#חטאים

[mybeautifulchristianjourney]

אשרי־האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב׃ כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה׃ והיה כעץ שתול על־פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא־יבול וכל אשר־יעשה יצליח׃ לא־כן הרשעים כי אם־כמץ אשר־תדפנו רוח׃ על־כן לא־יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים׃ כי־יודע יהוה דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד׃

The Righteous and the Wicked Contrasted. How blessed is the man who does not walk in the counsel of the wicked, Nor stand in the path of sinners, Nor sit in the seat of scoffers! But his delight is in the law of the LORD, And in His law he meditates day and night. He will be like a tree firmly planted by streams of water, Which yields its fruit in its season And its leaf does not wither; And in whatever he does, he prospers. The wicked are not so, But they are like chaff which the wind drives away. Therefore the wicked will not stand in the judgment, Nor sinners in the assembly of the righteous. For the LORD knows the way of the righteous, But the way of the wicked will perish. - Psalm 1:1-6 (NASB)

[rabash-maamarim]

הכנה לסליחות מהו

תשמ"ו - מאמר ל"ו 1986 - מאמר 36

ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:

א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.

ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.

וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה.

והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל, וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.

אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו. אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך. וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.

ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות. אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה', ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.

אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד.

זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי". ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'.

ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר.

נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם.

ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'. ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.

והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו. ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.

על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל. היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.

כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.

ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר.

אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנ��ת. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.

כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת".

Sourse

[it7s]

ברוך אתה װער האָסט געגעבן יעדער מענטש א מגן פון עלנטקײַט אז ער קען נישט פארגעסן. איר זענט דער אמת פון עלנטקײַט און ס'יז בלױז פארענטפערט מיטן שם. שטארקן מײַן עלנטקײַט, אז איך זאָל זײַן אין דײַן נאָמען זיך פארהײלט; דײַן נאָמען, װאָס איז װײַטער פון אלע נחמות ארױסגעזאָגט אױפ די ערד. נאָר אין דער שם קען איך אױסשטײן אין דאָס צײַט-פלײצן; נאָר װען די עלנטקײַט איז דײַנע קען איך הײב זיך מײַן חטאים צום חסד

[hafalafel]

תודה לינון

[isracart]

מישהו: *פונה אליי בלועזית או בעגה שאינה בשפת הקודש*

אני: סליחה, אני לא מדברת חטאים 💁

[butterandcookiesand]

https://www.freemorn.com/translator

https://translate.google.com

It looks like summer is about to begin.

'Because there is not much rain in the spring this year

Could it be that there is not enough water in several areas?'

'Did it snow a lot in winter and the groundwater became abundant?'

I think that.

It reminds us that the help of Yahweh God (God) is always what we need.

I hope that God (God) will give us what we need and that we may do what God (God) wants us to do.

When I am weak, when I am strong, when I have enough, when I do not have enough, I pray that I will receive the help of the Holy Spirit in all times and situations.

We pray to God through the name of Jesus.

May the LORD help me and us to be more meek and wise.

[성경 聖經 :성서 聖書 : The Bible : Scripture:The Holy book ]

2 Corinthians chapter7 verse10

For godly sorrow worketh repentance to salvation not to be repented of: but the sorrow of the world worketh death.

Godly sorrow brings repentance that leads to salvation and leaves no regret, but worldly sorrow brings death.

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

夏天好像要開始了。

'因為今年春天雨水不多

莫非是幾個地方缺水？

“冬天下了很多雪，地下水變得豐富了嗎？”

我覺得。

它提醒我們，耶和華上帝（上帝）的幫助永遠是我們所需要的。

我希望上帝（上帝）會給我們我們所需要的，並且我們可以做上帝（上帝）要我們做的事情。

當我軟弱時，當我堅強時，當我有足夠的時候，當我沒有足夠的時候，我祈禱我在任何時候和任何情況下都能得到聖靈的幫助。

我們藉著耶穌的名向上帝祈禱。

願主幫助我和我們變得更加溫柔和智慧。

[성경 聖經 :성서 聖書 : The Bible : Scripture:The Holy book ]

哥林多后书 7 章 10節

因为依着上帝的意思而忧愁，就生出没有懊悔的悔改来，以致得救；但世俗的忧愁叫人死。

合乎上帝心意的忧伤会带来悔改，使人得到救恩，永不后悔，但世俗的忧伤只会带来死亡。

因为依着上帝的意思忧愁，就生出没有后悔的懊悔来，以致得救；但世俗的忧愁是叫人死。

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

Кажется, лето вот-вот начнется.

«Потому что весной в этом году не так много дождей

Может быть, в некоторых районах не хватает воды?

«Зимой выпало много снега и грунтовых вод стало много?»

Я так думаю.

Это напоминает нам, что помощь Яхве Бога (Бога) всегда то, что нам нужно.

Я надеюсь, что Бог (Бог) даст нам то, в чем мы нуждаемся, и что мы сможем делать то, что Бог (Бог) хочет, чтобы мы делали.

Когда я слаб, когда я силен, когда у меня достаточно, когда у меня недостаточно, я молюсь, чтобы я получал помощь Святого Духа во все времена и ситуации.

Мы молимся Богу через имя Иисуса.

Да поможет Господь мне и нам быть нежнее и мудрее.

[Библия: Писание: Священная книга]

2 Коринфянам 7:10

Так как скорбь по воле Божией ведет к покаянию в грехах и спасению, то и сожалеть не надо. Но мирская печаль приносит только смерть.

Если вы страдаете по воле Божией, вы не будете сожалеть, потому что это ведет к покаянию и спасению. Но быть разбитым горем мирскими вещами ведет к смерти.

Если вы страдаете по воле Божией, вы не будете сожалеть, потому что это ведет к покаянию и спасению. Но быть разбитым горем мирскими вещами ведет к смерти.

Сердечная боль воли Божией вдохновляет на покаяние и ведет к спасению. Кто об этом пожалеет? Но мирское горе приносит только смерть.

Глава 7 Второго Послания к Коринфянам

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

נראה שהקיץ עו��ד להתחיל.

״כי אין הרבה גשם באביב השנה

יכול להיות שאין מספיק מים בכמה אזורים?'

'ירד הרבה שלג בחורף ומי התהום נעשו בשפע?'

אני חושב ש.

זה מזכיר לנו שעזרת יהוה אלוהים (אלוהים) היא תמיד מה שאנחנו צריכים.

אני מקווה שאלוהים (אלוהים) ייתן לנו את מה שאנחנו צריכים ושנוכל לעשות מה שאלוהים (אלוהים) רוצה שנעשה.

כשאני חלש, כשאני חזק, כשיש לי מספיק, כשאין לי מספיק, אני מתפלל שאקבל את עזרת רוח הקודש בכל הזמנים והמצבים.

אנו מתפללים לאלוהים באמצעות שמו של ישוע.

שה' יעזור לי ולנו להיות יותר עדינים וחכמים.

[התנ"ך: כתבי הקודש: הספר הקדוש]

השניים לקורינתים ז':10

מכיוון שצער על פי רצון ה' מביא לתשובה על חטאים ולישועה, אין צורך בצער. אבל צער עולם מביא רק מוות.

אם תסבול בהתאם לרצון האל, לא תצטער כי זה מוביל לתשובה ולישועה. אבל לשבור לב מדברים ארציים מוביל למוות.

אם תסבול בהתאם לרצון האל, לא תצטער כי זה מוביל לתשובה ולישועה. אבל לשבור לב מדברים ארציים מוביל למוות.

כאב הלב של רצון ה' מעורר תשובה ומוביל לישועה. מי יתחרט על זה? אבל שברון לב עולמי מביא רק למוות.

פרק ז' של המכתב השני לקורינתים

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

يبدو أن الصيف على وشك أن يبدأ.

"لأنه ليس هناك الكثير من الأمطار في ربيع هذا العام

هل يمكن أن يكون ذلك بسبب عدم وجود مياه كافية في عدة مناطق؟

"هل تثلج كثيرا في الشتاء والمياه الجوفية غزيرة؟"

اعتقد انه.

يذكرنا أن معونة الرب (الله) هي دائمًا ما نحتاج إليه.

آمل أن يعطينا الله (الله) ما نحتاجه وأن نفعل ما يريدنا الله (الله) أن نفعله.

عندما أكون ضعيفًا ، عندما أكون قويًا ، عندما يكون لدي ما يكفي ، عندما لا أملك ما يكفي ، أصلي من أجل أن أحصل على مساعدة الروح القدس في جميع الأوقات والمواقف.

نصلي لله باسم يسوع.

ليساعدني الرب ونكون أكثر لطفًا وحكمة.

[الكتاب المقدس: الكتاب المقدس]

2 كورنثوس 7:10

لأن الحزن حسب مشيئة الله يؤدي إلى التوبة عن الخطايا والخلاص ، فلا داعي للندم. لكن الحزن الدنيوي لا يأتي إلا بالموت.

إذا كنت تعاني وفقًا لمشيئة الله ، فلن تندم لأنها تؤدي إلى التوبة والخلاص. ولكن أن تحزن قلوب الأشياء الدنيوية يؤدي إلى الموت.

إذا كنت تعاني وفقًا لمشيئة الله ، فلن تندم لأنها تؤدي إلى التوبة والخلاص. ولكن أن تحزن قلوب الأشياء الدنيوية يؤدي إلى الموت.

وجع قلب إرادة الله يوحي بالتوبة ويقود إلى الخلاص. من يندم على هذا؟ لكن الحسرة الدنيوية لا تأتي إلا بالموت.

الفصل السابع من الرسالة الثانية إلى أهل كورنثوس

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

On dirait que l'été est sur le point de commencer.

'Parce qu'il n'y a pas beaucoup de pluie au printemps cette année

Se pourrait-il qu'il n'y ait pas assez d'eau dans plusieurs zones ?

'Est-ce qu'il a beaucoup neigé en hiver et les nappes phréatiques sont devenues abondantes ?'

Je pense que.

Cela nous rappelle que l'aide de Yahvé Dieu (Dieu) est toujours ce dont nous avons besoin.

J'espère que Dieu (Dieu) nous donnera ce dont nous avons besoin et que nous pourrons faire ce que Dieu (Dieu) veut que nous fassions.

Quand je suis faible, quand je suis fort, quand j'en ai assez,

Je prie Dieu par le nom de Jésus pour que vous puissiez recevoir l'aide du Saint-Esprit à tout moment et dans toutes les situations où vous n'en avez pas assez.

Que le SEIGNEUR m'aide et nous aide à être plus doux et sages.

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

Sembra che l'estate stia per iniziare.

«Perché quest'anno non piove molto in primavera

Potrebbe essere che non c'è abbastanza acqua in diverse aree?'

"Ha nevicato molto in inverno e le acque sotterranee sono diventate abbondanti?"

Penso che.

Ci ricorda che l'aiuto di Yahweh Dio (Dio) è sempre ciò di cui abbiamo bisogno.

Spero che Dio (Dio) ci dia ciò di cui abbiamo bisogno e che possiamo fare ciò che Dio (Dio) vuole che facciamo.

Quando sono debole, quando sono forte, quando ne ho abbastanza,

Prego Dio attraverso il nome di Gesù affinché possiate ricevere l'aiuto dello Spirito Santo in ogni momento e situazione in cui non ne avete abbastanza.

Il Signore aiuti me e noi ad essere più miti e saggi.

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

곧 여름이 시작될 듯 한 날씨입니다.

'올해는 봄에 내린 비의 양이 많지 않기 때문에

여러 부분에서 물이 부족하지 않을까?'

'겨울에 많이 눈이 내려서 지하수가 풍부해졌을까?'

라는 생각을 합니다.

야훼 하나님(하느님)의 도움은 우리에게 늘 필요한 것이라는 생각을 되새깁니다.

하느님(하나님)께서 필요로 하시는 것으로 우리에게 주시고 하나님(하느님)이 이루시려는 뜻을 우리가 행하게 하시기를 바랍니다.

내가 약할 때, 강할 때, 소유가 넉넉할 때, 넉넉하지 않을 때, 모든 때와 상황에서 성령의 도움받기를

예수님의 이름을 통하여 하나님께 기도드립니다.

더 온유하고 지혜롭도록 나와 우리를 야훼께서 도와주와주십시오.

[성경 聖經 :성서 聖書 : The Bible : Scripture:The Holy book ]

고린도후서 7장10절

하나님의 뜻대로 하는 근심은 죄를 뉘우치고 구원에 이르게 하므로 후회할 필요가 없습니다. 그러나 세상 근심은 죽음을 가져올 뿐입니다.

하나님의 뜻에 맞게 마음 아파하는 것은, 회개를 하게 하여 구원에 이르게 하므로, 후회할 것이 없습니다. 그러나 세상 일로 마음 아파하는 것은 죽음에 이르게 합니다.

하나님의 뜻에 맞게 마음 아파하는 것은, 회개를 하게 하여 구원에 이르게 하므로, 후회할 것이 없습니다. 그러나 세상 일로 마음 아파하는 것은 죽음에 이르게 합니다.

하느님의 뜻을 따라서 겪는 상심은 회개할 마음을 일으켜 구원에 이르게 합니다. 이것을 후회할 사람이 어디 있겠습니까? 그러나 세속적인 상심은 죽음을 가져올 뿐입니다.

고린토인들에게 보낸 둘째 편지 7장 [공동번역]

♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡

[netzarifaith]

ADV Parashat-Matot-Masei

A yid makes a נדר as a סיג לתורה. The שלה הקדוש says the reason we need to come on to סייג, is because of סיגים, impurities, sediment due to our חטאים, especially חטא העגל which brought back the זוהמת הנחש. The root of סייג and סיג is סג, which equals sixty three, the number of mesechtos in ש”ס. Torah SheBeal Pe, TBP. is the tikun for חטא הגל. As we sink lower in טומאה, with each passing…

[rabash-maamarim]

מה על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות

תשנ"א - מאמר מ"א 1991 - מאמר 41

הזה"ק (נשא אות מ"ב) אומר שם וזו לשונו "��מעשים של האדם ניכר הפרצוף השורה עליו, זה שאומר, שהכרת פניהם ענתה בם בצורה השורה עליו, או מהמרכבה של ד' יסודות העולם, שהם אש רוח מים עפר (ארמ"ע), שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", עד כאן לשונו.

משמע, שענין התמזגות הגוף מוליד בהאדם את המידות, שאין זה שייך ליצר הרע. למשל, אם יש לו יותר מבחינת יסוד המים, הוא בעל תאוה. ואם יש לו יותר מיסוד האש, הוא כעסן. ואם יש לו יותר מיסוד הרוח, הוא בעל גאוה. ואם יש לו יותר מיסוד העפר, הוא עצלן. ואין לזה שום שייכות ליצר הרע, משמע מכאן, שכל המידות שיש באדם הנמשכות מארבע יסודות ארמ"ע, אין להן שום שייכות ליצר הרע.

נשאלת השאלה, ומהו היצר הרע. על זה צריכים לומר, שיצר הרע הוא שמפתה את האדם לעשות מעשים שהם נגד רצון ה'. האדם צריך מקודם להאמין בה', ואח"כ יכולים לומר, שהוא עושה מעשים שהם נגד רצון ה'. ואז מתחיל לעשות חטאים מחמת היצר הרע, ולא רוצה לשמוע בקול ה', שנתן תורה לעמו ישראל.

אלא כל מה שהם (שלא משיגים אמונה בה'), עושים רע לאחרים, זהו מכח התמזגות של הד' יסודות, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר "או מהמרכבה של ד' יסודות, שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם", שאצלם אין שייכות לענין אמונה בה'. מה שאין כן אצל האדם, ששם נוהג ענין אמונה, שם מתחיל ענין יצר הרע, שאינו מאמין בה', ויצר הטוב, שהוא כן מאמין בה'. זאת אומרת, מי שמאמין בה', היינו שמאמין בשכר ועונש, אצלו מתחילה העבודה של יצר הרע ויצר הטוב. מה שאין כן אלו אנשים שאין להם ענין באמונת ה', הם דומים לבהמות.

אבל בודאי צריכים לומר, מה שהזה"ק אומר, שהם שייכים לד' יסודות, ואין להם שייכות ליצר הרע וליצר הטוב, זהו לגבי עניני עבודה. מה שאין כן בבחינת הנגלה, היינו להלכה, נוהג בהם כל עניני עונשים ודינים, שהבית דין מחייבים אותם, ששם אין האדם יכול לומר, שאין לו יצר הרע ולא מגיע לו עונש, אלא הוא יגיד שהוא בא מן ד' יסודות.

וצריכים לומר, שהזה"ק מדבר מעניני עבודה ולא מבחינת תורת הנגלה, ששם מדברים מבחינת הלכה למעשה. אלא שהזה"ק מדבר מסדר העבודה, שם שייך לומר, שהאדם שייך לבחינת ד' יסודות, ועדיין אין לו שייכות ליצר הרע. כי בעבודה מתחילים לדבר מיצר הרע, מזמן שהאדם מתחיל להאמין בה', אז מדברים מיצר הטוב או מיצר הרע.

אולם בענין אמונה בשכר ועונש, יש גם כן להבחין ב' הבחנות:

א. שכר ועונש מתפרש, שאם ילך בדרך הישר, הוא יקבל תמורת זה שכר בעולם הזה, שיהיה לו טוב, וגם בעולם הבא יהיה לו טוב. ואם חס ושלום לא ילך בדרך הישר, יהיה לו חס ושלום רע.

ב. שכר ועונש מתפרש, שאם הוא ילך בדרך הישר, כפי שסדרו לנו החכמים, ויהיו מאמינים בדבריהם, אז יהיה השכר, שהם יזכו להתקרבות לה', ואם לא יאמינו באמונת חכמים, שהם קבעו לנו איך ללכת בדרכי ה', אז יהיה להם עונש. והעונש הוא בזה, שהם יהיו מרוחקים מה', ולא יתנו להם עזרה שיוכלו להתקרב לה'. כלומר, השכר שלהם יהיה, בזה שיתנו להם מלמעלה רצון להשפיע, שהוא טבע שני. והעונש שלהם יהיה, בזה שהם ישארו משוקעים באהבה עצמית, ויכאב להם בזה שלא מתקדמים.

וזה נקרא שהם "מונחים תחת שליטת היצר הרע", שמה שהם נפרדים מה' ואינם יכולים להתחבר אליו, וכואב להם בזה שהם מונחים תחת שליטת הרע. זאת אומרת, שאין לומר, שנותנים להאדם עונש ואינו מרגיש שהוא עונש, היינו שאינו מרגיש יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת הרע.

אלא הכוונה של עונש היא, שמרגיש יסורים בזה שהוא מונח תחת שליטת היצר הרע, היינו שמרגיש שזה רע ע"י יסורים. זה נקרא ש"האדם מונח תחת שליטת היצר הרע", היינו שכואב לו מזה. מה שאין כן אלו שהם מונחים תחת שליטת הרע, ואינם מרגישים יסורים, זה נקרא בעבודה, ש"עדיין אין להם יצר הרע", שעוד לא מרגישים, שזה שמונחים תחת שליטת הרצון לקבל, נקרא רע.

אולם יש להבין, אם האדם לפי התמזגות הגוף אין בידו לעשות טוב, אלא שהוא צריך להתאמצות יתירה, יותר משאר אנשים, לעשות טוב, אם כן מה מוסיף לנו בזה שהזה"ק אומר, שהרע שהוא עושה, הוא כמו בהמה. אם כן מהי העצה שיהיה בידו לעשות טוב. כלומר, מה יעזור לו, זה שישיג אח"כ את היצר הטוב ואת היצר הרע.

חז"ל (ראש השנה י"ז) אמרו וזה לשונם, "עיני ה' אלקיך בה עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ". (ופירש רש"י "על הארץ הצריכה להם" על השדות ועל הכרמים ועל הגנות). "עתים לרעה כיצד. הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן. (ופירש רש"י "שלא בזמנן" לפני הזריעה, "ועל הארץ שאינה צריכה להם" ביערות ובמדברות).

ויש להבין ענין זה בעבודה, מה בא זה ללמדינו. הנה לפי מה שאומר הזה"ק, שיש אנשים שנבראו לפי התמזגות של ד' יסודות, ואין להם שייכות ליצר טוב וליצר הרע, אלא כבהמות עולם. זאת אומרת, שענין יצר הטוב ויצר הרע, המובן הוא, שיש ענין בחירה, שהאדם יכול להתגבר על הרע. אבל בבחינת בהמות, משמע שהמידות מה שיש להן, אין לשנות. אם כן, מה יעשה האדם אם נולד עם מידות רעות, שאי אפשר לשנות את הטבע שלו, איך הוא יכול לבוא לידי בחירה, שהיא עבודה של התגברות של יצר הטוב על היצר הרע.

ובהאמור יש לפרש, שהגם שהאדם נולד במידות רעות, שאין בהם הרבה טוב, אבל בזמן שהאדם הולך בדרך הישר, כלומר שהוא מבקש מה', שיעזור לו שינצח את הרע, הגם שהרע אצלו יותר גדול מבשאר אנשים, ולשנות הטבע אי אפשר, אז הקב"ה נותן לו כח, שישתמש עם המידות שלו, שאין בהן הרבה טוב, אבל כמה טוב שיש לו, עובד אצלו. כלומר, שהקב"ה נותן לו עזרה מלמעלה, שכמה כוחות שיש לו, הוא מוציא את הכוחות האלו במקום הנכון.

לדוגמא, כשאין לו כח רק ללמוד שעה אחת, הוא לומד דוקא בספרים שמביאים לו מאור התורה, היינו שהוא מקבל על ידיהם חשיבות בעבודת ה', ומקבל התעוררות, שכדאי להתדבק בה'. ובזמן שיש קצת מחשבה בענין עבודה, הוא לא חושב מה יהיה לו מעבודה זו, אלא הוא חושב, מה יש לי ליתן להמלך, שיהיה לי חיבור עמו, וכדומה. כשהוא מתפלל, היות שהוא יודע, שהוא בעל כשרון קטן, ואין בידו לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות, אלא פשוט כשהוא מתפלל, הוא מצייר לעצמו למי הוא מתפלל, היינו למי הוא מדבר, ומה הוא מבקש ממנו שיתן לו. ואומר, היות שאני יודע את שפלותי, שאני יותר גרוע משאר אנשים, לכן שאר אנשים יכולים להתגבר על הרע שלהם, ואין כל כך זקוקים לעזרתך, מה שאין כן אני כשלעצמי, אין בי שום כח ושום מוח, לכן תרחם עלי. והיות שהוא מתפלל בכל הלב, לכן ה' שומע תפלתו. לכן כל הכוחות הקטנים שיש לו, האדם משתמש עמהם במקום הנכון ובזמן הנכון.

מה שאין כן אם האדם, נגזר עליו מכח הד' יסודות, שיש לו מעלות ומידות טובות, ושלא זוכה, היינו שלא הולך בדרך הישר, לבקש מה' שיעזור לו ללכת בדרך הנכונה, אז הכשרונות שלו מנוצלים במקום שלא צריכים. היינו כנ"ל, שכל הכוחות והכשרונות הולכים למקום שלא יצמח מזה שום דבר לרוחניות מבחינת העבודה, כמו שכתוב "שלא בזמנן לפני הזריעה". כלומר, שמהעבודה שלו, שנותן כח גדול ועמקות גדולה, מכל מקום לא יכול מזה לצמוח משהו. וזה שאומר "ועל הארץ שאינה צריכה להם, ביערות ובמדברות". זאת אומרת, שכל הכוחות והכשרונות וכל המידות הטובות מנוצלות במקום שלא יצמח מזה, היינו שזה לא יביאהו לדביקות ה', כלומר שלא יטריח עצמו למצוא את המדריך הנכון, ולא ישים לב להסתכל דוקא בספרים, המביאים לידי התקרבות ה', וכדומה.

נמצא, זה שהאדם נברא מד' יסודות, אין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב. אלא אח"כ, כשהוא מתחיל בעבודה, היינו שרוצה להתקרב לה', אז מתחיל ענין של יצר הרע, היינו שהאדם מתחיל לראות, איך שיש לו רע, וכואב לו, ואז, כשהוא רואה שאין לו מידות טובות, הוא מתפלל לה' שיעזור לו, אז ה' מקבץ כל הכוחות שלו וקצת הכשרון שיש לו, ה' מקבץ הכל ומרכז את כל הכוחות, מה שיש ביכולתו לעשות, שיהיה הכל להגיע לדביקות ה'.

נמצא, הגם שאומרים "האופי של האדם אינו מקבל שינוי", אבל ע"י יצר הרע, שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שרע לו זה שהוא מרוחק מה', אז ע"י תפלה, שהאדם מתפלל לה' ומאמין במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו אפילו פה שבא מאדם שאינו כשרוני וחסר לו כח ההתגברות, ויחד עם זה יש לו מידות רעות, שאין לשאר אנשים כל כך רע כפי שיש לו. וזה בא לו מטעם שהאדם נברא מד' יסודות (אש רוח מים עפר) ולפי התמזגות הגוף שלו מהד' יסודות, מזה נמצא שיש לו מידות רעות, נמצא שאין לאדם מה להוסיף על זה.

אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ, זה גורם לו, שידע שיש ענין יצר טוב ויצר הרע, כמו שכותב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזו לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור אנו רואים, הגם שהאדם נולד מד' יסודות, שאין לו שייכות לא ליצר טוב ולא ליצר הרע, אלא כמו בהמות העולם, והמידות האלו אין לשנותם, מכל מקום ע"י התעסקותו בתו"מ, אז הוא בא לידי ידיעה והרגשה, שיש ענין יצר טוב ויצר הרע, ואז יש לו מקום להתפלל לה', שה' יעזור לו לצאת משליטת היצר הרע, ואז כל הכוחות שיש להאדם, מתרכז להשתמש עמהם במקום הנכון, היינו כמה כוחות שיש לו, מספיק לו להשתמש, בשיעור שתהיה לו היכולת לבוא לדביקות ה'.

וזה שכתוב "עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים". שיש לפרש, כשנולד לפי התמזגות הגוף, היו להם מידות רעות, שזה נקרא "ופסקו להם גשמים מועטים", שענין "גשמים" זהו הכח שמוציא פירות, הנקרא "חומרי דלק" בעבודה. וזה שכתוב "לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה". פירוש, שכבר נולדו לפי התמזגות הגוף בד' יסודות, "אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן". היינו כנ"ל, שהגשמים, שהם חומרי דלק, שהם כוחות שעמהם עובדים, הם מרוכזים לשימוש רק לדבר הצורך.

ניקח לדוגמא, אש. מצד אחד האדם נהנה מהאש. האדם, כשיש לו אש, הוא יכול לבשל, והוא יכול להשתמש עמה, שתאיר לו בלילה, וכמו כן בחורף הוא יכול להתחמם עם האש. בעיקר האדם יכול לומר, שאש באה לעולם לתיקון העולם. ומצד השני, אם האדם לא נזהר והוא משמש עמה לא לפי המקובל, האש הזו מביאה קלקול וחורבן להעולם, שע"י האדם נעשה לפעמים עני ואביון, אפילו שהיה מקודם עשיר גדול, ולפעמים האש מביאה מיתה לעולם, וכדומה.

כמו כן בעבודה, הכוחות של האדם יכולים להביא תיקון להעולם, ואם האדם משתמש עם הכוחות לפי המקובל בסדר התיקון, הכוחות מביאים הנאה להעולם. וזהו כנ"ל, שאם האדם הולך בדרכי התיקון, מספיק לו הכוחות המעטים שיש לו, בכדי להגיע לשלימותו. רואים אנו, אפילו מדבר שממנו יכול לצאת נזק להעולם, אם משתמשים עמו, היינו עם הכח הזה, הנקרא, לדוגמא, "אש", בדרך התיקון, כל העולם נהנין ממנו.

וכמו כן הוא בעבודה כנ"ל, כשה' נותן לו העזרה הדרושה, מספיק לו כמה כוחות של חומרי דלק, הנקרא בחינת "גשמים", כנ"ל, שיעשו פירות, שיש כלל בקדושה, שהאדם צריך להוציא פירות מהעבודה, מה שאין כן בסטרא אחרא נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נידה ט"ז ע"ב) וזו לשונם "דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה, ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם טיפה זו, מה תהא עליה, גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

ואאמו"ר זצ"ל הקשה על זה, הלא אם נגזר על הטיפה שתהיה טיפש, איך יכול להיות אח"כ בחירה לטוב, הלא יש כלל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אם כן איך האדם יכול לעשות בחירה, שיבחר בטוב, הלא הוא נולד עם רוח שטות, ואיך הוא יכול לשמור את עצמו שלא יחטא, בזמן שרוח שטות נמצא בו.

ולפי מה שפרשנו בענין האדם, כשנולד לפי התמזגות ד' יסודות, שבגלל זה יש לו מידות רעות, ואין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב, אלא שהוא כבהמות העולם, אלא ע"י שעוסק בתו"מ אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' עיניו.

כמו כן יש לפרש כאן, שהגם שנגזר על הטיפה שתהיה טיפש, מכל מקום ע"י זה שיעסוק בתורה שלא לשמה, המאור שבה יחזיר אותו למוטב, שהמאור שבתורה של שלא לשמה, יש בכוחו להאיר לו, שירגיש את הרע שבו. כלומר, הגם שיש כלל "שוטה אינו מרגיש", ואיך אפשר מי שנולד מטיפה, שנגזר עליה שתהיה שוטה, אם כן אין לו ההרגש של טוב ורע, זה מצד הלידה עצמה, היינו כנ"ל, מצד הטיפה עצמה, שנגזר שתהיה שוטה, אז הוא בבחינת "שוטה אינו מרגיש". אבל ע"י מאור התורה, הוא מקבל את ההרגש של טוב ורע, עד כדי כך כנ"ל, שע"י הכרת הרע שקבל ע"י מאור התורה, הוא זוכה אח"כ לפקיחת עינים.

אולם יש לשאול, מדוע הקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, הלא זה נראה כאילו הקב"ה מלכתחילה גורם לו שלא יהא בידו להתגבר על המידות בהם הוא נולד. יש לפרש, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש הרבה פעמים שהקב"ה עושה פעולה להאדם, שנראה כאילו שהקב"ה בעצמו פועל לרעת האדם. הלא יש להקשות לפי הכלל "שאין הקב"ה בא בטרוניא (היינו בטענות) על בריותיו". ולמה עשה ה' ככה, שנראה לאדם, שהקב"ה גרם להאדם שלא יהיה בכוחו להתגבר.

והתשובה היא, הקב"ה רוצה שהנבראים ידעו, שהוא חס ושלום לא מוגבל בפעולותיו. כלומר, היות שענין להגיע לדביקות ה' אין זה בידי אדם, אלא זה בא דוקא בעזרה מלמעלה, שה' נותן להאדם טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע", ואצל הבורא אין הבדל אם צריך לתת לו עזרה גדולה או קטנה. כמו כן יש לפרש גם כאן, היינו זה שהקב"ה גוזר על הטיפה שתהיה טיפש, הוא בכדי שהאדם ידע, שאצל הקב"ה אין הבדל בין שיש לו כוחות גדולים או קטנים, בין שהוא חכם גדול ובין שהוא טיפש. רק אם האדם מגיע לידי הבנה, שצריך לבקש מה', שיעזור לו, הקב"ה עוזר לו, כנ"ל, שלאחר שקבל מאור התורה, ע"י התורה שעסק בה להנאתו עצמו, הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אז אם הוא מבקש מה', הוא זוכה שה' יפקח את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות.

ובהאמור יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (תענית ז') "כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה, שנעשית לו סם המות".

ולפי זה יהיה קשה, הלא האדם, מטרם שזכה שמעשיו יהיו לשם שמים, אין עדיין בידו ללמוד לשמה, ואיך אמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה". איך זה אפשר לומר, שהאדם ילמוד מקודם שלא לשמה, הלא הוא מכניס לתוך עצמו סם המות.

ויש לפרש זה על דרך הנ"ל, כי האדם, הנולד מד' יסודות, אין לו עדיין שייכות לא ליצר הרע ולא ליצר הטוב. אלא כנ"ל בדברי הסולם, שאומר שם, שעל ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה נקרא "שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה, כנ"ל בהסולם, "ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש עצמו מטבע הקבלה, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע, ואז יפקח ה' עיניו".

אם כן יהיה הפירוש, שרק ע"י מאור התורה, בזמן שלומד שלא לשמה, אז המאור שבתורה יתן לו להבין ולהרגיש, שאם ילמוד לשמה, היינו להשפיע, אז יזכה לאור החיים, שיראה עולם מלא כל טוב. ואם לא, אלא שישאר בקבלה עצמית, יהיה מצבו "סם המות", שפירוש, שהוא מרגיש אז השחיתות שיש בקבלה עצמית, שהוא ישאר נפרד מחיי החיים.

נמצא, דוקא כשהתחיל ללמוד שלא לשמה, אז המאור שבתורה נותן לו להבין מה זה "סם החיים" ומהו "סם המות", ועל ידי זה יזכה אח"כ לפקיחת עינים ויראה עולם מלא כל טוב.

[saibhaktabrasill]

Hebrew, 14.JUL.2020 Om Sri Sai Ram מחשבה להיום, 14.7.2020  טפחו אהבה לאלוהים. הפוראנות, הכתובים, וחכמים קדומים הצהירו כי האלוהי מתגלם להעניש את הרשעים ולהגן על הטוב. אין זה נכון. אלוהים מתגלם בגוף כדי לנטוע אהבה במין האנושי, וללמד כיצד יש לטפח את האהבה ולתרגל אותה. רק כאשר אהבה כזו מפותחת אנשים יהיו חופשיים מצער וצרות. חטאים יימחקו והפחד יפסיק לרדוף. המהות של כל הדתות, כל התורות והדרכים הרוחניות היא רק דבר אחד: אהבה. פתחו את אותה אהבה אלוהית. מעל לכל, ואין זה משנה מה יהיו הקשיים שלכם ואילו נסיונות תצטרכו לעבור, בכל מצב, אל תוותרו על אלוהים. אלוהים הוא אחד. בין אם אתם אמידים או חסרי כל, בין אם אתם מלומדים או בורים, לא משנה עם איזה צרות אתם תתמודדו או איזה תרגולים רוחניים תאמצו, בין אם אתם נחשבים לחוטאים או לקדושים, לעולם אל תוותרו על אלוהים והבינו שאלוהים הוא אחד. השיח האלוהי, 29 ביולי 1988 - באבא Sathya Sai Baba www.sathyasai.org #sathyasai #saibhakta #sathyasaibaba #saibaba #saimaa https://www.instagram.com/p/CDQP01Fgb3V/?igshid=1446k7rob2pra

[rabbirose]

America, Sodom and Gomorrah

Rabbi Joshua Rose

5/31/20

 The Talmudic account of the ancient city of Sodom contains a do-or-die lesson for us in this American moment.  

As we look out on our burning cities, awash in chaos and rioting  it is hard  not to think about Sodom and Gomorrah - two cities which were destroyed by God on account of their wickedness.  The townspeople of the City of Sodom were said by the Mishnah to be without a share in this world or the World to Come because they were wicked (רעים) and sinners (חטאים).  While Sodom didn’t witness riots per se, attacks on property owners were listed among the crimes the rabbis associate with the city’s wickedness. We learn that the citizens

set their sights on property owners. They would take one and place him alongside a leaning wall and push it upon him, and would come and take his property….They would set their sights on property owners. They would give [one of them odorous]  balsam and the property owner would place it in his treasury. In the evening, the people of Sodom would come and sniff it out like a dog...they would come and dig there, and they would take that property.  (B. Talmud Sanhedrin 109a)

Many Americans are rightly outraged by the rioting, burning, looting, theft and generalized violence sweeping the nation’s cities.  Based on these talmudic narratives we can assume that rabbis would share our anger.  

Some argue that rioters should be given a moral pass because their actions are the inevitable result of injustice. I don’t like this line of thinking. First the argument robs people of moral agency and therefore undermines the philosophical underpinnings of progressive politics; it obscures the fact that the vast majority of victims of  injustice do not choose violence as an answer; and it is insensitive to the need for justice of those innocents victimized by such violence.  

However our Sages descriptions of the famously corrupt city of Sodom points to a different problem with focusing on the riots.  What separates the rabbinic account of this social disorder from so many American observers is that our Sages viewed the violence against property as part of a whole.  The looting was wicked (ra’ah) and part of a society awash in ra’ah v’cheit, evil and sin. The long litany of moral abuses and crimes against God places these attacks against property owners in a context of moral chaos. (Those excited to read of Divine wrath against ‘sodomites’ will be disappointed; while it remains a curious obsession of the moralists of American religiosity the rabbis’ focus is decidedly elsewhere).  

In midrashic and Talmudic texts Sodom was a city where the economically and socially vulnerable were brutally mistreated.  The account above is from a long Talmudic passage that bewails, among other things: selfishness, stinginess, violence, cruelty, inhospitality, theft, exploitation of widows and orphans, mistreatment of the poor and even those who seek to assist the poor, financial exploitation, and false judges who pervert justice.  In Jewish texts the emphasis is clearly and overwhelmingly on the exploitation of vulnerable people and the apparent total absence of an ethic of justice.  Sodom was a place where anyone’s vulnerability would be seized upon for profit and gain.  

In other worlds, the destruction of property decried by the rabbis doesn’t stand out in the Talmudic description. Property theft is unsurprising in Sodom because it is part of a poisoned moral ecosystem.  In fact the rabbis do not draw any special attention to it as they list horrors of the society.  

The rabbinic description of Sodom is a bit of a jumble. There seems to be no order, no causal progression of one kind of transgression to another.  A story of the have-nots stealing from the haves is placed without comment alongside a narrative of the wealthy brutalizing the poor, which in turn precedes a picture of an exploited widow.  The effect is a portrait of a society in the grasp of moral chaos.  Nowhere is there respect for the dignity of the other or a concern with the moral needs of the fellow person. 

Yet for Americans the riots are a singular sign of the loss of moral order: “If we can bring these paroxysms of violence to a halt with a curfew, if we can restore property to the victims, then the emergency will have passed.  As for the murder of George Floyd, certainly it was a wrong. But the justice system will do its work, and social and moral order will once again be restored.”  

But approaching the rioting and even the death of yet another African American man in this way misses the larger picture.  The violence of those who are rioting is wrong, cruel, immoral.  But it has to been seen as a continuum of violence. A riot cannot be excused  but it can shed light on the moral background against which it takes place.  

And our own alarm is equally revealing.  Why are we shocked by a burning car or the broken shop window but more or less indifferent to the rank racial injustice within our country?  How can we decry the damage done to business that employ people but remain unconcerned with the fact that poor people in America are increasingly desperate in their futile fight against poverty?  How can believe that a single jury might deliver justice to a murderous cop but continue to accept breathtaking imbalances in wealth and power right under our noses?  Every injustice is a form of violence. 

The rabbis understood that wickedness does not have a single form, is not identified by specific acts. Rather it is a moral choice made by individuals that comes to characterize the indifferent society.  America has adopted policies that continue to make the lives of the vast majority of poor people and people of color increasingly difficult, painful and short.  

A famous Midrash tells of God’s decision to go down to the corrupt cities and see if things are truly as bad as indicated by the cry of a particular victim.  God had heard a girl cry out. 

Rabbi Levi said: [God said]: ‘Even if I wished to keep silent, justice for a certain maiden does not permit Me to keep silent.’

For once happened that two girls went down to draw water from a well.

One said to the other, ‘Why are you so pale?’

‘We have no more food left and are ready to die,’ she replied.

What did she do? She filled her pitcher with flour and they exchanged [their pitchers], each taking the other’s.

When they [the Sodomites] discovered this, they took and burnt her.

Said the Holy One, blessed be He: ‘Even if I desired to be silent, justice for that young girl does not permit Me to keep silent.

How much longer will we make the mistake of being particular about which forms of violence will cause us to raise our voices? 

The Sodom and Gomorrah tale has another important lesson for us.  A careful reading leaves a sense of narrative imbalance, a frustration of our expectations as readers.  Abraham famously prevents God from destroying the cities on account of the fifty righteous people who might live there.  Then forty, and so on down to ten.  We want the story to end with ten righteous people raising their voices to save those around them, justifying Abraham’s interference with the Divine plan. Instead the patriarch wins the argument but God wins the day. The cities are destroyed.  

If the story is unfinished, though, it is because we are still writing it. We are right to insist on individual responsibility and that those employing violence and destruction should be held accountable.  But the true test of Sodom is whether we will continue to insist on our own moral responsibility as well.  Will God find a community of people to raise their voices against the wickedness they see?  Will we raise our voices and save our cities?  

[zhenxinhao-blog]

מהו מקורו של הברק ממזרח?

רוב המאמינים בישוע אדוננו המשיח שומעים על הברק ממזרח מהכמרים, הבכירים או הדרשנים שהם מכירים, אך למעשה איש אינו יודע מהו מקורו של הברק ממזרח. כשמדובר במקורו של הברק ממזרח, לכל אחד דעה משלו: יש המאמינים שמדובר רק בפלג חדש בנצרות, בעוד אחרים מגנים זאת כ"כפירה" או כ"כת מרושעת". אנשים מחזיקים ברעיונות המופרכים הללו מפני שאינם מכירים את עבודתו של אלוהים.

עבודתו של אלוהים לעולם מתקדמת. האדם אינו מזהה את העיקרון לפיו עבודתו של אלוהים היא תמיד חדשה ולעולם אינה ישנה, ואינו מבין שמטרת עבודתו של אלוהים היא להושיע את האדם. יתרה מזאת, לאדם טבע שטני יהיר ועקשן. לכן בכל פעם שאלוהים מתחיל בעבודה חדשה, הוא תמיד נתקל בחילול הקודש, ברדיפות ובהאשמות מצד העולם הדתי הנצמד בעקשנות לדרכים הישנות. על ראשם של אלו המקבלים את עבודתו החדשה של אלוהים ומפיצים את דרך האמת נערמות האשמות חסרות שחר מסוגים שונים, והם זוכים לשמות גנאי. בברית החדשה שבכתבי הקודש מתועדת האמת הזאת: כדי להציל את בני האדם מסכנת הענישה שרבצה עליהם כי לא השכילו לשמור על החוק, אלוהים התגלם כבשר ודם והחל במלאכת הגאולה בעידן החסד. באותם ימים, כאשר ישוע אדוננו עשה את עבודתו ביהודה וחולל ניסים רבים – ריפא חולים וגירש שדים – הוא הרעיף שפע של חסדים על בני האדם והביע אמיתות רבות. הוא עשה מספיק כדי להוכיח שהוא היה באמת ובתמים אלוהים עצמו, שהוא היה המשיח כפי שנאמר בנבואות. אך הכוהנים הגדולים, הסופרים והפרושים היהודיים לא האמינו שהוא היה המשיח שלו הם המתינו מזה זמן רב. לכן הם השמיצו אותו, שפטו אותו לכף חובה והוקיעו את עבודתו של ישוע אדוננו בטענה שהיא "כפירה" וכי מדובר ב"כת". ישוע אדוננו גדל בנצרת ושם החל בעבודתו, ומשום כך העניקו לו ולכל חסידיו את הכינוי "כת הנוצרים", והאשימו את השליח פאולוס בכך שהוא מנהיג הכת (ראה מעשי השליחים כ"ד 5). מה אנו למדים מכך? אחינו ואחיותינו המאמינים באלוהים יודעים שעבודתו של ישוע אדוננו ביהודה נעשתה אך ורק בהתאם לתוכנית הניהול של אלוהים עצמו, ומטרתה הייתה לפתוח בעידן החסד ולהתחיל בעבודה החדשה של גאולת האדם. יהא זה יהודי או גוי, קנאי או צדוקי, כל מי שבאמת היה צמא לדרך האמת וחיפש אותה, יכול היה לזכות בכפרה לעוונותיו בכך שנעשה חסידו של ישוע אדוננו, האל האמיתי היחיד. אלוהים מעולם לא הזדקק לפלגים, ארגונים או כתות ואף לא ייסד כאלה, בוודאי שלא את "כת הנוצרים" הזאת. לפיכך, הכפירה הזאת או "כת הנוצרים" הזאת, היא למעשה שמועה שהומצאה כדי לתקוף ולהפליל את ישוע אדוננו ולהוקיע את עבודתו – שמועה שהומצאה על ידי הכוהנים הגדולים, הסופרים והפרושים ש"שירתו" את יהוה אלוהים בבית המקדש. בסופו של דבר, נכלוליותם של אותם "משרתי האל" ושליטתם בעם היהודי הן שגרמו לבני העם ללכת בדרכם, לצלוב את ישוע אדוננו, לפגוע בכך בטבעו של אלוהים ולהביא על עצמם את עונשו של אלוהים – אלפיים שנות חורבן לעם ישראל.

באופן דומה, אלוהים התגלם שוב כבשר ודם באחרית הימים והביע את האמת במטרה לשפוט ולייסר את האנושות המושחתת, וזאת כדי לאפשר לבני האדם לחמוק מאותו מעגל של עשיית חטאים, התוודות עליהם ועשיית חטאים נוספים, וכן להשיל מעליהם לחלוטין את טבעו המושחת של השטן, להיפטר מטבעם החוטא, להגיע למעלת קדושה ולזכות באמת בישועתו של אלוהים. באמצעות עבודתו החדשה, אלוהים מטהר ומושיע את בני האדם מן היסוד. באמצעות השפיטה, הייסורים, הניסיונות והזיכוך שבדבריו של אלוהים, האחים והאחיות המקבלים את בשורתו של אלוהים באחרית הימים והמתעדכנים בעבודתו החדשה רואים בבירור שהאל הכול יכול, שמוסר את האמיתות הללו באחרית הימים, הוא ישוע אדוננו בשובו. הם שמחים ומהללים אותו מעומק לבבם, היות שהם חשים בעומק הווייתם את הגדולה האדירה שבהתקדמותם לעבר ישועתו. לכן, כדי לגמול לאלוהים על עבודתו ולאפשר לאנשים רבים אף יותר לצעוד בעקבות אלוהים ולשוב אל בית האלוהים, הם יוצאים ומספרים את החדשות הטובות לכל מי שהמתינו בכיליון עיניים לשובו של ישוע אדוננו. האחים והאחיות מספרים להם שישוע אדוננו כבר התגלם שוב כבשר ודם ושב אל העולם, אל סין שבמזרח, ובכך הוא חתם את עידן החסד והחל את עידן המלכות. אלוהים החל בעבודה חדשה, נעלה יותר, של שפיטת האדם וטיהורו. האחים והאחיות מספרים להם שאלוהים הגשים עתה את הכתוב בפרק כ"ד פסוק 27 בבשורה על פי מתי: "כי כברק היוצא ממזרח ומאיר עד מערב, כך יהיה גם בואו של בר האנוש". האמת שהביא עמו אלוהים הפעם נעלה אף יותר מזו שבעבר – אלוהים חושף את פשר תעלומות עבודתו מימי הבריאה ועד אחרית הימים, ומעניק לבני האדם את כל האמיתות הנוגעות לטיהורם ולישועתם. האחים והאחיות המאמינים באלוהים באמת באים אל האור בהמוניהם. ובאחרית הימים, עת הקציר של אלוהים היא קצרה, המהירות גבוהה, וכברק משמיים, תוך עשר שנים בקושי, בשורת המלכות של אלוהים התפשטה ברחבי סין היבשתית ועתה היא מתפשטת לכל הארצות והאזורים העולם. אך למול עבודתו החדשה של אלוהים, שאינה תואמת את תפיסותיו של האדם, אותם שחצנים צדקניים מכתות דתיות שונות נצמדים בעיקשות לדרכים הישנות. אלו שאינם יכולים להתקדם יחד עם עבודתו החדשה של אלוהים, אינם מבקשים את דרך האמת ואינם חוקרים אותה – הם מעוררים מהומה אודות הנבואה מכתבי הקודש, אותה מספרים האחים והאחיות שהיו עדים לעבודתו של אלוהים באחרית הימים. הם מעלים האשמות פרועות, שופטים ומשמיצים את כנסיית האל הכול יכול בכנותם אותה "כת הברק ממזרח". הם נוהגים מכל הבחינות בדיוק כמו שהחוגים הדתיים ביהדות נהגו לפניהם כאשר התקיפו, הלעיזו והוקיעו את תלמידיו ושליחיו של ישוע אדוננו כ"כת הנוצרים". ראו כיצד הם מסוגלים להתנגד לעבודתו של אלוהים באחרית הימים ולתקוף אותה כך, כיצד הם מסוגלים למנוע מאנשים ללכת בעקבות אלוהים ולהישמע לעבודתו; האין זה בדיוק האופן שבו התנגדו הפרושים למשיח והוקיעו אותו בעבר? האם מהותן של פעולות אלו אינה בפשטות שנאת האמת וחילול רוח הקודש?

אלמלא אמר האל הכול יכול את דברו וחשף את פשר התעלומות, לעולם לא היינו מבינים באמת את משמעותה של הנבואה: "כי כברק היוצא ממזרח ומאיר עד מערב". האל הכול יכול אומר: "כשכל בני האדם ישימו לב, כשכל הדברים יתחדשו ויקומו לתחייה, כשכל בני האדם יישמעו לאלוהים ללא נקיפות מצפון, וכשהם יהיו מוכנים לשאת על כתפיהם את תחומי האחריות הכבדים של עולו של אלוהים – זה הרגע שבו הברק ממזרח מופיע, מאיר ממזרח למערב, ומבעית את כל פני האדמה עם בואו של האור. ובאותו הרגע, אלוהים שוב מתחיל את חייו החדשים. ...פירוש הדבר הוא שבמזרח העולם, מהרגע שהעדות על אלוהים עצמו מתחילה ועד הרגע שבו הוא מתחיל לעבוד, וכן עד הרגע שבו האלוהיות מתחילה להחיל את ריבונותה בכל רחבי הארץ, זו אלומת האור הבוהקת של הברק ממזרח, שמאירה לעד אל התבל כולה. הרגע שבו מדינות העולם הופכות למלכות המשיח הוא גם הרגע שבו התבל כולה מוארת. עכשיו הוא הזמן שבו מופיע הברק ממזרח: אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם מתחיל לעבוד, ויתרה מזאת, הוא מתחיל לדבר ישירות באלוהיות. אפשר לומר שהזמן שבו אלוהים מתחיל לדבר על פני האדמה הוא הזמן שבו מופיע הברק ממזרח. ליתר דיוק, הזמן שבו המים החיים זורמים מכס המלכות – כאשר מתחילות האמירות מכס המלכות – הוא בדיוק הזמן שבו מתחילות באופן רשמי האמירות של שבע רוחות האל" ('פירושים לאמירה השתים עשרה' ב'הדבר מופיע בבשר'). "אני עושה את עבודתי בכל קצוות תבל, וקריסות רועמות נשמעות שוב ושוב במזרח ומרעידות את כל העדות והכתות. קולי הוא זה שהביא את כל בני האדם אל ההווה. אני אגרום לכל בני האדם להיכבש בידי קולי, ליפול לזרם הזה ולהישמע לי, מפני שכבר לפני זמן רב עקרתי את כבודי מהעולם כולו וגיליתי אותו מחדש במזרח. מי לא משתוקק לראות את כבודי? מי לא מחכה בקוצר רוח לשובי? מי אינו צמא להופעתי המחודשת? מי לא עורג לחביבותי? מי לא יבוא אל האור? מי לא ייראה את העושר של ארץ כנען? מי לא משתוקק לשובו של הגואל? מי לא מעריץ את האל הכול יכול והאדיר? על קולי להתפשט על כל פני האדמה. אני רוצה לומר דברים נוספים לעמי הנבחר. כמו הרעמים הגדולים שמרעידים הרים ונהרות, אני נושא את דבריי אל התבל כולה ואל האנושות. לכן מוצא פי הופך לאוצרו של האדם, וכל בני האדם מוקירים את דבריי. הברק מבזיק מהמזרח עד למערב. דבריי הם דברים שהאדם שונא לוותר עליהם והוא אינו מסוגל לתפוס את משמעותם. אולם יתרה מכך, האדם שמח בהם. כמו תינוק בן יומו, כל בני האדם שמחים ועליזים, וחוגגים את בואי. בזכות לקולי, אביא את כל בני האדם בפניי. מכאן ואילך, אכנס באופן רשמי בקרב בני האדם כדי שיבואו לעבוד אותי. הכבוד השופע ממני ודבריי גורמים לכל בני האדם לבוא אליי ולראות שהברק מבזיק מהמזרח... זאת משום שקמתי לתחייה זה מכבר, התרחקתי מבני האדם, ואחר כך הופעתי מחדש באופן מכובד. אני הוא זה שעבדו אותו עוד לפני עידנים רבים מספור, ואני הוא התינוק שבני ישראל זנחו לפני עידנים רבים מספור. יתר על כן, אני האל הכול יכול ורב הכבוד של העידן הנוכחי!" ('רעש שבעת הרעמים – הנבואה שבשורת המלכות תתפשט בכל קצוות תבל' ב'הדבר מופיע בבשר') מדבריו של האל הכול יכול אנו למדים שעבודתו של אלוהים ודבריו באחרית הימים הם הברק הזוהר מהמזרח. ה"ברק" הוא האור הגדול, היינו דבר אלוהים, הדרך שבה אלוהים שופט ומייסר באחרית הימים. הביטוי "יוצא ממזרח" משמעו מגיע מסין, ואילו "מאיר עד מערב" משמעו מגיע אל המערב. לבסוף, המשפט "כך יהיה גם בואו של בר האנוש" מתייחס להתגלמותו של אלוהים כבשר ודם ולהתגלותו הראשונה בסין שבמזרח, שם הוא מתחיל בעבודתו. בסין אלוהים יוצר קבוצה של אנשים שבאמת מכירים את אלוהים, והם 'המתגברים' המופיעים בנבואה מספר ההתגלות. לאחר מכן, בשורת אחרית הימים תופץ אל המערב באמצעות אותם אנשים, כדי שכולם יוכלו לזכות בישועתו של אלוהים באחרית הימים. כעת הדבר הוגשם – זוהי עובדה שכל אחד יכול להבחין בה! הברק ממזרח (היינו, עבודת השפיטה של אלוהים בסין באחרית הימים) יכול לאפשר לנו לקבל את כל האהבה והישועה שאלוהים מעניק לבני האדם, וכן לאפשר לנו להכיר את פניו האמיתיים של אלוהים, והוא יוצר אצלנו יראת אלוהים ועבודת אלוהים אמיתית. בדיוק כמו ברק, דברי האלוהים מעניקים אור ותקווה לבני האדם. כל מי שמקבל את הברק ממזרח – עבודתו של אלוהים באחרית הימים – מסוגל להעיד על כך.

עכשיו, כשאתם קוראים את הדברים, אני מאמין שיש בידכם תשובה ברורה לשאלה, מהו מקורו של הברק ממזרח. אלוהים הוא בורא השמיים, הארץ וכל הדברים. היות שהשטן השחית את בני האדם, אלוהים החל בעבודת הושעת האדם. אלוהים רוצה שכל בני האדם ביקום יחזו במעשיו ושכל הדתות תתאחדנה ותעבודנה את הבורא. לאחר מכן, אלוהים יאפשר לכל אלה שבאמת מייחלים להופעתו של אלוהים וצועדים בעקבותיו להיטהר ולזכות בישועה. אלוהים ייקח את האנשים הללו, שהם כלבבו, אל הממלכה כדי שינוחו עמו שם. על כל אחד ואחת מאחינו ואחיותינו, המאמינים באמת באלוהים והמצפים בשקיקה לשובו של ישוע אדוננו, להניח בצד את תפיסותיהם הדתיות וללמוד את דרך האמת. אל תתייחסו לשמועות הנובעות מהתנגדות עיוורת לדרך האמת, שכן בסופו של דבר הן תגרומנה לאובדן ישועתו של אלוהים באחרית הימים. עלינו להתקדם יחד עם השלבים שבעבודתו של אלוהים ולצעוד בעקבותיו מבלי לסטות. רק כך נוכל לזכות בישועתו בסופו של דבר, ורק כך אלוהים יביא אותנו אל מלכותו.

מקור：הבשורה של ממלכת השמים

[piink-xo]

When traveling to different countries make sure to walk around and explore the city, maybe you will stop and eat something sweet ... . תמיד כייף לטייל בעולם ולגלות מקומות קטנים עם חטאים גדולים... . #food #foodporn #amazingfood #greatfood #foodpictures #foodography #foodpics #foodlovers #deliciousfood #instafood #lovefood #ilovefood #foodlover😍 #foodofinstagram #foodie #foodinspiration #eatwell #foodblog #bakery #dounuts #sweetbakery #croissant #angelinaitalianbakery #newyorkstreets

When traveling to different countries make sure to walk around and explore the city, maybe you will stop and eat something sweet ... . תמיד כייף לטייל בעולם ולגלות מקומות קטנים עם חטאים גדולים... . #food #foodporn #amazingfood #greatfood #foodpictures #foodography #foodpics #foodlovers #deliciousfood #instafood #lovefood #ilovefood #foodlover😍 #foodofinstagram #foodie #foodinspiration #eatwell #foodblog #bakery #dounuts #sweetbakery #croissant #angelinaitalianbakery #newyorkstreets (Feed generated with FetchRSS) source https://www.instagram.com/p/B6r1nv5FWuI

[wanderingwonderingwanderlust]

Daniel #4

I had a day full of many realizations last week which kept coming to me sitting in silence at work. And they kept being confirmed in things I read in books and experienced through the day. I have been uncovering a lot since mid April. I think revelations of the self end up being divine revelations of the spirit. God and the individual are inexplicably linked. To really know oneself, both the good and bad, is to know God. This makes self-awareness a necessary trait. I suddenly see how I possess some of the same sins and struggles as my mother though I point the finger. I see her pain more everyday now that I get further from my own. Which only makes me love her more and increases my patience. There is a lot of truth in the concept of wounded healers; the wisdom to heal only comes through difficult personal experience which forms the basis of knowing how to really love. I find this meditating on my childhood and parents to be of extreme importance for me to know myself, break the many cycles I see and do not want to pass on. I try not to hold my parents in judgement, but only to understand for my self and future kids which becomes future generations. And I hope one day my kids will have the wisdom to look at me and my mistakes objectively and see their upbringing for things they do not want repeated or need to see for their own healing. המשיכו להיות מאושרים בדברים שקראתי בספרים וחוויתי במשך היום. אני כבר חושף הרבה מאז אמצע אפריל. אני חושב התגלות של עצמי בסופו של דבר להיות התגלות אלוהית של הרוח. אלוהים והאינדיבידואל קשורים באופן בלתי מוסבר. כדי לדעת את עצמך, גם את הטוב והרע, הוא לדעת את אלוהים. זה עושה את המודעות העצמית תכונה הכרחית. פתאום אני רואה איך יש לי כמה מאותם חטאים ומאבקים כמו אמא שלי, אבל אני מצביע על האצבע. אני רואה את הכאב שלה יותר כל יום עכשיו, כי אני מקבל יותר משלי. וזה רק גורם לי לאהוב אותה יותר ומגביר את הסבלנות שלי. יש הרבה אמת במושג המרפאים הפצועים; את החוכמה לרפא רק מגיע דרך ניסיון אישי קשה אשר מהווה את הבסיס של לדעת איך באמת לאהוב. אני מוצא את זה meditating על הילדות וההורים שלי להיות בעל חשיבות קיצונית בשבילי להכיר את עצמי, לשבור את המחזורים הרבים שאני רואה ולא רוצה להעביר. אני מנסה לא להחזיק את הורי בשיפוט, אלא רק להבין את עצמי ואת ילדי העתיד שיהפוך לדורות הבאים. ואני מקווה שיום אחד הילדים שלי יהיו חוכמה להסתכל עלי ועל הטעויות שלי באופן אובייקטיבי לראות את החינוך שלהם על דברים שהם לא רוצים לחזור או צריך לראות עבור הריפוי שלהם.

I remember when I started going downhill to depression, I became obsessed with barely ever receiving the understanding I so readily give others. Or the love and empathy. I was exhausted. It drove me to deep emptiness and isolation because it was absent of the only pure motivation for such actions: love. Love gives while truly expecting nothing in return. But my motivation was human, one of the ego, of selfishness, although I didn’t see that until Tuesday. Something performed and seeking of the flesh. A basking in my given gift of authenticity for the wrong reasons. It was giving to get. It was craving something I must have once known deep down and must have still longed for, something that only comes from God— love in its pure form. But we become separated from it when we are no longer children. I see a new sin within me. A sin my mother has not yet recognized in herself. Acknowledgement and humbleness is the only way to purify it. I believe our salvation comes from our individual sins like the light which comes through cracks. So it was just this oddly magical day. It was because from the start I felt that true love for all humans and acted on it so freely. It was all consuming and wasn’t the selfish love of wanting in return but instead actual love. For everyone. The love you  seem to give me. It was a love bestowed on any and everyone no matter their reaction. In turn this didn’t leave me empty as it usually does, it left me full. I am in no way explaining this to the depth of which I want. Contemplating on it leads to more and more which could be said.

אני זוכר כשהתחלתי לרדת אל דיכאון, נעשיתי אובססיבי בקושי בקושי מקבל את ההבנה שאני כל כך בקלות לתת לאחרים. או האהבה והאמפתיה. הייתי מותש. זה הסיע אותי לריקנות עמוקה ולבידוד משום שלא היה לה המוטיבציה הטהורה היחידה למעשים כאלה: אהבה. אהבה נותן בזמן באמת מצפה שום דבר בתמורה. אבל המוטיבציה שלי היתה אנושית, אחת האגו, של אנוכיות, אם כי לא ראיתי את זה עד יום שלישי. משהו מבוצע ומחפש את הבשר. A basking במתנה הנתון שלי של אותנטיות מהסיבות הלא נכונות. זה היה נותן לקבל. זה היה השתוקקות למשהו שהייתי מוכרת לו פעם, ועדיין השתוקקתי אליו, משהו שרק בא מאלוהים-אהבה בצורתו הטהורה. אבל אנחנו הופכים להיות מופרדים ממנו כאשר אנחנו כבר לא ילדים. אני רואה חטא חדש בתוכי. חטא שאמי עדיין לא הכירה בעצמה. הכרה וענווה היא הדרך היחידה לטהר אותה. אני מאמין שישועתנו באה מחטאינו, כמו האור שמגיע דרך סדקים. אז זה היה פשוט יום קסום מוזר. זה היה כי מההתחלה הרגשתי את זה אהבה אמיתית לכל בני האדם ופעל על זה כל כך בחופשיות. כל זה היה אכזרי ולא היתה אהבה אנוכית לרצות בתמורה אלא באהבה ממשית. לכולם. האהבה שאתה נראה נותן לי. זו היתה אהבה שהוטלה על כל אחד וכל אחד, ללא קשר לתגובתם. בתורו זה לא השאיר אותי ריק כפי שהוא עושה בדרך כלל, זה השאיר אותי מלא. אני בשום אופן לא מסביר את זה לעומק שבו אני רוצה. בהרהור על זה מוביל יותר ויותר אשר ניתן לומר.

I also so clearly saw the evidence of this love. How you can leave someone better than you met them, even if your interaction was for a few seconds. One is always crossing paths with strangers if they don’t close themselves off. And every action has a reaction. Simply smiling at a worker who asked if I needed help led me to overhear him later telling another worker that “someone actually smiled when I asked them if they needed help, that never happens here”. But THAT is how the world changes. I see that there are many ways to heal people, but also just one— love which comes from a pure place and isn’t selfishly motivated. People glow within its bounds though some reject it from deep envy or hurt. It’s piercing. But it can actually rescue people— or really, help them rescue themselves.

If there is something I understand, it is darkness. I can get so stuck in it. And many dark things have happened to me or I allowed them to happen to me. But I see that it’s almost impossible to differentiate bad happenings from good in the end. From bad often comes good. We cannot always see the larger picture. Something really awful that happened between my mom and I weeks ago has worked for good now. For the both of us. We are closer. I am in a better place of understanding. It was no coincidence it took place. Parents teach their children, and children teach their parents.

אני גם ראיתי בבירור את הראיות של אהבה זו. איך אתה יכול לעזוב מישהו טוב יותר מאשר פגש אותם, גם אם האינטראקציה שלך היה במשך כמה שניות. אחד מהם תמיד חוצה נתיבים עם זרים אם הם לא סוגרים את עצמם. ולכל פעולה יש תגובה. חיוך פשוט על עובד ששאל אם אני זקוק לעזרה הוביל אותי לשמוע אותו מאוחר יותר אומר עובד אחר כי "מישהו ממש חייך כששאלתי אותם אם הם זקוקים לעזרה, זה לא קורה כאן". אבל זה איך העולם משתנה. אני רואה שישנן דרכים רבות לרפא אנשים, אבל גם רק אהבה אחת שמגיעה ממקום טהור ואינה מניעה אנוכית. אנשים זוהרים בתוך גבולותיה, אם כי יש כאלה שדוחים אותה מקנאה עמוקה או מכאב. זה חודר. אבל זה באמת יכול להציל אנשים - או באמת, לעזור להם להציל את עצמם.

אם יש משהו שאני מבין, זאת החושך. אני יכולה להיכנס לזה כל כך. והרבה דברים אפלים קרו לי או שהרשה להם שיקרו לי. אבל אני רואה שזה כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין התרחשויות רעות מטוב שבסופו של דבר. מ רע לעתים קרובות מגיע טוב. אנחנו לא תמיד יכולים לראות את התמונה הגדולה יותר. משהו נורא באמת שקרה בין אמא שלי ואני לפני שבועות עבד עכשיו טוב. בשביל שנינו. אנחנו קרובים יותר. אני נמצא במקום טוב יותר של הבנה. זה לא היה מקרי. הורים מלמדים את ילדיהם, וילדים מלמדים את הוריהם. But I also see the results of how as a kid she would withdraw her love from me if I disagreed or said no or gave my real opinions as an individual. Or if I ever told her anything vulnerable about myself or things that happened to me. There was no sense of calm in our house. How unpredictable her extremely irrational reactions were over simple things. If a child doesn't want more food, it isn't something to take offense to personally or a reason to guilt them or withhold your love. If they have a bad dream, it doesn’t mean they have a demonic possession. “Don’t tell your mom” was a common thing my dad would tell us to keep the peace. Kids are individuals with rights to their feelings and the ability to be their own person. So I learned to always give in to others and what they want, to silence ourselves, to just hide things and to just do whatever the other person wanted to not hurt feelings or cause unpredictable reactions of anger. This has caused me a lot of trouble creating boundaries in life and speaking of my feelings. I literally had no boundaries before. I let people looking for a victim tramp all over me. I learned to always say yes. To feel obligated. I learned to smile when I didn’t feel like smiling. This set me up for having no self esteem and no ability to communicate or set boundaries. And boundaries are protectors of the soul. The soul is your property and such it's also the property of God's. It's important to protect it. The world needs less shame. Less resentment. Healing shame comes from empathy. Healing resentment comes through healthy boundary setting and communication. And these only come through love. Boundaries and empathy are expressions of love. Love of self and love of others. Last summer at this time I was in Jordan at a table arguing with a Turkish woman who told me that deep deep down I knew there was a god. I argued that there wasn’t. It is no wonder that I fell into such a dark place. My very self was being rewired. I felt as though I knew so much but I knew so little. I will probably say the same thing in one year from now about my current self. אבל אני גם רואה את התוצאות של איך כילד היא היתה למשוך את אהבתה ממני אם אני לא מסכים או אמר לא או נתן את הדעות האמיתיות שלי כאדם. או אילו סיפרתי לה משהו פגיע על עצמי או על דברים שקרו לי. לא היתה שום תחושה של שלווה בביתנו. כמה בלתי צפויות התגובות הלא רציונליות שלה היו על דברים פשוטים. אם ילד לא רוצה יותר אוכל, זה לא משהו כדי להיעלב באופן אישי או סיבה לאשמה אותם או למנוע את אהבתך. אם יש להם חלום רע, זה לא אומר שיש להם חזקה דמונית. "אל תגיד לאמא שלך" זה היה דבר שכיח שאבא שלי היה אומר לנו לשמור על השלום. ילדים הם אנשים עם זכויות הרגשות שלהם ואת היכולת להיות האדם שלהם. אז למדתי תמיד להיכנע לאחרים ומה שהם רוצים, להשתיק את עצמנו, רק להסתיר דברים ולעשות כל מה שהאדם האחר רצה לא לפגוע ברגשות או לגרום לתגובות של כעס בלתי צפויות. זה גרם לי הרבה בעיות ליצור גבולות בחיים ולדבר על הרגשות שלי. לא היו לי גבולות לפני כן. נתתי לאנשים לחפש נווד קורבן בכל חלקי. למדתי תמיד לומר כן. להרגיש מחויבים. למדתי לחייך כשלא רציתי לחייך. זה להגדיר אותי על כך שאין הערכה עצמית ואין שום יכולת לתקשר או לקבוע גבולות. והגבולות הם המגנים של הנשמה. הנשמה היא רכושך וכזה הוא גם רכושו של אלוהים. חשוב להגן עליו. העולם צריך פחות בושה. פחות טינה. הבושה המרפא באה מתוך אמפתיה. ריפוי טינה מגיע דרך גבולות בריא תקשורת. ואלה באים רק באהבה. גבולות ואמפתיה הם ביטויים של אהבה. אהבה עצמית ואהבת הזולת. בקיץ שעבר הייתי באותו זמן בירדן ליד שולחן, מתווכח עם אישה טורקית שסיפרה לי שעמוק עמוק בתוכי ידעתי שיש אלוהים. טענתי שאין. אין פלא שנפלתי למקום כה חשוך. העצמי שלי היה להיות rewired. הרגשתי כאילו אני יודע כל כך הרבה, אבל ידעתי כל כך מעט. אני בטח אומר את אותו דבר בעוד שנה מעכשיו על העצמי הנוכחי שלי. I am also learning to release the feeling of carrying my parent's burdens. It's very hard. I just see their marriage issues more clearly than ever now but in the end, it's their issues to fix and not mine. I cannot carry their worries too. It pains me to see their lack of love and complete absence of communication to one another. How they lie to each other and silence themselves to spare hard conversations and how they have let resentment towards each other build for decades. I never want a sexless, loveless marriage devoid of communication. I see all my mom has sacrificed and how she looks to my dad for an ounce of male attention or emotional feedback, but he doesn't even notice. She doesn't have friends and she's lonely. He runs away to fix cars at the neighbor's every night leaving her lonely and frustrated. Then he won't take care of himself and can barely use his right arm anymore because he never got help when he fell years ago and messed up his shoulder. He won't lose the weight. He won't get his hernias fixed. He's getting old so these issues will only worsen and shorten his life. And he just sits for hours in front of the television everyday. They say nasty things to eachother. They never touch. There is barely any eye contact between them anymore. How sad to see him not look at her when she speaks. But they both refuse to change, I cannot stand it. I want more for them but I guess they have to want it for themselves. That is one of the reasons why I said for so long I didn't want to get married or have kids. I figured that's how most marriages are, which is actually true sadly. It's why half of marriages end in divorce and most of the others just remain unhappily married due to finances or religion or status and then they commit adultry or simply exist in the bitterness of unhappiness. And so I'm always learning to love and to have faith and trust instead of worry. That's the unity of every human's karmic path in life. To try to reflect the perfection of God's love. So what I can do is love them, be an example and also never let this happen to me. It's certainly a difficult process to let go as I tend to take on other's pain. But I will learn. אני גם לומד לשחרר את התחושה של נשיאת הנטל של הורי. זה מאוד קשה. אני פשוט רואה את הנישואים שלהם בעיות יותר ברור מאשר אי פעם עכשיו אבל בסופו של דבר, זה הבעיות שלהם לתקן ולא שלי. גם אני לא מסוגלת לשאת את הדאגות שלהם. כואב לי לראות את חוסר האהבה ואת העדר מוחלט של תקשורת אחד לשני. איך הם שוכבים זה לזה ומשתיקים את עצמם כדי לחסוך שיחות קשות וכיצד הם נותנים טינה זה לזה לבנות במשך עשרות שנים. אני אף פעם לא רוצה נישואים נטולי סקס, חסרי אהבה, נטולי תקשורת. אני רואה את כל אמא שלי יש הקריב ואיך היא נראית לאבא שלי עבור אונקיה של תשומת לב גברית או משוב רגשי, אבל הוא אפילו לא שם לב. אין לה חברים והיא בודדה. הוא בורח לתקן את המכונית בכל לילה של השכן משאיר אותה בודדה ומתוסכלת. ואז הוא לא יטפל בעצמו, ובקושי יוכל להשתמש בזרועו הימנית משום שמעולם לא קיבל עזרה כשהוא נפל לפני שנים ופישל את כתפו. הוא לא יאבד את המשקל. הוא לא יקבע את הבליטות שלו. הוא מזדקן, כך שהנושאים האלה רק יחמירו ויעצרו את חייו. והוא פשוט יושב שעות מול הטלוויזיה כל יום. הם אומרים דברים מגעילים זה לזה. הם אף פעם לא נוגעים. בקושי יש קשר עין ביניהם. כמה עצוב לראות אותו לא להביט בה כשהיא מדברת. אבל שניהם מסרבים להשתנות, אני לא יכול לסבול את זה. אני רוצה יותר עבורם, אבל אני מניח שהם צריכים לרצות את זה בעצמם. זו אחת הסיבות שאמרתי כל כך הרבה זמן שאני לא רוצה להתחתן או שיש לי ילדים. חשבתי שככה רוב הנישואים הם, וזה בעצם נכון בעצב. זה למה חצי הנישואין מסתיימים בגירושין, ורוב האחרים פשוט נשארים נשואים באומללות בגלל כספים או דת או מעמד ואז הם מתחייבים לבוגרים או פשוט להתקיים במרירות של אומללות. וכך אני תמיד לומד לאהוב ולהיות בעל אמונה ובטחון במקום לדאוג. זוהי אחדותו של כל נתיב קרמתי בחיים האנושיים. לנסות לשקף את שלמות אהבת האל. אז מה שאני יכול לעשות זה לאהוב אותם, להיות דוגמה וגם לא לתת לזה לקרות לי. זה בהחלט תהליך קשה להרפות כפי שאני נוטה לקחת על עצמו את הכאב של אחרים. אבל אני אלמד.

[belovedsilencestuff-blog]

אין סוף חטאים

עכשיו, כשאני מאושפז במחלקה פנימית, לאחר יומיים של מהפכים רפואיים - בחילות וגילוי פרפור בלב, אני עטוף במיליון מחשבות על חטאים עצמיים שהביאו למצב הזה.

המחשבה הראשונה אמרה לי להפסיק לצפות בסרטים שיש בתוכם סצינות סקס. למה דווקא זה? לא יודע. השורשים עמוקים מדי כדי לחפור בהם כעת. קודם כל צריך לצאת מהמצב הנוכחי ולצורך זה אני מוכן לעשות הכל!

[bnayahu]

מי יזכה כאן בשיחת כפרת חטאים בעסק לכבוד השנה החדשה?? 🤝🏆💪🏻 (at Ramat HaSharon)

[cailajade1402-blog]

לא למד אדם ולא עשה ולא שמ ר

מאידך כמה גדול שכרה של מחאה, עד שאמרו : ״לא למד אדם ולא עשה ולא שמ ר ולא לימד לאחרים ולא היה סיפק בידו למחות ומחה הרי זה בכלל ברוך(שם). ובשבח המקנא את קנאת ה׳ כתב הזהר הק׳ שאין מלאך המוות יבול לשלוט בו , כמו בשאר בני אדם(זהר חלק ג׳ דף כ״ט) וכגון זה כתב בעל ״ראשית חכמה״ שמי שיש בידו למחות ומוחה... הקב״ה כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס (שער הקדושה פרק י״ב בשם הר״י אבוהב). וע״כ צוו רבותינו למחות בדרכים שונות במי שמדבר בעת התפילה ובבית הכנסת . המחבר בשו״ע מסיים את דבריו, הנ״ל, על השח בעת חזרת הש״ץ במילים ״וגוערי ם בו״. ה״משנה ברורה״ מביא מהא״ר בשם הכלבו: ״אוי להאנשים שמשיחים בעת התפילה כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עוון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה.״״(שו״ע או״ח קכ״ד אות כ״ז). בספר ״מורא מקדש״ הביא בשם ספר ״צוואה מחיים״ למנות את הזקן והחשוב ביות ר שיש בביהכנ״ס, להשגיח שלא ידברו זה עם זה כלל וכן בעת קריאת התורה ישב בתיב ה וישגיח מארבע פינות שלא ידבר שום אדם ״ויהיה סבלן ומוחה בכבוד וברמז״... ובגלל גודל וחומרת הדבר, רבים כתבו שהמחאה תהיה דוקא בתקיפות. לעיל הבאנו שהשו״ע ציוה לגעור במדברים. בספר ״ווי העמודים״ מתאונן על כך שהדבר נעש ה כהיתר וכותב: וי להם, וי לנשמותיהם ואיך יעלו תפילותיהם למעלה והיא מלוכלכ ת במיני חטאים ואין קטיגור נעשה סניגור וע״כ ראוי שכל קהילה וקהילה... יעמידו אנשי ם על זה אשר ישגיחו באיומים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים ובזה נראה כבו ד ה׳ בארץ וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד(דף י״ז עמ׳ ד׳ פרק עשירי). בספר ״מקדש מעט״ אף מציע למנות איש מיוחד לכך אפילו בשכר כי לא גרע משאר ״כלי הקודש״ יש בקהילה, מורה ההוראה ושליח הציבור והשוחט שמקבלים שכר . לדעתו עדיף למנות לצורך זה אדם בשכר שע״י כך יעשה מלאכתו בשלמות. הוא פונ ה לבעלי בתי הכנסיות לשכנעם שכמו שלכל צורכי ביהכנ״ס מוציאים הוצאות כספיות כ ך צריך ״שיהיה לחוק חיוב להעמיד איש מוכשר לצורך זה, למה לא תהא כוהנ ת כפונדקית?״(פרק ז׳ אות ח׳).

ספרתורה התיקים ולא רק שיחה בטלה אסורה אלא גם שיחה בדברי תורה או אמירת תהילים או דבר י תחנונים בעת חזרת הש״ץ. בשו״ע של הגאון רבי זלמן, כותב שיש לגעור באנשי ם שלומדים בעת חזרת הש״ץ או שאומרים תחנונים ואפי׳ אם הם מכוונים לענות אמן בסוף כל ברכה, ולא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודים, עמי הארץ ילמדו מה ם שלא להאזין לש״ץ ויעסקו בשיחה בטלה, נמצאו מחטיאים את הרבים. (שו״ע או״ח ס׳ קכ״ד אות ו׳) ודין זה מקורו ב״מגן אברהם״(סעיף ח׳) בשם ״ווי העמודים״ ומובא גם ב״משנה ברורה״ באות י״ז. וגם ב״ערוך השולחן״ כתב שאין ללמוד או לומר תהילי ם בעת חזרת הש״ץ אפי׳ אם עונה אמן בסוף כל ברכה ומי שעושה זה יש לגעור בו(או ת ט׳). חובה של תוכחה מטיל רבנו יונה על ״כל הקהל החייבים להוכיחו ולחשוך אותו מלחטוא לשם יתברך...״(אגרת התשובה אות ט׳). ובעל ״שומר אמונים״ כותב: ״שכל אחד ימסור נפשו על כבוד דבר ה׳ למחות בכל גופו במספרים...״(מאמר פתחו שערים דף רצ״ה). ובכגון זה אין אומרים שמוטב שיהיו שוגגים, שהרי כל רבותינו שהתריעו על זה וצו ו להוכיח המשוחחים בתפילה למרות אהבתם הגדולה לישראל והרצון ללמד זכות, צעק ו ככרוכיה על זה והשתמשו בביטויים חריפים כנ״ל. הבה אחים נבוא חשבון ונבדוק כיצד נוכל לבקש, בימי הרחמים והדין, להיכת ב בספרם של צדיקים אם ח״ו אנו נכשלים בעוון שיחה בעת התפילה אשר הנכשל בו, כונה ע״י רבותינו הנ״ל בכינויים חריפים כגון: רשע, פושע, חוטא ומחטיא, שאין לו חל ק באלוקי ישראל, גדול עוונו מנשוא ועוד...