#חרדה

[eshcolit-sgula]

טוב שלום, לא עשיתי את זה כבר המון זמן אבל הנה לכם פוסט דיכאון קצר כי אני צריכה לפרוק ואני בייסיקלי נטל לכל האנשים בחיים שלי:

אני אתחיל בזה שזה באמת יפה מאוד שלא עשיתי פוסט דיכאון כבר תקופה ממש ארוכה, לדעתי לפחות שנה ואני באמת חושבת שזאת הייתה שנה טובה יחסית ובצדק לא הרגשתי צורך. עד בערך פברואר האמת שהייתי במצב חרא והייתי בודדה מאוד אז אולי כן כתבתי איזה פוסט רגשות מגעילים כזה, לא זוכרת.

אבל בפברואר הגעתי לצבא ובאמת שהחיים שלי השתפרו כל כך הרבה מאז, פגשתי חברים מדהימים ואת החבר המושלם והמדהים שלי, אני הרבה פחות בבית אז יותר קל לי עם המשפחה ובכללי המצב קצת פחות זוועה.

העניין הוא שעכשיו סיימתי קורס (אכן כן!! ממש גאה בהתקדמות שלי) ועכשיו טירונות ושירות וזה ממש מפחיד אותי ואולי יושב עליי קצת. הכל הולך להשתנות ואני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. עם הטירונות אני אסתדר, כולה 3 שבועות ואני אשרוד, אני גם אהיה שם עם חברים ויהיה מצחיק בסך הכל. אבל השירות קצת מפחיד אותי, זה המון זמן וקיבלתי שיבוץ גרוע ממש (לדעתי לפחות) עם מישהי מקסימה מאוד אבל קצת סתומה ובכללי אני מרגישה שזיינו אותי עם השיבוץ הזה כי התעלמו לחלוטין מכל מה שביקשתי ודי ירקו לי בפרצוף ורמזו לי שלא מגיע לי יותר טוב. אבל עזבו, זה משבר של לפני חודש, השלמתי עם הבאסה ואני אתמודד עם זה כי אין לי פאקינג ברירה, לפחות לא בשנה-שנתיים הקרובות.

בקיצור כרגע אני פשוט מרגישה חרא כולל כזה ושכולם שונאים אותי תמיד ואני פשוט נטל על כולם וכולם נחמדים אליי מתוך רחמים.

כן זה כולל את החבר שלי.

(כמה עובדות על החבר שלי שאתם צריכים לדעת לפני שאני מתחילה: הכרנו בקורס, יש לו בעיות קשב וריכוז, הוא מאמין גדול בטיפול פסיכולוגי והוא בחור די רומנטי)

אני יודעת בוודאות שזה לא נכון כי הבנאדם מאוהב בי לחלוטין (לא ברור למה) והוא דואג להגיד לי את זה לפחות איזה פעמיים ביום אבל איזה קול קטן בראש שלי עדיין אומר לי שהוא שונא אותי והוא בסתר רוצה לזרוק אותי ולא לראות אותי יותר לעולם אבל מתבייש לעשות את זה. אני באמת יודעת שזה בולשיט אבל אני לא שולטת בקול הקטן הזה והוא פשוט מרביץ לי כרגע עם לום. בלי סיבה אני כל הזמן מרגישה שאני כופה עליו את הנוכחות שלי בחיים שלו ואני חופרת לו בטירוף והוא מסנן אותי, נגיד שבוע שעבר היה איזה יום ששלחתי לו איזה 30 הודעות והוא ענה בקושי אז למחרת לא יזמתי שום שיחה ולא דיברנו רוב היום וממש אכלתי סרטים, אבל אז הוא כתב לי "היי מה שלומך סליחה שלא דיברתי איתך כל היום, שכחתי מהקיום של הטלפון שלי. רוצה שיחת וידאו?" ודיברנו שעה כי הפאקינג אוברתינקינג הדפוק שלי מנע ממני בכלל לחשוב שאולי יש סיבה שלא דיברנו ושהכל טוב ואני סתם היסטרית. זה פשוט מחרפן ממש שאני נכנסת ללופים האלה של חוסר ביטחון עצמי ומחשבות טורדניות שמוחקות לי את העובדות מהמוח, כשאני יודעת טוב מאוד שהעובדה היא שהוא אוהב אותי ורוצה לבלות איתי זמן.

מאז שהקורס נגמר היינו ביחד בכל הזדמנות ששנינו היינו בארץ (היו שבועיים שלא נפגשנו כי הוא היה בחול ואז אני טסתי ביום שהוא חזר) וזה פשוט היה מדהים, פשוט להיות ביחד בלי צהל ברקע ולישון באותה מיטה 90% מהלילות שיכולנו ופשוט להנות, אבל התקופה שהיינו בנפרד ממש גרמה לי להבין שאני לא מאוד בריאה לבד. הבנתי שאני מתחילה להיות תלויה בו נפשית וזה לא פייר כלפיו ולא בריא לי.

בשבת האחרונה בקורס הוא היה בגימלים ובערך שעה אחרי שהוא הלך עברתי התמוטטות נפשית כוללת וסחבתי את זה כל השבת וזה דפק אותי גם בשבוע האחרון של הקורס שהיה באמת ממש כיף אבל עדיין הרגשתי חרא. זה היה פחות חרא כשהוא חזר, אבל עדיין שנאתי את עצמי על זה שאני מרגישה קצת תלויה בו. ההתמוטטות אפילו לא הייתה קשורה אליו, אבל היה לי כל כך הרבה יותר קשה לצאת מזה בלעדיו. הוא באמת האדם היחיד שאני מרגישה שאני יכולה להיות אני איתו, אבל הבעיה היא שאני דפוקה בראש ויש לי כל כך הרבה בעיות נפשיות שזה פשוט לא פייר כלפיו שאני משתמשת בו כפסיכולוג.

(אגב, שמעתי שמועה שיש בבסיס שלי פסיכולוג אז ברגע שאוכל אני אלך אליו וסוף סוף אנסה להתחיל תהליך של להבריא. זה דבר ממש גדול אבל אני מאה אחוז שלמה עם זה, ואני יודעת שאני צריכה את זה.)

דיברתי על זה עם החבר שלי, והוא אמר שאני ממש לא צריכה לדאוג כי הוא אוהב אותי ושמח להיות כאן בשבילי לא משנה מה ואם באמת הייתי מקשה עליו הוא היה אומר משהו (מה שסביר להניח נכון, שנתיים של טיפול לימדו אותו איך לתקשר טוב במערכת יחסים), אבל הוא גם הסכים איתי שפסיכולוג זה כנראה רעיון טוב וכדאי שאני אדבר על הדברים האלה גם עם בעל מקצוע שיכול באמת לעזור לי, וזה יהיה יותר בריא לשנינו. אמרתי לו יותר מפעם אחת שאני דפוקה ושלא מגיע לו להיפגע כי יש לי בעיות עם עצמי שלא פתרתי, וגם אם אני אלך לפסיכולוג זה עדיין יהיה תהליך ארוך ולא מאוד מהנה, ונתתי לו אאוט. פשוט אמרתי לו שאם הוא רוצה לסיים את זה פה כדי לא להיפגע אני מבינה את זה ומקבלת, וזאת ההזדמנות שלו לצאת מזה. הוא כמובן אמר לי שאני טיפשה אם אני חושבת שקצת דיכאון יעצור אותו מלאהוב אותי (חמוד מאוד מצידו) ושאין מצב שאני אעבור את זה לבד.

הבעיה היא שהוא סיפר לי על האקסית שלו, שבגללה הוא בכלל התחיל ללכת לטיפול. אני לא בטוחה במאה אחוז מה היא עשתה אבל פה ושם הוא זרק דברים די מזעזעים שקרו איתה וסיפר לי שהייתה לו טראומה די רצינית ממערכות יחסים בכללי, וכשהוא הבין שהוא רוצה אותי הוא מאוד פחד להיכנס לזה ולא רצה ליזום כלום עד שהוא היה בטוח שגם אני רוצה את זה. מזל שאני יזמתי ראשונה. מה שמפחיד אותי זה לעשות לו דבר דומה, או לעשות לו טריגר לתקופה חשוכה יותר בחיים שלו, או כל דבר שיגרום לו להבין שהוא לא יכול להיות איתי יותר כי אני כמוה. שוב, אני יודעת שזה לא נכון אבל אני לא שולטת במחשבות האלה וזה פשוט מחרפן.

הכל איתו באמת מדהים, בחיי לא חשבתי שאני אוהב מישהו ככה, בטח לא מישהו שאוהב אותי. אלוהים כמה שאני אוהבת את האידיוט הזה, כמה אני ברת מזל שהוא האידיוט שלי. אני לא מאמינה שאני בכלל מתלוננת שיש לי חבר שהוא הדבר הכי טוב בחיים שלי כרגע ופלוס מינוס הדבר היחיד שמחזיק אותי.

הבאסה היא שהוא גר רחוק בטירוף וגם לא יהיה איתי בטירונות, אז אם אני לא אפגוש אותו השבוע אני כנראה לא אראה אותו עד סוף הטירונות, זאת אומרת 26 ימים. 26 פאקינג ימים!!!!!! בקורס היינו באותו חדר 15 שעות ביום וכשהיינו בנפרד שבועיים שנינו איבדנו את זה לגמרי והיינו צריכים לאזן את זה עם 5 ימים (כמעט) רצופים של התכרבלות אחת ארוכה. אני לא יודעת אם אשאר בחיים עד אז.

טוב אני אעבור נושא כי אני חושבת שכתבתי איזה עמוד וחצי על אדם אחד. בשיא הכנות, אם הייתי מתרכזת בדברים הטובים גם הייתי כותבת 10 עמודים.

אז ככה, ההורים שלי. אח איזה כיף.

כבר בקורס העובדה שהייתי מחוץ לבית רוב השבוע ממש שיפרה לי את המצב הנפשי ואת ההערכה העצמית הגם ככה נמוכה שלי, אבל בסופשים כל הריבים שלא היה להם אאוטלט במהלך השבוע התנקזו ל36 שעות של חרא וזה היה פשוט עינוי. עכשיו כשסיימתי את הקורס אני בבית כל הזמן, זאת אומרת עם המשפחה שלי כל הזמן ואלוהים ישמור איך לא התגעגעתי לזה. אני כל היום רבה עם ההורים שלי, אמא שלי מבלה אחוז גבוה מאוד מהזמן בבודי שיימינג ובליצור בי דברים חדשים להיות חסרת ביטחון לגביהם, ויש בי כל כך הרבה טינה כלפיהם על כל פאקינג דבר. זה פשוט כבר נהיה יותר מידי.

הבעיה היא שהבנתי שהסיכוי שלי להשיג מגורים בבסיס פתוח הוא נושק לאפס ואני אצטרך לעשות יומיות שזה חרא משלל סיבות, והמובילה בהן היא שאני לא רוצה לגור בבית הזה יותר. למען האמת, המקום הזה הפסיק להרגיש כמו בית כבר ממש מזמן. אני יכולה לנסות לחרטט איזה עניין של תש אבל אולי זה יעבוד רק אחרי שאני אפגוש את הפסיכולוג בבסיס, אז יש זמן. בינתיים אני אצטרך לחיות בחרא הזה שאני קוראת לו בית. הבאסה עם לרצות לברוח מכאן היא שאני מרגישה שאני נוטשת את האחים שלי בטירוף ולא מגיע להם לאכול חרא וחצי כי הם מתחלקים על החרא שלי.

בקיצור, החיים קצת בזבל כרגע.

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שכתבתי את זה וקצת פרקתי. אני עדיין מרגישה נורא וחרדתית בטירוף ואולי זה שהתחלתי גלולות קצת משחק לי עם הראש ואני גם נראלי מתחילה איזה דלקת גרון, אבל הכל קצת יותר טוב עכשיו.

אם מישהו קורא את זה תודה שבכלל ניסיתם, ואם לא אז באמת שלא כזה אכפת לי, אני כותבת את זה בשביל עצמי.

זה הכל לבנתיים, עד פוסט הדיכאון הבא :)

[anaelllllla]

[ramihersonsky]

מדיטציית צ'י קונג היא תרגול ריפוי סיני עתיק המשלב נשימה מבוקרת, תנועה עדינה ומדיטציה כדי לקדם בריאות נפשית, גופנית ורוחנית טובה.

[moran-with-a-g]

אני: אני אצא קצת לשמש לנשום אוויר כדי לא להרדם במשרד

חמאס: בום בום בום בום בום

[mexashepot]

איך להסביר לכל הישראלים שמנסים לעודד ב'אנחנו נשרוד את זה, שרדנו כ"כ הרבה, נשרוד גם את חמאס ותומכיו' שכאילו מינואר זה כבר לא הזיז לי, הבנתי בערך בסוף ינואר שכנראה נשרוד ולא נושמד, אלא שמה שהורג אותי מבפנים זה המצב הפוליטי שלנו ולא המצב הבטחוני, אלה הפוליטיקאים שלנו שמפחידים אותי, ויותר מכל - אלה תומכי הקואליציה ומעשיה בקרב אזרחינו אנו שמפחידים אותי בהרבה יותר מכל אויב שכן או במערב שקורא למותינו?

[bapina-bahoshech]

אדם צובר חרדות כמו נמלים בחודשי הקיץץץץ בחודשי הקיץץץץ כמו חגב

[jewvian]

עכשיו הכל מכה בי. אלוהים ישמור.

[letaot-ze-magniv]

שינה ורוגע הם דבר חלקלק וככל שאני רודף אחריהם יוצר אני מתרחק מהם

[glitter-at-the-panic]

בלי שום סיבה מיוחדת בא לי לחלוק עם האינטרנט את הלוק שדה תעופה שלי

[jackaljackie]

אני צריך קב"ן

[first-smile]

[zonatcannibalism]

נראה לי שהבנתי את אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בדיבורים על הסכסוך אונליין לעומת דיבורים על הסכסוך איפה שהוא אשכרה קורה.

אנחנו חיים כאן. ובסופו של דבר, אנחנו רוצים שלום. אנחנו רוצים לחיות. בתור מי שבאים מחברה של מצביעי סמוטריץ' ואוהבי בן גביר, הרוב המוחלט אפילו שלהם לא שונאים ערבים כי הם ערבים וחושבים שיהודים הם העם הנבחר הנעלה אתנית- הם שונאים לחיות בפחד מפיגועים וחושבים שגזענות תפתור את זה. מעטים כאן האנשים שלא בסך הכל רוצים לחיות בשקט. אלה החיים שלנו, וגם הפלסטינים שחיים תחת כיבוש וגם הישראלים שחיים דרך מלחמות ופיגועים פשוט רוצים שזה יפסיק. אנחנו פשוט רוצים להיות מסוגלים לצאת מהבית בלי לפחד שירו בנו או ידקרו אותנו, לנסוע באוטובוסים בלי לפחד שהם יתפוצצו, להקשיב למוזיקה בלי לקבל התקפי חרדה מדברים שנשמעים קצת כמו אזעקה. אני לא יכולים לדבר על החוויה של פלסטינים שגרים כאן כי אני לא פלסטינים, אבל בסופו של דבר הם בני אדם ואני מניחים שהם גם רוצים את אותו הדבר.

אבל מבחינת האמריקאים שיושבים בבטחה בבית שלהם? גם אלה שרואים את הקונפליקט בצורה הכי הוגנת ומדויקת, הם לא מפחדים. מבחינתם זה לא עניין של חיים או מוות- זה עניין של עקרונות מוסריים. גם בשביל אלה שמבחינתם זה לא סיפור שהם רוצים שהבלורבוז שלהם ינצחו בו, זה מבחן. זאת טרגדיה במרחק אלפי קילומטרים, והם רוצים להשתמש בתפיסות המוסריות שלהם כדי לנצח בה. אתם תומכים בזכויות של ילידים לארץ להיות עצמאיים? אתם תומכים בשחרור האזרח? אתם תומכים במערב? בקולוניאליזם? בשוויון זכויות? היררכיה? לא משנה מה היא תפיסת העולם שלכם, הנה אופציה מצויינת ליישם אותה!!!!!!! הם ניגשים לקונפליקט בנקודת מבט של עקרונות, במקום בנקודת מבט של חוויית חיים. זאת הסיבה שיש קווירז פור חמאס- הם חיים את הקונפליקט בתור משהו עקרוני שבו החלשים צריכים לנצח על החזקים כי קווירים היו חלשים לאורך ההיסטוריה, וזאת התפיסה העקרונית שלהם. לא משנה איך זה משפיע על קווירים שבאמת חיים כאן. הם לא פונים לקונפליקט בבדל של אנוכיות או מחשבה של איך זה משפיע עלי, כי יש לזה 0 השפעה עליהם. זאת תנועה עקרונית מבחינתם, לא חיים של אנשים.

רובם המוחלט האנשים שגרים כאן מוכנים לוותר על העקרונות שלהם. הציונים הכי ציונים שאני מכירים היו מוכנים לתת לפלסטינים חצי מהמדינה שהם תופסים בתור שייכת להם אם זה היה מגביר את הבטחון שלהם. השמלאנים הכי שמלאנים יפי נפש מצדיקים כרגע הפצצות בעזה שגובות מחיר של חיי אדם אזרחיים כי הם חושבים שזה הדבר היחיד שיגן עליהם מפיגועים. זה לא עניין של עקרונות מבחינתנו, או של מה שאנחנו רוצים אידיאולוגית או העולם שאנחנו חושבים שהכי צודק- אלה החיים שלנו ואנחנו רוצים לחיות, ואנחנו רוצים שכולנו נחייה. רובם המוחלט של האנשים כאן לא רוצים במוות של אנשים מהצד השני של הגדר בשביל הכיף, הם רוצים את זה כי זה מה שיביא להם בטחון. חשוב לי להבהיר שאני לא אומרים את זה בתור הצדקה לרצון במוות הזה וכי אני חושבים שיש לנו זכות פשוט לזנוח את העקרונות המוסריים שלנו ולהשאיר את האמפתיה בפח. אבל בסופו של דבר גם האנשים הכי טובים שפועלים בשביל שלום ופתרון מדיני ושוקלים גם את החיים של אנשים מהצד השני של הגדר, עושים את זה כי הם חושבים שזאת הצורה שתהיה יותר יעילה בהגנה על החיים שלהם. מבחינת אף אחד כאן זה לא עניין מופשט של עקרונות, גם אם יש לעקרונות שלנו חלק בזה. זה עניין של פחד. ואנחנו מוכנים לוותר על הארץ המובטחת או על זכות השיבה או מה שזה לא יהיה אם זה אומר שאנחנו לא צריכים לפחד שיזרקו אותנו מהבית שלנו, שירצחו אותנו או שיחטפו אותנו או שיאנסו אותנו או את המשפחה שלנו או שלא תהיה לנו יותר מדינה שתגן עלינו מהאנשים שרוצים לעשות את זה או שלא יהיה לנו מספיק אוכל ולא נוכל לבקר במקומות שקדושים לדת שלנו או במקומות שיש לנו היסטוריה בהם. זה לא עניין של תמיכה בהתנגדות אזרחית לאויב רע וגדול, זה עניין של החיים שלנו ומה יקרה לנו ואיזה זכויות יהיו לנו ואולי אם יש לנו מספיק זין לשים היום ועדיין אכפת לנו מ��היות אנשים טובים יש לנו גם אמפתיה כדי ל��שוב גם על מי שבצד השני של הגדר ועל העוולות המוסריים שנעשים כאן. זה לא אומר שלא אכפת לנו ושיש הצדקה לפעול רק בשביל עצמנו ולא מתוך מוסר כלשהו, אני חושבים שהאמפתיה והמוסר האלה הם הדרך האפשרית היחידה לפתור את הקונפליקט ושיש לנו מחוייבות להיות תמיד הכי אמפתיים שאנחנו יכולים. אבל בסופו של דבר החיים של כל אחד כאן יכולים להגמר בשניה אם הוא מנסה לפתור את העוולות המוסריים האלה בצורה הלא נכונה, וזה משהו שאנחנו תמיד זוכרים ופועלים על פיו כשאנחנו הכי אמפתיים שאנחנו יכולים להיות. וזה באמת ההבדל בין פעילי שלום ישראלים לבין קווירז פור חמאס: הפחד. התפיסה של הקונפליקט לא בתור משהו עקרוני, אלא בתור מציאות. אנחנו לא רוצים שהטובים ינצחו, גם אם אלה חלק מהשיקולים שלנו- אנחנו רוצים שלום. אנחנו רוצים לחיות.

[achisraeli]

"חברה, תנשמו, הכל יהיה בסדר"

"מה, עברת קורס לזה או משהו?"

"לא, אני ממש בהתקף חרדה"

אני ללקוחה במרחב המוגן

[stungbyadog]

לפעמים חרדה חברתית משתלמת

[emmafallsinlove]

אני חושבת הרבה על האופציה בו יוש מגיע לטקס של צליל בבה״ד 1 והם נהפכים לזוג אחר כך. בו כולם שונאים את צליל בבסיס, והבית של יוש ויוש עצמו נהפכים להיות מקום המפלט שלה. אני חושבת הרבה על צליל, שרגילה להיות הכי טובה, לא מצליחה למצוא סמלת, על איך כולם בבסיס או במחלקה שלה מתעלמים ממנה. אני חושבת על יוש וצליל כזוג. כי הוא באמת יכול לאזן את תחושת ״אני על סף התקף חרדה 24/7״ שצליל מרגישה.

על סופ״שים, בו הם לא עושים כלום מלבד לרבוץ בחדר של יוש, כי צליל מפחדת מהאפשרות שהיא תתיקל בחגו, לצליל יושבת עם חגו לקפה בוקר שבת אחד. על צליל קמה ממש מוקדם לרוץ, כי היא עושה את זה שנים, בעוד יוש עדיין ישן שהיא חוזרת (והשעה היא כמובן שש וחצי בבוקר, והיא לא מבינה מה יש לו לישון כל כך הרבה) על ארוחות שישי עם המשפחה של צליל, בו הם מתאהבים ביוש כמעט אוטומטית.

על צליל ויוש הולכים לעגלות קפה בימי שבת בבוקר, או לים, או אפילו סתם נשארים עד מאוחר במיטה. על צליל מפחדת לרדת לקחת קפה בבוקר כי היא לא רוצה להיתקל בחגו בהתחלה, לצליל וחגו מכינות ג׳חנונים מאפס לפי המתכון של אמא של צליל אחרי ארוחת שישי. על תחושת השייכות שצליל מרגישה בבועה הקטנה שלה עם חגו ויוש. על איך היא וחגו הן 2 צדדים של אותו המטבע וכל עוד הן לא מורידות אחת את השניה ביחד או מתחילות מאבקי כוח ושליטה טיפשיים - הן החברות הכי טובות שיש.

על צליל לומדת לשחרר, קצת, ופחות קמה ב5:30 ביום שבת בכדי לרוץ, ולפעמים נשארת עד תשע במיטה עם יוש, שרק עכשיו פתח את העיניים ועובר על כל הרילסים באינסטגרם שצליל שלחה לו. על יוש וצליל רצים ביחד, וזה נהפך להיות חלק משגרת הבוקר שלהם.

אני חושבת עליהם הרבה 😩😩

[clarabosswald]

איך אפשר לתרגם את זה למילים? איך אפשר לנסות להתחיל אפילו?

בשבילנו - יש את החיים האמיתיים, הגיהינום היומיומי שלנו, שמרגיש כמו טריפ רע שלא נגמר, סיוט שלא מצליחים להתעורר ממנו. ויש את הניסיון לאסקפיזם באינטרנט (שכולנו יודעים שעובד בעירבון מאוד מוגבל).

בשבילם - יש את החיים האמיתיים, הנורמליים, ברי הקיימא, ויש את האסקפיזם באינטרנט של הפאנדום החדש והלוהט של הקונפליקט האקזוטי הזה, שקורה בצד השני של העולם - כלומר בעולם אחר לגמרי, במימד אחר - והוא רומנטי ונוח ושחור-לבן וצודק. וכשקצת משתעממים ממנו אז אפשר להתנתק ולחזור לעולם הנוח. לצאת החוצה בלי המחשבה האינסטינקטיבית הזאת של "לאן נברח כשתהיה אזעקה?", לפתוח טלוויזיה בלי להיות מופצצים קודם כל בעוד מוות ועוד הרס ועוד רפש וזוהמה. לחשוב על העתיד בלי חרדה קיומית מיידית.

ואז, בשביל האסקפיזם והבידור, לחשוב על הדמויות הבדיוניות בקונפליקט האקזוטי שבצד השני של העולם, ולשפוט אותן. אותנו. ולהרגיש טוב. להרגיש צדק.

הם האנשים האמיתיים, בעולם האמיתי, שחיים חיים אמיתיים. ואני כועסת עליהם ומקנאה בהם ושונאת אותם ומתגעגעת אליהם.

לפני השבת ההיא, היה לי הרעיון הבסיסי הזה שתמיד, תמיד, למרות הכול, יש חיבור בסיסי בין בני אדם, גם מתרבויות שונות ומרחקים עצומים.

עכשיו הרעיון נעלם. הגשרים האלה נעלמו, התפוררו, נותרה רק התהום הפעורה, המגחכת, שמלאה בהדי צעקות של רעיונות מזוויעים שפעם חשבתי שהם רק לחישות.