tinybar

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - משחק חדש, כללים ישנים

הצלקת שמעבר לאהבה - משחק חדש, כללים ישנים ================================== האורות המהבהבים של הניידות הלכו ודעכו במרחק. שאפנו אוויר קר של בוקר, עומדים בתוך צללים, מרוחקים מההמולה שהשארנו מאחור במועדון. אילנית רעדה קלות.

"מה עכשיו?" קולה היה דק. "הם שיחקו איתנו," אמרתי, מחשבותיי רצו קדימה. "הם רצו שנגיע לשם. שהמשטרה תגיע. אבל למה?" הדמות של היורה, עומדת בפתח המועדון ומחייכת, חלפה שוב מול עיניי. זה לא היה חיוך של מישהו שנלכד. זה היה חיוך של מישהו שסיים מהלך.

"אולי הם רצו לנקות את המקום? להיפטר מראיות?" שיערה אילנית. "לא סביר," עניתי. "הם היו יכולים לעשות את זה בלי להזמין אותנו ואת המשטרה. זה היה מסר. איום. והוא מבין שאני מבין."

הפחד הישן חזר ללחוש לי באוזן: אתה לבד. אל תסמוך. אף אחד לא יכול להגן עליך. אבל הפעם, היה מישהו לצדי. אילנית. והפחד החדש – הפחד עליה – היה דומיננטי יותר. הוא דרש ממני לפעול, לא להסתתר.

"אנחנו צריכים מקום בטוח," אמרתי. "אבל לא כזה שקשור לשום דבר שאי פעם הכרתי. מקום שהם לא יוכלו לקשר אליי."

חשבתי על מישהי אחת. אישה זקנה, חברה ותיקה של סבתי המנוחה. היא גרה במושב קטן בדרום, מבודד, כמעט נידח. היא הייתה יחידה במינה, חיה בבקתה קטנה, מגדלת עשבי מרפא וסורגת שמיכות. אף אחד, אבל אף אחד, לא ידע על הקשר שלי אליה. זה היה סוד כמוס של ילדות.

"אני מכיר מקום," אמרתי לאילנית. "מושב בדרום. אף אחד לא יחפש אותנו שם." "אתה בטוח?" "אני לא בטוח בכלום עכשיו," עניתי בכנות. "אבל זו ההזדמנות הטובה ביותר שיש לנו."

נכנסנו לרכב. השארנו את חיפה מאחור, את המועדון, את האלימות. נסענו אל תוך השקט של הלילה, אל המקום שבו הפחד הקמאי התחיל להיוולד בי, כילד חולה.

בדרך, ניסיתי לחשוב. איך ה�� ידעו עליי? על "טייני"? מי היה יכול לחשוף מידע כזה? זה לא היה אקראי. זה לא היה קשור רק ליורה. זה היה משהו עמוק יותר. השם "טייני". רק המשפחה הקרובה שלי, וכמה אנשי צוות רפואי בבית החולים שבו הייתי. פתאום, הבזק. פני ליטל, האחות בעלת העיניים הטובות. היא היחידה שאותה הכרתי כאדם מבחוץ, שידעה את הכינוי הזה, ואת הפרטים האישיים ביותר על המחלה שלי.

"ליטל," לחשתי. "מי?" שאלה אילנית, מופתעת. "האחות מבית החולים," אמרתי. "זו שהייתה איתי כל הזמן. היא ידעה הכל." "אתה חושב שהיא... מעורבת בזה?" התלבטתי. ליטל? האחות שהייתה כל כך טובה ואכפתית? זה נשמע מופרך. "אני לא יודב," אמרתי. "אבל זה מוזר מדי. הם ידעו יותר מדי."

השמש החלה לעלות, וצבעה את המדבר בגוונים של כתום וארגמן. הגענו למושב, פינת חמד ירוקה בתוך הנגב הצהוב. מצאתי את הבקתה הקטנה, מוקפת עצי פרי וגינת ירק תוססת.

דפקתי על הדלת. היא נפתחה באיטיות, ופניה המקומטים של סבתא שולה, בעיניי הבהירות והחכמות, הופיעו. "גיא?" היא אמרה, מופתעת, אבל חיוך עלה על פניה. "וזו?" "אילנית," אמרתי. "אנחנו צריכים מקום להסתתר בו." היא הביטה בי בעיניה החודרות, ונדמה היה שהיא מבינה הכל מבלי שאצטרך להסביר. "בואו פנימה," אמרה. "בטח אתם רעבים."

הירוק של הגינה, ריח עשבי התיבול, ופניה הרגועות של סבתא שולה - הכל שידר תחושה של ביטחון. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהשקט הזה הוא זמני. המשחק עדיין לא נגמר. והפעם, האויב היה קרוב יותר ממה שדמיינתי. הוא חפר בעברי, והפחד הישן שלי כבר לא היה מוגן. הוא היה חשוף לחלוטין.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפור אישי שלי.

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - המעגל נסגר

[tinybar]

טייני - הילד שניצח את הפחד (פרק שני)

#chilloutmusic     #moviescore #מוסיקה @TINY11968

טייני - הילד שניצח את הפחד (פרק שני). ============================ הוא היה ילד קטן, אולי בן עשר, כששכב במיטת בית החולים הלבנה, קירותיה הקרים מהדהדים את פעימות ליבו המבוהלות. סרטן הדם. שתי מילים שהפכו את עולמו הקטן. משחקי כדורגל בשכונה, ריצה אחרי פרפרים בשדה – כל אלה הוחלפו בבדיקות דם אינסופיות, צינורות שהוחדרו לוורידיו, וריח קבוע של חומרי חיטוי.

"אל תדאג, טייני," הייתה אומרת ליטל, האחות בעלת העיניים הטובות, כשהייתה מלטפת את ראשו. "אתה תנצח את זה." טייני שנא את הכינוי הזה. "טייני". קטן, חלש, תלוי באחרים. הוא לא רצה להיות טייני. הוא רצה להיות גיבור.

ליטל הייתה מספרת לו סיפורים על אבירים אמיצים ודרקונים מרושעים, על נסיכות שנחלצו ממצוקה ועל קוסמים חכמים. אבל טייני לא רצה סיפורים. הוא רצה אמת. "האם אני הולך למות?" שאל אותה פעם, קולו רועד. ליטל השתתקה. "אתה חזק, טייני," אמרה לבסוף. "אתה תנצח."

והוא אכן ניצח. לאחר חודשים ארוכים של טיפולים קשים, של כאב פיזי ותהום נפשית, המחלה נסוגה. הוא חזר הביתה, אל העולם החיצון. אבל משהו בו השתנה לנצח.

הצלקות הפיזיות נעלמו. אבל הצלקות בנשמתו נותרו. הוא למד שגם כשהעולם מחייך אליך, הוא יכול להתהפך ברגע. שגם כשאתה מוקף באנשים שאוהבים אותך, בסופו של דבר, אתה לבד במאבק שלך. הוא למד לא לסמוך. לא לסמוך על העולם, לא לסמוך על אנשים. לסמוך רק על עצמו.

הוא כתב על זה ביומן שלו. בכתב יד ילדותי, חפוז, מרוח בדיו. "אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה שהפחד ייעלם לגמרי. הוא שומר עליי. הוא מגן עליי. כשאגדל, אני אדאג שהוא תמיד יהיה שם. מזכיר לי לא לסמוך על אף אחד. מזכיר לי להיות חזק. אפילו אם זה יפחיד אותי."

הוא קבר את היומן עמוק בארון. את הכינוי "טייני" הוא מחק מחייו. הוא הפך להיות גיא. גבוה, חזק, עצמאי. אדם שיכול להגן על עצמו. אדם שלמד לשרוד, ולא לפחד. לפחות לא מהעולם שבחוץ. הפחד היחיד שנותר היה הפחד של הילד הקטן, זה שרצה להיות חזק מכל. פחד שהפך לחלק ממנו, למנגנון הגנה אכזרי אך יעיל.

הוא ניצח את סרטן הדם. הוא ניצח את הפחד הקמאי ממוות. אבל הוא לא ידע, שאת הפחד האמיתי, זה שנוצר בתוכו, הוא לא ניצח. הוא רק החביא אותו. והפחד הזה, כמו חיה רעבה, המתין בסבלנות לרגע הנכון. לרגע שבו תהיה לו סיבה לחזור. לרגע שבו לטייני, לגיא, יהיה משהו חשוב יותר לאבד מאשר את עצמו.

============================================= ברוך השם לא מדובר בי, אני רק תרמתי את שם החיבה שלי. =============================================

אני עובד קשה על הסרטונים והמנגינות שלי. בבקשה תעשו לייק, תגיבו, שתפו ולחצו על הפעמון לעדכונים.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני

מבוסס על סיפור אישי של סיגל בוטון

מעוגן בזכויות יוצרים.

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה החיפוש אחר האמת

‪@TINY11968‬ #rock #metal #רוק #מוסיקהלסרטים #moviescore #musicformovies

הצלקת שמעבר לאהבה - החיפוש אחר האמת ======================================== השקט בדירה של אילנית היה כבד. הוא היה מלא בהבנה החדשה שזה לא סתם רודף, זו הייתה רשת. רשת שהוטלה עלינו, ואנחנו בתוכה.

"מי לדעתך עשה את זה?" שאלה אילנית, קולה חלש. "מי ידע על 'טייני'? ועליי?" התיישבתי לידה על הספה. "את השם 'טייני' ידעו רק קומץ אנשים מהעבר הרחוק שלי. רובם כבר לא איתי בקשר. ואת הסיפור על המחלה שלי... רק המשפחה הקרובה שלי ואחות אחת בבית החולים." "אז זה מישהו שמכיר אותך ממש טוב," סיכמה. "או מישהו שחפר עמוק מאוד," הוספתי. "כל העניין עם הפתקים בבית... זה כנראה היה חלק מזה. לשתול את הספק, לגרום לי לחשוב שאני מאבד את זה. להכין אותי לפחד גדול יותר."

"אז מה אנחנו עושים?" היא שאלה. "אנחנו חייבים למצוא מי עומד מאחורי זה," אמרתי, בנחישות חדשה. הפחד עדיין היה שם, אבל עכשיו הוא התמזג עם כעס. "הם משחקים משחק. ואנחנו נשחק איתם."

התחלתי לחשוב בקול רם: "היורה ההוא... הקעקוע של הלהבה. זכרתי את זה טוב. זה היה קעקוע ייחודי. אולי יש לו קשר לכנופיה מסוימת, או לארגון. ומה עם עומרי? הוא הסתבך עם אנשים? אולי זה קשור לחובות או עסקאות מפוקפקות שהוא היה מעורב בהן?"

אילנית ניגשה למחשב הנייד שלה. "אני יכולה לנסות לחפש מידע על קעקועי להבה ייחודיים. או על כנופיות שידועות בקעקועים כאלה. וגם על קשרים של עומרי. הוא היה מספר לי על חברים, אבל לא יותר מדי על מה שהוא עושה מחוץ לעבודה."

בעוד אילנית חיפשה מידע, ניגשתי לחלון והסטתי מעט את הווילון. הלילה היה שקט. האורות הצהובים של העיר נצנצו מרחוק. אבל ידעתי שהצללים עדיין אורבים. הטלפון שלי צלצל. מספר חסוי. היססתי לרגע. אולי זו מלכודת נוספת. אבל משהו אמר לי לענות. "שלום," אמרתי, קולי יציב.

קול עמוק, מעוות באופן דיגיטלי, נשמע מעבר לקו. "חשבת שסיימת עם הפחד, טייני? חשבת שניצחת?" זה היה הקול של האיש מהפאב, אבל עכשיו הוא היה ברור יותר, ממוקד. "מי אתה?" שאלתי, לבי הולם בעוז. "זה לא משנה מי אני," ענה הקול. "מה שמשנה זה מה שאתה יכול לאבד. היא שברירית, טייני. כמה רחוק תלך כדי להגן עליה?" "��ה אתה רוצה?" לחצתי. "שאתה תלמד. שלכל פעולה יש תגובה. ושלפחד יש מחיר." "אתה רוצה לנקום בי?" "נקמה היא מילה קטנה מדי. אני רוצה שתבין. שתרגיש."

"למה דרכה?" שאלתי, מבטי חלף אל אילנית, שישבה מול המחשב, מרוכזת בחיפוש. "כי היא הכל בשבילך," אמר הקול, נימה של לגלוג בו. "אתה תמיד סמכת רק על עצמך, טייני. אבל עכשיו... עכשיו יש לך על מי להגן. וזה הופך אותך לחלש." השיחה נותקה.

הבטתי באילנית. "הם רוצים שאני אהיה חלש," אמרתי לה. "הם רוצים שאפחד לאבד אותך." היא סגרה את המחשב והסתובבה אליי. "מצאתי משהו," אמרה, מנסה להתעלם מהמילים שלי. "הקעקוע של הלהבה... יש קבוצת אופנוענים בדרום, 'להבי האופל'. הם ידועים באלימות, וגם בעסקים מפוקפקים. חלק מהם ידועים בקעקוע הזה." "להבי האופל," לחשתי. "נשמע כמו משהו מעומק הביוב." "הכי חשוב, יש להם מועדון משלהם, לא רחוק מהמקום שבו עומרי נהרג."

המילים של אילנית, בשילוב עם שיחת הטלפון, יצרו תמונה ברורה יותר. היורה לא פעל לבד. הוא היה חלק ממשהו גדול יותר. משהו מסוכן בהרבה. "אנחנו נוסעים לשם," אמרתי, "למועדון שלהם." אילנית הרימה גבה. "אתה משוגע? אתה לא יכול ללכת לשם לבד. זה מסוכן." "אני לא אלך לבד," אמרתי, קולי נחוש. "את באה איתי." היא פתחה את פיה להגיד משהו, אבל אני קטעתי אותה. "את היחידה שאני סומך עליה מספיק בשביל זה. ואת היחידה שיכולה לעזור לי למצוא את האמת."

הפחד הישן לימד אותי לשרוד לבד. הפחד החדש, הוא לימד אותי שאני לא יכול לעשות את זה יותר.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפור אישי שלי.

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - בין הצללים (המשך)

‪@TINY11968‬ #moviescore #סרטים #musicformovies

הצלקת שמעבר לאהבה - בין הצללים (המשך) =============================== "מה קורה, לכל הרוחות?" קולה של אילנית היה צרוד מרוב פחד. היא הייתה חיוורת, עיניה הכחולות רחבות ובוהות בי. "מישהו עוקב אחרינו," חזרתי, מנסה לייצב את קולי, אך בתוכי רעדו כל העצמות. "ראיתי את המכונית, ואת המצלמה. הם צפו בי מגיע."

"אבל... מי?" שאלה, קרוב לדמעות. "למה? למה אנחנו?" הבטתי בפניה היפות. היא לא הכירה את העולם הזה, את הצללים שבהם חייתי כל כך הרבה זמן. העולם שלי, שהתחלתי סוף סוף להתרחק ממנו, משך אותה פנימה בכוח אכזרי.

"זה קשור ללילה ההוא, אילנית," אמרתי, "הלילה שבו עומרי נהרג. היורה. אני חושב שהוא חזר. או מישהו מטעמו." "אבל איך הוא ידע עליי? עלייך?" קולה נשבר. "זה מה שאני לא מבין," לחשתי. "איך הוא יודע פרטים כל כך אישיים? הוא לא סתם מישהו שרוצה לנקום בי. הוא משחק משחק. והוא רוצה להפחיד אותי דרכך."

הרגשתי את זעמו של הפחד הישן שלי מתעורר. הפחד שאילף אותי לא לסמוך על אף אחד, שדחף אותי להיות חזק ובודד. עכשיו, כשסוף סוף נפתחתי, הוא מצא נקודת תורפה. הוא מצא את אילנית.

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," אמרתי והתחלתי ללכת הלוך ושוב בסלון. "הם יודעים איפה אנחנו. הם ראו אותי נכנס. הם יודעים שאת לא לבד." "לאן נלך?" היא שאלה, קמה ומתקרבת אליי. "למקום בטוח," עניתי, "מקום שהם לא יצפו לו."

המוח שלי עבד בקדחתנות. חשבתי על מקומות מסתור, על אנשים שאוכל לסמוך עליהם. הרשימה הייתה קצרה באופן מדאיג. פתאום, צלצול חזק נשמע בדלת.

קפאנו במקום. "מי זה?" לחשה אילנית, עיניה פעורות לרווחה. הבטתי בדלת. לא ציפיתי לאף אחד. זה לא היה צלצול רגיל. זה היה צלצול אגרסיבי, נחוש. הוצאתי את האקדח. "תתרחקי מהדלת," לחשתי לה. "תלכי למטבח, מאחורי השיש."

צעדתי בשקט אל הדלת, אקדח מוכן בידי. הצצתי דרך הפיש-איי. אף אחד לא נראה. רק הצל של משהו גדול, ניצב מול הדלת. דפיקה נוספת, חזקה יותר, נשמעה. "משטרה!" קרא קול עמוק, אך שונה מזה ששמעתי בפאב. "תפתחו את הדלת!"

הסתכלתי על אילנית, מבט של בלבול בעיניה. "אל תפתחי," לחשתי לה. "למה לא? זו המשטרה!" "אל תפתחי! זה יכול להיות מלכודת."

התחושה הזו, הפחד הקמאי הזה, חזר. הפחד להיות לכוד, להיות חשוף. "תפתחו את הדלת מיד!" הקול היה תקיף יותר. "אנחנו יודעים שאתם שם!"

הבנתי שאין לי ברירה. הם לא ישחררו. אם אפתח, אסתכן. אם לא, הם יפרצו פנימה. "אני פותח," אמרתי לאילנית, "תתכונני."

סובבתי את המפתח באיטיות, ידי אוחזת באקדח בחוזקה. דחפתי את הדלת. עמד מולי שוטר במדים כחולים, קסדה על ראשו. מאחוריו, עוד שניים. "ידיים למעלה!" צעק השוטר הראשון.

הרמתי את הידיים, האקדח עדיין בתוכן. "אני מדריך ירי מורשה. אני לא מהווה סכנה." "נשק על הרצפה!" פקד השוטר. הנחתי את האקדח בזהירות על הרצפה.

הם נכנסו פנימה, מחפשים בזריזות. אילנית יצאה מהמטבח, ידיה רועדות. "מה אתם רוצים?" שאלה אילנית. "קיבלנו דיווח על פריצה לדירה," אמר אחד השוטרים, מבטו סורק את הסלון. "פריצה?" אמרתי בתמיהה. "לא הייתה פריצה. זה השייך שלי." הצבעתי על אילנית. "אנחנו צריכים לבדוק," אמר השוטר.

בזמן שהשוטרים סרקו את הדירה, משהו לא הסתדר לי. הדיווח על פריצה. מי דיווח? האם זו הייתה דרך להיכנס לדירה? המבט שלי נתקל בחלון. במכונית שהייתה שם קודם. היא עדיין לא הייתה שם. אבל עכשיו, ראיתי שוב את ההבזק הקטן. בצד השני של הרחוב, בבניין שממול, בחלון בקומה השלישית.

מישהו צפה. מישהו תיזמן את זה.

"הכל בסדר פה," אמר השוטר הראשון לאחר סריקה קצרה. "אין סימני פריצה. מצטערים על אי הנוחות." "אתה בטוח?" שאלתי, עיני נעוצות בחלון שממול. "בטוח. הדיווח היה כנראה שווא. קורה."

הם יצאו, משאירים אותנו לבד. שקט השתרר בדירה. אילנית ניגשה לחלון, סגרה את הווילונות. "אני מותשת," לחשה. אבל אני ידעתי. זה לא היה דיווח שווא. זו הייתה הודעה.

הם ידעו שאילנית תתקשר למשטרה אם תרגיש מאוימת. והם ידעו שאני אהיה שם. הפחד הישן שלי אמר לי לסמוך רק על עצמי. אבל הפחד החדש הזה... הוא אמר לי שהם צעד אחד לפניי. ושאין לי מושג מי הם, ומה הם רוצים באמת.

הלכתי אל אילנית, חיבקתי אותה חזק. "אנחנו לא לבד בזה," אמרתי. "אבל אנחנו נהיה בסדר. אני לא אתן לזה לקרות."

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפור אישי שלי.

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - צללים חדשים, איומים ישנים (המשך)

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - הפחד החדש (המשך)

‪@TINY11968‬ #strings #acosticguitar #romance

הצלקת שמעבר לאהבה - הפחד החדש (המשך) ================================= השיחות עם אילנית והפגישות עם המטפל עזרו לי לפענח את הפחד. הוא עדיין היה שם, סמוי, אך כבר לא השתלט עליי באותה עוצמה. הייתי לומד לחיות איתו, להכיר בו, ואפילו להבין את מקומו בנפשי. אבל אז הגיע יום חמישי.

זה היה יום רגיל בפאב. השעה הייתה קרוב לחצות. מוזיקה קצבית התנגנה, אנשים צחקו ושוחחו, והריח המשכר של אלכוהול ועשן סיגריות מילא את האוויר. עמדתי ליד הכניסה, מחייך ללקוחות, כשאדם גבוה נכנס. הוא עטה כובע בייסבול נמוך שהסתיר את עיניו, ומסכה שחורה כיסתה את רוב פניו. משהו בהליכתו, בכתפיו הרחבות, הדליק נורת אזהר�� קטנה בראשי.

"ערב טוב," אמרתי, בניסיון לזהות את קולו, אך הוא רק הנהן בראשו ונכנס פנימה. עקבתי אחריו בעיניי. הוא התיישב בפינה מרוחקת, הרחק מההמולה, והזמין בירה. לא הוריד את המסכה או הכובע. זה היה מוזר, אפילו לפאב שלנו שראה לא מעט טיפוסים.

"מי זה?" שאלתי את הברמן, "ראיתי אותו פה פעם?" "לא נראה לי," הוא השיב. "הוא לא מוכר לי. מה איתו?" "סתם, נראה קצת מוזר," אמרתי, אבל תחושת הבטן שלי צעקה יותר מ"מוזר".

ככל שהערב התקדם, האיש נשאר בפינה שלו, שותה לאט את הבירה שלו. הוא לא דיבר עם אף אחד, ונדמה היה שהוא רק צופה. צופה בנו. בי. הפחד הישן, זה של היורה, התחיל לקנן בי שוב. הוא היה שונה, חזק יותר, כמעט פיזי.

קצת אחרי אחת בלילה, כשהפאב התחיל להתרוקן, האיש קם ממקומו. הוא התקרב אליי בהליכה מדודה. ידו נשלחה אל כיס המעיל. דופק ליבי האיץ. הכנתי את עצמי למאבק. האם זה באמת הוא?

הוא עצר מולי. קרוב מדי. יכולתי להרגיש את החום הקור שלו. "טייני," אמר בקול עמוק ונמוך. קול שלא יכולתי לזהות. "התרחק ממנה."

לפני שהספקתי להגיב, הוא שלף מכיסו... לא אקדח, אלא ורד אדום יחיד. הוא הניח אותו על דוכן הדורמן, לידי, והסתובב ויצא מהפאב אל תוך הלילה.

קפאתי במקומי. ורד? מה לעזאזל?

הסתכלתי על הפרח. הוא היה אדום כדם, עלי כותרת רעננים. ולידו, מונח באופן בולט, היה פתק קטן, מקופל לשניים.

החזרתי את המבט לכיוון היציאה. האיש כבר נעלם. לקחתי את הפתק ביד רועדת. פתחתי אותו. כתב היד לא היה מוכר לי. הוא לא דמה לכתב היד שלי כילד. הוא היה מסודר יותר, מדויק יותר.

"אתה חושב שהצללת על הפחד הישן?" נכתב בו. "יש פחדים חדשים, טייני. פחדים שאתה לא מכיר. פחדים שקשורים אליה. אילנית."

הפחד הכה בי בעוצמה שלא הכרתי. זה לא היה הפחד הפנימי שלי. זה היה משהו אחר. מישהו אחר. הפנים של האיש ההוא במועדון חלפו בראשי, אך הפעם, הן היו ברורות יותר. זכרתי את הקעקוע המוזר שעל צווארו, בצורת להבה.

הפחד החדש הזה היה שונה, קר ומאיים יותר. הוא לא היה חלק ממני. הוא בא מבחוץ. הרמתי את הטלפון, אצבעותיי רועדות. הייתי חייב להתקשר לאילנית.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

מבוסס על סיפור אישי שלי

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

[tinybar]

ספר האהבה

https://youtu.be/Y4VkvcvQul0

ספר האהבה =================== ספר האהבה ארוך ומשעמם אף אחד לא יכול להרים את הדבר הארור הזה הוא מלא בטבלאות ועובדות, ומספרים והוראות לריקוד

אבל אני אני אוהב את זה כשאתה קורא לי. ואת את יכולה לקרוא לי כל דבר. בספר האהבה יש מוזיקה למעשה, משם מגיעה המוזיקה חלק מזה פשוט טרנסצנדנטלי חלק מזה פשוט ממש טיפשי

אבל אני אני אוהב את זה כשאת שרה לי ואת את יכולה לשיר לי כל דבר

ספר האהבה ארוך ומשעמם ונכתב לפני זמן רב מאוד הוא מלא בפרחים וקופסאות בצורת לב ודברים שכולנו צעירים מדי בשביל לדעת

אבל אני אני אוהב את זה כשאת נותנת לי דברים ואת את חייבת לתת לי טבעות נישואין.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: סטפין מריט

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה - ההתגלות - (המשך)

https://youtu.be/ov2vml-HEmk

‪@TINY11968‬ #soundtrack #down #beat

הצלקת שמעבר לאהבה - ההתגלות - (המשך) ====================================== נסעתי לנתניה, ידיי אוחזות בהגה בחוזקה, אך הפעם ללא המתח המוכר. המילים האחרונות ביומן הדהדו בראשי, חושפות אמת ששנים הסתתרה תחת שכבות של הדחקה וזיכרון מעומעם. הפתקים, חלונות פתוחים, דלתות ארון - כל אלה לא היו סימנים של רודף חיצוני, אלא הדים של פחד ישן, פחד ילדותי שתכנת את עצמו בתוכי כמנגנון הישרדות.

כשהגעתי לדירתה של אילנית, הלב שלי פעם בקצב אחר – לא דפיקות מבוהלות של חרדה, אלא פעימות עצבניות של ציפייה ואולי, תקווה. היא פתחה את הדלת, חיוך דאוג על פניה. "גיא! סוף סוף. דאגתי. מה קורה איתך?"

נכנסתי פנימה, ריח הקפה והבית שלה עטף אותי. "אני יודע שאת מרגישה שמשהו לא בסדר," אמרתי, קולי שקט, "ואת צודקת. אני חייב לספר לך משהו. משהו אישי מאוד. על הצלקות שלי."

היא הובילה אותי לסלון, התיישבנו על הספה. פניה היו רציניות, מבטה חודר. "אני כאן בשבילך, גיא. תמיד."

נשמתי עמוק. "כששאלת אותי על יסמין, חברתו של עומרי, תיארתי אותה כ'חמודה, חכמה, נאיבית ותמימה'. ימים ספורים אחר כך, מצאתי פתק עם אותן מילים. 'היא חמודה, אילנית. חכמה. נאיבית. אתה חושב שהיא מכירה את כל הצללים שלך?'"

אילנית הנהנה, מעודדת אותי להמשיך.

"הייתי בטוח שזה היורה. שמישהו עוקב אחרי. התקנתי מצלמות, ישנתי עם אקדח. הייתי בטוח שאני מאבד את זה." הפסקתי לרגע, וחיפשתי את המילים הנכונות. "אבל זה לא היה הוא. זו הייתה ההגנה שלי. אני. הפתקים האלה... הכתב הזה... זה כתב היד שלי כילד. של גיא בן ה-13. ילד שחלה בסרטן והיה נורא מבוהל. ילד שלימד את עצמו לסמוך רק על עצמו. ילד שהבטיח לעצמו שהפחד תמיד יהיה שם כדי לשמור עליו."

הושטתי לה את היומן הישן, פתוח בעמוד שבו תיארתי את הפחד שלי, את ההחלטה לא לתת לו להיעלם. היא קראה בעיניה, ואז הרימה את מבטה אליי, עיניה הגדולות מלאות בהבנה.

"הוא תמיד היה שם, אילנית. אורב. שומר עליי. ופתאום, כשנכנסת לחיי, כשהרגשתי איתך שלם יותר, כמעט נטול פחד... הוא התחיל לפעול. הוא ראה שיש לי משהו לאבד. אותך."

אילנית לקחה את ידי, אצבעותיה הקרות עוטפות את שלי. "גיא," לחשה, "אתה לא צריך לפחד לאבד אותי. אני כאן. אני לא הולכת לשום מקום. גם הצללים שלך לא מפחידים אותי."

הרגשתי גל של הקלה ששוטף אותי. לראשונה, הפחד לא שלט בי. הוא לא חנק אותי. הוא היה שם, כן, אבל הוא היה קטן יותר. נשלט יותר.

"אני רוצה לספר לך הכל, אילנית," אמרתי, "על אותו לילה בדרום, על מה שקרה. על הצלקות שלא רואים. על עומרי ויסמין. על הכל."

היא חייכה חיוך רך. "אני מקשיבה."

הצעד הראשון אל האור ---------------------------------------- השעות חלפו. סיפרתי לאילנית הכל. על המועדון בדרום, על הירי, על יסמין, ועל הלילה ההוא ששינה את חיי. על הפחד שהשתרש בתוכי, על החרדה שרדפה אותי, ועל האשליה שהייתי שבוי בה. היא ישבה והקשיבה בסבלנות, לפעמים מחזיקה את ידי, לפעמים מניחה את ראשה על כתפי. לא היה שיפוט, רק הבנה עמוקה.

"מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד," אמרתי בסיום, "לא באמת. תמיד שמרתי את זה לעצמי. פחדתי. פחדתי להיתפס כחלש, או כמשוגע. פחדתי שאנשים יתרחקו."

"גיא," היא אמרה, קולה רך אך נחוש, "זה לא הופך אותך לחלש. זה הופך אותך לאנושי. עברת משהו טראומטי, וזה בסדר להרגיש את מה שאתה מרגיש. הפחד הזה... הוא היה הדרך שלך להתמודד. אבל אתה לא צריך להתמודד לבד יותר."

במשך הימים והשבועות הבאים, אילנית הפכה לעוגן שלי. היא לא ניסתה לרפא אותי, אלא עזרה לי לקבל את עצמי. הייתי מתעורר בלילות, לעיתים קרובות מזיע, מהדהוד של סיוטים, אבל הפעם, כשהיא הייתה לצידי, מגע ידה המרגיע הפך את הצללים לנסבלים יותר. הפתקים אמנם הפסיקו להופיע, אך החרדה לא נעלמה כלא הייתה. היא הייתה שם, עדיין, לעיתים קרובות ניסתה למשוך אותי אל תהומותיה.

אילנית הציעה שאלך לטיפול. התנגדתי בהתחלה. "אני לא צריך את זה," אמרתי, "אני מסתדר. אני חזק."

"אתה חזק, גיא," היא התעקשה בעדינות, "אבל גם האנשים החזקים ביותר צריכים עזרה לפעמים. זה לא סימן לחולשה, אלא לחוזק שאתה מסוגל להכיר במגבלות שלך."

לקח לי זמן, אבל בסוף הסכמתי. הפגישות הראשונות היו קשות. לדבר על הפחד שלי, על הילד בן ה-13, על אותו לילה ששינה הכל – זה פתח מחדש פצעים. אבל לאט לאט, התחלתי להבין. להבין את הפחד שלי, לא רק כדבר שמשתלט עליי, אלא כחלק ממני. חלק שצריך להשלים איתו, לא להילחם בו.

הצלקת שמעבר לאהבה עדיין הייתה שם. היא תמיד תהיה. אבל היא כבר לא הייתה משהו שצריך להסתיר, או משהו שצריך לפחד ממנו. היא הייתה חלק מהסיפור שלי. חלק ממי שהייתי, ומי שהפכתי להיות.

חזרתי להתאמן. הפאב חזר להיות מקלט. וחיוך חזר אל פני. עדיין הייתי ערני לצללים, עדיין נשאתי את הפחד הזה בתוכי. אבל עכשיו, עם אילנית, היה לי כוח להתמודד איתו. כוח שלא ידעתי שיש לי. כי הפחד, כשהוא מוסתר, גדל ומתעצם. אבל כשהוא נחשף לאור, הוא לומד לחיות לצד האהבה. והאהבה, היא חזקה יותר מהכל.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפורו האישי של טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה (המשך)

‪@TINY11968‬ #love #60smusic #down #beat

הצלקת שמעבר לאהבה (המשך) ============================= עמדתי בעמדת הדורמן, דופק ליבי עדיין הדהד באוזניי. האם דמיינתי את זה? את דמותו של היורה, עומדת מול הפאב, בדיוק באותו מקום, באותה תנוחה? "טייני," שמעתי את הברמן קורא לי, "הכל בסדר? אתה נראה חיוור." "בסדר גמור," עניתי, מנסה לייצב את קולי, "רק קצת עייף." חזרתי לעבודתי, ווידאתי שכולם נכנסים בחיוך לפאב, קיימתי שיחות חולין עם לקוחות קבועים. אך כל מבט החוצה, אל צללי הרחוב, נשא מטען חדש של פחד. ידעתי שהפחד, כמו חיה רעבה, לא נעלם באמת. הוא רק ממתין לרגע הנכון.

לא סיפרתי לאילנית על התקרית. לא רציתי להפחיד אותה, לא רציתי להכניס אותה לעולם הצללים שלי. הקשר איתה פרח. דייט אחר דייט, נסיעות לנתניה, בקרים מתוקים בדירתה. היא הייתה קרן אור, מילאה את החללים שנשארו פתוחים בנפשי, ריפאה, ולו במעט, צלקות שאיש לא יכול היה לראות מבחוץ. הרגשתי איתה שלם יותר, חזק יותר, כמעט נטול פחד. כמעט.

אבל הפחד לא ויתר. הוא החל לשחק איתי. תחילה, זה היה בקטנה. כשהייתי שב לדירתי, הייתי מוצא את החלון בסלון פתוח, למרות שהייתי בטוח שסגרתי אותו. ודלת הארון הייתה פתוחה מעט, זכרתי שסגרתי אותה. "רוחות רפאים," מלמלתי לעצמי, "אני פשוט עייף."

אבל אז זה התחיל להיות אישי. פתקים. קטנים. מונחים במקומות מוזרים בביתי. על המקרר, בתוך הספר שקראתי, על שולחן המחשב. בכתב יד מטושטש, כמו דיו שדהה, נכתב: "היית חזק, טייני. אך כמה זמן עוד תחזיק?" קפאתי. כתב היד לא היה מוכר. הוא הזכיר לי מישהו מהלילה ההוא, במועדון בדרום.

התחלתי לבדוק. התקנתי מצלמות נסתרות. הלכתי לישון עם אקדח טעון ליד המיטה. אבל המצלמות הראו כלום. רק את הבית ריק. ועדיין, הפתקים הופיעו. "היא חמודה, אילנית. חכמה. נאיבית. אתה חושב שהיא מכירה את כל הצללים שלך?" הפעם, הפתק היה מונח ליד הכוס ששתתי ממנה בבוקר. קולי נחנק. נזכרתי באך תיארתי את יסמין, חברתו של עומרי, "חמודה, חכמה, נאיבית ותמימה". הפתק ידע דברים שרק אני ידעתי.

חשבתי על היורה. האם הוא חזר? האם זה הוא שרודף אותי? אבל איך הוא יודע על אילנית? על הפרטים הכי אישיים? ניסיתי להיזכר בפניו של היורה, אבל הן היו מטושטשות. החרדה חנקה אותי. לא ישנתי. דילגתי על האימוני כושר, איבדתי את התיאבון. הפאב הפך למקלט, אך גם שם, הייתי ערני לכל צל, לכל תנועה. אילנית שמה לב. "אתה בסדר, גיא?" שאלה. "אתה נראה מותש. קורה משהו?" "לא, מותק," שיקרתי לה, "פשוט לילות ארוכים בפאב." לא רציתי להכניס אותה לסכנה. לא רציתי שהפחד שלי ידביק אותה.

יום אחד, מצאתי פתק נוסף. זה היה פתק אחרון. גדול יותר, בולט יותר. מונח בתוך אלבום תמונות ישן ששמרתי מתחת למיטה, אלבום של תמונות ילדות שלי ושל כל המשפחה שלי.

"אתה זוכר, טייני? איך היית קטן כל כך, ופחדת כל כך. מהחושך, מהשינוי. סרטן הדם. כשהייתי מספר לך סיפורים כדי שלא תפחד. וליטל אמרה לך 'אל תדאג, אתה תנצח את זה'. ניצחת. וזה לא שינה אותך. כלום לא שינה אותך. אפילו לא הירי. אבל עכשיו... עכשיו יש משהו שאתה יכול לאבד."

קפאתי. הזיכרון הכה בי כמו פטיש. סרטן הדם. כשהייתי ילד בן 13. כשכל המשפחה הסתירה ממני. וליטל, האחות החמודה, שדיברה איתי בגובה העיניים, סיפרה לי סיפורים וליטפה את ראשי. ואיך סמכתי רק על עצמי. תמיד סמכתי רק על עצמי.

הרמתי את הראש, מתבונן בפתק. כתב היד. פתאום, זיהיתי את כתב היד. זה לא היה כתב יד זר. זה היה כתב יד... ילדותי. מטושטש.

רצתי למגרה הסגורה בשידה שליד המיטה. המגרה שבה שמרתי את היומן הישן שלי, את היומן שכתבתי כילד. היומן שהכיל את כל הפחדים שלי. את כל התובנות שלי.

פתחתי אותו ביד רועדת. דפדפתי בין העמודים. כתב היד של הילד בן ה-13. הכתב שהתאים בדיוק לפתקים המפחידים.

ניסיתי להבין. איך? לא זכרתי שכתב את הפתקים האלה כשהתבגרתי. גם לא זכרתי שמישהו אחר ידע על היומן.

מצאתי עמוד אחד ביומן הילדות שלי, כתוב בחופזה, במילים גדולות ומרוחות: "אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה שהפחד ייעלם לגמרי. הוא שומר עליי. הוא מגן עליי. כשאגדל, אני אדאג שהוא תמיד יהיה שם. מזכיר לי לא לסמוך על אף אחד. מזכיר לי להיות חזק. אפילו אם זה יפחיד אותי."

התיישבתי על הכיסא. זה לא היה היורה. זה לא היה אף אחד מבחוץ. זה היה אני. אני עצמי. חלק מנפשי, שעיצבתי בילדותי, מנגנון הגנה קיצוני. הפחד שלי, ששתל בתוכי זרעים של פרנויה ושל חוסר אמון. הפחד שהפך לחלק ממני, ורק המתין לרגע שבו הוא ימצא משהו שיהיה לו לאבד.

אילנית.

צלצול הטלפון שלה ניתק את מחשבותיי. "גיא, מה קורה איתך?" קולה של אילנית. "אני מרגישה שאתה מתרחק. הכל בסדר?" היבטי  בפתק האחרון. "האם אתה באמת מוכן לראות מה הוא חושף?" ידעתי שזה לא היה קשור ליורה, או למישהו שמאיים עליי מבחוץ. הסכנה הייתה בתוכי.

נשמתי עמוק, לראשונה מזה ימים. "הכל בסדר, אילנית," אמרתי, קולי יציב יותר, "אני בדרך אלייך. יש לי סיפור לספר לך. סיפור על ילד קטן, ועל פחד, ועל איך הוא גדל איתי. ועל מישהי ששינתה את הכל."

קמתי,, לקח את מפתחות הרכב. עדיין הייתי חזק. ועדיין סמכתי רק על עצמי. אבל אולי, רק אולי, יכולתי ללמוד לסמוך גם על אילנית. הפחד לא נעלם, הוא יודע. הוא לעולם לא ייעלם באמת. אבל אולי, עם אילנית, הוא ילמד לחיות איתי, ולהפוך אותי, לא לחלש, אלא למישהו חזק יותר. כי הפחד הגדול ביותר שלי לא היה מבחוץ. הוא היה בתוכי. והדרך היחידה לנצח אותו, הייתה לחשוף אותו בפני מי שבאמת אוהב אותי.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפורו האישי של טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001

www.instagram.com/guytinybar1968/ www.youtube.com/channel/UC2SAbrsQ2N-e... www.tiktok.com/@tiny19681?lang=en twitter.com/TINYBAR2

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה – המשך

‪@TINY11968‬ #chilloutmusic #electrosoul

הצלקת שמעבר לאהבה – המשך ========================== שלחתי הודעה לאילנית. "הכל בסדר. אתקשר כשאתפנה." אבל דבר לא היה בסדר. המראה שלי, נלחמתי בדחף להסתובב, לרוץ, לחפש את האדם שירה בי בין הצללים. הייתכן שדמיינתי? הפרנויה הזו, התחושה שמישהו צופה בי – עלתה שוב, חדה יותר מתמיד. הפחד הישן, זה שקברתי עמוק כל כך, יחד עם הסליחה – חזר וטפח לי על הכתף.

הלילה עבר בתחושת חוסר מנוחה. כל צל, כל רחש, כל תנועה קלה של אדם מתקרב לכניסה לפאב, הקפיצה אותי. ניסיתי להתרכז בעבודה, לזרוק את הבדיחות המוכרות, לחייך, להיות "טייני" הדורמן, אבל מאחורי המבט הבטוח, היה קרח.

כשנסעתי הביתה בבוקר, הרחובות היו שקטים, כמעט נטושים. שקט שפעם הרגיע אותי, ועכשיו הפך לשקט למאיים. הגעתי לדירתי בנתניה, ודבר ראשון הלכתי למראה. הסתכלתי בדמות שבמראה, מנסה לראות את הפחד בעיניים. "לא," לחשתי לעצמי. "לא הפעם." נזכרתי בטקטיקה הישנה שלי וזה לכתוב. לא פתקים על המראה הפעם, אלא לתוך עצמי.

ניסיתי לישון, אבל ללא הועיל. דמותו של האיש ההוא ריחפה מול עיניי העצומות. הירי, הנפילה, הכאב. הקריש דם. הקומדין. הכל חזר בהבזקים חדים.

בצהריים, הטלפון צלצל. אילנית. "היי," קולה היה רך, מודאג. "אתה בסדר? נשמעת קצת... שקט." "אני בסדר," שיקרתי. "סתם עייף מהמשמרת." "משהו קרה? נראית קצת מוזר אתמול בסוף הערב." קפאתי. היא שמה לב. היא באמת שמה לב. "לא, באמת, סתם עייפות. משמרת עמוסה." "בטוח? כי אני דואגת. אולי ניפגש היום? סתם לקפה? בלי כל הלחץ של הפאב." היססתי. הקול הפנימי צעק "לך תסתגר". אבל הקול של אילנית, הקול של הדבר החדש והטוב הזה שנכנס לחיי, היה חזק יותר. "כן," אמרתי, קולי כמעט נחנק. "כן, בטח. איפה?" "בבית קפה ליד הטיילת? ב-15:00?" "מעולה. אני אהיה שם."

התארגנתי במהירות, מנסה לדחוק את המחשבות. האם אני משתגע? אולי זה פשוט פוסט-טראומה שהתפרצה מחדש? חשב על קורס מדריך הירי שלו, על השליטה שאני מרגיש כשיש לי נשק ביד. אבל מול מקרה כזה שעברתי, לא היה לי נשק.

הגעתי לבית הקפה. אילנית כבר חיכתה, חיוכה מואר. התיישבתי מולה, מנסה להיראות רגוע. שוחחנו, צחקנו. היא סיפרה על יומה, על תוכניותיה. אבל אני הרגיש את המתח בתוכי גואה. לא הצלחתי להתרכז ב��מת. המבט שלי סרק את הסביבה, מחפש את אותו אדם שירה.

"גיא," אמרה אילנית, מניחה את ידה על ידי. "אתה לא מקשיב לי. משהו קרה. אני מרגישה את זה. אתה נראה מתוח. כמו... כמו שראיתי אותך בפאב, אבל יותר. כמו משהו שקורה עמוק בפנים." הבטתי בעיניה ישירות. איך היא יודעת? "אני..." ניסיתי למצוא מילים. "אני... חושב שראיתי את האיש. אתמול בלילה." היא בהתה בי, המילים נתקעו בגרונה. "איזה איש? מי?" סיפרתי לה, בלחש, על הלילה ההוא. על הירי. על הפציעה. על השיקום. על הסליחה. על האיש. היא הקשיבה, פניה רציניות, אחוזה דאגה. "הוא ניסה לירות בך שוב?" "לא," אמרתי, "הוא רק... היה שם. הוא הסתכל עליי. ואז נעלם." תיארתי לה את שיחת הטלפון המסתורית עם אילנית עצמה, שהגיעה בדיוק ברגע שהאיש נעלם. "זה היה כל כך מוזר. כאילו... הוא התאדה." "אבל זה לא הגיוני," אמרה, מנסה למצוא היגיון. "יכול להיות שזו הייתה אשליה? אחרי כל מה שעברת..." "אולי," אמרתי, אבל הוא לא האמנתי לזה. כי ידעתי שמה שראיתי היה אמיתי.

"גיא," אמרה אילנית, קולה חזק יותר. "אני לא עוזבת אותך. אני לא יודעת מה קורה פה, אבל אני איתך. אתה לא לבד." המילים שלה, "אתה לא לבד", היכו בי בעוצמה. כל חיי, הייתי לבד. למדתי לסמוך רק על עצמי. והנה, האישה הזו, שרק הכרתי, מציעה לי בדיוק את מה שתמיד לא היה לי.

ישבנו בבית הקפה הרבה זמן. היא הקשיבה. אני דיברתי, ושחררתי מעט מהעול. "אולי זה קשור לתסריט שלך?" שאלה לפתע. "אתה כותב על זה. אולי המוח שלך מעבד את זה?" חשבתי על זה. התסריט. סיפור חיי. מעולם לא חשבתי על זה ככה.

קמנו ללכת. אילנית החזיקה את ידי. ידה הייתה חמה, חזקה. הרגשתי חיבור.

בראשי, חזרתי למקום שבו הכדורים פגעו בי, למקום שבו החיים שלי השתנו. אבל עכשיו, המקום ההוא לא היה רק חור שחור. היה בו גם אור.

בלילה, כששכבתי במיטה, לא הצלחתי להירדם. המחשבות חזרו. האיש. האם הוא עדיין שם בחוץ? פתחתי את העיניים. החדר היה חשוך. שמעתי רחש קל.

לא, לא מהחלון. מתוך הבית.

קמתי באיטיות, מנסה לא להשמיע רעש. הלב דפק בפראות. הלכתי לכיוון הסלון, נזהר מכל צעד. ריח עדין, מוכר, ריח של בושם נשים. הגעתי לסלון. האור מהירח חדר מבעד לחלון. על השולחן הקטן, ליד הספות, הונח דבר מה.

זו הייתה תמונה. תמונה שלנו. תמונה שלי ושל אילנית, מהדייט על החוף. מחייכים, מחובקים. ועל התמונה, בכתב יד מוכר, אלגנטי... כתב היד שלי, אבל לא שלי נכתבו מילים:

"הפחד האמיתי, גיא, הוא לא למצוא את האהבה. הפחד האמיתי הוא לאבד אותה."

הרמתי את התמונה. ומתחתיה, על השולחן, משהו הבהב. פלאפון. הפלאפון שלי. המסך היה מואר. על הצג, הודעה חדשה. מאילנית. "לילה טוב, גיא. אני אוהבת אותך." הבטי בהודעה. לא הרגשתי את הפלאפון רועד.

קול חריקה נשמע מאחוריי. הדלת. הדלת הראשית של דירתי. הייתה פתוחה. אור ירח חיוור נשפך פנימה. והפחד. הפחד שוב הקפיא את ליבי.

האם האיש עזב? או שהוא חיכה בחוץ? או שאולי, הוא כבר בפנים. הוא מעולם לא היה לבד.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפור אישי שלי

מעוגן בזכויות יוצרים

להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: guy0544576561@gmail.com פלאפון: 0584420001 www.instagram.com/guytinybar1968/ www.youtube.com/channel/UC2SAbrsQ2N-e... www.tiktok.com/@tiny19681?lang=en twitter.com/TINYBAR2 www.facebook.com/TINYBAR1968

[tinybar]

הצלקת שמעבר לאהבה

​ @TINY11968   #electronicmusic #floid

הצלקת שמעבר לאהבה ===================== הלילה היה עמוק כמו הים שהפך לחברי הטוב ביותר בשנים האחרונות. גיא "טייני" בר שזה אני או בפי כל טייני, הדורמן הותיק של פאב הומה באלנבי, נשמתי עמוק את אוויר הלילה. הקולות, המוזיקה, צחוק השיכורים – כל אלה היו מנגינת הרקע לחיי החדשים. "חדשים," חשבתי לעצמי, כשמבטי נח על הצלקת הבולטת ביד השמאלית, תזכורת כואבת ללילה ההוא, לפני שש שנים, כשירו בי 6 יריות מטווח אפס כמעט לקחו ממנו הכל. אירוע שבו כמאבטח במועדון לילה באשדוד, הצלתי אנשים ממוות.

ניצחתי בזכות אלוקים את המוות. ניצחתי את השיקום הארוך, את כיסא הגלגלים, את הכאבים שגרמו לי לצעוק לאמי האהובה. ניצחתי את השיתוק של הפחד, ואפילו סלחתי ליורה. אבל הפחד? הוא לא נעלם באמת. הוא רק למד להתחבא. להפציע בקצוות המחשבה, בצללים של הלילה.

יום שלישי. ערב ה-BBB. קבוצת חבר'ה קבועים – אבי, יוסי, מוטי – נכנסו כרגיל. חייכתי אליהם, פתחתי להם את הדלת באדיבות המקצועית שלי, אדיבות שכיסתה שנים של ערנות מתמדת. המבט שלי סרק את הרחוב, בחיפוש אחר הדברים ש"לא נראים לי".

ואז היא הגיעה. אילנית. היא לא הייתה חדשה בפאב, לקוחה קבועה. אבל הלילה, משהו היה שונה. אולי זה האור הרך של הפאב, אולי הדרך שבה שיערה נפל על כתפיה. הרגשתי משיכה שלא חוויתי כבר שנים. "היי טייני," היא אמרה, קולה נעים, חיוכה כובש. "ערב טוב." "ערב מצוין עכשיו," עניתי, כהרגלי בקודש.

היא יצאה החוצה כעבור שעה, ופתאום מצאנו את עצמנו מדברים. שעות. על החיים, על חלומות, על העבודה. אני בדרך כלל שומר מרחק, הרגשתי שמשהו נפתח בתוכי. אילנית הייתה בת גילי, מלאה "במקומות הנכונים", עם ראש על הכתפיים, ונראתה פנויה לקשר. היא אפילו גרה בנתניה, קרוב אליי.

נסעתי הביתה באותו לילה, הלב דופק. "אולי זו האישה של חיי?" המחשבה הזו ריחפה באוויר, חיוך נסוך על פניי. לא הרגשתי כך הרבה זמן, מאז הפרידה מהאקסית. הפעם, זה היה אחרת.

למחרת, התקשרתי. וקבענו דייט בחוף הים. הגעתי, לבוש בסגנון ספורטיבי, וליבי פועם מהתרגשות. אילנית הגיעה, לבושה בג'ינס צמוד וחולצה לבנה, סקסית, מודגשת. אהבתי את הנשיות המלאה שלה, את החזה הגדול, הבטן הקטנה, והישבן המלא. ישבנו במסעדה ואכלנו, דיברנו, צחקנו. אני שילמתי על הארוחה. "פעם הבאה, את משלמת" אמרתי בקריצה ובחיוך.

ואז הלכנו לטייל על החוף. חצות. האוויר הקריר, רחש הגלים. מצאנו סלע גדול, התיישבנו, נתנו לרוח הים ללטף אותנו. שקט. שקט עמוק, כמו שקט שלפני... ידה של אילנית החליקה על ידי. מבטנו נפגשו. ואז התנשקנו. התשוקה התפרצה. ידיי גלשו על גופה של אילנית, בוחנות, מרגישות. היא נאנחה מרוב הנאה. לא זכרתי מתי הרגשתי ככה לאחרונה, חי, תוסס, נטול פחד.

עשינו אהבה על הסלע הגדול, תחת כיפת השמיים. שלוש, שש שעות, עד הבוקר. גמרנו שוב ושוב, נבלענו זה בזו, בעולם של תשוקה טהורה. כשסיימנו, עייפים אך מרוצים, ליוויתי אותה לביתה ושבתי לביתי. "כך נגמר עוד לילה," חשבתי, "לילה של אהבה שהרגישה כמו נצח."

בלילה הבא, חזרתי לעבודה.

עמדתי בעמדת הדורמן שלו, מביט אל הרחוב ההומה. הפאב היה מלא, מוזיקת רוק התנגנה ברקע. חבורה של צעירים ניסתה להיכנס. סירבתי – הם נראו מחפשי צרות. "ערב פרטי," אמרתי בקולי הסמכותי, והם נסוגו. תחושה של סיפוק עברה בי.

ואז, בתוך ההמולה, ראיתי אותה. דמות. כובע קזבלן. בבגדי ספורט. היא עמדה מול הפאב, בדיוק מול המקום שבו אני עמדתי. לא, לא יכול להיות. המבט הקפוא בעיניים, התנועה המחושבת. אותה תנועה. אותה צורה.

זה היה האיש. היורה.

הלב שלי החל לדפוק בעוצמה מחרידת אוזניים. חשבתי שסלחתי ליורה. חשבתי שאני אתגבר. אבל הגוף? הגוף לא שוכח. זרימת הדם ברגל השמאלית החלה לבעור. הזיעה הציפה אותי,

לא יכולתי לזוז. קפאתי במקומי. העיניים נעוצות באיש, והאיש – האיש הביט ישר אליי. לא הייתה בו הפתעה. רק סוג של הכרה שקטה.

האיש הרים יד. לא, לא אקדח. זה היה טלפון. הוא הצביע עליי, ואז הזיז את היד לכיוון האוזן, כאילו הוא מדבר איתי.

הייתי בהלם. לא שמעתי כלום. רק את דפיקות ליבי המטורפות.

פתאום, צלצול חזק. הטלפון שלו.

הוא שלף אותו. מספר לא מוכר. הוא ענה ביד רועדת. "גיא?" קול נעים, מוכר. "זה אני, אילנית. תגיד, למה לא שלחת לי הודעה מאז הבוקר? הכל בסדר?" הקול של אילנית, כמו קרן אור חודרת חושך, החזיר אותי למציאות. הבטי בחזרה למקום שבו עמד האיש היורה. הוא נעלם. התאדה. רק העמוד נותר.

ניתקתי את השיחה עם אילנית. הסתכלתי על הקהל, על הברמנים. הכל נראה רגיל. האם זה היה אמיתי? האם הוא היה בדמיון שלי?

אז נזכרתי במילותיי, מהיומן: "הרגשתי דאגה, חשד, פרפרים בבטן... כשאני אגלה לכם... בסוף כל פעם שקורה משהו רע, אני מניח מול המראה פתק עם מה שהרגע חשתי."

שלפתי את הפלאפון שלי, הקלדתי במהירות הודעה לאילנית: "הכל בסדר. אני אתקשר כשאתפנה."

נשמתי עמוק. הפחד עדיין היה שם, מוסתר, אורב. האהבה לא מחקה אותו, היא רק הוסיפה לו מימד חדש של פגיעות. כי עכשיו, היה לי משהו לאבד.

חזרתי לעמוד בעמדת הדורמן שלי. עייף, מותש, אך שוב בחיים. ידעתי שבלילה הזה, אני לא אניח פתק ליד המראה. במקום זאת, אני אקליד משהו. אכתוב סיפור. סיפור על אהבה חדשה, ועל פחד ישן, שממשיך לרדוף.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפורו האישי של טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

Samson the Hero - Divine Power and Human Fall

At a time when the Philistines ruled the people of Israel and oppressed them for the rest of their lives, a special child was born in the town of Zorah in the territory of the tribe of Dan, destined to save his people. His parents, Manoah and his barren wife, were visited by an angel of the Lord who announced to them the birth of a son, and commanded that he would be "a Nazirite to God from the womb" - that is, he would be a Nazirite from birth. The meaning of Naziriteship, in Samson's case, was that no razor should come upon his head (his hair should not be cut), that he would not drink wine or strong drink, and that he would not eat anything unclean. Samson's divine power was inextricably linked to his Naziriteship, and especially to his long hair.

Samson grew up and was blessed with superhuman strength, and the Spirit of the Lord began to pulse in him. His heroic stories began when he was still young:

The Lion and the Honey: Once, when Samson went to Timnah to look for a Philistine woman (something his parents did not like, but Samson insisted), a roaring lion attacked him. The Spirit of God came upon Samson, and he tore the lion apart with his bare hands, as if it were a kid, without any effort. When he returned the same way after a while, he saw that bees had nested in the dead lion's mane and made a honeycomb. He took some of the honey and ate, and even gave it to his parents, without telling them where the honey came from.

The Riddle at the Wedding:

At his wedding with the Philistine woman from Timnah, Samson gave a riddle to the thirty Philistine men: "Out of the eater comes something to eat, and out of the strong comes something sweet." If they solve the riddle within seven days, Samson will give them thirty overalls and thirty sets of clothes. If they fail, they will have to give it to him. The Philistines, who were unable to solve it, pressured Samson's wife to reveal the solution to them. She pressed and cried over him again and again, until Samson revealed the solution to her. The Philistines came to Samson with the solution. Samson realized that his wife had betrayed him. His anger rose, and he went down to Ashkelon, killed thirty Philistines there, took their clothes, and gave them to the solvers of the riddle. After that, he returned to his father's house, and his wife was given to one of his friends.

Revenge on the Philistines: When Samson later returned to Timnah, he discovered that his wife had been given to another. In his anger, Samson caught three hundred foxes, tied tail to tail, put a burning torch between each pair of tails, and sent them into the Philistine fields. The burning foxes burned all the Philistines' grain fields, vineyards, and olive groves. The Philistines, in response, burned the woman and her father to the ground. Samson took revenge again, striking them "knee to thigh" (a very severe blow) and putting them in the cave of the Eagle's Rock. The sons of Judah, who feared the Philistines' reaction, bound Samson and handed him over to the Philistines. But the Spirit of the Lord came upon Samson, and he tore the ropes from off him as if they were burnt cords, found a fresh donkey's jawbone, and struck down a thousand Philistines with it. Later, when he was very thirsty, the Lord opened a spring for him out of the rock.

The Gates of Gaza: Once Samson came to Gaza. The Philistines, who had heard of his arrival, lay in wait for him at the city gate. At midnight, Samson arose, seized the doors of the city gate by their two posts and bolts, and with all his weight and strength pulled them up. He carried them on his shoulders and brought them to the top of the mountain facing Hebron. This act showed how great Samson's strength was, and how much the Philistines could not do to him.

Delilah and the Fall: But Samson's heroism was also accompanied by human weaknesses, and especially by his attraction to Philistine women. He fell in love with a woman named Delilah from the Sorek Valley. Philistine lords (chiefs of the Philistines) offered Delilah a lot of money if she would seduce Samson and reveal the secret of his strength.

Delilah pressed Samson again and again, "Tell me, please, in what lies your great strength, and with what are you bound for your torment?"

Samson, at first, lied to her. He told her again and again that the secret of his strength depended on various things - fresh sinews, new ropes, tying it to seven loom spindles. Each time Delilah tied him up, and the Philistines hid and said, "The Philistines are upon you, Samson!" And Samson would easily break the bonds.

But Delilah did not give up. Day after day, she pestered him, “Have you not told me your heart?” “How can you say I love you, when your heart is not with me?” until Samson’s soul was almost at death’s door. Finally, he could not stand the pressure and revealed his true secret to her: “A razor has not come upon my head, for I have been a priest of God from my mother’s womb. If I were shaved, my strength would have gone from me, and I would have become weak and like any other man.”

This time Delilah knew it was the truth. She called the Philistine commanders, made Samson lie down on her knees, and called for a man to shave the seven locks of his hair. Samson’s strength had left him. “The Philistines are upon you, Samson!” Delilah cried. Samson woke up, but he did not know that the Lord had left him. He hoped to go out and shake himself off as he had done before, but he found that he was helpless. The Philistines captured him, gouged out his eyes, and took him down to Gaza. They bound him with fetters and put him to be ground in the prison.

Samson’s death:

But Samson’s hair began to grow back, slowly, in secret.

The Philistines were holding a great feast for their god, Dagon, and were rejoicing over their victory over Samson. They called Samson from prison to dance before them. Samson, blind and humiliated, was brought to the temple of Dagon, the great god, and stood between the supporting pillars. He asked the boy who led him to lean him on the two pillars of the temple.

Samson prayed to the Lord: “Lord God, remember me, please, and strengthen me, please, just this once, O God, that I may avenge my two eyes on the Philistines.”

He pressed down with all his might on the pillars with both his arms. “Let my soul die with the Philistines!” Samson cried. And the house fell upon the captains and upon all the people that were therein. The number of those who died at Samson's death was greater than all those he had killed in his life.

Thus ended the tragic and magnificent story of Samson, whose heroism was legendary but whose human weakness led to his downfall. He began to save Israel from the Philistines, and his death, despite the personal tragedy, was also an act of heroism and revenge that symbolized the resistance to Philistine rule.

MUSIC: TINY EDITING: TINY WORDS: TINY

Enshrined in copyright

[tinybar]

שמשון הגיבור - כוח אלוקי ונפילה אנושית

שמשון הגיבור: כוח אלוהי ונפילה אנושית ================================ בתקופה שבה הפלשתים משלו בעם ישראל, והכבידו עליהם את עולם, נולד ביישוב צרעה שבנחלת שבט דן ילד מיוחד, שנועד להושיע את עמו. הוריו, מנוח ואשתו העקרה, זכו לביקור של מלאך ה' שבישר להם על לידת בן, וציווה שיהיה "נזיר אלוהים מבטן" – כלומר, יהיה נזיר מלידתו. משמעות הנזירות, במקרה של שמשון, הייתה שלא יעלה תער על ראשו (שיערו לא ייגזז), וכי לא ישתה יין או שכ��, וגם לא יאכל כל דבר טמא. הכוח האלוהי של שמשון היה קשור קשר בל יינתק לנזירותו, ובמיוחד לשערו הארוך.

שמשון גדל והתברך בכוח על-אנושי, ורוח ה' החלה לפעום בו. סיפורי גבורתו החלו עוד בהיותו צעיר:

האריה והדבש: פעם אחת, כשהלך שמשון לכיוון תמנה כדי לחפש אישה פלשתית (דבר שלא מצא חן בעיני הוריו, אך שמשון התעקש), התנפל עליו אריה שואג. רוח ה' צלחה על שמשון, והוא קרע את האריה בידיו החשופות, כאילו היה גדי, ללא כל מאמץ. כשחזר באותה דרך לאחר זמן מה, ראה שבדליית האריה המת קיננו דבורים ועשו כוורת דבש. הוא לקח מן הדבש ואכל, ואף נתן להוריו, מבלי לספר להם מניין הגיע הדבש.

החידה בחתונה: בחתונה עם האישה הפלשתית מתמנה, נתן שמשון חידה לשלושים בני החבורה הפלשתים: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק." אם יפתרו את החידה בתוך שבעה ימים, ייתן להם שמשון שלושים סרבלים ושלושים חליפות בגדים. אם לא יצליחו, הם אלה שיצטרכו לתת לו. הפלשתים, שלא הצליחו לפתור, לחצו על אשתו של שמשון שתגלה להם את הפתרון. היא לחצה ובכתה עליו שוב ושוב, עד ששמשון גילה לה את הפתרון. הפלשתים באו לשמשון עם הפתרון. שמשון הבין שאשתו בגדה בו. כעסו עלה בו, והוא ירד לאשקלון, הרג שם שלושים פלשתים, לקח את בגדיהם ונתן אותם לפותרי החידה. לאחר מכן, שב לבית אביו, ואישתו ניתנה לאחד מחבריו.

נקמה בפלשתים: כששמשון חזר מאוחר יותר לתמנה, גילה שאישתו ניתנה לאחר. בכעסו, תפס שמשון שלוש מאות שועלים, קשר זנב לזנב, שם לפיד בוער בין כל זוג זנבות, ושלח אותם לשדות הפלשתים. השועלים הבוערים שרפו את כל שדות התבואה, הכרמים והזיתים של הפלשתים. הפלשתים, בתגובה, שרפו באש את האישה ואביה. שמשון נקם שוב, הכה בהם "שוק על ירך" (מכה קשה מאוד) ושם אותם במערת סלע עיטם. בני יהודה, שחששו מתגובת הפלשתים, אסרו את שמשון והסגירו אותו לפלשתים. אך רוח ה' צלחה על שמשון, והוא קרע את החבלים מעליו כאילו היו חוטים שרופים, מצא לחי חמור טרייה, והכה בה אלף פלשתים. לאחר מכן, כשהיה צמא מאוד, ה' בקע עבורו מעיין מתוך הסלע.

שערי עזה: פעם אחת הגיע שמשון לעזה. הפלשתים, ששמעו על בואו, ארבו לו ליד שער העיר. בחצות הלילה, קם שמשון, תפס את דלתות שער העיר על שני מזוזותיהן ובריחן, ועם כל משקלו וכוחו עקר אותן. הוא נשא אותן על כתפיו והעלה אותן לראש ההר הפונה חברון. מעשה זה הראה עד כמה גדול היה כוחו של שמשון, ועד כמה לא היו הפלשתים יכולים לו.

דלילה והנפילה: אך גבורתו של שמשון לוותה גם בחולשות אנושיות, ובעיקר במשיכתו לנשים פלשתיות. הוא התאהב באישה בשם דלילה שמעמק שורק. סרני פלשתים (שרי הפלשתים) הציעו לדלילה כסף רב אם תפתה את שמשון ותגלה את סוד כוחו.

דלילה לחצה על שמשון שוב ושוב, "הגד נא לי, במה כוחך הגדול וּבַמֶּה תֵּאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ?" שמשון, בתחילה, התל בה. הוא סיפר לה שוב ושוב שסוד כוחו תלוי בדברים שונים – גידים טריים, חבלים חדשים, קשירה לשבעה יתרים של נול. בכל פעם דלילה קשרה אותו, והפלשתים התחבאו ואמרו: "פלשתים עליך שמשון!" ושמשון היה קורע את הקשרים בקלות.

אך דלילה לא ויתרה. יום אחרי יום, היא הציקה לו, "הלא הגדת את לבבך אלי?" "איך תאמר אהבתיך ולבבך לא איתי?" עד שנפשו של שמשון קצרה למות. לבסוף, הוא לא עמד בלחץ וגילה לה את סודו האמיתי: "תער לא עלה על ראשי כי נזיר אלוהים אנוכי מבטן אמי. אם גולחתי – וסר ממני כוח והחלשתי והייתי ככל האדם."

דלילה ידעה הפעם שזו האמת. היא קראה לסרני הפלשתים, השכיבה את שמשון על ברכיה, וקראה לאדם שיגלח את שבע קבוצות שיערו. כוחו של שמשון סר ממנו. "פלשתים עליך שמשון!" קראה דלילה. שמשון התעורר, אך לא ידע כי ה' סר מעליו. הוא קיווה לצאת ולהתנער כבפעם בפעמים, אך גילה כי הוא חסר אונים. הפלשתים תפסו אותו, ניקרו את עיניו, והורידו אותו לעזה. הם אסרו אותו בנחושתיים, ושמו אותו לטחון בבית האסורים.

מותו של שמשון: אך שיערו של שמשון החל לצמוח מחדש, אט אט, בחשאי. הפלשתים חגגו חג גדול לאל שלהם, דגון, ושמחו על ניצחונם על שמשון. הם קראו לשמשון מבית האסורים כדי שישחק לפניהם. שמשון, העיוור והמושפל, הובא למקדש דגון הענק, והועמד בין העמודים התומכים. הוא ביקש מהנער שהוביל אותו להשעין אותו על שני עמודי התווך של הבית.

שמשון התפלל לה': "ה' אלוהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזו, האלוהים, ואנקמה נקמת שתי עיניי מפלשתים." הוא לחץ בכל כוחו בשתי זרועותיו על העמודים. "תמות נפשי עם פלשתים!" קרא שמשון. והבית נפל על הסרנים ועל כל העם אשר בו. מספר ההרוגים במותו של שמשון היה גדול יותר מאשר כל אלה שהרג בחייו.

כך תם סיפורו הטרגי והמרהיב של שמשון, שגבורתו הייתה אגדית אך חולשתו האנושית הובילה לנפילתו. הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ומותו, למרות הטרגדיה האישית, היה גם הוא מעשה גבורה ונקמה שסימל את ההתנגדות לשלטון הפלשתי.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני סיפור מאת: טייני

על פי סיפורו של שמשון הגיבור שמסופר בספר שופטים, בפרקים י"ג עד ט"ז.

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

האהבה הזאת עוטפת אותי

‪@TINY11968‬ #rockballads #ambientmusic

האהבה הזאת עוטפת אותי ================== כשעינייך פגשו את שלי, ברגע שלם ורך, הרגשתי נשמה ותיקה, שחזרה לדרכה. השמש זרחה אחרת, הציפורים שרו קולות, ופתאום כל עולמי, התמלא באורות.

את ליבי שבור ומפוזר, ליקדת לאחד, והפכת את הכל, ליקום שלם ומיוחד. אתה הנשימה בתוך נשמתי, השקט שבסערה, האהבה הזו עוטפת אותי, כמו חיבוק אחרי קרה.

בכל חיוך שלך, אני מוצא שדות פורחים, ובכל מגע יד, פרפרים מתרוממים. השיחות איתך, כמו נחל זורם בלי סוף, מזינות את רוחי, מחזירות לי את הטעם בחיים ובחוף.

את ליבי שבור ומפוזר, ליקדת לאחד, והפכת את הכל, ליקום שלם ומיוחד. אתה הנשימה בתוך נשמתי, השקט שבסערה, האהבה הזו עוטפת אותי, כמו חיבוק אחרי קרה.

אני זוכר את הימים, לפני שאתה הופעת, הכל היה דהוי, כאילו חסר צבע וחיות. היום כל בוקר חדש, הוא מתנה כה יפה, בזכותך, האהבה שחזרה, בלב שלי קבועה.

את ליבי שבור ומפוזר, ליקדת לאחד, והפכת את הכל, ליקום שלם ומיוחד. אתה הנשימה בתוך נשמתי, השקט שבסערה, האהבה הזו עוטפת אותי, כמו חיבוק אחרי קרה.

אז תישאר/י איתי תמיד, יד ביד בדרך, נבנה יחד עתיד, בלי סוף, בלי ערך. כי האהבה הזו, היא מעבר לזמן, היא עולם שלם, יקר מפז, שאין שני לו מן.

מוסיקה: טייני עריכה: טייני מילים: טייני

מעוגן בזכויות יוצרים

[tinybar]

David and Goliath: A Story of Faith and Courage

During the time of the first judges and kings of Israel, a decisive battle took place in the Valley of Elah between the Israelites and the Philistines. The Philistines, with their strong and organized army, went up to war, and stationed themselves on a mountain on one side, while the Israelites, led by King Saul, stationed themselves on a mountain on the other. A valley stretched between the two camps.

Day after day, for forty mornings and evenings, a huge and threatening warrior, whose name was Goliath of Gath, emerged from the Philistine camp. Goliath was a monstrous man in his dimensions – he was about six cubits and a half (about 2.9 meters) tall, and he was equipped with impressive weapons of war. He had a bronze helmet on his head, a bronze plate covering his body, weighing about five thousand shekels (about 57 kg), and a bronze helmet on his feet. In his hand he held a heavy bronze javelin, and the head of his spear was made of iron, weighing about six hundred shekels (about 6.8 kg). His weapons of war were carried before him by a armor-bearer, who was also apparently strong and large.

Goliath stood in front of the Israelite camp and called out in a loud and threatening voice: "Why have you come out to fight? Am I not the Philistine, and you are the servants of Saul? Choose a man for yourselves, and let him come down to me! If he can fight with me and be my priest, then we will be your servants; but if I am his food and I strike him down, then you will be our servants and serve us!"

Every day Goliath repeated his humiliating challenge. All the Israelites, including King Saul, were terrified and greatly afraid of him. No one dared to accept the giant's challenge. The situation seemed hopeless.

Meanwhile, in Bethlehem, there lived a man named Jesse, who had eight sons. Three of his eldest sons (Eliab, Abinadab, and Shema) went to war with Saul. Jesse's youngest son was David. David was a shepherd, a handsome young man, and had the soul of a master and a warrior. Jesse sent David to the camp to bring food for his brothers and to check on their well-being.

When David arrived at the Israelite camp, he saw and heard Goliath standing and repeating his taunts. He saw the fear that had come over the faces of all the soldiers. David did not understand how the people of Israel, the people of the living God, could be silent and afraid of an uncircumcised Philistine giant.

"Who is this uncircumcised Philistine?" David asked, "That he should defy the armies of the living God?"

When Eliab, David's eldest brother, heard his words, he was angry with him. "Why have you come down here?" He mockingly said to him, “With whom have you left those few sheep in the wilderness? I know your malice and the evil of your heart, for you have come down to see the battle!” But David did not hesitate. He kept asking, and his words reached King Saul. Saul called David.

“Do not be afraid,” David said to Saul, “I will go and fight with this Philistine.” Saul, amazed at the young man’s courage, said to him, “You are not able to go against this Philistine to fight with him, for you are but a youth, and he has been a man of war from his youth.” But David told Saul of his experience as a shepherd: “Your servant used to keep the flock for my father, and there came a lion and a bear, and took a lamb out of the flock… and I struck it and rescued it from its mouth. Your servant struck both the lion and the bear, and this uncircumcised Philistine is as one of them, for he defied the armies of the living God.” And David added in faith: "The Lord who delivered me from the paw of the lion and the paw of the bear, he will deliver me from the hand of this Philistine."

Saul was convinced, and said to David: "Go, and the Lord will be with you."

Saul dressed David in his uniform: a bronze helmet on his head, and a coat of mail. But David tried to walk and could not, because he was not used to it. "I cannot walk in these, for I have not tried," said David, and took off his uniform.

Instead, David took his staff in his hand, chose five smooth stones from the brook, and put them in the shepherd's bag that he had - in his pocket. In his other hand he took his sling. Thus, with only a staff, five stones, and a sling, he went out to meet Goliath the Philistine.

When Goliath saw the young and handsome David, he despised him. "Am I a dog, that you come to me with sticks?" Goliath said to David, and cursed him in the name of his God. "Come to me, and I will give your flesh to the birds of the air and to the beasts of the field!"

David answered him with great confidence and faith: "You come to me with a sword and with a spear and with a javelin, but I come to you in the name of the Lord of hosts, the God of the armies of Israel, whom you have defied. This day the Lord will deliver you into my hand, and I will strike you down and take your head off you, and I will give the carcasses of the camp of the Philistines this day to the birds of the air and to the beasts of the earth, that all the earth may know that there is a God in Israel."

When Goliath began to advance toward David, David ran quickly to meet him. He reached into his bag, took out a stone, and put it in his sling. He swung the sling with great force and slung the stone. The stone flew with great accuracy, struck Goliath in the forehead and sank into his body.

Goliath fell facedown to the ground, heavy as a log. He died on the spot.

David ran, stood over Goliath, took the giant's sword (for there was no sword in David's hand), drew it from its sheath, cut off his head, and lifted it up. When the Philistines saw that their hero was dead, they fled for their lives. The Israelites pursued them and struck them a crushing blow.

Thus, the faith and courage of a young shepherd overcame the greatest physical force and threat, proving that "the Lord does not save with sword and spear, for the battle is the Lord's."

[tinybar]

דוד וגוליית: סיפור של אמונה ואומץ