניגוד לאחרים, מַיָּה מעולם לא ויתרה. אֵלָרָה לא זזה. היא קיוותה שמַיָּה תתייאש ותלך. אבל במקום זאת, היא שמעה רשרוש, ואז משהו קטן נדחף מתחת לדלת. צרור עשבים יבשים, קשורים בחוט פשתן, ופתק מקופל: "זהו פרח הכוכב הנופל. הוא פורח רק פעם בעשור, במקום שבו הלילה נפגש עם הבוקר. הוא מסמל את קצה התהום ואת תחילת הזריחה. אולי הוא יזכיר לך, אֵלָרָה, שיש עוד אור." אֵלָרָה הביטה בעשבים היבשים. הם היו חסרי חיים, כמוה. אבל שם, בתוך הצרור, היה ניצן קטן, יבש ועטוף בקוריו של קורי עכביש. הוא לא נראה מבטיח. ובכל זאת, משהו במילים "פרח הכוכב הנופל" ו"קצה התהום ותחילת הזריחה" חדר מבעד לשכבות האדישות שלה. היא לא רצתה להרגיש תקווה, אבל ניצוץ קטן, כמעט בלתי מורגש, הבליח בקרקעית נשמתה. באותו לילה, לראשונה מזה שנים, אֵלָרָה לא חלמה על המערבולת. במקום זאת, היא חלמה על פרח זוהר, כחול כליל, שפרח על שפת תהום חשוכה, ומעל ראשו עלתה שמש אדומה. למחרת בבוקר, כשקרני שמש חלשות חדרו מבעד לחור קטן בבד החלון, אֵלָרָה קמה. היא אספה את צרור העשבים, הניחה אותו בכף ידה, והרגישה קוץ קטן. דקירה. זה היה כמעט כמו כאב, אבל כאב שונה. כאב חי. היא פתחה את הצרור בזהירות. ניצן פרח הכוכב הנופל, היבש כל כך, נפתח מעט. בתוכו, זרע קטן, זעיר, בגוון ירוק עמוק, נצץ כמו אבן חן. פתאום, היא הבינה. מַיָּה לא הביאה לה פרח. היא הביאה לה זרע. זרע של תקווה. וזרע, כדי שיצמח, זקוק לאור. אֵלָרָה הביטה סביבה. הבית היה כלאה. אם רצתה שהזרע יצמח, היא הייתה צריכה לצאת החוצה. היא הייתה צריכה לפגוש את השמש. הפחד הצטמרר בה, כמו גל קור. הצללים של הזיכרון הציפו אותה. הנהר השוצף, הצוק המתפורר, פניו של ליוש נעלמים במים. אבל הפעם, הניצוץ הקטן של התקווה היה חזק יותר. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיכנע. לא עכשיו, כשיש לה זרע שצריך אור. היא ניגשה לדלת, ידה רועדת. האבק על הבריח הרגיש כמו שנים של הזנחה. היא דחפה, קודם בעדינות, ואז בכל כוחה. הדלת נפתחה בחריקה איטית, חושפת רצועת אור מסנוורת. אֵלָרָה כיווצה את עיניה, מורגלת לחושך. האור כאב. הוא חשף את שכבות האבק, העכבישים, והשנים שחלפו. אבל הוא גם חשף את העולם שבחוץ. שמיים כחולים, עצים ירוקים, ושירתו של ציפור בודדה. אֵלָרָה צעדה החוצה, צעד אחד קטן ומהוסס. היא הניחה את הזרע של פרח הכוכב הנופל בכף ידה הפתוחה, והרימה אותו לעבר השמש. "אני אצמיח אותך," לחשה, קולה צרוד מרוב חוסר שימוש. "ואתה תראה לי את הדרך." היא לא ידעה לאן תלך, או איך תמצא את המקום שבו "הלילה נפגש עם הבוקר". היא רק ידעה שהזרע הזה הוא קצה החוט שלה. קצה החוט שמחבר אותה מחדש לחיים, למסע. המסע החוצה מהתהום, והמסע אל עבר הזריחה.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

טייני - התהום והזריחה

[tinybar]

פרק 3 - המסע של טייני: בין מדים, אבטחה וחלומות אמנותיים - בין המברשת לצו...

[tinybar]

המסע של טייני - בין מדים, אבטחה וחלומות אמנותיים - קולות חדשים מהעבר - פ...

[tinybar]

פרק שלישי - טייני הילד שניצח את הפחד - קצה החוט הסמוי

‪@TINY11968‬ #darksound #moviescore #downbeat

פרק שליש

טייני - הילד שניצח את הפחד קצה החוט הסמוי ------------------------------------------- השמש החלה לשקוע מעבר להרי ירושלים, צובעת את השמיים בגוונים של כתום וארגמן. טייני וסבתא יונה ישבו בשקט על הספסל שבחצר ביתם, מוקפים בניחוח עצי הפרי של סבתא. העיניים הקטנות של טייני בחנו בדאגה את פניה של סבתא. מאז שחזרה מביתה של רבתא, משהו בה היה שונה. עצוב יותר, מרוחק יותר. "סבתא?" שאל טייני בקול חלוש, "למה את לא מחייכת?" סבתא יונה נאנחה. היא הניחה את ידה המקומטת על ראשו של טייני וליטפה בעדינות את שערו. "זה לא קשור אליך, מתוק שלי. לפעמים יש דברים גדולים שהמבוגרים צריכים לטפל בהם." "זה בגלל הצללים, נכון?" שאל טייני, מבטו נוקב. "הצללים הגדולים, שאף אחד לא רואה חוץ ממני." סבתא יונה קפאה לרגע, ואז החליקה ידה מפדחתו של טייני. "על מה אתה מדבר, טייני?" קולה היה מתוח. טייני לא ויתר. "ראיתי אותם. בבית של רבתא. הם עמדו שם, גדולים, אפורים, וגרמו לכל האור להיעלם." הוא הצביע לעבר הפינה המרוחקת של החצר, שם הצללים כבר החלו להאפיל עם רדת החשכה. "כמו שם, רק גדולים יותר." סבתא יונה התכווצה מעט. "טייני, אני חושבת שאתה עייף. בוא ניכנס פנימה, אכין לך משהו חם לשתות." חשתי שהיא מנסה לשנות נושא. ידעתי שיש משהו שסבתא מסתירה ממני, משהו שקשור לפחדים שלי, ואולי גם שלה. קמתי מהספסל והתקרבתי אל סבתא, נוגע בזהירות בברכה. "סבתא, אני לא מפחד מהם יותר. אני ניצחתי את הפחד. אני ��כול לעזור לך." סבתא יונה הביטה בעיניי החומות. משהו במבטי הנוקב, הנחוש, נתן לה אומץ. היא ראתה בי את אותו ילד שהיה פעם כה מפוחד, וכעת עמד מולה, חזק ונחוש. "טוב," אמרה לבסוף, קולה שקט בקושי נשמע, "אבל מה שאני הולכת לספר לך חייב להישאר בינינו. זו אחריות גדולה, טייני." הנהנתי בחשיבות. "סבתא רבא מאוד חולה," אמרה סבתא, "והיא זקוקה לתרופה מיוחדת. תרופה שהולכת ונעלמת מהעולם. היא נמצאת רק במקום אחד, במעמקי היער השכוח." היער השכוח. השם הדהד בראשי. שמעתי אגדות על היער הזה, על עצים עתיקים שבהם מתחבאות חיות נדירות, ועל רוחות רפאים ששומרות על סודות ישנים. אבל מעולם לא העזתי להתקרב אליו. "למה אף אחד אחר לא יכול להביא את התרופה?" שאלתי. "כי כדי להיכנס ליער השכוח, חייבים למצוא את מפתח האורות המנצנצים," הסבירה סבתא. "זהו מפתח שמופיע רק בפני מי שמסוגל להתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלו. רק מי שניצח את הצללים יכול לראות אותו." חשתי צמרמורת של התרגשות. "אני ראיתי את הצללים. אני ניצחתי אותם!" "אני יודעת," חייכה סבתא חיוך קלוש. "סבתא רבא, סיפרה לי סיפור ישן. סיפור על מפה נסתרת, שמובילה אל המפתח. המפה הזו לא עשויה מנייר. היא עשויה מזיכרונות, מרמזים שחבויים בחפצים ישנים." "אילו חפצים?" שאלתי, ועיניי בורקות. סבתא יונה הצביעה לעבר ארונית ישנה בסלון, שם ניצבו חפצים עתיקים שונים. "סבתא רבא אמרה, 'כל פיסת עבר, היא קצה חוט של עתיד'. היא התכוונה שלפעמים, דווקא בדברים הכי ישנים ושגרתיים, חבויים סודות גדולים." "אז איפה מתחילים?" שאלתי, ליבי פועם בהתרגשות. הפחד נעלם לחלוטין. במקומו, צמח בו רצון עז לעזור לסבתא רבא, ולחקור את התעלומה. "נר הבדלה ישן שסבתא רבא אהבה במיוחד," אמרה סבתא, "זהו הרמז הראשון." קפצתי ממקומי. רצתי אל הארונית ובחנתי את נר ההבדלה שהיה מונח שם, עשוי בצורת צמה מסובבת, ריח של שעווה וקינמון נדף ממנו. הוא מעולם לא חשבתי שלחפץ כזה יכול להיות סוד. החזקתי את הנר בידי, ופתאום הרגשתי משהו שקוע בו. משהו קטן וקשה. ניסיתי למשש אותו ולהוציא החוצה, אך לא הצלחתי להוציא אותו. "מה מצאת, טייני?" שאלה סבתא, עיניה נצצו. "יש כאן משהו בפנים," אמרתי בהתרגשות. "איך מוציאים את זה?" "לפעמים, כדי לגלות סודות, צריך לחזור למקור," אמרה סבתא בחיוך מסתורי. "לחזור אל הפחד הראשון שלך. לחזור אל מה שגרם לך לראות את הצללים." הבטתי בנר, ואז הסתכלתי אל הפינה החשוכה של החצר, שם הצללים כבר השתלטו על הכול. הבנתי. כדי לגלות את הסוד, הייתי חייב להשתמש בכוח שרכשתי. היכולת להתמודד עם הפחד, לראות דרך הצללים. עצמתי עיניים, ודמיינתי את הצללים שפגשתי בחדר, את הדמויות הענקיות והמאיימות. אבל הפעם, לא נתתי להם להשתלט עליי. דמיינתי את האור שנשאתי בתוכי, את האומץ שצמח בו. כשפקחתי את עיניי, הרגשתי את הנר רוטט בידי. לפתע, שקע קטן נפתח בתחתית הנר, ומתוכו נשמטה מגילה קטנה, עשויה מקלף עתיק, קשורה בחוט זהב דק. המגילה הייתה כה דקה ושבירה, שכמעט והתפוררה במגע. פרשתי אותה בזהירות. על המגילה הקטנה, בכתב יד עתיק שדהה עם השנים, היה כתוב רק דבר אחד: "היכן שהקול שותק והחושך שולט – שם תמצא את הצליל שיוביל אותך אל האור." קראתי את הכתוב שוב ושוב. "היכן שהקול שותק והחושך שולט?" התבלבלתי. "מה זה אומר?" סבתא יונה התקרבה, מבטה חם ומעודד. "זהו רמז, טייני. רמז למקום הבא שבו נמצא קצה החוט הבא. אבל כדי לפענח אותו, אנחנו נצטרך את כל האומץ שלך. כי הצליל הזה, הוא צליל שמכיל בתוכו גם פחד וגם תקווה. ואנחנו חייבים למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר מדי לסבתא רבא." הידקתי את המגילה הקטנה בידי. לא ידעתי מהו המקום הבא, או איזה "צליל" הוא אצטרך למצוא. אבל ידעתי דבר אחד: אני כבר לא לבד. ועם סבתא לצידי, והאומץ החדש שמילא אותי, אני מוכן להתמודד עם כל דבר שיעמוד בדרכי. המסע אל היער השכוח רק התחיל.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: טייני על פי סיפור מאת: סיגל בוטון

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - השריפה - פרק 19

מוסיקה: טייני

עריכה: טייני

מילים: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר:

אימייל: guy0544576561@gmail.com

פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - הצללים בבית המרקחת - פרק 18

[tinybar]

אבן חלקה על שפת הים

‪@TINY11968‬ #ambientmusic #ambientsounds #delmar

אבן חלקה על שפת הים {כאב של לוחמים} ========================= על קו החולות, איפה שהים נושק לשקט, יושב חייל, עיניו חלולות, נטולות מבט. הגלים לוחשים לו סודות ישנים, על קרבות אכזריים, על חלומות שבורים. הוא לא מדבר, רק מניח את ראשו על ברכיו, וזוכר את האורות שנדמו בשביליו.

הרוח חלפה, כמו יד שמלטפת פצעים, מנסה לרפא זיכרונות מכובדים. זיכרונות של אש, של אבק, של ריח אדמה רטובה, של גופים נשארים מאחור, של הבטחה שלא מומשה. הוא נושא על כתפיו לא רק נשק, אלא משא של לבבות, את הקולות שנשתתקו, את כל מה שהיה ואבד.

הוא אבן חלקה על שפת הים, עייף ממאמץ, שחוק מכל מגע, מכל סימן חיים חדש. הוא מחפש את התמונה שהייתה, את הפנים המוכרות, בתוך כל הרעש, בתוך כל החרדות. הוא לא מבקש נחמה, הוא רק מחפש הבנה, לשאת את הכאב הזה, להפוך אותו למנגינה.

אבל האבן אינה נשארת אבן לעד, המים נוגסים בה, הופכים אותה לחלקיקי כוכב. ובלילה, כשהכוכבים מאירים את השביל, הוא מרים את עיניו, ורואה את פניו של מיכאל. "אחי," הוא לוחש, והדמעות זולגות כנחלים, "בסוף נחזור הביתה, אל ימים שלווים."

כי מתוך הריסות הפחד, צומחת ענפה של תקווה, הבטחה לימים בהם הדשא ייראה שוב ירוק כל כך. הפצע בלב אולי לא ייעלם, הוא יישאר כאות חרוט, אבל הוא לא יהיה סמל למלחמה, אלא לאהבה שנותרה. הוא ירפא לאט, ייתן מקום לאור להיכנס, וילמד לחלום מחדש, במקום רק לשכוח ולכעוס.

��וא יחזור אל העיר, ימצא את היד שתגע בו, יספר את סיפורו, ויידע שהכל לא היה לשווא. יבנה בית, ייטע גן, יראה את הפירות שיצמחו, והם יהיו מתוקים יותר, כי הם מזרעו של כאב שנעצר. הוא יבין שהצלקת אינה תבוסה, אלא ניצחון קטן של הנשמה, שהצליחה להחזיק מעמד, לראות שמש, למצוא נחמה.

אז יקום מהחול, ידפוק את האבק מעל ראשו, ויצעד לאיטו, אל מחר אחר, אל יום חדש. כי לוחמים לא נשברים, הם רק מתעייפים לרגע, הם רק מניחים את הנשק כדי לחבק את העולם שוב, בעוז ורוגע. הם נושאים את העבר, אבל צועדים אל עתיד של שלום, ומקווים שיום אחד, ייבנה הגשר מהזכרונות אל החלום.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - פרק 16

‪@TINY11968‬ #metalmusic #moviescores

פרק 16 הצלקת שמעבר לאהבה ----------------------------------------- [חושך כמעט מוחלט. רק קרן אור בודדה מהפנס שלי חותכת את האפלה, רוקדת על קירות לחים ומגלה צלליות מעוותות. אני כורע על ברכיי, קופא במקום. הצללית שראיתי נעה. זו לא הייתה רוח רפאים, זו הייתה דמות אדם, כפופה, נעה באיטיות מטרידה בתוך החדר המוארך, בין מדפים וציוד ישן.] הלב שלי דפק בקצב מטורף, מהדהד בחלל המרתף. זה לא היה פחד רגיל, זה היה פחד ששורשיו עמוקים, מזכיר לי את תחושת הסכנה שחשתי בבית החולים, לפני הניתוח, כשלא ידעתי מה יקרה לי. "האור ימצא אותך," לחשתי לעצמי, נאחז במילים של ליטל כמו בקרן שמש אחרונה. [הצמדתי את עצמי לקיר, מנסה להתמזג עם הצללים. האטתי את נשימתי, מנסה להבין מי זו הדמות. הדמות ממשיכה לנוע, מזיזה דברים על המדפים. קולות חלשים של מתכת נגררת וזכוכית נשברת נשמעים.] ניסיתי לזהות את הדמות. האם זה אחד מה"הם"? מישהו מ"הסוד האפור" שבא לחפש ראיות? או אולי... אולי מישהו כמו ליטל? מישהו שמחפש תשובות? התמקדתי באור. אור הפנס שלי. שידעתי שהוא יכול להיות גם הסוואה וגם חשיפה. [הטתי את הפנס כלפי מטה, כדי שהאור לא יבגוד בי. התחלתי לזחול באיטיות ובזהירות לאורך הקיר, מנסה להתקרב לדלת החדר, להציץ פנימה. קול נביחה רחוקה נשמע, כמעט לא מורגש.] ואז, הדמות נעצרה. פנתה לעבר הפתח. ראיתי את ראשה מורם, כאילו הקשיבה. הזיזות שלי, הנשימה שלי, הכל הרגיש לי רועש מדי באפלה הדוממת הזאת. עצרתי את נשימתי. היא לא ראתה אותי, אבל הרגשתי שהיא חשה בנוכחות זרה. [הדמות מתקרבת לדלת, צלה נופל על הקרקע המלוכלכת. אני מסתתר מאחורי עמוד חלוד. הדמות מושיטה יד אל הדלת, ואז פתאום, קול חלש של נקישה, כמו אבן קטנה שנופלת, מגיע מכיוון אחר במרתף.] הדמות קפאה. ואז הסתובבה בבת אחת, לכיוון הקול. היא לא יצאה מהחדר. במקום זאת, היא נכנסה עמוק יותר פנימה, אל מעבר לטווח הראייה של פנסי, כשהיא לוחשת משהו בקושי נשמע. משהו על "שעון", ו"זמן אוזל". [אני ממתין מספר שניות. שקט מתוח. מנצל את ההזדמנות. מזדקף בזהירות, מגיע לדלת החדר, ומכוון את הפנס פנימה. החדר היה בבלגן של בקבוקונים ריקים, ציוד רפואי ישן, מפות ממוספרות, ושרטוטים. על שולחן חלוד, הייתה מונחת מחברת פתוחה. והכי חשוב - דלת נסתרת, כמעט בלתי נראית, מאחורי אחד המדפים.] הבנתי. הדמות הזו הייתה שם למטרה מסוימת. אולי היא חיפשה משהו, ואולי היא מצאה. אבל היא גם נתנה לי הזדמנות. הזדמנות להיכנס עמוק יותר. "קירות עם אוזניים," ליטל כתבה. זה היה נכון. המקום הזה שמר סודות. [נכנסתי בזהירות לחדר. ניגש למחברת הפתוחה. כתב יד לא מוכר. שמות של אנשים. תאריכים. ועל הדף האחרון, מפה מצוירת ביד, עם סימון "X" גדול ומעגל סביבו, ליד נקודה כלשהי. ה-X הזה לא היה על המפה של ליטל.] זה היה פרויקט גדול יותר ממה שחשבתי. רחב יותר. אולי אפילו לא הסתיים. וליטל... ליטל הייתה רק חלק קטן ממשהו ענקי, מפחיד, שעלול היה לבלוע אותי עכשיו. (אני מסתכל על הדלת הנסתרת. המוזיקה מתגברת, מסמלת את המהלך הבא.) האור... אולי הוא לא רק ימצא אותי. אולי הוא יראה לי את הדרך. את הדרך אל הסוד האפור. [אני פותח את הדלת הנסתרת בזהירות. חושף גרם מדרגות נוסף, צר וחשוך אף יותר, היורד למטה. האורות על דועכים. רק קרן הפנס שלי נשארת, נופלת על פני הנחושות, כשאני יורד אל הלא נודע. חושך מוחלט, ודממה.]

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001